מצווה מהתורה שלא לשנוא אדם מישראל, שנאמר (ויקרא יט, יז): “לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ”. ולא מדובר כאן סתם בשנאת חינם, אלא אפילו אדם שחבירו העליב אותו בצורה חמורה, אסור לו לפי התורה לשנוא את זה שהעליבו. וכך הוא לשונו של הרמב”ם (הל’ דעות ו, ה): “כל השונא אחד מישראל בליבו, עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ”.
ויש לשאול, היאך אפשר לצוות שלא לשנוא אפילו בלב? הרי לפעמים האדם נפגע עד עמקי נשמתו, העלבון שספג חודר ונוקב את ליבו, ימים שלמים הוא נושא את כאבו, ואיך אפשר שאף בליבו לא ייטור?
כתשובה לזה נביא הלכה נוספת מהרמב”ם (הל’ דעות ו, ו): “כשיחטא איש לאיש, לא ישטמנו וישתוק, כמו שנאמר ברשעים (שמואל ב’ יג, כב): וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן (ולבסוף הרגו במרמה). אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר (ויקרא יט, יז): הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ. ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול…”
במילים אחרות: יש להידבר, לברר ביחד כל בעיה וכל הרגשת אי נעימות. שלא כמו הנימוס השקרי האומר, שאפילו אם יש לך תרעומת על חברך, אל תאמר לו אותה, אלא תסתיר את שנאתך בלב. על פי אותו נימוס, אין זה מכובד שאדם יראה שהוא נעלב, ולכן תפקידו הראשון של מי שנעלב הוא להסתיר את אותו העלבון ולחכות לשעת הכושר, שבה יוכל לנקום באופן מכובד… לעומת הנימוס המעוות הזה, שהרמב”ם קורא לו מנהג הרשעים, צריך שאדם יתנהג בישרות ולא יסתיר את עלבונו, ויבוא אצל חבירו ויאמר לו במה פגע והעליב. התורה מאמינה שאפשר לפתור כל בעיה שבין אדם לחבירו על ידי הידברות המבוססת על אמון הדדי. ולכן המצווה שלא לשנוא צמודה למצווה להוכיח את החבר, שנאמר (ויקרא יט, יז): “לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא”. ומתוך כך שאנשים יהיו ישרים זה עם זה, לא יצטרכו לנקום ולנטור, ויוכלו לאהוב את חבריהם, כפי שנאמר בפסוק הבא (שם יט, יח): “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'”.
