על פי מה שלמדנו (לעיל ד), בפני אדם שנעלב או נפגע מחבירו עומדות רק שתי דרכים: האחת להידבר עם החבר כדי לתקן את המעוות, וזו כמובן הדרך המועדפת. אולם כאשר נראה שלא ניתן ליישב את ההדורים עם החבר נותרה הדרך השניה, והיא, למחות לחלוטין את העלבון והשנאה מהלב. וכפי שכתב הרמב”ם (הל’ דעות ו, ט): “מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום, מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר, או שהיתה דעתו משובשת, ומחל לו בליבו ולא שטמו ולא הוכיחו, הרי זו מידת חסידות, לא הקפידה התורה אלא על המשטמה”. כלומר, כשאין סיכוי לפתרון טוב, בדרך של הידברות בשלום ורעות, מותר לאדם למחות את השנאה מהלב ולשכוח מהעניין.
וצריך לדעת, שכאשר מסביר הרמב”ם את הסיבה למניעת השיחה העניינית “מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת”, אין הכוונה למשוגע במובן הרגיל, אלא על פי הרמב”ם, גם אדם שבאופן כללי נחשב נורמלי, אם בתחום יחסי האנוש הוא טיפוס כזה שפוגע בחבירו ואינו מוכן להבין את האנשים שנעלבו ממנו, אזי במקרה זה הוא הדיוט ודעתו משובשת.
