אמרו חכמים (סנהדרין קי, א): כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר (במדבר יז, ה): “וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ”.
ברור שכל שנאה בין יהודים אסורה, אלא שאם מדובר במחלוקת הרי שהאיסור חמור יותר, מפני שלא מדובר בריב רגיל שבין אנשים שנמשך זמן קצר, אלא בהתמסרות קבועה של אנשים לשנוא ולהתקוטט עם אחיהם.
ואם המחלוקת מכוונת כנגד תלמיד חכם הגון, חומרתה רבה יותר, מפני שבמחלוקת זו גם כבוד התורה מתבזה, ומחלוקת זו גורמת להתרחקות הציבור מלימוד התורה וקיום המצוות. וקל וחומר כאשר המחלוקת היא של תלמיד כנגד רבו המובהק.
ולכן מחלוקת קורח ועדתו היתה חמורה כל כך, שהיא כוונה כנגד משה רבנו, רבן של כל ישראל שהיה העניו מכל האדם. ועל פי זה אמרו חכמים (סנהדרין קי, א), והובא בשולחן ערוך (יו”ד רמב, ב): “כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה”.
אמנם יש מחלוקת חיובית, מחלוקת עניינית בלא שנאה אישית, כמו מחלוקתם של שמאי והלל. מתוך מחלוקת כזו מתבררים ומתלבנים דברים, ולכן יש לה ערך, ועליה אמרו חכמים (אבות ה, יז), שסופה להתקיים, היינו שיהיה קיום לשתי הדעות שנתבררו מתוך המחלוקת. אבל מחלוקת שאינה לשם שמיים, אין סופה להתקיים, וכל המשתתפים במחלוקת נאבדים מהעולם כמו קורח ועדתו.
