המסחר הוא הבסיס לחיי רווחה מבחינה חומרית. אדם לבדו אינו יכול לדאוג כראוי לכל צרכיו, ורק בזכות המסחר, כל אדם יכול להתרכז בעבודה אחת שבה הוא יכול להשתלם מבחינה מקצועית, ולאחר מכן תמורת עבודתו לקנות את כל צרכיו מאחרים. בקיצור, המסחר הוא הבסיס לחיים תקינים. ולכן בנוסף למצווה לומר תמיד את האמת, הוסיפה התורה ציווי מיוחד לעניין אמירת אמת במשא ומתן.
וכן נאמר (ויקרא יט, לו): “מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. ודרשו חז”ל, שכוונת התורה ללמד אותנו בציווי “וְהִין צֶדֶק”, שבנוסף לכך שכלי המדידה צריכים להיות מדויקים, גם הדיבור צריך להיות מדויק ואמיתי. שהן יהיה הן, ולאו יהיה לאו (ב”מ מט, א).
ולכן מוכר בחנות חייב לומר את האמת ללקוח. למשל, אם הלקוח מבקש את המקרר עד לסוף החודש, והמוכר יודע שאין סיכוי שהמקרר יגיע לפני אותו תאריך, עליו לומר זאת ללקוח. ואם שיקר ללקוח ואמר דבר שבליבו הוא יודע שלא יוכל לקיים – הרי הוא עובר על ציווי התורה – “וְהִין צֶדֶק”. ואמנם הניסיון קשה, כי יתכן שאם יאמר ללקוח שהמקרר לא יגיע עד סוף החודש, הלקוח יעדיף לקנות בחנות אחרת. אבל אמירת האמת יקרה יותר, ובסופו של דבר, מוכר שיעמוד בדיבורו, יצא לו שם טוב, ומסתבר שלטווח ארוך רווחיו יגדלו.
ואם בעת שהמוכר התחייב לספק את המקרר עד לסוף החודש אכן התכוון לעמוד בדיבורו, אבל במשך הזמן התרשל ולא עמד בדיבורו. אף שלא התכוון לשקר, מכל מקום גם בזה עבר המוכר על איסור, והוא נקרא בלשון חז”ל ‘מחוסר אמנה’, היינו אדם לא אמין, ואין רוח חכמים נוחה הימנו, שנאמר (צפניה ג, יג): “שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב”. וודאי שבהתרשלות שלו עבר על הציווי הכללי: “וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו” (דברים כח, ט), היינו ללכת בדרכי ה’ ולהידבק במידותיו הטובות, שאחת המרכזיות שבהן היא מידת האמת והאמינות.
אולם ביחס למצוות “וְהִין צֶדֶק” שנאמרה לגבי משא ומתן, ישנן דעות בפוסקים. לדעת כמה מגדולי הראשונים החיוב “וְהִין צֶדֶק” קובע שאסור לומר אחד בפה ואחד בלב, אבל אם המוכר התכוון לקיים את דברו, אף שלאחר מכן התרשל ולא קיים, לא עבר על הציווי “וְהִין צֶדֶק” (רא”ש, רמב”ן במלחמות בב”מ מט, א). ויש אומרים שגם אם מחמת התרשלות לא קיים את דברו, עובר על המצווה “וְהִין צֶדֶק” (המאור שם).
