מכך שמצווה זו נקראת ‘דרך ארץ’, מובן מאליו שמצווה זו צריכה להתקיים מתוך הנאה ושמחה, כדרך העולם. והמצווה לא נועדה לחסום את התשוקה הטבעית הזו, אלא לגלות את ערכה המקודש, ולכוון אותה כהלכה, כדי שתוכל להתקיים במסירות לאורך שנים. אמנם עדיין יש מקום לשאול, האם יש מצווה בכך שהאיש והאשה יגבירו את תשוקתם, וישתדלו ליהנות ולשמוח בעצמם ככל היותר, או שמא די להם בכך שהם מתעוררים לשמח זה את זה?
נראה שאפשר להחיל על מצווה זו הגדרה הלכתית חשובה: ‘מצווה’ ו’מכשירי מצווה’. המצווה המוטלת על האיש היא לשמח את אשתו, ואילו זה שהוא עצמו ישמח נחשב ‘מכשירי מצווה’, שעל ידי כך יהיה לו יותר חשק ורצון לשמח את אשתו. על פי ההלכה ‘מכשירי מצווה’ נחשבים כמצווה, ובתנאי שהם מצטרפים למצווה. כלומר כאשר האיש מצליח לשמח את אשתו – גם שמחתו בכלל המצווה, וככל שהוא משמח אותה יותר – מצוותו גדולה יותר, וממילא גם שמחתו האישית נחשבת כמצווה גדולה יותר. מנגד, אם אינו מצליח לשמח את אשתו – גם בשמחתו היתירה אין מצווה. אמנם יש בה את המעלה הבסיסית שהיא מצילה אותו מהעבירה כמבואר לעיל (הלכות ג’ ה’).
וכן אצל האשה, כאשר היא משמחת את בעלה היא מקיימת מצווה, אבל הנאתה עצמה היא ‘מכשירי מצווה’. וככל שהיא מצליחה לשמח יותר את בעלה – כך ערך שמחתה גדול יותר.
אם נעמיק יותר, נמצא שבכך שהאשה רוצה ליהנות מהחיבור ולשם כך היא נפתחת אל בעלה ונותנת לו לשמח אותה שמחה יתירה, היא מאפשרת לו לקיים את מצוותו. הרי שהנאתה היא ‘מכשירי מצווה’ משני צדדים, שעל ידי כך היא מזכה את בעלה במצווה, ומתוך כך יגבר החשק שלה לשמח אותו.
וכן אצל האיש, השמחה והתענוג שיש לו מאשתו בכלל ‘מכשירי מצווה’ משני צדדים, שעל ידי כך יגבר החשק שלו לשמח את אשתו יותר, ועל ידי כך הוא מזכה את אשתו במצווה שלה, שהיא זוכה לשמח אותו.
