ג – מנהגי אבלות בספירת העומר

א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שבהם אנו מתכוננים ומתרוממים לקראת קבלת התורה (רעיא מהימנא פר' אמור צז, ב). ויש בהם חגיגיות, כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא כג, לו) שהם "כחולו של מועד", וחג השבועות הוא היום השמיני של חג הפסח. עם זאת, יש אומרים שימים אלו הם גם ימי דין שבהם נידונים על התבואה, ולדעת ר' יוחנן בן נורי אלו הם הימים שבהם עיקר דינם של הרשעים בגיהנם (משנה עדויות ב, י. שבולי הלקט רלה, אבודרהם). לאחר חורבן בית המקדש השני, בימים אלו מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, וכדי להתעורר לתשובה ולתיקון, נהגו בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם שמחות של רשות.

סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא מבוארת בתלמוד (יבמות סב, ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים של תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת… וכולם מתו במיתה רעה". "והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם (לתלמידיו החדשים): רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". עוד מסופר במדרש (ב"ר סא, ג) שאמר להם רבי עקיבא: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם". לפיכך, בימי ספירת העומר צריכים להתחזק בתיקון היחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד בין לומדי התורה, שצריכים לנהוג כבוד זה בזה ולהרבות שלום ביניהם.^[1]

כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, רצחו הקוזקים במזרח אירופה רבבות ואולי מאות אלפי יהודים, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו.

לסיכום, יש בימים הללו מעלה גדולה, שבהם ניתן להתעלות ולחבר על ידי ספירת העומר את סגולת ישראל שמתגלה בחג הפסח אל התורה שניתנה בחג השבועות. אולם כאשר ישראל, ותלמידי החכמים במיוחד, אינם נוהגים כבוד זה בזה, עלולים להיגרם משברים ופורענויות, וכפי שאירע בתולדות ישראל. נמצא אם כן שמנהגי האבלות בימי הספירה נועדו לעורר אותנו להרבות אהבה בין אדם לחברו, ובמיוחד בין תלמידי חכמים. וככל שנזכה לכך, כך תחזור שמחת הימים הללו להתגלות, ואורם של ישראל ואורה של התורה יתאחדו, "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיהו ל, כו).

ב – זמני מנהגי האבלות

מכיוון שאין תקנת חכמים לגבי מנהגי האבלות שבימים אלו, התגבשו בישראל מנהגים שונים, ונזכיר את ארבעת העיקריים:

א) מנהגי האבלות נמשכים בכל ספירת העומר. מנהג זה מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו (יבמות סב, ב), שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת.

ב) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר. וזה על פי המסורת שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. כך נוהגים רוב ככל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד.

ג) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר. וזה על פי גרסה ספרדית בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת'. 'פרוס' לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות. כך נוהגים רבים מיוצאי ספרד.

ד) נוהגים שלושים ושלושה ימי אבלות רצופים, כנגד ימי החול שבספירת העומר, ואין זה משנה אם יהיו בתחילת ספירת העומר או בסופה. כך נהגו בקהילות אשכנז, כאשר יש מהן שנהגו אותם בתחילת ספירת העומר, כמנהג ב', ויש שנהגו אותם בסוף הספירה, מפני הפורענויות שהתרחשו באשכנז בסוף ימי ספירת העומר.^[2]

ג – מנהגי האבלות למעשה

מנהג רוב ככל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, לקיים את מנהגי האבלות מתחילת ספירת העומר עד בוקר ל"ג בעומר, ויש מקילים גם בליל ל"ג בעומר, ובמקום הצורך אפשר לסמוך עליהם.

ורבים מיוצאי ספרד נוהגים לסיים את מנהגי האבלות בבוקר ל"ד בעומר. ואמנם בל"ג בעומר, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, מותר לשיר, לנגן ולרקוד, אולם שאר מנהגי האבלות נשארים בתוקפם, עד בוקר ל"ד בעומר.^[3]

בעבר רווחו עוד שני מנהגים בקרב יוצאי אשכנז: א) יש נוהגים להחמיר בכל מנהגי האבלות עד ל"ג בעומר, ומל"ג בעומר ועד ראש חודש סיוון או ערב חג השבועות נמנעים מקיום נישואין ושמחות גדולות של רשות. ורק בל"ג בעומר עצמו נוהגים לקיים חתונות ושמחות גדולות. וכך היה מנהג עולי אשכנז בירושלים.

ב) רבים נהגו באשכנז לקיים ל"ג ימי אבלות בסוף הספירה, מב' אייר עד ערב חג השבועות, מפני שֶׁבעת מסעות הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז בימים אלו. אמנם למנהג זה, אפשר לנהוג שנה אחת מנהגי אבלות בתחילת הספירה ובשנה אחרת בסופה.

לאחר שזכינו לחזור לארצנו ובני הגלויות התקבצו יחד, והשמחות משותפות לכולם, התקרבו המנהגים, ורוב ככל יוצאי אשכנז נוהגים כיום את מנהגי האבלות בתחילת הספירה. כך יוצא שרוב ככל יוצאי אשכנז, וחלק מיוצאי ספרד, נוהגים לקיים את מנהגי האבלות עד ל"ג בעומר ולא יותר, ורבים מיוצאי ספרד מקיימים את האבלות עד ל"ד בעומר, כמבואר בתחילת הסעיף.^[4]

ד – נישואין ואירוסין בימי ספירת העומר

לדעת כמה פוסקים, יש להימנע רק מנישואין של רשות, כגון מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות 'פרו ורבו', אולם מי שעדיין לא קיים את המצווה, יכול להינשא בימי ספירת העומר, שמצוות הנישואין דוחה את המנהג (רדב"ז, פר"ח). אבל למעשה הסכימו האחרונים שגם מי שלא קיים מצוות 'פרו ורבו' לא ישא אשה בימים אלו, שאם לא כן אין כמעט משמעות למנהג האבלות. אבל מותר להחזיר את גרושתו, מפני שיש בזה מצווה ואין ריבוי שמחה (מ"ב תצג, א, כה"ח ב-ג).

מי שהוזמן לחתונה ביום שלפי מנהגו אין מתחתנים, רשאי ללכת לחתונה כמנהג המזמינים, להשתתף בסעודה ולשמח את החתן והכלה בריקודים (אג"מ או"ח א, קנט).

רק נישואין אסורים, אבל מותר לערוך מסיבת אירוסין ביתית, שהיא מסיבה על הסכמת בני הזוג להינשא. והרוצים לשיר ולנגן ולרקוד בה כמקובל במסיבה ביתית, רשאים, הואיל ויש בכך מצווה, שעל ידי מסיבה זו מחזקים את ההתקשרות שבין בני הזוג לקראת הנישואין.^[5]

ה – תספורת וגילוח

כתבו הראשונים שאין להסתפר בימי האבלות שבספירת העומר. ודווקא תספורת רגילה אסורה, משום שיש בה צד של שמחה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששיער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו (עפ"י שו"ע תקנא, יג; תקלא, ח, מ"ב כא, ובאו"ה שם).

גם לנשים אסור להסתפר באותם ימים. אבל לשם צניעות מותר, כגון לספר את השיער שגדל והחל לצאת מכיסוי הראש (מ"ב תקנא, עט). וכן מותר לתלוש שערות כדי להסיר גנאי (הליכות שלמה ח"ב עמ' תיד).

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער – מותר (עי' שו"ע תקנא, יד, מ"ב פב).

לכבוד ברית מילה, מותר לבעלי השמחה, שהם אבי הבן, הסנדק והמוהל, להסתפר (מ"ב תצג, יב). ימי שמחה נוספים שמותר להסתפר בהם מבוארים להלן בהלכה ט'.

הנוהגים על פי האר"י ז"ל אינם מסתפרים במשך כל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות, שאז מסתפרים לכבוד החג. גם לקראת ברית מילה אינם מסתפרים. ורק את הילדים הקטנים נוהגים לספר בל"ג בעומר לפי מנהג האר"י (כה"ח תצג, יג, ועי' להלן ה, ה, 4, במנהג ה'חלקה').

לגבי גילוח התעוררה שאלה: האם למי שרגיל להתגלח בכל השנה מותר להתגלח בספירת העומר. לדעת רבים גילוח בכלל תספורת, ובכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח. וכך נוהגים רוב בני הישיבות, עד שזיפי הזקן הלא מגולחים הפכו להיכר הבולט של האבלות בימי ספירת העומר.

מנגד, יש סוברים שהגילוח הוא מעשה שגרתי, יום-יומי, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של הרגילים להתגלח, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר. ובערב שבת אף ראוי להתגלח, כדי שלא לקבל את השבת באופן לא מכובד.

למעשה נכון לכל אדם להמשיך במנהג אביו, או כפי שרבו מורה. מפני שאף שנראה כסברת המקילים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש במנהג זה ביטוי רב רושם לנכונות להקריב למען קיום המצוות, ויש לחוש שמא ביטול המנהג יפגע במסירות לשמירת המנהגים. לפיכך נכון שכל אחד ינהג בזה כאביו, כי עניין המסורת וההשפעה הסביבתית חשובים כאן יותר מהדקדוק בשאלה האם גם על גילוח חלים מנהגי האבלות. ולמי שאין מנהג אפשר להציע שיימנע מגילוח במשך השבוע, ולקראת שבת יתגלח. אולם הרוצה להתגלח בכל יום – רשאי.^[6]

ו – ריקודים, כלי זמר ושמיעת מוזיקה

כיוון שנהגו בימי האבלות שבספירת העומר שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות (מ"א תצג, א). וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר. אבל חוג אירובי שעיקרו לצורך התעמלות אפשר לקיים בימי האבלות, וישתדלו להתאים לכך מוזיקה שאינה שמחה.

כיוון שהאיסור הוא לשמוע מוזיקה לשם שמחה, אין איסור לקיים בימים אלו ערבי שירה עם כלי זמר לשירי זיכרון והתעוררות. וכן מותר לשלבם בימי עיון, כדי ליצור הזדהות עם ימים אלו ולעורר את הלבבות לתקומת ישראל, לאהבת ישראל ולאהבת התורה. אולם לקונצרט אין ללכת גם אם אין שם שירים שמחים, מפני שבעצם ההתאספות לכך יש חגיגיות.

מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן במסיבות של גויים לצורך פרנסתו. וכן מותר ללמוד וללמד לנגן בימי הספירה, הואיל ואין בזה שמחה (עי' להלן ח, ב).

יש אומרים, שאין הבדל בין שמיעת נגנים חיים לשמיעת נגינה דרך רדיו או מכשיר אלקטרוני אחר, וכשם שאסור לשמוע ניגונים של כלי זמר בימי האבלות של ספירת העומר ובשלושת השבועות, כך אסור לשומעם ממכשירים אלקטרוניים. אבל לשמוע ממכשירים אלקטרוניים שירים בלא ליווי כלי נגינה  מותר (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש מחמירים גם בזה, כי המכשיר עצמו נחשב ככלי זמר (ציץ אליעזר טו, לג, שבט הלוי ח, קכז).

אולם יש סוברים שהמנהג לאסור שמיעת כלי זמר אינו חל על שמיעת כלי זמר ממכשירים אלקטרוניים ביתיים, מפני שאין בשמיעתם חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד, שכיום הכל רגילים לשמוע ניגונים דרך מכשירים אלקטרוניים, והשגרה שבזה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעתם, והרי זה כשירה בפה שאינה אסורה בספירת העומר. ועוד, שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים, שרק ניגונים של שמחה יש מקום לאסור גם ממכשירים ביתיים.

למעשה, אסור לשמוע בימי האבלות שירים וניגונים שמחים ממכשירים אלקטרוניים, אבל מותר לשמוע שירים וניגונים רגילים או עצובים. אולם לא ישמעם בקול רם, מפני שעוצמת הקול שממלאת את חלל החדר יוצרת חגיגיות מסוימת.^[7]

ז – ברית מילה, הכנסת ספר תורה ובר מצווה

מותר לקיים סעודות מצווה ולשיר ולרקוד בהן כפי שמקובל כל השנה. לפיכך, מותר לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת בימי ספירת העומר. ומי שרגיל בסעודות אלו לרקוד ולהשמיע מוזיקה שמחה – רשאי, מפני שזו שמחה של מצווה.

וכן לגבי הזמנת נגנים, במקום שרגילים תמיד להזמינם לסעודות מצווה אלה, מותר להזמינם גם בימי האבלות שבספירת העומר. ואף שיש מחמירים בזה, כיוון שמדובר בספק הנוגע למנהג אבלות, הלכה כדברי המקילים.

מותר להכניס ספר תורה לבית הכנסת בשירה, ניגונים וריקודים כמקובל, מפני שאלו ריקודים וניגונים של מצווה.

וכן הדין במסיבת בר מצווה או בת מצווה שנערכת ביום הכניסה למצוות, שמותר לקיימה כפי שרגילים בכל השנה. וכאשר קשה לקיים את המסיבה ביום ההגעה למצוות, נכון שבר או בת המצווה יסיימו בתחילת האירוע מסכת או ספר חשוב, ובכך יוכלו לקיים את השמחה עם מוזיקה או נגנים כפי שרגילים בכל השנה. בשעת הצורך, אפשר להסתפק בדרשת בר או בת המצווה לכבוד כניסתם למצוות.^[8]

ח – שהחיינו, מסיבות וטיולים

מותר לקנות פרי חדש ולברך עליו ברכת 'שהחיינו' בימי ספירת העומר, וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו 'שהחיינו'. ואמנם בקהילות אשכנז, אחר מסעות הצלב והרציחות האיומות שבוצעו על ידי הנוצרים בימי ספירת העומר, היו רבנים שהחמירו במנהגי האבלות שבספירת העומר כמו בשלושת השבועות, וכשם שבשלושת השבועות נמנעים מלברך 'שהחיינו', מפני שאין ראוי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בימים שנחרב בהם בית המקדש, כך אין ראוי לומר 'שהחיינו' בימים שנרצחו בהם יהודים קדושים (לקט יושר בשם רבו מהרא"י בעל 'תרומת הדשן'). אולם למעשה, גם באשכנז הורו שמותר לברך 'שהחיינו' בימי ספירת העומר, שאין לדמות ימים אלו לימי בין המצרים (עי' מ"ב תצג, ב). קל וחומר שבימינו בארץ ישראל, אין מקום להחמיר.

מותר להזמין ידידים לסעודה, ובלבד שלא ינגנו שם בכלי זמר. וכן נהגו שלא להימנע בימים אלו מנסיעות ומטיולים, כי רק מאירועי שמחה צריך להימנע ולא מאירועים מהנים. אמנם טיול של בית ספר, אם אפשר, עדיף שלא לקיים עד אחר ל"ג בעומר, מפני שיש בו שמחה גדולה (עי' להלן ח, 4).

ט – ימי שמחה במשך ימי האבלות שבספירת העומר

בחול המועד פסח נוהגים לנגן ולרקוד ולשמוע מוזיקה שמחה, מפני שמצווה לשמוח בחול המועד (מ"ב תקכט, טז). אלא שאין עורכים נישואין בחול המועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (שו"ע או"ח תקמו, א). וכן אסרו חכמים להסתפר בחול המועד, כדי שיסתפרו לפני החג (שם תקלא, ב; פנה"ל מועדים יא, ט).

עולי מרוקו וחבריהם נוהגים לחגוג במוצאי שביעי של פסח את ה'מימונה', שבו מתפללים לברכת התבואה ולגאולה שלמה, ומרבים בשירות ובתשבחות של שמחה.

לדעת כמה פוסקים מותר להסתפר בראש חודש אייר, אבל למעשה המנהג שלא להסתפר בו (שו"ע תצג, ג).

ראש חודש אייר שחל בשבת, למנהג יוצאי אשכנז כיוון שיש בו תוספת שמחה, מותר להסתפר לקראתו ביום שישי, והמנהג הרווח בין יוצאי ספרד להקל בזה רק בשעת הדחק.^[9]

מי שרגיל להתגלח, צריך להתגלח לקראת יום העצמאות, ואף להסתפר בו מותר. לעניין נישואין נחלקו, והרוצים להקל רשאים (עי' להלן ד, יא).

כפי שלמדנו (בהלכה ג), למנהג רוב ככל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, מותר להינשא ולהסתפר בל"ג בעומר ביום, ובשעת הצורך מקילים גם בליל ל"ג בעומר. למנהג רבים מיוצאי ספרד, אסור להינשא ולהסתפר בל"ג בעומר, אבל אם ל"ג בעומר חל ביום שישי, מוסכם שמותר להסתפר בו (שו"ע תצג, ב).

ל"ג בעומר שחל ביום ראשון, למנהג יוצאי אשכנז ומרוקו מותר להסתפר ביום שישי, ולמנהג רוב יוצאי ספרד אסור (עפ"י שו"ע ורמ"א תצג, ב; נוהג בחכמה עמ' מט; עטרת אבות כג, יג).

ביום כ"ח באייר ('יום ירושלים') מותר לשאת אשה גם למנהג חלק מיוצאי אשכנז שמחמירים שלא לשאת אשה עד ראש חודש סיוון, וכן מותר לקיים בו שמחות גדולות (עי' להלן ד, יא).