ארכיון הקטגוריה: ג – מנהגי אבלות בספירת העומר

א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שיש בהם צער, הואיל ומתו בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא. לפיכך נוהגים בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם ריקודים ומחולות של רשות.

לפני שנעסוק בפרטי מנהגי האבלות, ראוי להרחיב מעט בעניין המרכזי, והוא סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא. מובא בתלמוד מסכת יבמות (סב, ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים של תלמידים היו לו לרבי עקיבא… וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת… וכולם מתו במיתה רעה". "והיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם, (ואלו התלמידים החדשים): רבי מאיר ורבי יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". עוד מסופר במדרש (ב"ר סא, ג) שאמר רבי עקיבא לתלמידיו החדשים: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם".[1]

מיני אז ימים אלו של ספירת העומר הם ימים שנוהגים בהם מקצת מנהגי אבלות, ומשתדלים לתקן בהם את היחסים שבין אדם לחבירו ובמיוחד בין לומדי התורה. ומכיוון שמדובר במנהג שנהגו ישראל בלא תקנה מפורשת של חכמים, ישנם הבדלי מנהגים בין העדות השונות, כפי שיבואר בהמשך.

כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, רצחו הקוזקים במזרח אירופה רבבות ואולי מאות אלפי יהודים, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו.


[1]. בגמ' כתוב שהמיתה הקשה שמתו בה היא אסכרה, ובאגרת רב שרירא גאון כתב שמתו בגזרת שמד. כהמשך לזה שמעתי פירוש מעניין, שמתו בעת מרד בר כוכבא, והיו תלמידים שיצאו להילחם ברומאים, והיו שהמשיכו בתלמודם. והחיילים ותלמידי הישיבה היו מבזים אלו את אלו, וכל אחד אומר: אני גדול מחברי, שמה שאני עושה חשוב ומועיל, ואילו בחברי אין תועלת כלל. ומפני שנאת חינם זו שהיתה בין הלוחמים והלומדים, ניגפו לפני אויביהם, ובפרק אחד מתו כולם. ואכן התאריך איננו מקרי, הוא בין חג הפסח המבטא את הלאומיות הישראלית לבין חג השבועות המבטא את התורה הרוחנית, ואותם תלמידים שלא כיבדו זה את זה, הפרידו וחילקו בין חג הפסח לחג השבועות, בין הלאומיות לתורה, ועל כן כולם מתו בתקופה זו. ויש גורסים בברא"ר: "שהיתה עיניהם צרה בתורה אלו באלו", ולפי זה עיקר התיקון צריך להיות מכוון כדי להרבות בכבוד בין לומדי התורה מהחוגים השונים. (ועי' בהמשך סוף הערה 13 שיש גם צד חגיגי בימים אלו, שהם כחול המועד שבין פסח לשבועות).

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ב – זמני מנהגי האבלות

מנהגים רבים היו לגבי זמן האבלות, ונזכיר את ארבעת העיקריים:

א) מנהגי האבלות נמשכים בכל ספירת העומר. מנהג זה מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו (יבמות סב, ב), שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת.

ב) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר בלבד. וזה על פי המסורת הידועה, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות.

ג) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר. וזה על פי מסורת ספרדית לפיה גורסים בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת'. 'פרוס' לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות.

ד) נוהגים שלושים ושלושה ימי אבלות, ואין זה משנה אם יהיו בתחילת ספירת העומר או בסופה. וזה מפני שבחישוב ימי האבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר, מחשבים רק את שלושים ושלושה הימים שאינם מיוחדים לשמחה.[2]


[2]. מקורות: א) כתבו רב נטרונאי גאון, רב האי גאון ורי"ץ גיאות, שמאז מיתת תלמידי ר"ע אין נושאים אשה בין פסח לעצרת, וכך מובא בטור תצג בדעה הסתמית. וכ"כ באורחות חיים לעניין נישואין ותספורת (מנהגי ישראל ח"א עמ' קא-קב). בשבולי הלקט וברי"ו כתבו שני טעמים נוספים למנהגי האבלות במשך כל ספירת העומר: א' עפ"י דעת ר' יוחנן בן נורי שמשפט רשעים בגיהנם מפסח עד עצרת. ב' שהם ימי הדין על התבואה.

ב-ג) מבוסס על המסורת שתלמידי ר"ע פסקו למות בל"ג בעומר, וכ"כ כמה ראשונים וביניהם המאירי יבמות סב, ב: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו, וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן". גם בגמרא יבמות הגירסה שונה, וכפי שכתב המנהיג בשם הרז"ה שלפי גירסה ספרדית, תלמידי ר"ע מתו עד 'פרוס העצרת', ולפי החשבון שפרוס הוא חצי חודש – 15 יום, יוצא שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד בעומר. וקשה שלפי מסורת זו פסקו למות בל"ג ואילו לפי חשבון 'פרוס' צריך לנהוג אבלות עד ל"ד. ואכן יש בזה שתי דעות. יש אומרים שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד, וכ"כ אבן שועיב ותשב"ץ ח"א קעח (הובאו בב"י תצג), וכ"כ בשו"ע תצג, ב: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר". ואולי יבארו שבכל יום ל"ג עדיין מתו, ולכן רק בל"ד מסתיימת האבלות. לעומת זאת מדברי המנהיג (הל' אירוסין סו"ס קו), משמע שאכן בל"ג בעומר מסתיימת האבלות, וכ"כ עוד ראשונים ואחרונים. ולדעתם צריך לפרש שהתכוונו ב'פרוס' לחצי חודש בקירוב, כי באמת 16 יום לפני חג השבועות האבלות מסתיימת, וכ"כ מהריק"ש בערך לחם (ועי' בהמשך הערה 3).

ד) מובאת בראשונים מסורת בשם התוספות (לא נדפס בגמרתנו), שמחשבים ל"ג ימי חול שאינם מיוחדים לשמחה, שבהם מתו תלמידי ר"ע. שאם נפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר 7 ימים של פסח עם איסרו חג, 6 שבתות, 3 ימי ראש חודש, ישארו ל"ג ימים שבהם מתו תלמידי ר"ע, וכנגדם צריך לנהוג אבלות במשך ל"ג ימים רצופים. ויש שנהגו בהם בתחילת הספירה ויש בסופה. מסורת זו כתב אבן שועיב שהובא בב"י, וכ"כ הרמ"א תצג, ג, וביארו דיניה הב"ח ומ"ב תצג, יג, ובאו"ה שם. ורבים באשכנז נהגו לעשותם דווקא בסוף הספירה, מפני שבחודש אייר ותחילת סיוון החל מסע הצלב שבמהלכו ביצעו הרשעים רציחות נוראות. בח' באייר אירעו הרציחות בקהילת שפירא, ובכ"ג באייר בקהילת ורמייזא, ובג' בסיוון במגנצא, ובו' בסיוון בקולוניא. והמנהג הקדום בזה היה להתחיל לנהוג אבלות מיום ב' אייר עד ערב חג השבועות. ומ"מ אפשר למנהג זה לקיים את האבלות גם בתחילת הספירה, ואף שבימי חול המועד פסח אין מנהגי אבלות באים לידי ביטוי, שכן מצווה לשמוח, מ"מ אין זה פוגע במספר ל"ג, כמו שימי השבתות שאין בהם אבלות עולים לחשבון ל"ג בספירת העומר ולחשבון שבעה ימים באבלות רגילה.

ועי' בסידור פסח כהלכתו יב, א-ג, ובהלח"ב ז, כא, ובס' מנהגי ישראל ח"א עמ' קא-קיא, שם מבאר מנהג ספרד ואשכנז. ובהשלמות בח"ד רלז-רמא, מביא ראיות ש'פרוס' בדרך כלל אינו חצי אלא סמוך, ועל פי זה כוונת הגירסה עד פרוס העצרת היינו עד ערב חג השבועות. יש לציין כי היה עוד מנהג, לפיו נוהגים אבלות בכל ספירת העומר, אולם בימי ראש חודש ול"ג בעומר הכל מותר. ואין נוהגים כן (הובא במ"א תצג, ה, ומ"ב טו).

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ג – מנהג יוצאי ספרד

רבים נוהגים לקיים את מנהגי האבלות מהיום הראשון של ספירת העומר ועד לבוקר ל"ד בעומר. וזאת על פי המסורת הגורסת בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת', והכוונה עד חמישה עשר יום לפני חג העצרת, נמצא שצריך להמשיך את האבלות עד יום ל"ד בעומר. אלא שכמו לגבי אבלות שבעה, מקצת היום נחשב ככולו, ואחר שישב האבל מעט על הארץ בתחילת היום השביעי, כבר קיים את האבלות של היום השביעי ויכול לקום מאבלותו, כך גם לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. לפיכך, אין צורך להמתין עד סיום יום ל"ד בעומר, אלא כבר בבוקר יום ל"ד בעומר, כיוון שעברו מספר רגעים אחר שעלה השחר, נחשב מקצת היום ככולו, וכל מנהגי האבלות מתבטלים. ואמנם ביום ל"ג בעומר מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אולם שאר מנהגי האבלות נשארים בתוקפם, ואסור לפי מנהג זה לישא אשה ולהסתפר בל"ג בעומר. ומשנסתיים ל"ג בעומר אסור בליל ל"ד לנגן ולרקוד, וכשיגיע בוקר ל"ד יתבטלו כל מנהגי האבלות. (ולעניין תספורת, הנוהגים לפי האר"י מחמירים עד ערב חג השבועות, כה"ח תצג, יג).

אולם בקהילות רבות נהגו לסיים את כל מנהגי האבלות בל"ג בעומר, כך נהגו בטורקיה ומצרים, וכמובן שבני אותן קהילות רשאים להמשיך במנהגם. ומי שיש לו ספק לגבי מנהגו, יכול בשעת הצורך להקל מל"ג בעומר. ומי שנהג להחמיר עד ל"ד בעומר ונצרך להקל מל"ג בעומר, ישאל חכם.[3]


[3]. מנהג ספרדים מובא בשו"ע תצג, א-ב, ויסודו מבואר בהלכה הקודמת במנהג ג' על פי הגירסה 'פרוס העצרת', שפירוש הדבר עד ל"ד. וכן נהגו בארץ ישראל, סוריה ואלג'יר (בג'רבא החמירו עד ערב חג השבועות). ובשעת הצורך אפשר להקל מליל ל"ד בעומר (כשיטת רמב"ן, שמקצת הלילה ככולו, להלן הערה 5). אמנם ברוב קהילות הספרדים נהגו להפסיק את מנהגי האבלות כבר מל"ג בעומר (בדרך כלל בליל ל"ג), ובאר בערך לחם ש'פרוס' לאו דווקא חצי חודש בדיוק. וכך נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה, תוניס (עלי הדס יג, א), לוב (ר"י רקח, השומר אמת לד, יח), רוב קהילות מרוקו (עטרת אבות כג, יב), מצרים (מהריק"ש, נהר מצרים דיני העומר כו-כז), טורקיה (ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ו, א). וכן מובא בספרי מנהגים מבבל, פרס, כורדיסטאן ובוכרה. וכל העולים מקהילות אלו רשאים להמשיך במנהגם. ואף הנוהגים כשו"ע, בשעת הצורך רשאים להקל מל"ג בעומר עפ"י הוראת חכם (עי' יבי"א ה, לח).

ולדעת רדב"ז ופר"ח, מי שלא קיים פריה ורביה אינו צריך כלל להימנע מנישואין בימים אלו, וכך היה מנהג תימן (שתילי זיתים תצג, ד, ומהרי"ץ ח"ב קיא). אבל למעשה אין מקילים בזה אלא בשעת הדחק עפ"י הוראת חכם. (גם עולי תימן אינם מקילים, עי' לרב קאפח בהליכות תימן עמ' 52, ושו"ע המקוצר צב, ז).

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ד – מנהג יוצאי אשכנז

מנהג יוצאי אשכנז שהיה רווח בארץ ישראל שילב כמה מסורות. עיקר מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר, ומקצתם נמשכים אח"כ. וזאת על פי המסורת שהמגפה נעצרה בל"ג בעומר, אלא שאותם תלמידים שהתחילה מחלתם לפני ל"ג בעומר מתו אח"כ עד חג השבועות (מהר"ל חידושי אגדות ליבמות סב, ב). לפיכך, עד ל"ג בעומר נוהגים שלא להסתפר ולא לנגן ולרקוד, ואילו אח"כ נמנעים רק מנישואין ושמחות גדולות. ועוד טעם, שבעת מסעי הצלב ומאורעות ת"ח ות"ט נרצחו מאות אלפי יהודים מבני קהילות אשכנז, ורציחות אלו אירעו ברובם בסוף ספירת העומר, ועל כן נהגו בקהילות אשכנז להימנע באותם ימים משמחות גדולות. אבל מראש חודש סיוון, המנהג להתיר עריכת נישואין, מפני ששמחת חג השבועות, שכבר ניכרת מראש חודש סיוון, מבטלת את האבלות. וכיום רבים מעולי אשכנז מקילים לשאת אשה מל"ג בעומר ואילך, ורק משמחות גדולות של רשות נמנעים עד חג השבועות (מנהג אשכנז בחו"ל מבואר בהערה).[4]

וביום ל"ג בעומר עצמו, מותר לשאת אשה ולהסתפר. אלא שנחלקו המנהגים בדין ליל ל"ג בעומר: יש אומרים שגם בליל ל"ג מותר לשאת אשה ולהסתפר, מפני שכל יום ל"ג בעומר הוא יום של שמחה. ויש אומרים שצריכים לנהוג שלושים ושלושה ימי אבל רצופים, ולכן רק לאחר שהגיע בוקר ל"ג, אומרים מקצת היום ככולו, ומותר לשאת אשה ולהסתפר. לכתחילה נוהגים להחמיר, ובשעת הצורך אפשר לנהוג כמקילים. ולכל המנהגים מותר לקיים בליל ל"ג שמחה של ריקודים ונגינה.[5]


[4]. מנהג עולי אשכנז בארץ ישראל לעניין נישואין מבואר בס' מנהגי א"י סימן יח, ב, וכ"כ בספ"כ יב, ג. ובמנהג זה יוצאים ידי כל המסורות. ראשית יש בו ל"ג ימי אבלות בתחילת הספירה, ויוצאים בזה ידי המסורת המובאת מהתוספות ברמ"א. והוא גם מתאים למסורת שהמגפה פסקה בל"ג בעומר. וכך אפשר לבאר גם את הגירסה שמתו עד 'פרוס העצרת', שהכוונה בערך חצי חודש. ועל ידי כך גם אין הבדל גדול בין מנהגי יוצאי ספרד לפי השו"ע ומנהג אשכנז. ומ"מ ממשיכים להימנע משמחות גדולות גם אחר ל"ג, לפי המסורת שבכל ספירת העומר עדיין מתו תלמידי ר"ע שהחלו לחלות לפני כן. ולפי מה שכתב הט"ז תצג, ב, הוא מבוסס גם על המאורעות הקשים שהתרחשו אחר ל"ג. ועוד, שהוא מתאים לגירסת הגמרא (יבמות סב, ב) שלפנינו, שמתו בין פסח לעצרת, אלא שמנהג האבלות שכתבו הגאונים הוא שלא לישא אשה, ולכן אין נושאין אשה בכל התקופה (למעט מר"ח סיוון, שבזה אינו תואם). אולם איסור תספורת ונגינה הם מנהגים מאוחרים יותר, ולכן נהגו בהם איסור רק עד ל"ג בעומר. עוד הסבר, למנהג אשכנז צריך ל"ג יום, ואם כן מונים ל"ג ימים מאחרי איסרו חג ועד כ"ט אייר (ואין מחשיבים את ראש חודש אייר ול"ג בעומר), ולכן מר"ח סיוון הכל מותר. ורבים מתירים כיום נישואין מל"ג בעומר, ורק שמחות גדולות של רשות אוסרים עד חג השבועות. וכך נכון להורות, מפני גודל מצוות הנישואין. וכך נהגו בפועל באשכנז, להגביל את הנישואין רק ל"ג יום.

ובאשכנז נהגו כמנהג ד' שהובא לעיל, לפיו העיקר לנהוג ל"ג ימי אבלות, בסוף הספירה או בתחילתה. ואף הוא מתפצל לכמה אפשרויות. האחת, בתחילת הספירה (כמנהג אשכנז בא"י); השנייה, מיום ל' בניסן שהוא א' דר"ח ועד ג' בסיוון בבוקר; השלישית, מיום ב' באייר עד ערב חג השבועות (רמ"א תצג, ג, מ"ב טו. ועי' בהלח"ב ז, 73-75).

כתב הרמ"א תצג, ג, שאין לנהוג במקום אחד כשני מנהגים שונים, משום לא תתגודדו. אבל כאשר מתקבצים למקום אחד בני קהילות שונות – מותר, וכ"כ באג"מ או"ח א, קנט. ולפי מנהג אשכנז (שהוא מנהג ד' בהלכה ב), כאשר אין מנהג קבוע בעיר רשאים לבחור באחד המנהגים, רק שלא ינהגו כקולי שני המנהגים. ואף יכולים לנהוג שנה אחת ל"ג יום בתחילת הספירה ושנה אחרת מר"ח אייר, מפני שאין אלו מנהגים שונים אלא העיקר לנהוג ל"ג יום רצופים מנהגי אבלות. וכ"כ חת"ס או"ח קמב, ובאר דבריו באג"מ או"ח א, קנט. עוד כתב חת"ס, שאפשר לנהוג לעניין נישואין כמנהג אחד ולעניין תספורת כשני. ע"כ. כיום בארץ ישראל, מעטים מאוד מעולי אשכנז נוהגים להתחתן עד ר"ח אייר, ולכן לכתחילה אין לנהוג כן מחשש לא תתגודדו, ובשעת הצורך אפשר להקל.

[5]. מפשט דברי הרמ"א תצג, ב, משמע שרק בבוקר ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר, אבל בלילה אסור. והטעם, כי צריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ונפסק בשו"ע יו"ד רצה, א, שרק מקצת מהיום נחשב ככולו, כדעת מהר"ם מרוטנבורג, ולא כדעת הרמב"ן שסובר שגם מקצת הלילה נחשב ככולו. וכ"כ הגר"א, ולכך נוטה במ"ב י. אולם רבים סוברים שכל יום ל"ג מותר, וכ"כ מעי"ט, חק יעקב, מור וקציעה ועוד. והטעם כי ל"ג בעומר, לילו ויומו, הוא זמן שמחה שבו פסקו למות. אלא שקשה היאך יצא שינהגו ל"ג ימי אבלות. ולפי המנהג שנמנעים מנישואין אחר ל"ג בעומר עד ר"ח סיון, לא קשה, שכן יש יותר מל"ג ימי אבלות. וכן לא קשה לפי הגירסה שלפנינו במהרי"ל, שכתב לעניין תספורת שצריך להימנע רק ל"ב ימי אבלות, מפני שלעניין נישואין כתב שנמנעים בכל ספירת העומר. ובשועה"ר תצג, ה, תלה דין זה בשאלה אם אומרים תחנון במנחה שלפני ל"ג בעומר, שלסוברים שאין אומרים תחנון, האבלות נמשכת ל"ב ימים. ונוהגים שלא לומר תחנון (עי' להלן ה, 1). ואם נאמר שבכל זאת צריך ל"ג ימי אבלות ולא נחשיב את הימים שאחר ל"ג בעומר, אפשר לסמוך על הרמב"ן שסובר שמקצת הלילה ככל היום, ומכמה רגעים אחר תחילת ליל ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר (וכ"כ פר"ח).

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ה – נישואין ואירוסין בימי ספירת העומר

אחר שעסקנו במשך זמן האבלות, נסכם את דיני המנהגים באופן מפורט. כתבו הגאונים, שמאז שמתו תלמידי רבי עקיבא בימים שבין פסח לעצרת, נהגו ישראל שלא לשאת בהם אשה.

לדעת כמה פוסקים, רק מנישואין של רשות נמנעים, כגון מי שכבר היה נשוי וקיים מצוות פריה ורביה, אולם מי שעדיין לא קיים מצוות פריה ורביה, יכול להינשא בימי ספירת העומר, שמצוות הנישואין דוחה מנהג (רדב"ז, פר"ח). אבל למעשה הסכימו האחרונים שהמנהג הוא שגם מי שלא קיים מצוות פריה ורביה לא ישא אשה בימים אלו, שאם לא כן אין כמעט משמעות למנהג האבלות. אבל מותר להחזיר את גרושתו, מפני שיש בזה מצווה ואין ריבוי שמחה (מ"ב תצג, א, כה"ח ב-ג).

למנהג רבים מעולי ספרד, איסור הנישואין נמשך מתחילת ספירת העומר ועד יום ל"ד בעומר, ומבוקר ל"ד בעומר מותר לערוך נישואין. ולמנהג קהילות רבות מיוצאי ספרד, כבר מליל ל"ג בעומר מותר לערוך נישואין (לעיל הערה 3).

ומנהג יוצאי אשכנז בארץ ישראל היה, לאסור נישואין מתחילת הספירה עד כ"ט באייר, ומראש חודש סיוון מותר. וכיום רבים נוהגים לערוך נישואין למי שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה מל"ג בעומר ואילך, כפי שנהגו באשכנז, וכן ראוי לנהוג לכתחילה. ולגבי יום ל"ג בעומר, מוסכם על כל מנהגי אשכנז שמותר להינשא בו, ויש מקילים גם בליל ל"ג בעומר, והרוצה להקל רשאי. ואם הנישואין נערכו ביום ל"ג לכל הדעות אפשר להמשיך בשמחה בליל ל"ד בעומר.[6]

מי שהוזמן לחתונה ביום שלפי מנהגו אין מתחתנים, אבל למנהג החתן מתחתנים, רשאי לילך לחתונה ולהשתתף בסעודה ולשמח את החתן והכלה בריקודים (אג"מ או"ח א, קנט).

רק נישואין אסורים, אבל מותר לערוך מסיבה המכונה בימינו 'אירוסין'.[7]


[6]. לעניין האיסור שנוהגים בנישואין עד ר"ח סיוון, עי' בהערה 4. ומ"מ ביום כ"ח באייר, יום שחרור ירושלים, על פי תקנת הרבנות הראשית, מותר לפי כל מנהגי האשכנזים להינשא. לגבי ליל ל"ג בעומר עי' בהערה 5. ואם הנישואין היו בל"ג בעומר ביום, יכולים להמשיך את הסעודה והריקודים בליל ל"ד בעומר (עי' פס"ת תצג, יא). ועי' ב'הנישואין כהלכתם' פרק ה' יט-לד. ובס' מצא טוב עמ' רעד-רעט.

כשחל ל"ג ביום ראשון, יש מהפוסקים האשכנזים שמקילים בשעת הדחק לישא אשה ביום שישי כשם שהתיר הרמ"א לעניין תספורת, ויש אוסרים (עי' הנישואין כהלכתם ה, כג, ופס"ת תצג, יא). ולמנהג יוצאי ספרד אין להקל בזה.

אם חל ראש חודש אייר ביום שבת, כיוון שהשמחה אז כפולה, לדעת המ"ב תצג, ה, מותר לישא אשה ביום שישי, ולקיים את הסעודה והשמחה בשבת שהוא ראש חודש. ולמנהג יוצאי ספרד מקילים בזה רק בשעת הדחק (כה"ח תצג, מב, עפ"י בית דוד והחיד"א).

[7]. ואף שיש במסיבת 'אירוסין' זו שמחה, יש בה קצת מצווה, שהיא מחזקת את ההתקשרות בין בני הזוג. אבל אין להשמיע בה מוזיקה, מפני שאינה נחשבת כסעודת מצווה ממש, וכמבואר במ"א תצג, א, ומ"ב ג, לגבי סעודת שידוכים. ועוד שלא נהגו להשמיע בה מוזיקה (עי' להלן בהלכה ט). אמנם בשנים האחרונות נהגו להחשיבה כשמחת מצווה ורבים נוהגים להשמיע בה מוזיקה ולרקוד, והרוצים להקל רשאים, ונכון שיחזקו את שמחת המצווה על ידי סיום מסכת.

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ו – תספורת

כתבו הראשונים שאין להסתפר בימי ספירת העומר. וכפי שלמדנו (הלכות ג-ד), למנהג רבים מיוצאי ספרד, איסור תספורת נמשך עד לבוקר יום ל"ד בעומר. ולמנהג יוצאי אשכנז וקהילות רבות של יוצאי ספרד, עד בוקר יום ל"ג בעומר, ויש מקילים מליל ל"ג בעומר, ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.5

לכבוד ברית מילה, מותר לבעלי השמחה, שהם אבי הבן, הסנדק והמוהל, להסתפר (מ"ב תצג, יב. בהערה יבואר דין ראש חודש אייר חל בשבת, ול"ג בעומר שחל ביום ראשון. דין יום העצמאות יבואר להלן ד, יא).[8]

ודווקא תספורת רגילה שיש בה צד של שמחה אסורה, אבל מותר לגזור את השפם אם הוא מפריע לאכילה. וכן מי ששער ראשו המגודל גורם לו כאבי ראש או שיש לו פצעים בראשו, רשאי להסתפר בימים אלו (עפ"י שו"ע תקנא, יג; תקלא, ח, מ"ב כא, ובאו"ה שם; ספ"כ יב, ח-ט).

גם לנשים אסור להסתפר באותם ימים. אבל להסתפר לשם צניעות מותר, כגון לספר את השיער שגדל והחל לצאת מכיסוי הראש (שו"ע תקנא, יג; מ"ב עט). וכן מותר לגזור או לתלוש שערות כדי להסיר גנאי, כמו במריטת גבות והסרת שיער מהפנים (פס"ת תצג, ז, בשם רשז"א. ועי' אג"מ יו"ד ב, קלז).

גם את הקטנים אין לספר בימים אלו, ולצורך גדול, כדי למנוע מהם צער, מותר (עי' שו"ע תקנא, יד, מ"ב פב).

הנוהגים על פי האר"י ז"ל, נזהרים שלא להסתפר במשך כל ימי ספירת העומר עד ערב חג השבועות, שאז מסתפרים לכבוד החג. ואפילו לקראת ברית מילה על פי מנהג האר"י אין להסתפר. ורק את הילדים הקטנים בני שלוש נוהגים לספר בל"ג בעומר לפי מנהג האר"י (כה"ח תצג, יג, ועי' להלן ה, ו, במנהג ה'חלקה').


[8]. כאשר ראש חודש אייר חל בשבת, לפי מנהג יוצאי אשכנז מותר להסתפר לקראתו (מ"ב תצג, ה). ולמנהג יוצאי ספרד רק בשעת הדחק מקילים בזה (כה"ח תצג, מב)

כאשר ל"ג בעומר חל ביום ראשון, למנהג יוצאי אשכנז מותר להתגלח ולהסתפר לכבוד שבת (רמ"א תצג, ב). ולמנהג יוצאי ספרד אין מסתפרים. אבל אם ל"ג חל בערב שבת, גם ליוצאי ספרד מותר להסתפר ולהתגלח בו (שו"ע תצג, ב).

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ז – גילוח

לגבי גילוח התעוררה שאלה: האם למי שרגיל להתגלח בכל השנה מותר להתגלח בספירת העומר. לדעת רבים גילוח בכלל תספורת, ובכל הימים שאסור להסתפר אסור גם להתגלח. וכך נוהגים רוב בני הישיבות, עד שאי הגילוח הפך להיות ההיכר הבולט ביותר של האבלות בימי ספירת העומר.

אולם מנגד, יש סוברים, שיש הבדל יסודי בין תספורת לגילוח. בתספורת יש חגיגיות, וכפי שמקובל שאנשים מסתפרים לקראת חגים ואירועים חגיגיים. ואילו הגילוח בימינו הוא מעשה שגרתי, הנעשה כל יום או כל כמה ימים, ומגמתו להסיר את הזיפים המכערים את פניהם של הרגילים להתגלח בכל יום, ולא עליו חל המנהג שלא להסתפר. ובמיוחד בערב שבת, ראוי להתגלח, כדי שלא לקבל את השבת באופן לא מכובד.

למעשה נכון שכל אדם ימשיך במנהג אביו, או כפי שרבו מורה. מפני שאף שמעיקר הדין יותר נראה כסברת המקילים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש במנהג שלא להתגלח בימי הספירה ביטוי רב רושם לנכונות להקריב למען קיום המצוות, ויש לחוש שמא ביטול מנהג זה יפגע במסירות לשמירת המנהגים. לפיכך נכון שכל אחד ינהג בזה כאביו, כי עניין המסורת וההשפעה הסביבתית חשובים כאן יותר מהדקדוק בשאלה האם גם על גילוח חלים מנהגי האבלות. ולמי שאין מנהג אפשר להציע, שימנע מגילוח במשך השבוע ולקראת שבת יתגלח. והרוצה להתגלח בכל יום – רשאי.[9]


[9]. רבים מחמירים שלא להתגלח כלל בימי האבלות שבספירה, וכ"כ בכה"ח תקנא, סו. ובסימן תצג, יט, כתב עפ"י אחרונים, שרק במקום הפסד פרנסה יכולים להתגלח. גם באג"מ או"ח ד, קב, התיר להתגלח במקום חשש הפסד ממון, כגון שמעסיקיו דורשים זאת ממנו. אמנם מנגד אפשר לומר שגילוח יומיומי אינו כתספורת, שכן לא היתה מציאות כזו בזמן שהחלו לנהוג אבלות בתספורת. וכמו שיש חילוק לעניין איסור רחיצה לאבלים, בין רחיצה של עונג ורעננות לרחיצה של הסרת זוהמא, כך אפשר לחלק בין תספורת חגיגית לגילוח של הסרת ניוול. וכל מה שנהגו בספירת העומר הוא להימנע מחגיגיות ולא להפגין אבלות, וזיפי הזקן מפגינים אבלות. ואמנם במשך אבלות שבעה ושלושים אין להקל בזה, אולם כשם שמקילים להתגלח בשנת האבל, כך אפשר להקל בספירת העומר ובשלושת השבועות עד ר"ח אב. וכ"כ הרב שכטר ב'נפש הרב' עמ' קצא בשם הרב סלובייצ'יק. ויותר מזה כאשר מדובר בגילוח לקראת שבת. שכן למדנו לגבי מנהג אשכנזים שאין מסתפרים בכל שלושת השבועות, שכתב במ"א תקנא, יד, בשם הגהות אשרי, שאין להסתפר אפילו לפני שבת הואיל ואין רגילים להסתפר כל שבוע, משמע שהרגילים להתגלח יכולים להתגלח לכבוד שבת. ועי' בבאו"ה תקנא, ג, שכך משמע מהירושלמי שמותר לכבוד שבת. ועל כל זה יש להוסיף, כי מתחילה מנהג האבלות בספירה היה רק שלא לישא אשה, ולפי דברי הגאונים החלו להימנע מנישואין כבר מזמן מיתת תלמידי ר"ע. ואילו המנהג שלא להסתפר נזכר לראשונה בדברי הראשונים: אורחות חיים, שבולי הלקט ועוד. ואולי החלו לנהוג בו אחר שנתווספו עוד צרות על ישראל (כגון במסעי הצלב, עי' בס' מנהגי ישראל ח"א עמ' קה, ועמ' קיב-קיז). ובתשובות רדב"ז ח"ב תרפ"ז כתב שיש נוהגים להסתפר כל חודש ניסן שאסור בהספד ותענית, ויש נוהגים להסתפר כל ערב שבת. וכן היקל להסתפר בר"ח אייר, שלא כדעת המחבר בשו"ע תצג, ג. ומדבריו עולה שבמנהג זה אפשר לילך אחר מנהג המקילים. ומנהג תימן הקדום היה שלא להימנע מתספורת כל הספירה, ואח"כ החלו להחמיר בזה, והורו הרב משרקי בעל שתילי זיתים, ומהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ב, עו, להסתפר בערב שבת. ואם כן כשיש ספק האם גילוח כתספורת יש לצרף את דעת המקילים לגמרי. ועי' בשו"ת נר עזרא ח"ב עמ' קנה-קנח, שמסיק להקל להתגלח לקראת שבת, וכתב שכך דעת הרב מן ההר והרב ליכטנשטיין. והרב רבינוביץ ראש ישיבת מעלה אדומים ממליץ לכל אדם לנהוג כאביו, שלא יהיה האב מגולח והבן לא או להיפך, כי יש בזה פגיעה בכבוד האב.

עוד סברה להיתר, שלרגילים להתגלח יש בדרך כלל צער רב כשאינם מתגלחים כמה ימים, ואולי זה דומה להיתר לגזור את השפם שמפריע לאכילה, ולגזור שערות שגורמות לפצעים בראש או לכאבי ראש. ועי' בכה"ח תצג, טוב, שמיקל למי שסובל להסתפר לכבוד שבת. והחיד"א ביוסף אומץ מ' הזכיר הסברה שהרגילים להתגלח מצטערים ממניעת הגילוח מאוד, יותר מהצער של שער הראש.

ונלענ"ד שמעיקר הדין היה נכון להורות שהרגילים להתגלח בכל השנה יתגלחו לכבוד שבת, והרוצים להקל רשאים להתגלח כל השבוע, כי לא על גילוח יום יומי חל מנהג האבלות. אולם כפי שמבואר למעלה, יש לחוש שלא לפגוע במסורת של מנהג בולט כל כך. לפיכך נכון שכל אחד ינהג כאביו או כפי שרבו יורה לו. ועי' בכיוצא בזה להלן ח, יא, לעניין גילוח בשלושת השבועות.

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ח – ריקודים וכלי זמר

כיוון שנהגו בימי הספירה שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות (מ"א תצג, א). וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר.

למנהג רבים מיוצאי ספרד, אמנם ימי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר בבוקר, אלא שבל"ג בעומר, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, מותר לנגן ולרקוד. ואחר ל"ג בעומר נמשך האיסור בליל ל"ד בעומר, ומיד לאחר תחילת בוקר ל"ד בעומר נפסקים מנהגי האבלות. ולמנהג קהילות רבות מיוצאי ספרד, מיום ל"ג בעומר ואילך נפסקים כל מנהגי האבלות.

למנהג יוצאי אשכנז, האיסור נמשך עד סוף יום ל"ב לעומר, ומתחילת ליל ל"ג בעומר מותר לנגן ולרקוד ולשמוח לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ולאחר מכן המנהג הרווח בקרב רוב יוצאי אשכנז להימנע עד חג השבועות מקיום שמחות גדולות, כגון מסיבות סיום שנה חגיגיות, או ערבי ריקוד שמחים, אבל מותר לנגן ולשמוע כלי נגינה. חוג אירובי שעיקרו לצורך התעמלות אפשר לקיים גם לפני ל"ג בעומר, אבל ישתדלו להחליש את המוזיקה, כדי שיהיה ניכר שהיא לצורך התעמלות ולא לשמחה.[10]

בחול המועד פסח נוהגים לנגן ולרקוד, מפני שמצווה לשמוח בחול המועד (מ"ב תקכט, טז; עי' פס"ת תצג, ו). אלא שנישואין אין עורכים בחול המועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (שו"ע או"ח תקמו, א). וכן אסרו חכמים להסתפר בחול המועד, כדי שיסתפרו לפני החג (שם תקלא, ב; פנה"ל מועדים יא, ט).

מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן במסיבות של גויים לצורך פרנסתו. וכן מותר ללמוד וללמד לנגן בימי הספירה, הואיל ואין בזה שמחה (ספ"כ יב, טז; ועי' פס"ת תצג, ד). אבל תלמיד שממילא אינו רגיל ללמוד ברצף כל השנה, אם אפשר טוב שההפסקה תהיה בימי האבלות שבספירת העומר. ואם בכוונתו לעשות הפסקה אחת בשנה, עדיף שיעשה אותה בשלושת השבועות (ועי' להלן ח, ב).


[10]. אחרוני האשכנזים הסתפקו אם מותר לקיים שמחות גדולות, מעבר לל"ג הימים שנוהגים בהם עיקר מנהגי האבלות. ואף הסתפקו לגבי הימים שבין ראש חודש סיוון לחג השבועות, כמובא בשעה"צ תצג, ד, בשם א"ר ופמ"ג. והובא בספ"כ יב, 50. והורו רשז"א והרב וואזנר לאסור (פס"ת תצג, ו, 43). ואף שמנהג ארץ ישראל להתיר נישואין אחר ר"ח סיוון, לגבי ריקודים ומחולות של רשות יש מקום להחמיר במשך כל ימי הספירה. הטעם להמשך מנהגי האבלות אחר ל"ג בעומר מבוסס על שני יסודות, האחד המסורת שתלמידי ר"ע מתו בכל משך ספירת העומר, או בכל ימות החול שבו. השני, מפני המאורעות הקשים שפקדו את קהילות אשכנז בימים אלו. אלא שעד ל"ג בעומר נוהגים להחמיר יותר ואחריו פחות. וכל זה מבואר לעיל בהלכות: ב, ד, ובהערות: 2, 4. ההבחנה בין שמחה גדולה לשמחה רגילה אינו מוגדר, וערבי ריקוד נחשבים שמחה גדולה, וכן מסיבת סיום שנה חגיגית. וכאשר יש בדבר ספק, אם יצרפו סיום מסכת או עניין אחר של מצווה, יוכלו להקל. ולמנהגי ספרדים הכל מותר, וכאשר בתוך הקבוצה ישנם יוצאי ספרד רבים, אפשר לנטות לקולא כפי מנהגם, ואע"פ כן טוב לצרף סיום מסכת או צורך מצווה אחר.

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

ט – ברית מילה, הכנסת ספר תורה ובר מצווה

מותר לקיים סעודות מצווה ולשיר ולרקוד בהן כפי שמקובל כל השנה. למשל, מותר לערוך סעודות ברית מילה, פדיון הבן וסיום מסכת בימי ספירת העומר. ומי שרגיל בסעודות אלו לרקוד ולהשמיע מוזיקה שמחה – רשאי, מפני שזו שמחה של מצווה.

וכן לגבי הזמנת נגנים, במקום שרגילים תמיד להזמינם לסעודות מצווה אלה, מותר להזמינם גם בימי האבלות שבספירת העומר. ואף שיש מחמירים בזה, כיוון שמדובר בספק הנוגע למנהג אבלות, הלכה כדברי המקילים. אבל כאשר ממילא לא ברור שרגילים להזמין נגנים, מוטב להימנע מלהזמינם בימים אלו.

מותר להכניס ספר תורה לבית הכנסת בשירה, ניגונים וריקודים כמקובל, מפני שאלו ריקודים וניגונים של מצווה.

וכן הדין בסעודת בר מצווה או בת מצווה שנערכת ביום הכניסה למצוות, שמותר לקיימה כפי שרגילים בכל השנה. וכאשר לא ניתן לקיים את המסיבה ביום הכניסה למצוות, מותר לקיים את הסעודה בלא השמעת מוזיקה. ואם בר המצווה או בת המצווה יסיימו מסכת או סדר משניות או ספר חשוב בתחילת המסיבה, יוכלו להשמיע מוזיקה כפי שהם רגילים בכל שמחת בר מצווה או בת מצווה.[11]


[11]. עי' במ"א תצג, א, מ"ב ג, לגבי סעודת שידוכין שהיא נחשבת קצת סעודת מצווה. ועי' הלכה ה והערה 7. והמתירים לנגן בכלי זמר בסעודת מצווה הם: אג"מ או"ח ב, צה, ואבה"ע א, צז; משנה הלכות ו, קט; יחו"ד ו, לד. והאוסרים: מנח"י א, קיא, עפ"י דעת קדושים. ועי' בפס"ת תצג, ה. והלכה כמיקל בדינים אלו. כתב בספר שלמי מועד עמ' תנד, בשם רשז"א, שמותר לקיים סעודת בר מצווה ביום אחר, אבל בלא ריקודים ותזמורת. גם לנכים שדעתם צלולה אסור לקיים מסיבה שמחה בימים אלו. בדיעבד כאשר בר או בת המצווה אינם מסוגלים לערוך סיום בעצמם, אפשר שאחד ההורים או הקרובים יסיים מסכת ועל ידי כך יחזקו את השמחה ויוכלו להשמיע מוזיקה.

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | תגובה אחת

י – שמיעת מוזיקה ממכשיר חשמל ביתי

יש אומרים, שאין הבדל בין שמיעת נגנים חיים לשמיעת נגינה דרך רדיו או מכשיר אלקטרוני אחר, וכשם שאסור לשמוע ניגונים של כלי זמר בימי ספירת העומר עד ל"ג בעומר ובשלושת השבועות, כך אסור לשומעם על ידי מכשירים אלקטרוניים. אבל לשמוע שירים דרך מכשירים אלקטרוניים בלא ליווי תזמורתי – מותר (אג"מ יו"ד ב, קלז; יחו"ד ו, לד). ויש אוסרים אפילו שמיעת שירים בלא ליווי תזמורתי דרך מכשירים אלקטרוניים, כי המכשיר נחשב כמו כלי זמר (ציץ אליעזר טו, לג, שבט הלוי ח, קכז).

אולם יש סוברים שהמנהג לאסור שמיעת כלי זמר בימים אלו אינו חל על שמיעת כלי זמר דרך מכשירים אלקטרוניים ביתיים, מפני שאין בשמיעתם חגיגיות כפי שיש בשמיעת נגנים חיים. ועוד שכיום הכל רגילים לשמוע ניגונים דרך מכשירים אלקטרוניים, והשגרה שבזה ביטלה את החגיגיות והשמחה שבשמיעתם, והרי זה כשירה בפה שאינה אסורה בספירת העומר. ועוד שיש לחלק בין ניגונים של שמחה לניגונים רגילים, שרק ניגונים של שמחה יש מקום לאסור בימים אלו גם ממכשירים ביתיים, אבל ניגונים רגילים וקל וחומר ניגונים עצובים אין לאסור בימי האבלות שבספירת העומר. והרוצה להקל רשאי לסמוך על דעה זו ולשמוע שירים רגילים ועצובים ממכשירים אלקטרוניים, אבל לא ישמעם בקול רם, מפני שעוצמת הקול שממלאת את חלל החדר יוצרת חגיגיות מסוימת.[12]


[12]. דעת האוסרים: אג"מ יו"ד ב, קלז, ובאו"ח א, קסו, נטה לחומרא, לאסור שמיעת כלי זמר בכל השנה, מפני אבלות החורבן, קל וחומר בימי ספירת העומר ושלושת השבועות. וביחו"ד ו, לד, אף שהתיר לשמוע כלי זמר בזמן הזה אסר לשמוע כלי זמר מרדיו וכדומה בספירת העומר ושלושת השבועות (אמנם בע"פ התיר לערוץ שבע כדי שיוכלו לקיים על ידי כך את הפינות התורניות). וכן דעת מנח"י א, קיא. גם רשז"א והרב אלישיב אסרו שמיעת כלי זמר דרך רדיו (שלמי מועד עמ' תנג). ובציץ אליעזר טו, לג, ושבט הלוי ח, קכז, אסרו אפילו בלי כלי זמר.

אולם הסברות להקל חזקות: ראשית, כלי זמר אינו בהכרח ביטוי של שמחה, וכבר מצינו שניגנו בחלילים לקינה בעת הלוויה, עי' שבת קנא, א. וכן התיר הפמ"ג לנגן לפרנסה, והובא בבאו"ה תקנא, ב. ומהר"ם שיק יו"ד שסח, התייחס לחילוק שבין ניגון של שמחה לניגון של עצב, שניגון של עצב אינו אסור בימי אבל. (אמנם אסר שם ללמד ילדים מסוימים נגינה בשנת אבלותם, משום שכל לימודם לשחצנות ולא לפרנסה). מ"מ מצינו שרק ניגונים של שמחה אסורים. וכן משמע מלשון הרמב"ם בהל' תעניות ה, יד, כשעוסק באיסור ניגון אחר החורבן: "וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולן. וכל מיני זמר… אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן". הרי שעיקר האיסור לשמוע כלי זמר הוא בשירי שמחה השייכים לריקודים ומחולות, אבל שירים רגילים, וק"ו עצובים אינם אסורים. עוד סברה העלה בשו"ת חלקת יעקב א, סב, ששמיעת רדיו וטייפ אינה בכלל הגזירה (או מנהג האבלות), כיוון שלא היו באותם זמנים. ואולי כאשר מכשירים אלו היו נדירים, היתה בשמיעתם חגיגיות, ולכן רבים חלקו עליו. אבל כיום שמיעתם שגרתית ואין בה שום חגיגיות, ולכן אינה בכלל מנהג האיסור. וכך דעת אבי מורי. וכעין זה כתב הרב שמואל דוד בתחומין יג. ועוד עי' להלן ח, ד. וכיוון שכל האיסור מצד מנהג, במקום של ספק, הלכה כמיקל. וכן נהג ערוץ שבע לשדר בימי האבלות שבספירת העומר שירים רגילים ולהימנע משידור שירים שנועדו לשמחות וריקודים.

ונראה שלכל הדעות אסור לשמוע קונצרט, משום שבעצם ההתאספות לכך יש חגיגיות וממילא שמחה. וכן נלענ"ד ששמיעה בקול רם, גם של מנגינה בינונית, אסורה, מפני שעצמת הקול יוצרת חגיגיות מסוימת. ונראה שלכל הדעות מותר לנהג לשמוע מוזיקה כדי שלא להירדם בנסיעה. מפני שאין בכך כל כך שמחה, ומצד חשש פיקוח נפש. ולמי שסובל מעצבות, גם המחמירים מסכימים שישמע מוזיקה בצנעה, כמובא בהלח"ב ז, 39.

מותר לכתחילה לקיים בימים אלו ערבי שירה עם כלי זמר לשירי זיכרון והתעוררות, וכן לשלבם בימי עיון, כדי ליצור הזדהות עם ימי הזיכרון הלאומיים ולעורר את הלבבות לתקומת ישראל, לאהבת ישראל ולאהבת התורה.

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

יא – שהחיינו וטיולים

מותר בימי ספירת העומר לקנות פרי חדש ולברך עליו ברכת 'שהחיינו', וכן מותר לקנות בגד חדש או רהיט חדש ולברך עליו 'שהחיינו'. ואמנם בקהילות אשכנז, אחר מסעות הצלב והרציחות האיומות שבוצעו על ידי הנוצרים בימי ספירת העומר, היו רבנים שהחמירו במנהגי האבלות שבספירת העומר כמו בשלושת השבועות. וכשם שבשלושת השבועות נמנעים מלברך 'שהחיינו', מפני שאין ראוי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" בימים שנחרב בהם בית המקדש, כך אין ראוי לומר 'שהחיינו' בימים שנרצחו בהם יהודים קדושים.

אולם למעשה נפסק שאין איסור לברך 'שהחיינו' בימי ספירת העומר, שאין לדמות ימים אלו לימי בין המיצרים. והרוצה להחמיר שלא לקנות בגדים ורהיטים בימים אלו, תבא עליו ברכה. אבל בשעת הצורך, גם המחמיר רשאי להקל. וכן מי שנזדמנה לפניו אפשרות לקנות רהיט או בגד במחיר זול, יכול לקנותו. ולמנהג המחמירים, יחדש את הבגד ויברך עליו 'שהחיינו' בשבת או בראש חודש או ביום העצמאות או לקראת סעודת מצווה. וכן אם קנה רהיט חדש, ישתדל להתחיל להשתמש בו בזמנים אלו שהם זמנים של שמחה.

וכן מותר לקנות בית ולהיכנס לגור בו בימים אלו, ובמיוחד כשמדובר על בית בארץ ישראל, וקל וחומר במקומות שוממים מיהודים, שכל הקונה בהם בית מקיים בהידור את מצוות ישוב הארץ. ואם הקונה הוא יחיד, יברך 'שהחיינו', ואם הם זוג, יברכו 'הטוב והמטיב'.[13]

מותר להזמין ידידים לסעודה, ובלבד שלא ינגנו שם בכלי זמר. וכן מותר לקיים בימים אלו נסיעות וטיולים, כי מאירועי שמחה צריך להימנע ולא מאירועים מהנים. ואמנם יש מחמירים בזה, אבל בדיני מנהגי אבלות הלכה כמיקל. אמנם טיול של בית ספר, מוטב שלא לקיים עד אחר ל"ג בעומר, מפני שיש בו שמחה גדולה. אבל טיול שמוגדר כטיול חינוכי מותר לקיים לכתחילה.[14]


[13]. בס' לקט יושר כתב בשם רבו מהרא"י בעל תרומת הדשן שאין לברך 'שהחיינו' בימי הספירה. וכ"כ עוד כמה ראשונים ואחרונים. והרבה אחרונים דחו מנהג חומרה זה, וביניהם בעל המאמר מרדכי תצג, ב, והביאו המ"ב תצג, ב. וכ"כ בכה"ח תצג, ד. ועי' ביבי"א או"ח ג, כו, ויחו"ד א, כד, שסיכם הדעות. לגבי כניסה לבית חדש, יש שהחמירו, מפני שיש בזה שמחה גדולה, מעין שמחת נישואין (שו"ת אבני צדק סיגעט יו"ד מד). וביחו"ד ג, ל, היקל. ועי' בפס"ת תצג, א, ב, ג, שהביא דעות לחומרא.

חשוב לציין שיש בימי ספירת העומר גם צד שמחה, וכפי שכתב הרמב"ן (פרשת אמור) שהם דומים לימים של חול המועד הנמשך מפסח ועד שבועות. אלא שיש בהם גם צד של מתח ודריכות, שצריך לעלות בהם מדרגה לדרגה עד לשיא של מתן תורה. וכאשר אין זוכים לעלות כסדר המדרגות עלולים להיגרם משברים ופורענויות, וכפי שאירע בתולדות ישראל, וזה טעם האבלות בימי הספירה. ואע"פ כן הקדושה שבהם לא זזה ממקומה. והם מסוגלים מאוד לעלייה והיטהרות לקראת מתן תורה ודבקות בהש"י.

[14]. עי' בספר 'בין פסח לשבועות' טו, י, יב, דעת המקילים. ובהלח"ב ז, יא, שנוטה להחמיר, ושם בהערה דעת מיקל. ועי' בהמשך ח, ו, לעניין טיולים בבין המיצרים.

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה

יב – סיכום קצר לימי שמחה שבתוך ספירת העומר

בחול המועד פסח אין נוהגים שום מנהגי אבלות, מפני שמצווה לשמוח בו, כמבואר לעיל בהלכה ח' לעניין נגינה.

בראש חודש אייר, לדעת כמה פוסקים מותר להסתפר, מפני שהוא כיום טוב ואין חלים בו מנהגי אבלות. אבל למעשה המנהג שלא להסתפר בראש חודש אייר, וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (תצג, ג).

ראש חודש אייר שחל בשבת, למנהג יוצאי אשכנז כיוון שיש בו תוספת שמחה, מותר להסתפר ביום שישי, וכן מותר להינשא ביום שישי לפני שבת, כך שהשמחה והסעודה יהיו בשבת וראש חודש. והמנהג הרווח בין יוצאי ספרד להקל בזה רק בשעת הדחק.[15]

יום העצמאות, ראוי להתגלח לקראתו, ואף להסתפר מותר. אבל לישא אשה אסור (עי' להלן ד, יא).

ל"ג בעומר ביום, למנהג עולי אשכנז וחלק מעולי ספרד, מותר להסתפר ולהינשא, ובשעת הצורך מקילים גם בליל ל"ג בעומר. למנהג רבים מעולי ספרד, אסור להסתפר ולהינשא בל"ג בעומר (לעיל הלכות ג' וד').

ל"ג בעומר שחל ביום שישי, לכל לעולי ספרד מותר להסתפר (שו"ע תצג, ב).

ל"ג בעומר שחל ביום ראשון, למנהג יוצאי אשכנז מותר להסתפר ביום שישי וליוצאי ספרד אסור (לעיל הערה 8. ובנישואין – יש מפוסקי אשכנז שהקילו בשעת הדחק, וליוצאי ספרד אסור, עי' בהערה 6).

כ"ח באייר, גם למנהג חלק מיוצאי אשכנז שמחמירים שלא לשאת אשה עד ראש חודש סיוון, מותר לישא בו אשה, וכן מותר לקיים בו שמחות גדולות (עי' להלן ד, יא).


[15]. הרדב"ז, הריק"ש, ומהר"ם לונזאנו סוברים שמותר להסתפר בראש חודש (גם כשאינו חל בשבת), אולם הב"י סובר שאסור, וכן המנהג הרווח. וכאשר ראש חודש חל בשבת, לעניין נישואין עי' לעיל בהערה 6, ולעניין תספורת בהלכה ו.

פורסם בקטגוריה ג - מנהגי אבלות בספירת העומר | כתיבת תגובה