רבים נוהגים לקיים את מנהגי האבלות מהיום הראשון של ספירת העומר ועד לבוקר ל”ד בעומר. וזאת על פי המסורת הגורסת בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד ‘פרוס העצרת’, והכוונה עד חמישה עשר יום לפני חג העצרת, נמצא שצריך להמשיך את האבלות עד יום ל”ד בעומר. אלא שכמו לגבי אבלות שבעה, מקצת היום נחשב ככולו, ואחר שישב האבל מעט על הארץ בתחילת היום השביעי, כבר קיים את האבלות של היום השביעי ויכול לקום מאבלותו, כך גם לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. לפיכך, אין צורך להמתין עד סיום יום ל”ד בעומר, אלא כבר בבוקר יום ל”ד בעומר, כיוון שעברו מספר רגעים אחר שעלה השחר, נחשב מקצת היום ככולו, וכל מנהגי האבלות מתבטלים. ואמנם ביום ל”ג בעומר מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אולם שאר מנהגי האבלות נשארים בתוקפם, ואסור לפי מנהג זה לישא אשה ולהסתפר בל”ג בעומר. ומשנסתיים ל”ג בעומר אסור בליל ל”ד לנגן ולרקוד, וכשיגיע בוקר ל”ד יתבטלו כל מנהגי האבלות. (ולעניין תספורת, הנוהגים לפי האר”י מחמירים עד ערב חג השבועות, כה”ח תצג, יג).
אולם בקהילות רבות נהגו לסיים את כל מנהגי האבלות בל”ג בעומר, כך נהגו בטורקיה ומצרים, וכמובן שבני אותן קהילות רשאים להמשיך במנהגם. ומי שיש לו ספק לגבי מנהגו, יכול בשעת הצורך להקל מל”ג בעומר. ומי שנהג להחמיר עד ל”ד בעומר ונצרך להקל מל”ג בעומר, ישאל חכם.[3]
ולדעת רדב”ז ופר”ח, מי שלא קיים פריה ורביה אינו צריך כלל להימנע מנישואין בימים אלו, וכך היה מנהג תימן (שתילי זיתים תצג, ד, ומהרי”ץ ח”ב קיא). אבל למעשה אין מקילים בזה אלא בשעת הדחק עפ”י הוראת חכם. (גם עולי תימן אינם מקילים, עי’ לרב קאפח בהליכות תימן עמ’ 52, ושו”ע המקוצר צב, ז).