ג – מנהג יוצאי ספרד

לדעת בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח תצג, א-ב), מנהגי האבלות מתחילים מהיום הראשון של ספירת העומר ועד לבוקר ל"ד בעומר. וזאת על פי המסורת הגורסת בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת', והכוונה עד חמישה עשר יום לפני חג העצרת, נמצא שצריך להמשיך את האבלות עד יום ל"ד בעומר. אלא שכמו לגבי אבלות שבעה, מקצת היום נחשב ככולו, ואחר שישב האבל מעט על הארץ בתחילת היום השביעי, כבר קיים את האבלות של היום השביעי ויכול לקום מאבלותו, כך גם לגבי מנהגי האבלות של ספירת העומר. לפיכך, אין צורך להמתין עד סיום יום ל"ד בעומר, אלא כבר בבוקר יום ל"ד בעומר, כיוון שעברו מספר רגעים אחר שעלה השחר, נחשב מקצת היום ככולו, וכל מנהגי האבלות מתבטלים.

ואמנם ביום ל"ג בעומר מותר לשיר, לנגן ולרקוד, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, אולם שאר מנהגי האבלות נשארים בתוקפם, ואסור לפי מנהג זה לישא אשה ולהסתפר בל"ג בעומר. ומשנסתיים ל"ג בעומר אסור בליל ל"ד לנגן ולרקוד, וכשיגיע בוקר ל"ד יתבטלו כל מנהגי האבלות. (ולעניין תספורת, הנוהגים לפי האר"י מחמירים עד ערב חג השבועות, כה"ח תצג, יג).

ויש קהילות ספרדיות שנהגו שכל מנהגי האבלות מסתיימים בל"ג בעומר, כך נהגו בטורקיה ומצרים. ואף שמנהג הספרדים הרווח כיום בארץ אינו כן, כשיש צורך גדול להקל בזה בל"ג בעומר או בליל ל"ד בעומר, יש מקום לשאול שאלת חכם.³