חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – טעם מנהגי האבלות שבספירת העומר

הימים שבין חג הפסח לחג השבועות הם ימים שבהם אנו מתכוננים ומתרוממים לקראת קבלת התורה (רעיא מהימנא פר' אמור צז, ב). ויש בהם חגיגיות, כפי שכתב הרמב"ן (ויקרא כג, לו) שהם "כחולו של מועד", וחג השבועות הוא היום השמיני של חג הפסח. עם זאת, יש אומרים שימים אלו הם גם ימי דין שבהם נידונים על התבואה, ולדעת ר' יוחנן בן נורי אלו הם הימים שבהם עיקר דינם של הרשעים בגיהנם (משנה עדויות ב, י. שבולי הלקט רלה, אבודרהם). לאחר חורבן בית המקדש השני, בימים אלו מתו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא, וכדי להתעורר לתשובה ולתיקון, נהגו בימים אלו מקצת מנהגי אבלות, שלא לשאת אשה ושלא להסתפר, וכן אין עורכים בהם שמחות של רשות.

סיבת מותם של תלמידי רבי עקיבא מבוארת בתלמוד (יבמות סב, ב): "אמרו: שנים עשר אלף זוגים של תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה לזה… תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת… וכולם מתו במיתה רעה". "והיה העולם שמם, עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם (לתלמידיו החדשים): רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה". עוד מסופר במדרש (ב"ר סא, ג) שאמר להם רבי עקיבא: "בניי, הראשונים לא מתו אלא שהיתה עיניהם צרה אלו לאלו, תנו דעתכם שלא תעשו כמעשיהם". לפיכך, בימי ספירת העומר צריכים להתחזק בתיקון היחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד בין לומדי התורה, שצריכים לנהוג כבוד זה בזה ולהרבות שלום ביניהם.[1]

כאלף שנים לאחר מכן, בעת מסעות הצלב שהחלו בשנת תתנ"ו לאלף החמישי, רצחו הנוצרים באשכנז רבבות יהודים, ואף אסונות אלו התחוללו ברובם בימי ספירת העומר. כחמש מאות שנים לאחר מכן, בשנים ת"ח ות"ט לאלף השישי, רצחו הקוזקים במזרח אירופה רבבות ואולי מאות אלפי יהודים, ואף פרעות אלו אירעו ברובם בימי ספירת העומר. לפיכך נטו באשכנז להחמיר יותר במנהגי אבלות אלו.

לסיכום, יש בימים הללו מעלה גדולה, שבהם ניתן להתעלות ולחבר על ידי ספירת העומר את סגולת ישראל שמתגלה בחג הפסח אל התורה שניתנה בחג השבועות. אולם כאשר ישראל, ותלמידי החכמים במיוחד, אינם נוהגים כבוד זה בזה, עלולים להיגרם משברים ופורענויות, וכפי שאירע בתולדות ישראל. נמצא אם כן שמנהגי האבלות בימי הספירה נועדו לעורר אותנו להרבות אהבה בין אדם לחברו, ובמיוחד בין תלמידי חכמים. וככל שנזכה לכך, כך תחזור שמחת הימים הללו להתגלות, ואורם של ישראל ואורה של התורה יתאחדו, "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים, בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא" (ישעיהו ל, כו).


[1]. בגמ' כתוב שהמיתה הקשה שמתו בה היא 'אסכרה', ובאגרת רב שרירא גאון כתב שתלמידי רבי עקיבא מתו בגזרת שמד. כהמשך לזה, יש מפרשים, שמתו בעת מרד בר כוכבא, והיו תלמידים שיצאו להילחם ברומאים, והיו שהמשיכו בתלמודם. והחיילים ותלמידי הישיבה היו מבזים אלו את אלו, וכל אחד אומר: 'אני גדול מחברי, שמה שאני עושה חשוב ומועיל, ואילו בחברי אין תועלת'. ומפני שנאת חינם זו ניגפו לפני אויביהם, ובפרק אחד מתו כולם – בין חג הפסח המבטא את הלאומיות הישראלית, לבין חג השבועות המבטא את התורה הרוחנית. ואותם תלמידים שלא כיבדו זה את זה הפרידו בין חג הפסח לחג השבועות, ולכן מתו בתקופה זו. ראו במאמרו של הרב שמואל ישמח באסיף ד, שהקשה על פירוש זה, אך בהערות 4-11, הביא רבנים רבים שהזכירוהו.

תפריט