מכיוון שאין תקנת חכמים לגבי מנהגי האבלות שבימים אלו, התגבשו בישראל מנהגים שונים, ונזכיר את ארבעת העיקריים:
א) מנהגי האבלות נמשכים בכל ספירת העומר. מנהג זה מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו (יבמות סב, ב), שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת.
ב) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר. וזה על פי המסורת שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. כך נוהגים רוב ככל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד.
ג) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר. וזה על פי גרסה ספרדית בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת'. 'פרוס' לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות. כך נוהגים רבים מיוצאי ספרד.
ד) נוהגים שלושים ושלושה ימי אבלות רצופים, כנגד ימי החול שבספירת העומר, ואין זה משנה אם יהיו בתחילת ספירת העומר או בסופה. כך נהגו בקהילות אשכנז, כאשר יש מהן שנהגו אותם בתחילת ספירת העומר, כמנהג ב', ויש שנהגו אותם בסוף הספירה, מפני הפורענויות שהתרחשו באשכנז בסוף ימי ספירת העומר.[2]
ד) מובאת בראשונים מסורת בשם התוספות (לא נדפס בגמרתנו), שמחשבים ל"ג ימי חול שאינם מיוחדים לשמחה, שבהם מתו תלמידי ר"ע. שאם נפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר 7 ימים של פסח עם איסרו חג, 6 שבתות, 3 ימי ראש חודש, ישארו ל"ג ימים שבהם מתו תלמידי ר"ע, וכנגדם צריך לנהוג אבלות במשך ל"ג ימים רצופים. ויש שנהגו בהם בתחילת הספירה ויש בסופה. מסורת זו כתב אבן שועיב שהובא בב"י, וכ"כ הרמ"א תצג, ג, וביארו דיניה ב"ח, מ"ב תצג, יג, ובאו"ה שם. רבים באשכנז נהגו לעשותם בסוף הספירה, מפני שבחודש אייר ותחילת סיוון החל מסע הצלב שבמהלכו ביצעו הרשעים רציחות נוראות. בח' באייר אירעו הרציחות בקהילת שפירא, ובכ"ג באייר בקהילת ורמייזא, ובג' בסיוון במגנצא, ובו' בסיוון בקולוניא. המנהג הקדום היה לנהוג אבלות מב' אייר עד ערב חג השבועות. אולם אפשר לקיים מנהג זה בתחילת הספירה, ואף שבימי חול המועד פסח אין נוהגים באבלות זו, אין זה פוגע במספר ל"ג, כשם ששבתות שאין בהן אבלות עולות לחשבון ל"ג בספירת העומר ולחשבון שבעה ימים באבלות רגילה. היה עוד מנהג, לפיו נוהגים אבלות בכל ספירת העומר, אולם בימי ראש חודש ול"ג בעומר הכל מותר. ואין נוהגים כן (הובא במ"א תצג, ה, ומ"ב טו).
