ב – זמני מנהגי האבלות

מנהגים רבים היו לגבי זמן האבלות, ונזכיר את ארבעת העיקריים:

א) מנהגי האבלות נמשכים בכל ספירת העומר. מנהג זה מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו (יבמות סב, ב), שתלמידי רבי עקיבא מתו מפסח ועד עצרת.

ב) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ג בעומר בלבד. וזה על פי המסורת הידועה, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות.

ג) מנהגי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר. וזה על פי מסורת ספרדית לפיה גורסים בגמרא שתלמידי רבי עקיבא מתו עד 'פרוס העצרת'. 'פרוס' לשון חצי, היינו עד חצי חודש לפני חג השבועות. כשנפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר חמישה עשר יום, יישארו שלושים וארבעה ימים שבהם מתו תלמידי רבי עקיבא, ובהם נוהגים מנהגי אבלות.

ד) נוהגים שלושים ושלושה ימי אבלות, ואין זה משנה אם יהיו בתחילת ספירת העומר או בסופה. וזה מפני שבחישוב ימי האבלות על תלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר, מחשבים רק את שלושים ושלושה הימים שאינם מיוחדים לשמחה.[2]


[2]. מקורות: א) כתבו רב נטרונאי גאון, רב האי גאון ורי"ץ גיאות, שמאז מיתת תלמידי ר"ע אין נושאים אשה בין פסח לעצרת, וכך מובא בטור תצג בדעה הסתמית. וכ"כ באורחות חיים לעניין נישואין ותספורת (מנהגי ישראל ח"א עמ' קא-קב). בשבולי הלקט וברי"ו כתבו שני טעמים נוספים למנהגי האבלות במשך כל ספירת העומר: א' עפ"י דעת ר' יוחנן בן נורי שמשפט רשעים בגיהנם מפסח עד עצרת. ב' שהם ימי הדין על התבואה.

ב-ג) מבוסס על המסורת שתלמידי ר"ע פסקו למות בל"ג בעומר, וכ"כ כמה ראשונים וביניהם המאירי יבמות סב, ב: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה, ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו, וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן". גם בגמרא יבמות הגירסה שונה, וכפי שכתב המנהיג בשם הרז"ה שלפי גירסה ספרדית, תלמידי ר"ע מתו עד 'פרוס העצרת', ולפי החשבון שפרוס הוא חצי חודש – 15 יום, יוצא שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד בעומר. וקשה שלפי מסורת זו פסקו למות בל"ג ואילו לפי חשבון 'פרוס' צריך לנהוג אבלות עד ל"ד. ואכן יש בזה שתי דעות. יש אומרים שצריך לנהוג אבלות עד ל"ד, וכ"כ אבן שועיב ותשב"ץ ח"א קעח (הובאו בב"י תצג), וכ"כ בשו"ע תצג, ב: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר שאומרים שאז פסקו מלמות, ואין להסתפר עד יום ל"ד בבוקר". ואולי יבארו שבכל יום ל"ג עדיין מתו, ולכן רק בל"ד מסתיימת האבלות. לעומת זאת מדברי המנהיג (הל' אירוסין סו"ס קו), משמע שאכן בל"ג בעומר מסתיימת האבלות, וכ"כ עוד ראשונים ואחרונים. ולדעתם צריך לפרש שהתכוונו ב'פרוס' לחצי חודש בקירוב, כי באמת 16 יום לפני חג השבועות האבלות מסתיימת, וכ"כ מהריק"ש בערך לחם (ועי' בהמשך הערה 3).

ד) מובאת בראשונים מסורת בשם התוספות (לא נדפס בגמרתנו), שמחשבים ל"ג ימי חול שאינם מיוחדים לשמחה, שבהם מתו תלמידי ר"ע. שאם נפחית מארבעים ותשעת ימי ספירת העומר 7 ימים של פסח עם איסרו חג, 6 שבתות, 3 ימי ראש חודש, ישארו ל"ג ימים שבהם מתו תלמידי ר"ע, וכנגדם צריך לנהוג אבלות במשך ל"ג ימים רצופים. ויש שנהגו בהם בתחילת הספירה ויש בסופה. מסורת זו כתב אבן שועיב שהובא בב"י, וכ"כ הרמ"א תצג, ג, וביארו דיניה הב"ח ומ"ב תצג, יג, ובאו"ה שם. ורבים באשכנז נהגו לעשותם דווקא בסוף הספירה, מפני שבחודש אייר ותחילת סיוון החל מסע הצלב שבמהלכו ביצעו הרשעים רציחות נוראות. בח' באייר אירעו הרציחות בקהילת שפירא, ובכ"ג באייר בקהילת ורמייזא, ובג' בסיוון במגנצא, ובו' בסיוון בקולוניא. והמנהג הקדום בזה היה להתחיל לנהוג אבלות מיום ב' אייר עד ערב חג השבועות. ומ"מ אפשר למנהג זה לקיים את האבלות גם בתחילת הספירה, ואף שבימי חול המועד פסח אין מנהגי אבלות באים לידי ביטוי, שכן מצווה לשמוח, מ"מ אין זה פוגע במספר ל"ג, כמו שימי השבתות שאין בהם אבלות עולים לחשבון ל"ג בספירת העומר ולחשבון שבעה ימים באבלות רגילה.

ועי' בסידור פסח כהלכתו יב, א-ג, ובהלח"ב ז, כא, ובס' מנהגי ישראל ח"א עמ' קא-קיא, שם מבאר מנהג ספרד ואשכנז. ובהשלמות בח"ד רלז-רמא, מביא ראיות ש'פרוס' בדרך כלל אינו חצי אלא סמוך, ועל פי זה כוונת הגירסה עד פרוס העצרת היינו עד ערב חג השבועות. יש לציין כי היה עוד מנהג, לפיו נוהגים אבלות בכל ספירת העומר, אולם בימי ראש חודש ול"ג בעומר הכל מותר. ואין נוהגים כן (הובא במ"א תצג, ה, ומ"ב טו).

בחרו פרק אחר מהאתר: