כיוון שנהגו בימי הספירה שלא להרבות בשמחות יתירות, כתבו האחרונים שבכלל זה יש לאסור ריקודים ומחולות של רשות (מ"א תצג, א). וכן נהגו לאסור נגינה ושמיעת כלי זמר.
למנהג רבים מיוצאי ספרד, אמנם ימי האבלות נמשכים עד ל"ד בעומר בבוקר, אלא שבל"ג בעומר, לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי, מותר לנגן ולרקוד. ואחר ל"ג בעומר נמשך האיסור בליל ל"ד בעומר, ומיד לאחר תחילת בוקר ל"ד בעומר נפסקים מנהגי האבלות. ולמנהג קהילות רבות מיוצאי ספרד, מיום ל"ג בעומר ואילך נפסקים כל מנהגי האבלות.
למנהג יוצאי אשכנז, האיסור נמשך עד סוף יום ל"ב לעומר, ומתחילת ליל ל"ג בעומר מותר לנגן ולרקוד ולשמוח לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי. ולאחר מכן המנהג הרווח בקרב רוב יוצאי אשכנז להימנע עד חג השבועות מקיום שמחות גדולות, כגון מסיבות סיום שנה חגיגיות, או ערבי ריקוד שמחים, אבל מותר לנגן ולשמוע כלי נגינה. חוג אירובי שעיקרו לצורך התעמלות אפשר לקיים גם לפני ל"ג בעומר, אבל ישתדלו להחליש את המוזיקה, כדי שיהיה ניכר שהיא לצורך התעמלות ולא לשמחה.[10]
בחול המועד פסח נוהגים לנגן ולרקוד, מפני שמצווה לשמוח בחול המועד (מ"ב תקכט, טז; עי' פס"ת תצג, ו). אלא שנישואין אין עורכים בחול המועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (שו"ע או"ח תקמו, א). וכן אסרו חכמים להסתפר בחול המועד, כדי שיסתפרו לפני החג (שם תקלא, ב; פנה"ל מועדים יא, ט).
מותר ליהודי שמתפרנס מנגינה לנגן במסיבות של גויים לצורך פרנסתו. וכן מותר ללמוד וללמד לנגן בימי הספירה, הואיל ואין בזה שמחה (ספ"כ יב, טז; ועי' פס"ת תצג, ד). אבל תלמיד שממילא אינו רגיל ללמוד ברצף כל השנה, אם אפשר טוב שההפסקה תהיה בימי האבלות שבספירת העומר. ואם בכוונתו לעשות הפסקה אחת בשנה, עדיף שיעשה אותה בשלושת השבועות (ועי' להלן ח, ב).
