ד – מנהג יוצאי אשכנז

[4]. מנהג עולי אשכנז בארץ ישראל לעניין נישואין מבואר בס' מנהגי א"י סימן יח, ב, וכ"כ בספ"כ יב, ג. ובמנהג זה יוצאים ידי כל המסורות. ראשית יש בו ל"ג ימי אבלות בתחילת הספירה, ויוצאים בזה ידי המסורת המובאת מהתוספות ברמ"א. והוא גם מתאים למסורת שהמגפה פסקה בל"ג בעומר. וכך אפשר לבאר גם את הגירסה שמתו עד 'פרוס העצרת', שהכוונה בערך חצי חודש. ועל ידי כך גם אין הבדל גדול בין מנהגי יוצאי ספרד לפי השו"ע ומנהג אשכנז. ומ"מ ממשיכים להימנע משמחות גדולות גם אחר ל"ג, לפי המסורת שבכל ספירת העומר עדיין מתו תלמידי ר"ע שהחלו לחלות לפני כן. ולפי מה שכתב הט"ז תצג, ב, הוא מבוסס גם על המאורעות הקשים שהתרחשו אחר ל"ג. ועוד, שהוא מתאים לגירסת הגמרא (יבמות סב, ב) שלפנינו, שמתו בין פסח לעצרת, אלא שמנהג האבלות שכתבו הגאונים הוא שלא לישא אשה, ולכן אין נושאין אשה בכל התקופה (למעט מר"ח סיוון, שבזה אינו תואם). אולם איסור תספורת ונגינה הם מנהגים מאוחרים יותר, ולכן נהגו בהם איסור רק עד ל"ג בעומר. עוד הסבר, למנהג אשכנז צריך ל"ג יום, ואם כן מונים ל"ג ימים מאחרי איסרו חג ועד כ"ט אייר (ואין מחשיבים את ראש חודש אייר ול"ג בעומר), ולכן מר"ח סיוון הכל מותר. ורבים מתירים כיום נישואין מל"ג בעומר, ורק שמחות גדולות של רשות אוסרים עד חג השבועות. וכך נכון להורות, מפני גודל מצוות הנישואין. וכך נהגו בפועל באשכנז, להגביל את הנישואין רק ל"ג יום.

ובאשכנז נהגו כמנהג ד' שהובא לעיל, לפיו העיקר לנהוג ל"ג ימי אבלות, בסוף הספירה או בתחילתה. ואף הוא מתפצל לכמה אפשרויות. האחת, בתחילת הספירה (כמנהג אשכנז בא"י); השנייה, מיום ל' בניסן שהוא א' דר"ח ועד ג' בסיוון בבוקר; השלישית, מיום ב' באייר עד ערב חג השבועות (רמ"א תצג, ג, מ"ב טו. ועי' בהלח"ב ז, 73-75).

כתב הרמ"א תצג, ג, שאין לנהוג במקום אחד כשני מנהגים שונים, משום לא תתגודדו. אבל כאשר מתקבצים למקום אחד בני קהילות שונות – מותר, וכ"כ באג"מ או"ח א, קנט. ולפי מנהג אשכנז (שהוא מנהג ד' בהלכה ב), כאשר אין מנהג קבוע בעיר רשאים לבחור באחד המנהגים, רק שלא ינהגו כקולי שני המנהגים. ואף יכולים לנהוג שנה אחת ל"ג יום בתחילת הספירה ושנה אחרת מר"ח אייר, מפני שאין אלו מנהגים שונים אלא העיקר לנהוג ל"ג יום רצופים מנהגי אבלות. וכ"כ חת"ס או"ח קמב, ובאר דבריו באג"מ או"ח א, קנט. עוד כתב חת"ס, שאפשר לנהוג לעניין נישואין כמנהג אחד ולעניין תספורת כשני. ע"כ. כיום בארץ ישראל, מעטים מאוד מעולי אשכנז נוהגים להתחתן עד ר"ח אייר, ולכן לכתחילה אין לנהוג כן מחשש לא תתגודדו, ובשעת הצורך אפשר להקל.

[5]. מפשט דברי הרמ"א תצג, ב, משמע שרק בבוקר ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר, אבל בלילה אסור. והטעם, כי צריך לנהוג ל"ג ימי אבלות, ונפסק בשו"ע יו"ד רצה, א, שרק מקצת מהיום נחשב ככולו, כדעת מהר"ם מרוטנבורג, ולא כדעת הרמב"ן שסובר שגם מקצת הלילה נחשב ככולו. וכ"כ הגר"א, ולכך נוטה במ"ב י. אולם רבים סוברים שכל יום ל"ג מותר, וכ"כ מעי"ט, חק יעקב, מור וקציעה ועוד. והטעם כי ל"ג בעומר, לילו ויומו, הוא זמן שמחה שבו פסקו למות. אלא שקשה היאך יצא שינהגו ל"ג ימי אבלות. ולפי המנהג שנמנעים מנישואין אחר ל"ג בעומר עד ר"ח סיון, לא קשה, שכן יש יותר מל"ג ימי אבלות. וכן לא קשה לפי הגירסה שלפנינו במהרי"ל, שכתב לעניין תספורת שצריך להימנע רק ל"ב ימי אבלות, מפני שלעניין נישואין כתב שנמנעים בכל ספירת העומר. ובשועה"ר תצג, ה, תלה דין זה בשאלה אם אומרים תחנון במנחה שלפני ל"ג בעומר, שלסוברים שאין אומרים תחנון, האבלות נמשכת ל"ב ימים. ונוהגים שלא לומר תחנון (עי' להלן ה, 1). ואם נאמר שבכל זאת צריך ל"ג ימי אבלות ולא נחשיב את הימים שאחר ל"ג בעומר, אפשר לסמוך על הרמב"ן שסובר שמקצת הלילה ככל היום, ומכמה רגעים אחר תחילת ליל ל"ג מותר לישא אשה ולהסתפר (וכ"כ פר"ח).