ארכיון הקטגוריה: יא – ימי החנוכה

א – ימי החנוכה לדורות

בימי בית המקדש השני "כשנכנסו היוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ואסור להתענות ולהספיד בהם (שבת כא, ב; מגילת תענית ט, ב).

והיו עוד הרבה ימים טובים שתקנו חכמים לישראל בימי הבית השני להודאה ושמחה על הישועות שנעשו בהם לישראל, וכולם נזכרו במגילת תענית. ורבים מאותם הימים הטובים נקבעו להודאה על ניצחונות החשמונאים, כדוגמת יום ניקנור בי"ג באדר, שבו ניצחו החשמונאים חיל יווני גדול והרגו את ניקנור מפקדם. י"ד בסיון שבו כבשו את קיסרי. כ"ב באלול, שבו הרגו החשמונאים את המשומדים שלא חזרו בתשובה. כ"ג במרחשון, שבו הרסו החשמונאים את בית הבושת שהקימו היוונים ליד המקדש. כ"ה במרחשון, שבו כבשו את שומרון והחלו ליישבה.1

אולם נפסקה הלכה, שאחר שנחרב בית המקדש השני, בטלה מגילת תענית (שו"ע או"ח תקעג, א). כי אחר החורבן נתבטלו כל הדברים הטובים שנעשו באותם ימים, ואין יותר מקום לשמוח בהם, ואף מותר להתענות ולהספיד בהם. ורק ימי החנוכה נותרו מכל אותם ימים טובים. וביארו חכמים, שימי החנוכה נשארו לדורות, מפני הנס המיוחד של פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות כדי לפרסמו. וכיוון שבחנוכה כבר מקיימים את מצוות הדלקת נרות, גם שאר ענייני החנוכה נשארו על מקומם, ועל כן מודים לה' בתפילה באמירת 'על הנסים', ומהללים לה' על הישועה שעשה לעמו באמירת הלל, ואין מתענים ואין מספידים בימי החנוכה (עי' ר"ה יח, ב, ורש"י וריטב"א שם).

כדי להבין יותר את משמעותם של ימי החנוכה ונס פך השמן, שרק הם נותרו לנו מכל הימים הטובים שהיו בימי הבית השני, עלינו להרחיב מעט בביאור מאורעות אותם הימים ומשמעותם.


  1. וכן כ"ב בשבט, שבעקבות מרד החשמונאים עלה אנטיוכוס הרשע להחריב את ירושלים ולהשמיד את היהודים, והגיעו אליו שמועות רעות על מרידות כנגדו במזרח ממלכתו, ובכ"ב בשבט (167 לפה"ס) נאלץ להפסיק את המצור על ירושלים, ולבסוף נהרג באותן המרידות. ג' בכסלו, שבו הסירו החשמונאים את סמלי גדודי היוונים מהמקדש. כ"ד באב, שבו החזירו החשמונאים את ישראל לדון בדיני התורה ולא בדיני יוון. כ"ג באייר, שבו כבש שמעון בן מתתיהו החשמונאי את מצודת חקרא, שגם אחר שחרור ירושלים עוד נותר בה חיל מצב יווני. כ"ז באייר, שבו ביטלו החשמונאים (כנראה בעת שלטונו של יונתן בן מתתיהו) את סימני העבודה זרה שהיו תולים על פתחי הבתים והחנויות. ט"ו וט"ז בסיון שבהם כבשו את בית שאן והגלו ממקומם את הנוכרים שהיו צוררים לישראל. וגם קבעו יום טוב ביום מות המלכים הרשעים שרדפו את החכמים, ינאי המלך בב' בשבט, והורדוס המלך בז' בכסלו. ועוד ימים רבים מובאים במגילת תענית.
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ב – מלכות יוון

במשך מאות שנים התפתחה ביוון תרבות בעלת הישגים גדולים במדע, פילוסופיה, ספרות, אומנות, אדריכלות, אסטרטגיה צבאית וסדרי שלטון. עצמתה הלכה וגברה. בעקבות ניצחונותיו של פיליפוס מלך מוקדוניה על יריביו, הצליח לאחד את המדינות היווניות תחת שלטונו. הוא הזמין את גדול הפילוסופים והמדענים היוונים, אריסטו, לשמש כמחנך לבנו, אלכסנדר. כשעלה אלכסנדר לשלטון החל במסע כיבושים. תוך כשלוש שנים (ג' תכו-תכט. 334-331 לפה"ס) כבשו היוונים שטחים עצומים, את אסיה הקטנה, ארץ ישראל, מצרים, ואת כל שטחה של האימפריה הפרסית העצומה עד הודו.

לאחר מות אלכסנדר מוקדון, החלו מפקדי הצבא היווני להילחם ביניהם על השלטון, עד שלבסוף התחלקו השטחים העצומים שבשליטתם למספר מלכויות יווניות.

בעקבות הכיבוש התפשטה התרבות היוונית בכל הארצות. היא עיכלה אל תוכה את כל התרבויות האחרות, ויצרה תרבות הלניסטית אחת. שיטת המשטר, השפה, התרבות, תחרויות הספורט, שבכל הארצות היו הלניסטים. העשירים והנכבדים שבכל העמים התבוללו ביוונים וחיקו את אורחותיהם.

גם יהודה נשלטה על ידי היוונים, וגם בה ההתייוונות הלכה והתפשטה. אמנם היהודים היו שונים משאר העמים, ולכן תהליך ההתייוונות ביהודה היה איטי יחסית. אבל במשך מאה ושישים שנים של שלטון יווני, הלכה השפעתם וגברה, בעיקר על העשירים, עד שהגיע שלב שבו הכהנים הגדולים, יאסון ומנלאוס, היו בעצמם ראשי המתייוונים, ופעלו למען השפעת הייוונות על יהודה. הם הקימו ליד בית המקדש איצטדיון לתחרויות היאבקות, והעדיפו לחזות בתחרויות מלקיים את עבודת הקרבנות בבית המקדש.2


  1. אלכסנדר מוקדון מת בשנת ג' תלז – 323 לפה"ס. בתחילה נלחמו תלמי וסלבקוס כנגד אנטיגונוס, וניצחוהו בקרב ליד עזה בשנת ג' תמח – 312 לפה"ס, וחילקו ביניהם את מצרים לתלמי, וסוריה ובבל לסלבקוס. לאחר מכן נלחמו ביניהם על ארץ ישראל, ומשנת ג' תנט – 301 לפה"ס שלט בה בית תלמי ליותר ממאה שנה. בשנת ג' תקסב – 198 לפה"ס כבש אנטיוכוס השלישי, מבית סלבקוס, את ארץ ישראל. בסוף ימיו כוחו נחלש. בעקבות נסיונו לכבוש את ממלכת פרגאמון באסיה הקטנה, התערבו הרומאים לטובת פרגאמון וגברו עליו ונאלץ לשלם להם פיצויים כבדים. אחריו מלך אנטיוכוס אפיפנס (ג' תקפד – ג' תקצו, 176 – 164 לפה"ס), והוא אנטיוכוס הרשע שהטיל גזירות שמד על ישראל. (עיקר הערה זו והבאות אחריה מתוך ספרו של ד"ר מרדכי ברויאר 'דברי הימים לישראל ולאומות העולם' בהוצאת מוסד הרב קוק).
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ג – הגזירות והמרד

בשנת ג' אלפים תקצ"א למניין שאנו מונים לבריאת העולם (169 לפה"ס), כמאה ושישים שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. היוונים בהנהגתו בזזו את כלי המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת ג' אלפים תקצ"ג (167 לפה"ס) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, והטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקרבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחרפו נפשן למול את בניהן הוצאו להורג. בעקבות גזירות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות ולמערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש ה'.

הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאתו. החידוש במעשהו היה, שבמקום להיהרג על קידוש ה' כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.

המלחמה היתה קשה. יהודה המכבי שהיה הנועז בבניו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה וכשרון גברו החשמונאים על חיילות היוונים, לאחר כשנתיים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו ג' תקצ"ו (165-4 לפה"ס), החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקרבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן.

לאחר מכן, חזרו היוונים לארץ בכוחות גדולים וכבשו את ירושלים, והשליטו את הכהנים המתייוונים על המקדש. אך כדי שלא להחריף את המתח עם היהודים ביטלו את גזירות השמד והתירו ליהודים לקיים את התורה ומצוותיה. אולם המרד כבר לא נפסק, החשמונאים המשיכו להילחם ביוונים ובהתייוונות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, האחים החשמונאים שילבו גבורה, דיפלומטיה ותחבולות, עד שלאחר עשרות שנים הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואח"כ רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים.3

לכאורה נדמה, כי אילו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם יהודה היתה מתייוונת לבסוף כמו שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטיוכוס, ומתוך כך נתגלתה האמונה, מסירות הנפש והגבורה היהודית.


  1. בי"ג באדר ג' תקצט (161 לפה"ס) ניצח צבאו של יהודה המכבי את צבא ניקנור, ניקנור נהרג ושרידי צבאו נסוגו, יום זה נחגג לדורות. מיד לאחר מכן שלחו היוונים את בכחידס בראש צבא גדול, יהודה לא הצליח לגייס לוחמים רבים, ורק בשמונה מאות איש עמד מולו. בקרב זה נהרג יהודה המכבי (ג' תר, 160 לפה"ס). בכחידס כבש את כל הארץ, מינה לכהן גדול את אלקימוס המתייוון שהוציא להורג שישים מזקני החכמים. יונתן, אחיו של יהודה, הנהיג את שרידי מחנה החשמונאים שהסתתרו וברחו. במשך הזמן התחזקו החשמונאים והצליחו לזנב ביוונים, אך לא הצליחו לכבוש בחזרה את ירושלים. כשהתעורר איום על שלטונו של המלך דמטריוס, ביקש להגיע להסכם עם החשמונאים, ובתמורה העניק להם את ירושלים ושלטון אוטונומי. יונתן ניצל את המאבק על השלטון בבית סלבקוס, וקיבל מיריבו של דמטריוס הטבות נוספות, וכך בשנת ג' תר"ח, 152 לפה"ס, הודחו המתייוונים מניהול בית המקדש ויונתן החל לשמש ככהן גדול. אחד השליטים, טריפון, שלא הסכים להעמקת שלטונו של יונתן על ירושלים, משכו בערמה לבא לשיחות עמו, ולאחר מכן רצחו (ג' תריח, 142 לפה"ס). שמעון אחיו ירשו ועשה הסכם עם מתנגדו של טריפון, תמורת שחרור יהודה מתשלום מסים לשלטון היווני. תוך כך שהמלכים היוונים בסוריה היו עסוקים במלחמות פנימיות, שמעון טיהר את הארץ משרידי ההשפעה היוונית, כבש את מצודת החקרא (בכ"ג באייר ג' תריט, 141 לפה"ס, וקבעו יום זה ליום טוב) וכבש ערים נוספות סביב יהודה, וביצר את חירותה המדינית. כשאנטיוכוס סידטס גבר על אויביו ולא נצרך יותר לעזרתו של שמעון, עודד קשר כנגדו, ואכן חתנו של שמעון, תלמי, קם ורצח את שמעון עם שניים מבניו (ג' תרכה, 135 לפה"ס). בעזרת אנטיוכוס סידטס ניסה תלמי להשתלט על יהודה, אולם יוחנן הורקנוס, בנו הנאמן של שמעון לחם נגדו. אז בא אנטיוכוס סידטס לעזרת תלמי הרוצח ועשה שמות ביהודה והביא את ירושלים במצור קשה, אולם בעקבות מרידות שפרצו כנגדו נאלץ לסגת וקיבל את הצעת השלום של יוחנן, שהסכים לשלם מס כבד ליוונים, ותמורת זה קיבל אוטונומיה מסוימת ונתמנה לכהן גדול ונשיא. זמן קצר לאחר מכן צבאו של אנטיוכוס סידטס הובס והוא עצמו נהרג במלחמה מול הפרתים, ויוחנן יצא לכבוש שטחים נוספים בארץ ישראל, להרחיב את ההתיישבות היהודית על חשבון הנכרים ולטהר את הארץ מעבודה זרה. הכיבושים הנוספים הביאו לעושר ושגשוג כלכלי ליהודים. 31 שנה הנהיג יוחנן את יהודה (ג' תרכה – ג' תרנו, 135 – 104 לפה"ס), ורוב ימיו נהג בצדקות וחיזק את הסנהדרין, אולם בסוף ימיו נמשך אחר הצדוקים.
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ד – משברים בבית חשמונאי

לאחר שהמלחמה כנגד היוונים נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה מלחמת התרבות. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה. התרבות היוונית היתה בעלת עוצמה רבה. שיטת המחקר המדעי היתה משוכללת, האסטרטגיה הצבאית מצוינת, סדרי המשטר יעילים. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחר מאות שנים, כאשר רומא הפכה לכח החזק בעולם, מבחינה תרבותית, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה.

למרות שהמרד הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, הוא לא נפסק, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה ההתייוונות להכות שורשים עמוקים בקרב העשירים ובקרב היהודים שבאו במגע קרוב עם אומות העולם. המתייוונים שבתקופת מלכות בית חשמונאי נקראו צדוקים. הם לא הטיפו להתבוללות גמורה, אלא החזיקו בדעה שאפשר לשלב בתוך מסגרת לאומית יהודית את הנאמנות לתורה שבכתב עם התרבות היוונית.

אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו וניניו של מתתיהו, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים ופגעו בחכמי ישראל שומרי המסורת. נינו של מתתיהו היה ינאי המלך, שגם שימש בכהונה גדולה. הוא היה רשע, ושיער בנפשו, כי מותו ישמח את חכמי ישראל ותומכיהם. כדי להפר את שמחתם ציווה כי מיד לאחר מותו יוציאו להורג רבים מחכמי ישראל. אולם לאחר שמת, יורשיו ובראשם אשתו שלומציון, הפרו את צוואתו. ונקבע יום מותו ליום שמחה והודאה, על סילוקו של רשע ועל הצלתם של חכמי ישראל.

לבסוף, עבדי החשמונאים, ובראשם הורדוס, גברו על בני משפחת החשמונאים, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חז"ל (ב"ב ג, ב): כל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי.4

על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שלא השתדלו מתחילה למנות מלך מבית יהודה, כפי הדרכת התורה: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט, י; עיין רמב"ן שם). בתחילה נקראו מנהיגי בית חשמונאי נשיאים, ולאחר מכן הכתירו את עצמם כמלכים. בנוסף לכך הם נטלו לעצמם את תפקיד הכהן הגדול. ברור שהעיסוק בתכסיסי השלטון פגע בעבודתם ככהנים גדולים, וכך עבודת הקודש שצריכה היתה להיעשות בקדושה וטהרה נפגמה, והשפעת ההלניזם גברה. ומנגד, גם מבחינה מדינית מלכותם לא היתה שלימה, שכן היא התקיימה בצל הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותם. גם החולשה המדינית הגבירה את השפעת ההלניזם על יהודה.


  1. לאחר מותו של יוחנן הורקנוס (ג' תרנו, 104 לפה"ס) החלו משברים. צוואתו לא קוימה, בנו בכורו יהודה אריסטובולוס בעל בריתם של הצדוקים נהג כשליט הלניסטי, השליך למאסר את אמו ואחיו, והכריז על עצמו כמלך וכהן גדול. לאחר כשנה מת, ואחיו אלכסנדר ינאי מלך במקומו במשך 27 שנים, הוא היה צדוקי שנטה אחר המתיוונים ולחם בחכמים, אולם המשיך להרחיב את גבולות ישראל. בסוף ימיו חזר בו והבין שנטייתו אחר הצדוקים פגעה בלאומיות היהודית, וציווה להוריש את המלכות לשלומציון אשתו הצדקנית, אחותו של שמעון בן שטח. תשע שנים מלכה שלומציון (ג' תרפד – ג' תרצג, 76 – 67 לפה"ס). אחר מותה פרצה מלחמת אחים קשה בין שני בניה (שהתחנכו על ידי אביהם ינאי הצדוקי), הורקנוס ואריסטובלוס. בשנת ג' תרצה, 65 לפה"ס, פנו שני האחים אל פומפיוס נציג רומא כדי שיכריע ביניהם. הוא עלה עם צבאו על יהודה, ביטל בשנת ג' תרצז, 63 לפה"ס, את מלכות חשמונאי, צמצם את גבולות יהודה, והשאיר את הורקנוס בתפקיד הכהן הגדול וראש היהודים ביהודה. את שאר שטחי ארץ ישראל מסר לשלטון עצמי כפוף לנציגי רומא. במשך הזמן אנטיפטר האדומי שהיה איש סיעתו של הורקנוס התקרב לרומאים ונעשה איש אמונם ומכוחם לשליט יהודה בפועל. אחריו, הורדוס בנו המשיך בדרכו. וכיוון שהורדוס עזר להורקנוס לגבור על בן אחיו, נתן לו הורקנוס את מרים נכדתו לאשה, וכך יכול היה הורדוס לתבוע לעצמו בהמשך את מלכות חשמונאי. בשנת ג' תשך 40 לפה"ס, כבשו הפרתים את ארץ ישראל, ועמם חזר בנו של אריסטובלוס לשלוט ביהודה תוך שהוא נוקם בדודו הורקנוס. הורדוס ברח לרומא, שם קיבל מינוי למלך וחזר עם צבא רומאי וכבש את ארץ ישראל. מאז התחילו 36 שנות מלכותו. הוא רצח את מתנגדיו ואת כל מי שיכל לאיים על מלכותו, ובכללם את בני משפחת חשמונאי ואף כמה מבניו. כשמת בשנת ג' תשנו, 4 לפה"ס, קבעו חכמים את יום מותו, ז' בכסלו, ליום טוב. ואע"פ כן הרמב"ם החשיב את ימי מלכותו כמלכות ישראל, שכתב בהלכותיו (ג, א), שבזכות ניצחון החשמונאים חזרה מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה. ובזה מלמדנו הרמב"ם שאפילו ימי הורדוס, היו טובים מהשעבוד שלפני המרד והשעבוד שלאחר חורבן הבית השני.
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ה – ההישגים הרוחניים לדורות

עם כל החסרונות, היה ערך עצום לניצחונותיהם של בית חשמונאי. העצמאות המדינית, למרות שהיתה חלקית, תרמה לשגשוגה של האוכלוסייה היהודית בארץ מכל הבחינות. אם עד כה כארבעים אחוז מהיבול והתוצרת נלקח כמס ליוונים, מעתה ואילך כל היבול נשאר בארץ וסייע להתפתחותה הכלכלית של יהודה. בזכות הניצחונות, ההתיישבות היהודית התפשטה למרחבי ארץ ישראל, יהודים עלו מהתפוצות, הילודה גברה, והעם היהודי שעבר חורבן וגלות שיקם את עצמו במידה רבה.

בחסותה של העצמאות המדינית, ארץ ישראל חזרה להיות המרכז הלאומי והרוחני של עם ישראל. בתי המדרש פרחו והתרחבו. צוואתם של אנשי כנסת הגדולה (אבות א, א): "העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה", נתקיימה במלואה. באותם הימים הונח היסוד הרוחני של תורה שבעל פה, שמכוחו שמר עם ישראל על אמונתו ותורתו במשך אלפיים שנות גלות קשה.

לכן נס פך השמן הוא המבטא יותר מכל את ימי החנוכה. אמנם בית המקדש השני נחרב וכל הישגיהם המדיניים של בית חשמונאי בטלו. אבל לימוד התורה שבעל פה שהתפתח והתעצם באותם הימים נשאר לנצח. מתוך נס פך השמן נתגלתה סגולתה הנצחית של התורה, שהיא מסוגלת להאיר את החושך מעבר לחוקי הטבע, ובזכותה עמדנו במחשכי הגלות הארוכה. נס פך השמן גילה גם את סגולתו של עם ישראל, שאינו כשאר העמים. אותו אי אפשר להכניע, את אמונתו לא ניתן לבטל.

זכו מתתיהו ובניו, שבזכות מסירות נפשם נתגלה היסוד העמוק של התורה וסגולת ישראל. אבל בית מלכות חשמונאי, על סיבוכיו ובעיותיו, היה מלכות לשעה, שאותה איננו מציינים באופן חגיגי במיוחד.

לפיכך מובנים דברי חז"ל (ר"ה יח, ב) שביארו כי בזכות נס פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות, נותרו ימי החנוכה לדורות. על ידי נס פך השמן התברר שפירות הניצחון הצבאי על היוונים אינם לשעה בלבד אלא לדורות. לפיכך קבעו חכמים להמשיך לקיים את ימי החנוכה למרות ששאר הימים הטובים שנזכרו במגילת תענית בטלו לאחר חורבן בית המקדש. ועל כן יחד עם המצווה להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה, אנו מודים ומהללים לה' באמירת 'על הנסים' והלל על ההצלה, הניצחון והישועה.5

במשך השנים התברר כי הנס עוד גדול בהרבה, לא רק שהצלחנו לשרוד בתוך האוקיינוס ההלניסטי ששטף את העולם, אלא שבתהליך ארוך ומורכב, פוררה היהדות את רוב היסודות האליליים שבהלניזם. האמונה המופשטת בה' אחד, ערכי המוסר, השאיפה לתיקון עולם, שהם יסודות התורה, הלכו והתפשטו בין אומות העולם, עד שבדרכים ישרות ועקלקלות (נצרות ואיסלאם), הפכו ליסוד של כל הטוב והיפה שבתרבות האנושית.

וכמה שארכה גלותנו, אורם של ישראל והתורה ארוך יותר ומאיר יותר. והוא הולך ומאיר עד אשר נזכה להביא שמן חדש וטהור מזיתי ארץ ישראל, שממנו נדליק את מנורת בית מקדשנו, ותמלא הארץ דעה את ה', במהרה בימינו אמן.


  1. ההודאה מתקיימת ב'על הנסים' שאנו אומרים בתפילה ובברכת המזון. ובה מודגש הניצחון על היוונים, שרצו להשכיח מישראל את התורה והמצוות, וה' עזר לנו ונתן את הרשעים הגיבורים ביד הצדיקים המעטים, ואח"כ טיהרו את המקדש והדליקו בו נרות, ולא מוזכר נס פך השמן.

    והרמב"ם ג, א, מוסיף להדגיש את הניצחון הלאומי מדיני: "בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאוד מפניהם ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלוהי אבותינו והושיעם מידם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני".

    והעניין, שנס פך השמן מבטא את ניצחון האמונה והתורה. והוא היסוד שבזכותו נשארו ימי החנוכה לדורות. אולם לא היינו זוכים להדלקת הנרות ולניצחון האמונה לדורות, בלא נס הניצחון של הצדיקים על הרשעים וההישגים הלאומיים, כמבואר ב'על הנסים'. ועל כך אנו מהללים לה' בהלל. שעיקר ההלל נתקן על ישועות ישראל, כהצלה משעבוד לחירות וממוות לחיים, וכפי שהדגיש הרמב"ם את הצד הלאומי. ומתוך כך מובן שהרמב"ם הדגיש את שמחת ימי החנוכה, כפי שכתב בהלכה ג': "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונה ימים האלו שתחילתם מלילי כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהם הנרות…" (יתכן שלרמב"ם עיקר הנס הוא הניצחון, בשונה ממה שכתבתי בהלכה א' עפ"י כמה ראשונים). ובהקשר לזה ולמה שיבואר בהמשך עיין עוד ב'אורות' מאמר 'למהלך האידיאות', שימי הבית השני היו הכנה לגלות בשאיבת חיוניות קודש לתושבע"פ, וכן עיין במאמר 'חכם עדיף מנביא', ובאורות התורה פרק א'.

פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ו – האור שמאיר את החושך – תורה שבעל פה

לא מקרה הוא שחג החנוכה חל באותה תקופה שבה החושך של הלילה מגיע לשיאו. בתקופה הזו מגיעים הלילות הארוכים בשנה, והקור החורפי מתפשט על הארץ. ולא רק זה, אלא שגם הירח אינו מאיר, הואיל וחנוכה חל בימים הסמוכים לראש חודש, שבהם הירח מתמעט והולך.

ובאותה השעה שהשמש הולכת ושוקעת, והחושך מתפשט על הארץ, והלילה הארוך מטיל את צילו המאיים והקר, יוצאים יהודים ונרות בידם, ומדליקים את נרות החנוכה. ומסמלים בזה את האמונה היהודית האדירה שפורצת את כל המחשכים. גם בתקופות החשוכות ביותר, עת אשר אימפריות ענקיות שלטו באכזריות בעולם, גם אז לא התייאשנו מאור התורה והאמונה, והמשכנו ללמוד וללמד. ומעט מן האור שלנו הולך ודוחה הרבה מהחושך שלהם.

ימי החנוכה הם ימי השמחה של תורה שבעל פה, ראשית מפני שהם נתקנו על ידי חכמים, וגם מצוות הדלקת הנרות היא מהמצוות הראשונות שתקנו חכמים. אולם מעבר לכך, יש בהם ביטוי כללי לעניינה של התורה שבעל פה. בימי הבית הראשון היתה הנבואה נפוצה בישראל וממילא עסקו בעיקר בתורה שבכתב. אך לאחר חורבן הבית הראשון והסתלקות הנבואה הגיעה שעתה של תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מגלה את מעלתם של ישראל שהם שותפים בגילוי אורה של תורה. העקרונות קבועים בתורה שבכתב, והדרך להגשמתם נסללת על ידי חכמי תורה שבעל פה. אמנם אורה של תורה שבכתב מבהיק יותר, דומה הוא לשמש בצהרים, ואילו אורה של תורה שבעל פה דומה לירח וכוכבים. אולם בכוחה של תורה שבעל פה, לרדת אל מסתרי נפשו של האדם, ולהאיר את כל הפינות החשוכות שבעולם. בתקופת בית המקדש השני הונחה התשתית לסדר לימוד תורה שבעל פה, לכל התקנות, הסייגים והמנהגים. על ידי האור המיוחד של תורה שבעל פה, שהוא דומה לנרות החנוכה שמאירים את החשכה, הצלחנו גם להתמודד עם כל קשיי הגלות.

הרעיונות הללו הגנוזים בחנוכה הם כנראה הסיבה הפנימית לכך שימי החנוכה זוכים לכל-כך הרבה אהבה וחיבה, עד שכמעט אין יהודי, ואפילו הוא רחוק מקיום הרבה מצוות, שאינו נוהג להדליק את נרות החנוכה. ויתר על כן, כל היהודים נוהגים להדר במצווה זו כמנהג 'מהדרין מן המהדרין' (עיין בהמשך יב, ב).

פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ז – מוסיף והולך עד שמונה

כל דבר בעולם חולף ומתכלה. כך גם דרכם של רעיונות וזיכרונות, שבמשך הזמן הם מאבדים מכוחם וחיוניותם. והנה כאן בהדלקת נרות החנוכה מתגלה שהאמונה בה' אינה נחלשת, אלא להיפך, למרות הצרות והחושך שמסביב, היא מוסיפה להתקיים, ועוד הולכת וגוברת. הרוחניות הצרופה שמתגלה בתורה היא נצחית, ועל כן היא מוסיפה והולכת. אבל רעיונות אחרים שאינם נצחיים – חולפים ומתכלים. מתוך חביבות הרעיון הנפלא הזה, נהגו כל ישראל כמנהג 'מהדרין מן המהדרין', ומוסיפים בכל יום נר, עד שביום האחרון מדליקים שמונה נרות.

כידוע במספר שמונה יש רמז למה שמעל הטבע הגשמי. שהרי העולם כולו נברא בשבעה ימים, וכן ימי השבוע הם שבעה, ואילו המספר שמונה רומז אל מה שמעל הטבע, כמו ברית המילה שבאה לתקן ולרומם את הטבע למדרגה יותר גבוהה, ועל כן היא נעשית ביום השמיני. גם התורה שבאה לרומם את הטבע למדרגה אלוקית שייכת למדרגה השמינית, לפיכך ניתנה התורה לאחר ספירת שבעה שבועות, שמבטאים את שלמותו של הטבע, ולאחר מכן הננו מתעלים למדרגה שמעל הטבע, אל חג השבועות יום מתן תורה. וכן אנו נוהגים לסיים את קריאת התורה ביום שמיני עצרת הוא יום שמחת התורה.

גם ימי החנוכה שמבטאים את מעלתה של התורה שבעל פה שייכים למדרגה שמעל הטבע, לפיכך מדליקים נרות במשך שמונה ימים והולכים ומוסיפים עד שמונה נרות.6


  1. ועיין במהר"ל תפארת ישראל פרק ב' וסוף פרק כה, ונר מצווה עמ' כג. תפיסתם של היוונים צמחה מהטבע, וכיוון שיש בטבע כוחות שונים, האמינו בריבוי אלים. וכיוון שאין בטבע ערכים אלא חוזק, יופי וחכמה חיצונית בלבד – זו היתה שאיפתם. לעומת זאת יסודה של היהדות בה' אחד שברא את הטבע אבל הוא עצמו מעל ומעבר לטבע. והיעוד הוא לגלות את האחדות האלוקית בעולם, לגלות את צלם האלקים שבאדם על ידי המוסר, התורה והמצוות. היוונים אינם יכולים להסתדר איתנו, מפני שהאמונה בה' אחד וערכי המוסר מפוררים את עיקרה, אולם היהדות יכולה להסתדר עם היוונות, ולהשתמש בה ככלי למחקר והגדרה ולגילוי התכנים היהודיים. על כל זה ויותר עיין בספר בינה לעתים ח"א פרקים כה – כז.
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ח – על הנסים, הלל וקריאה בתורה

תקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' על הישועה שעשה לישראל. ותקנו לכך נוסח 'על הנסים', ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת 'נודה לך'. ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את החנוכה. ואם לא אמר 'על הנסים' בתפילה או בברכת המזון, אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה 'על הנסים', יחזור לומר 'על הנסים'. אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה, לא יחזור (שו"ע תרפב, א). אבל טוב שיאמר 'על הנסים' בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. וכן השוכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם 'הרחמן', ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד).7

וכן מצווה לומר בכל יום משמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה (ערכין י, א). שכך ההלכה, שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולה כשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל (פסחים קיז, א; מגילת תענית ט, ב).

מהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה, שאפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלם בכל הימים.8

נשים פטורות מאמירת הלל מפני שזו מצווה שתלויה בזמן. ואשה שרוצה להתנדב ולומר הלל – תקיים בזה מצווה, ולמנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברך. ולדעת רבים מפוסקי ספרד לא תברך (עי' פניני הלכה תפילת נשים ב, ט, 10).

תקנו לקרוא בתורה בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהביאו בימי חנוכת המשכן. בכל יום קוראים נשיא אחד וביום השמיני מתחילים לקרוא בנשיא השמיני ומסיימים אחר פרשת הנרות שבתחילת פרשת בהעלותך (מגילה ל, ב; שו"ע תרפד, א).


  1. אמנם דעת ר"ת שאם לא עקר את רגליו חוזר לברכת מודים כדי לומר 'על הנסים', אבל אין הלכה כמותו. וכבר משאמר שם ה' שבסוף הברכה אינו חוזר, ואף לא יסיים 'למדני חוקיך' (מ"ב רצד, ז; ועי' תורת המועדים י, ג). לגבי ברהמ"ז, מהגמרא שבת כד, א, משמע שנהגו לומר 'על הנסים', אבל לא תקנו זאת כחובה, וכך דעת רשב"א וריטב"א. ומהרמב"ם משמע שחובה להזכיר, ובאו"ז כתב שנהגו בו כחובה. ולראבי"ה חובה לאכול סעודות פת בחנוכה, ולכן אם לא הזכיר חוזר. אולם להלכה אם לא הזכיר אינו חוזר. ועי' ימי הלל והודאה מ, ב-ג.
  2. יש שני סוגי אמירת הלל, על מועד ועל הצלה בנס. סוכות הוא מועד, ומבואר בערכין י, ב, שאומרים הלל שלם בכל שבעת ימי החג, כי כל יום חלוק מחבירו בקרבנותיו, ועל כן יש לו יחוד משלו, שעליו ראוי לומר הלל, לעומת פסח שבכל הימים מקריבים אותם הקרבנות. בחנוכה אומרים הלל שלם על נס ההצלה, ואומרים הלל שלם בכל שמונת הימים, מפני שהנס הלך והתגדל בכל יום, ועל כן בכל יום מדליקים עוד נר (שבה"ל קעד, ב"י תרפג). ואף שברור שעיקר יסוד אמירת ההלל בחנוכה הוא על הניצחון, וכדברי הגמרא בערכין ופסחים, וכ"כ רבנו גרשום. מ"מ נס פך השמן שבא עם הניצחון ביטא את גודל הניצחון. וע"ע בימי הלל והודאה מא, ג, ובהערות 22-25. ועיין לעיל ד, 6, אם אמירתו מהתורה או מדברי חכמים.
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

ט – איסור תענית והספד והליכה לבית קברות

ימי החנוכה הם ימי שמחה, הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות ולהספיד בהם. ואפילו ביום היורצייט על אב או אם, שרבים נוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה אין מתענים. וכן חתן וכלה, שלפי מנהג אשכנזים וחלק מהספרדים מתענים ביום החתונה, בחנוכה אין מתענים.9

וכן אסור להספיד בהם, בין הספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיני אבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד).

רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, הן ביום היורצייט והן בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברות עלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא מקדימים ללכת לשם לפני החנוכה או דוחים את ההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש שנוהגים ללכת לבית הקברות בימים הללו גם כשהם חלים בחנוכה, ומכל העדות יש שנוהגים כך, וכן נוהגים עולי מרוקו. ולכל המנהגים מותר לפקוד קברי צדיקים בחנוכה (בא"ח וישב כב, ועי' גשר החיים כט, ו).

מנהג ספרדים לומר צידוק הדין בחנוכה (שו"ע תכ, ב), ומנהג אשכנזים שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א). ולכל המנהגים אין אומרים בחנוכה תחנון ו'למנצח'. ונוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה בחנוכה.10


  1. אמנם בזמן שנהגו הימים הכתובים במגילת תענית, נהגו שלא להתענות ולהספיד גם ביום שלפני וביום שאחרי חנוכה, אבל כיוון שבטלה מגילת תענית, אף שימי החנוכה נשארו לדורות, מ"מ אין להחמיר לפניהם ולאחריהם. וכ"כ הטור ושו"ע תרפו, א. ויש שהחמירו שלא להתענות ביום שלפני חנוכה (רז"ה, פר"ח וב"ח). וכתב במ"ב שלכתחילה יש לחוש לדבריהם. ועי' כה"ח תרפו, ג-ז.
  2. לגבי חנוכה ור"ח כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפני התיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב, שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה ור"ח. ועי' בפס"ת קלב, לא.
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

י – סעודות בחנוכה

ימי החנוכה נקבעו כימי הלל והודאה, אבל שלא כמו בפורים שמצוות היום לקבוע סעודה ומשתה, בחנוכה אין מצווה מחייבת לקבוע סעודה. והטעם לכך, מפני שבזמן הפורים נגזרה גזירת השמדה כנגד קיומו של הגוף, ועל כן המצווה לשמוח גם בגוף על ידי אכילה ושתייה. אך לעומת זאת בחנוכה הניצחון היה רוחני, שהרי גזירת היוונים היתה כנגד קיום התורה בלבד, ומי שהיה מקבל על עצמו לנהוג כיווני היה מציל את עצמו. לכן עיקר עניינם של ימי החנוכה הוא רוחני, להודות ולהלל לה' שעזר לנו לשמור את התורה ומצוותיה (לבוש).

ואף שאין חובה לקבוע סעודות בחנוכה, מכל מקום לדעת הרבה פוסקים יש מצווה לקיים בחנוכה סעודות, כדי לשמוח בישועה שעשה ה' לישראל בימים ההם בזמן הזה. ויש אומרים שעל נס ההצלה הרוחנית קבעו חכמים לומר הלל והודאה, ולזכר חנוכת בית המקדש ראוי לקיים סעודות.

למעשה, נוהגים להרבות בסעודות בחנוכה, ומרבים לומר בהם דברי תורה, שירות ותשבחות, ועל ידי כך לכל הדעות הסעודות הן סעודות מצווה. בנוסף לכך, על ידי דברי התורה יקבלו הסעודות את אופיו המיוחד של חנוכה, שעיקרו שמחה רוחנית ומתוך כך תימשך השמחה לסעודה.11

נהגו לאכול בחנוכה מאכלי חלב וגבינה, לזכר הנס שנעשה בהם, שהאכילה יהודית בת יוחנן כהן גדול את האויב במאכלי חלב, ולאחר שנרדם הרגתו, ונעשתה ישועה לישראל. ואף שמעשה זה היה לפני ימי החנוכה, מכל מקום מכח זיכרון מעשה גבורתה של יהודית התעצמו אח"כ החשמונאים והעזו למרוד ביוונים, ועל כן מעשה גבורתה שייך לנס החנוכה. ועוד נהגו לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן, כסופגניות ולביבות.12


  1. ברמב"ם ג, ג, כתב שהם ימי "שמחה והלל", וכ"כ רי"ץ גיאת ועוד ראשונים, והדרך לבטא שמחה בסעודות מצווה. וכ"כ מהרש"ל וב"ח ועוד רבים. והראבי"ה עוד מחמיר ואומר שאם שכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון עליו לחזור, ומשמע שלדעתו ישנה חובה לסעוד על פת בחנוכה (ואין הלכה כמותו). לעומת זאת דעת מהר"ם מרוטנברג (סי' תרה) שאין מצווה לקיים סעודות בחנוכה, והביאו בשו"ע תרע, ב. והכריעו כמה ראשונים, וכ"כ למעשה הרמ"א, שיאמרו בסעודות דברי תורה ובכך יחשבו לכל הדעות סעודות מצווה. ועי' בימי הלל והודאה א, א, ותורת המועדים ט, י, וימי החנוכה טז, ח.
  2. המנהג לאכול חלב מובא בר"ן לשבת כא, ב, וברמ"א תרע, ב, ובעוד ראשונים ואחרונים. ולדעת רבים מעשה יהודית לא היה בימי מרד המכבים. ובאר בבא"ח וישב כד, שכיוון שאף הוא היה כנגד אויב ממלכי יוון שרצה להעביר את ישראל על דתם, צירפו המנהג לזכר הנס הזה בחנוכה. ולמעלה הוספתי ביאור לזה. ויש עוד מנהג קל שהוזכר במעט ספרים, לאכול מאכלים מטוגנים בשמן. וכתב רבנו מימון אביו של הרמב"ם (בפירושו על עניין חנוכה), שאין להקל בשום מנהג, ואפילו מנהג קל כאכילת סופגניות, והוא מנהג קדמונים, ואין לבזות מנהגי האומה. ועי' בימי הלל והודאה א, ב.
פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה

יא – איסור עשיית מלאכה לנשים

נהגו הנשים מנהג מיוחד, להימנע מעשיית מלאכה בשעה שנרות החנוכה דולקים. ויש נשים שנהגו להימנע מעשיית מלאכה במשך כל ימי החנוכה, ובמיוחד ביום הראשון והשמיני. אולם למעשה המנהג להימנע ממלאכה בשעה שהנרות דולקים, ואף זאת רק בחצי השעה הראשונה שבה יוצאים ידי חובת המצווה.

שני טעמים נאמרו למנהג. הראשון, כדי שלא יבואו בטעות להשתמש באור נרות חנוכה. וכיוון שהנשים עלולות לטעות בזה יותר, רק הן נמנעות ממלאכה בשעה שהנרות דולקים. והשני, מפני קדושת ימי החנוכה, שאומרים בהם הלל והם דומים לחול המועד וראש חודש. ובשעה שהנרות דולקים, מתגלה קדושת היום. ונהגו בזה רק הנשים, מפני שיש להן זכות מיוחדת בחנוכה, שמתוך גבורתה של יהודית ונשים אחרות התחיל הנס.

ונהגו הנשים להימנע ממלאכות שאסורות בחול המועד, ככיבוס, תפירה וכיוצא בזה, אבל לבשל ולטגן מותר.13

כשנתבונן, נמצא כי פעמים רבות יש שני טעמים למנהגי הנשים. הראשון, מפני שדעתן קלה והן עלולות לטעות להשתמש לאור הנר, והשני, מפני שיש להן מעלה מיוחדת, ועל כן קדושת היום מתגלה אצלן יותר.14


  1. שבה"ל והטור תרע, א, מביאים מנהג שנשים אינן עושות מלאכה כל שמונת הימים, וכתבו שאין להקל למי שנוהגת כך. והב"י כתב שהואיל ואין בזה צד איסור, אין למנהג זה מקום. והחכ"צ פט, אף כתב שיש איסור להימנע ממלאכה בכל היום כי הבטלה מביאה לידי חטא. וכ"כ במ"ב תרע, ה. ובמ"א כתב שיש נוהגות להימנע ממלאכה כל זמן שהנרות דולקים בביה"כ שהוא עד חצות הלילה, ויש נוהגות להימנע ממלאכה בכל היום הראשון והשמיני. ובמ"ב ד' כתב להימנע רק חצי שעה. בספר חסידים קכא, כתב, שראוי גם לגברים להימנע מעשיית מלאכה, אבל לא נהגו כן. ועיין בכה"ח ט, ותורת המועדים ט, טו, וימי הלל והודאה פרק ב. ואף שלכאורה לפי הטעם הראשון היה נכון לאסור בחצי השעה הראשונה גם טיגון ובישול, נהגו להתיר. ואפשר לומר שהעיקר לעשות היכר של איסור, ומתוך כך יזכרו שאסור להשתמש לאור הנרות. ומ"מ י"א שמשפחות שנהגו להחמיר יותר, עליהן להמשיך במנהגן, ועיין בבא"ח וישב כז, כה"ח תרע, ט. ועיין בפנה"ל מועדים יא, ז, שגיהוץ לצורך לבישה במועד מותר.
  2. אמרו חכמים שנשים חייבות במגילה, ארבע כוסות והדלקת נרות חנוכה, כי "אף הן היו באותו הנס" (מגילה ד, א, פסחים קח, ב, שבת כג, א). לתוס' והרבה ראשונים, עיקר החיוב לגברים ואף הנשים חייבות, כי גם הן ניצלו ממצרים ומהמן ומהיוונים. ולרש"י ורשב"ם (פסחים קח, ב), חיובן נובע מזה שהיו שותפות מרכזיות באותו הנס, שכן למדנו בסוטה יא, ב, בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ממצרים, שלמרות הגזירות האמינו בה' ועודדו את בעליהן והולידו ילדים. וכן בפורים, הנס בא על ידי אסתר, ובחנוכה על ידי יהודית. ומבחינה זו שייכותן למצווה קודמת לגברים, ולכן רק הן מקפידות להימנע ממלאכה בעת שהנרות דולקים.

    ועיין לעיל א, ז, לעניין ר"ח, שהוא במעלה אצל הנשים יותר מאצל הגברים, מתוך שלא חטאו בעגל ותרמו למקדש. ואפשר לומר שלכן גם בחנוכה יש להן יותר מעלה, שאז סיימו את עבודת המשכן, ואז חנכו את המקדש בימי החשמונאים. וגם בחינת תושבע"פ שהזכרנו לעיל קשורה למידת המלכות הקשורה לבחינת הנקבה, ועו"ע בבא"ח וישב כז. ועיין בפניני הלכה – תפילת נשים ו, ב, בעניין ברכת 'שעשני כרצונו', ושם ז, א, לעניין תלמוד תורה, ובפרק ג, על מעלת הגברים והנשים וסדר גילוי המעלות.

פורסם בקטגוריה יא - ימי החנוכה | כתיבת תגובה