לאחר שהמלחמה כנגד היוונים נסתיימה בניצחון צבאי-מדיני, חזרה והתעוררה מלחמת התרבות. עדיין היינו צריכים לעמוד על נפשנו אל מול האוקיינוס ההלניסטי האדיר ששטף את כל התרבויות שבסביבה. התרבות היוונית היתה בעלת עוצמה רבה. שיטת המחקר המדעי היתה משוכללת, האסטרטגיה הצבאית מצוינת, סדרי המשטר יעילים. אומנות הפיסול והאדריכלות הרשימו את כל רואיהן, ההצגות היו מרתקות ותחרויות הספורט הסעירו את הלבבות. לכן הצליחה התרבות היוונית להתפשט בעוצמה רבה כל כך בכל העולם המוכר. גם אחר מאות שנים, כאשר רומא הפכה לכח החזק בעולם, מבחינה תרבותית, התרבות היוונית עדיין שלטה בכיפה.
למרות שהמרד הסיג לאחור את תהליך ההתייוונות, הוא לא נפסק, ולאחר כמה עשרות שנים חזרה ההתייוונות להכות שורשים עמוקים בקרב העשירים ובקרב היהודים שבאו במגע קרוב עם אומות העולם. המתייוונים בתקופת מלכות בית חשמונאי נקראו צדוקים. הם לא הטיפו להתבוללות גמורה, אלא החזיקו בדעה שאפשר לשלב בתוך מסגרת לאומית יהודית את הנאמנות לתורה שבכתב עם התרבות היוונית.
אחת הטרגדיות ההיסטוריות, שנכדיו וניניו של מתתיהו, שמסר את נפשו על מלחמה בהתייוונות, נמשכו בעצמם אחר המתייוונים ופגעו בחכמי ישראל שומרי המסורת. נינו של מתתיהו היה ינאי המלך, שיחד עם זה ששימש בכהונה גדולה, נהג באורחות חייו כמתייוון. אמנם מבחינה לאומית לחם להרחבת גבולות ישראל, אולם מבחינה דתית תמך בצדוקים ולחם בחכמי ישראל. לבסוף, עבדי החשמונאים, ובראשם הורדוס, גברו על בני משפחת החשמונאים, הכריתו את זרעם ומלכו במקומם, עד שאמרו חכמים (ב"ב ג, ב): כל האומר מבית חשמונאי אני, או שהוא עבד או שהוא רמאי.[4]
על פי זה אפשר להבין את ביקורתם של חכמי ישראל על בית חשמונאי, שלא השתדלו מתחילה למנות מלך מבית יהודה, כפי הדרכת התורה: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט, י; עי' רמב"ן שם). בתחילה נקראו מנהיגי בית חשמונאי נשיאים, ולאחר מכן הכתירו את עצמם כמלכים. בנוסף לכך הם נטלו לעצמם את תפקיד הכהן הגדול. אולם עיסוקם בסדרי השלטון ותככיו פגע בעבודתם ככהנים גדולים, וכך עבודת הקודש שצריכה היתה להיעשות בקדושה וטהרה נפגמה, והשפעת ההלניזם גברה. מנגד, גם מבחינה מדינית מלכותם לא היתה שלימה, שכן היא התקיימה בצל הממלכות החזקות, ובדרך כלל בחסותם. גם החולשה המדינית הגבירה את השפעת ההלניזם על יהודה.