חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ט – איסור תענית והספד והליכה לבית קברות

ימי החנוכה הם ימי שמחה, הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות בהם. ואפילו ביום השנה (יורצייט) על אב או אם, שרבים נוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה – אין מתענים. וכן חתן וכלה מקהילות שנהגו להתענות ביום חתונתם, בחנוכה אין מתענים.[9]

וכן אסור להספיד בהם, בין הספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיני אבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד).

רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, הן ביום השנה (יורצייט) והן בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברות עלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא מקדימים ללכת לשם לפני החנוכה או דוחים את ההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש שנוהגים ללכת לבית הקברות בימים הללו גם כשהם חלים בחנוכה, ומכל העדות יש שנוהגים כך. לכל המנהגים מותר לפקוד קברי צדיקים בחנוכה (בא"ח וישב כב, ועי' גשר החיים כט, ו).

אין אומרים בחנוכה תחנון ו'למנצח'. ונוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה בחנוכה.[10]


[9]. מנהג הצום ביום החתונה הובא בפנה"ל טהרת המשפחה ח, ז, 7. בזמן שנהגו הימים הכתובים במגילת תענית, נהגו שלא להתענות ולהספיד גם ביום שלפני וביום שאחרי חנוכה, אבל כיוון שבטלה מגילת תענית, אף שימי החנוכה נשארו לדורות, אין להחמיר לפניהם ולאחריהם. וכ"כ טור ושו"ע תרפו, א. ויש שהחמירו שלא להתענות ביום שלפני חנוכה (רז"ה, פר"ח וב"ח). וכתב במ"ב שלכתחילה יש לחוש לדבריהם. ועי' כה"ח תרפו, ג-ז.

[10]. לגבי חנוכה וראש חודש כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפני התיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב, שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה וראש חודש.

מנהג יוצאי ספרד לומר 'צידוק הדין' בחנוכה (שו"ע תכ, ב), ומנהג יוצאי אשכנז שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א).

תפריט