ימי החנוכה הם ימי שמחה, הלל והודאה, לפיכך אסור להתענות בהם. ואפילו ביום היורצייט על אב או אם, שרבים נוהגים להתענות בו, אם הוא חל בחנוכה אין מתענים. וכן חתן וכלה, שלפי מנהג אשכנזים וחלק מהספרדים מתענים ביום החתונה, בחנוכה אין מתענים.[9]
וכן אסור להספיד בהם, בין הספד שבשעת הלוויה ובין הספד שאומרים באזכרה במלאות שבעה או שלושים. ורק אם המת תלמיד חכם, מותר להספידו בפניו בעת ההלוויה (שבת כא, ב, שו"ע ורמ"א תרע, א). דיני אבלות נוהגים בחנוכה כבכל יום (שו"ע תרצו, ד).
רבים נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בימי החנוכה, הן ביום היורצייט והן בסיום השבעה והשלושים, מפני שהביקור בבית הקברות עלול להביא לבכי ומספד האסורים בחנוכה. אלא מקדימים ללכת לשם לפני החנוכה או דוחים את ההליכה לשם לאחר החנוכה. ויש שנוהגים ללכת לבית הקברות בימים הללו גם כשהם חלים בחנוכה, ומכל העדות יש שנוהגים כך, וכן נוהגים עולי מרוקו. ולכל המנהגים מותר לפקוד קברי צדיקים בחנוכה (בא"ח וישב כב, ועי' גשר החיים כט, ו).
מנהג ספרדים לומר צידוק הדין בחנוכה (שו"ע תכ, ב), ומנהג אשכנזים שלא לומר (רמ"א שם ובסי' תרפג, א). ולכל המנהגים אין אומרים בחנוכה תחנון ו'למנצח'. ונוהגים שהאבלים אינם יורדים לפני התיבה בחנוכה.[10]
[10]. לגבי חנוכה ור"ח כתבו במ"ב תרפג, א, וכה"ח ה, שאבל לא ירד לפני התיבה בשחרית אבל יכול להתפלל מנחה וערבית. אמנם בבאו"ה סי' קלב, כתב, שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. והמנהג הרווח שאבלים אינם יורדים לפני התיבה בכל התפילות שבחנוכה ור"ח.
