בימי בית המקדש השני "כשנכנסו היוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ואסור להתענות ולהספיד בהם (שבת כא, ב; מגילת תענית ט, ב).
היו עוד הרבה ימים טובים שתקנו חכמים לישראל בימי הבית השני להודאה ולשמחה על הישועות שנעשו בהם לישראל, וכולם נזכרו במגילת תענית. רבים מאותם הימים הטובים נקבעו להודאה על ניצחונות החשמונאים, כדוגמת יום ניקנור בי"ג באדר, שבו ניצחו החשמונאים חיל יווני גדול והרגו את ניקנור מפקדם. י"ד בסיון, שבו כבשו את קיסרי. כ"ב באלול, שבו הרגו החשמונאים את הבוגדים המשומדים שהצטרפו לאויב ולא חזרו בתשובה. כ"ג במרחשון, שבו הרסו החשמונאים את בית הבושת שהקימו היוונים ליד המקדש. כ"ה במרחשון, שבו כבשו את שומרון והחלו ליישבה.[1]
אולם נפסקה הלכה, שאחר שנחרב בית המקדש השני, בטלה מגילת תענית (שו"ע או"ח תקעג, א). כי אחר החורבן נתבטלו כל הדברים הטובים שנעשו באותם ימים, ואין יותר מקום לשמוח בהם, ואף מותר להתענות ולהספיד בהם. ורק ימי החנוכה נותרו מכל אותם ימים טובים. ביארו חכמים, שימי החנוכה נשארו לדורות, מפני הנס המיוחד של פך השמן והמצווה שתקנו חכמים להדליק נרות כדי לפרסמו. וכיוון שבחנוכה כבר מקיימים את מצוות הדלקת נרות, גם שאר ענייני החנוכה נשארו על מקומם, ועל כן מודים לה' בתפילה באמירת 'על הנסים', ומהללים לה' על הישועה שעשה לעמו באמירת הלל, ואין מתענים ואין מספידים בימי החנוכה (עי' ר"ה יח, ב, ורש"י וריטב"א שם).
כדי להבין יותר את משמעותם של ימי החנוכה ונס פך השמן, שרק הם נותרו לנו מכל הימים הטובים שהיו בימי הבית השני, עלינו להרחיב מעט בביאור מאורעות אותם הימים ומשמעותם.
