בשנת ג' אלפים תקצ"א למניין שאנו מונים לבריאת העולם (169 לפה"ס), כמאה ושישים שנה לאחר כיבוש הארץ על ידי היוונים, החל אנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) להכביד את עולו על ישראל. היוונים בהנהגתו בזזו את כלי המקדש, פרצו את חומות ירושלים, הרגו אלפי יהודים ומכרו רבים לעבדים. בשנת ג' אלפים תקצ"ג (167 לפה"ס) גזר אנטיוכוס על היהודים לעזוב את התורה ומצוותיה ולעבוד עבודה זרה, ואף הטיל עונש מוות על מי שיקיים את המצוות. הוא ביטל את עבודת הקרבנות בבית המקדש והפך אותו למקום עבודה זרה. ספרי תורה נקרעו ונשרפו. חייליו עברו מכפר לכפר והכריחו את היהודים להקים מזבח לעבודה זרה ולאכול חזיר. קיום ברית המילה נאסר, נשים שחרפו נפשן למול את בניהן הוצאו להורג. בעקבות גזירות השמד רבים מהחסידים ברחו למדבריות ולמערות ולארצות אחרות, ורבים נהרגו על קידוש ה'.
הלחץ החריף כנגד היהדות עורר את הזיק הנשמתי, וכשהגיעו היוונים לכפר מודיעין, וביקשו להכריח את מתתיהו בן יוחנן כהן גדול לעבוד עבודה זרה, קם מתתיהו והרג את היווני והמתייוון שאתו. החידוש במעשהו היה, שבמקום להיהרג על קידוש ה' כשאר החסידים, בחר להרוג את הצורר, ויחד עם בניו הרים את נס המרד ביוונים ובהתייוונות.
המלחמה היתה קשה. יהודה המכבי שהיה הנועז בבניו, הנהיג את הלוחמים. בגבורה ובכישרון גברו החשמונאים על חֵילות היוונים, לאחר כשנתיים הצליחו לכבוש את ירושלים, וביום כ"ה בכסלו ג' תקצ"ו (165-4 לפה"ס), החלו לטהר את המקדש ולהחזיר את עבודת הקרבנות לקדמותה. אז התרחש נס פך השמן.
לאחר מכן, חזרו היוונים לארץ בכוחות גדולים וכבשו את ירושלים, והשליטו את הכהנים המתייוונים על המקדש. אך כדי שלא להחריף את המתח עם היהודים ביטלו את גזירות השמד והתירו ליהודים לקיים את התורה ומצוותיה. אולם המרד כבר לא נפסק, החשמונאים המשיכו להילחם ביוונים ובהתייוונות. המלחמה ידעה עליות ומורדות, האחים החשמונאים שילבו גבורה, דיפלומטיה ותחבולות, עד שלאחר עשרות שנים הגענו לעצמאות מדינית. אמנם בחסות מסוימת של הממלכות הגדולות, בתחילה היווניות ואח"כ רומא. אולם בכל זאת השלטון בארץ התנהל על ידי יהודים ולמען היהודים.[3]
לכאורה נדמה, כי אילו היו היוונים מתאזרים בסבלנות, גם יהודה היתה מתייוונת לבסוף כמו שאר העמים. אולם יד ה' המסתתרת במהלכי הדורות יצרה את העימות. כעין הקשיית ליבו של פרעה בשעתו, כך הקשה ה' את ליבו של אנטיוכוס, ומתוך כך נתגלתה האמונה, מסירות הנפש והגבורה היהודית.