ז – שאלת חכם ובדיקה רפואית

א – אחריות האשה ושאלת חכם

האחריות לקביעת מצב הטומאה והטהרה מוטלת על האשה, שבעת שהווסת מתחיל היא אחראית לומר לבעלה שנטמאה. ואם ראתה מראה שיש לגביו ספק, עליה החובה לשאול חכם, בעצמה או בעזרת בעלה. לאחר שתיטמא, עליה המצווה להיטהר בהקדם האפשרי, שנאמר (ויקרא טו, כח): “וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר”, הרי שהיא סופרת “לָּהּ – לעצמה” (כתובות עב, א).[1]

לאחר שהסכימו חכמים לאסור את כל הדמים, ההבחנה בין דם להפרשה אחרת נעשתה קלה יותר, שכן מה שנותר הוא להתבונן אם יש בהפרשה שיצאה מהרחם שיירי דם או אין. לשם כך האשה צריכה ללמוד להכיר את צבע דם הווסת שלה בעודו לח וכשהוא יבש, ומתוך כך תוכל לדעת אימתי יש בהפרשה שיצאה מרחמה דם והיא אסורה, ואימתי אין והיא מותרת, ובמקרה של ספק תשאל חכם. כיוון שכלות צעירות אינן רגילות בהבחנה זו, כמו גם בשאלות הלכתיות נוספות בטהרת המשפחה, ההדרכה הראויה לזוגות צעירים לשאול חכם על כל ספק שמתעורר להם, ולאחר תקופה של שאלות והתרגלות בראיית דם הווסת, האשה תלמד להבחין ברוב המקרים בין המותר לאסור, ורק לעיתים כשיתעורר לה ספק – תשאל חכם. ויש נשים שמתקשות להכריע, או מפני שהבחנתן אינה חדה, או מפני שמטבען הן מרבות לראות מראות גבוליים, ועליהן להמשיך לשאול בכל מצב שבו הן מסופקות. בכל אופן, צריך להיזהר שלא להחמיר בחינם, וכל אימת שיש סיכוי שהמראה טהור מחמת צבעו או גודלו או מחמת שמקורו מפצע, ישאלו חכם, כי אסור להחמיר בזה, שכן החומרא בזה גורמת לביטול מצוות עונה שהיא מצווה גדולה מהתורה.[2]


[1]. דין זה הוא אחד היסודות שעל פיו נקבע הכלל “עד אחד נאמן באיסורים” (תוס’ גיטין ב, ב, ‘עד’; פנה”ל כשרות לח, א). אכן ראוי ומתאים שאת יסוד הנאמנות נלמד מתחום מקודש זה שנוגע למצוות עונה, ויש לאיש ולאשה להיזהר שלא להפר את נאמנותם ואמינותם בכל הנוגע לקשר הברית שביניהם. אמרה האשה לבעלה שנטמאה, ואח”כ חזרה בה ואמרה ‘טהורה אני’, אינו יכול להאמין לה. שהואיל והנאמנות נתונה לה, כיוון שאמרה שנטמאה, הרי היא טמאה, ואינה יכולה לטעון ששיקרה בתחילה. ועליהם לשאול חכם כיצד תחזור בתשובה ויוכל בעלה לשוב ולהאמין לה. אמנם אם נתנה אמתלא, כלומר הסבר הגיוני מדוע שיקרה, כגון מפני שהיתה במריבה איתו ולא רצתה להתחבר עימו, מאמינים לה (שו”ע קפה, ג).

[2]. מצינו שבמצבי ספק נשים היו שואלות חכמים במראות דמים (כתובות עב, א; נדה כ, ב). ונראה שבעת שהיו מבחינים בין דם טמא לדם טהור, היו שואלות יותר, שכן הבחנה זו היתה דקה ורק בעלי ניסיון וראייה חדה מאוד יכלו להורות בה, וכפי שלמדנו בנדה יט, ב, כמובא לעיל ב, ב. אמנם גם לאחר שהוסכם לאסור כל דם כפי שהתבאר למעלה, פעמים שמתעורר ספק אם יש במראה אדמומית של דם, וכל אימת שיש ספק צריך לשאול חכם. אבל אשה או איש שיודעים שאין מראה דם בבדיקה, אינם צריכים לשאול. גם מראות שבתחילה הסתפקו בהם, אם לאחר ששאלו חכם כמה פעמים למדו שהם טהורים, שוב אינם צריכים לשאול עליהם (רשב”א נדה כ, ב; שו”ע קפח, ב; בדי השלחן קפח, לג, ביאורים ‘אין סומכין עלה’; אג”מ יו”ד ב, עא). וכן אם אשה הסתפקה במראה שלה והראתה אותו לחברה אחראית ומנוסה, וזו אמרה לה שאין בו שום אדמומית, אינה צריכה לשאול עליו חכם, הואיל ואין בו ספק (ריטב”א נדה כ, ב; בינת אדם ה).

אמנם בסדרי טהרה סו”ס קפח כתב “שמעולם לא היתה הוראה זו מסורה לנשים”, וכתב שם קפח, ג, שכל אימת שיכולה לשאול, עליה לשאול, ורק כשאין לה אפשרות לשאול תסמוך על עצמה. והביאו בפת”ש קפח, ו, והחפץ חיים בטהרת ישראל יג, ב. אולם ברור שגם הם מסכימים שכאשר אין לאשה ספק, אינה צריכה לשאול. כלומר השאלה היא במצב שיש צד של ספק, אלא שהאשה יודעת שבפועל החכם יתיר: לדעת רוה”פ אינה צריכה לשאול, ויש מחמירים. למעשה, ההדרכה הרגילה לרוב הנשים, שעם הזמן לומדות להבחין בין האסור למותר, ורק לעיתים רחוקות נצרכות לשאול. וכדי להסיר חשש מופרז, יש להזכיר שלאחר שנוהגים להחמיר בכל הדמים, התרחקנו מהספק (עי’ שו”ת מהרש”ם א, סח; מהר”ש ענגיל ח, ח). ובפרט כאשר המראה יצא בלא הרגשה, שכל יסוד איסורו מדברי חכמים בלבד. וכ”כ בטה”ב ו, ג. חשוב להדגיש שצריך להזהיר שלא להחמיר במקום שיכולים להקל. וכ”כ הרא”ש נדה י, ג. וכתב בשו”ת אדמת קודש ב, יו”ד ד, שהמחמירות במקום שאפשר היה להתיר, “ממעטות את הדמות ומעכבות את משיח ה’ מלבוא”. וכ”כ מהרש”ם א, פא (ועי’ מסכת שמחות ח, ח).

ב – החכם ודרכי שאלתו

כדי לפסוק הלכה לרבים בענייני מראות דמים, תלמידי חכמים צעירים לומדים מרבנים מנוסים, שמשתפים אותם בראיית המראות שמובאים לפניהם לשאלה. לאחר ראיית מאות ואלפי שאלות מנשים שונות בעלות גווני דם שונים, הם לומדים להבחין בין האסור למותר.

עדיף לכל זוג לקבוע חכם שאותו ישאלו באופן קבוע, וכפי שאמרו חכמים (אבות א, טז): “עשה לך רב והסתלק מן הספק”. משום שכאשר שואלים רב קבוע מתרגלים לנתח את השאלות באופן שיטתי ולהבין את פתרונן, אולם כשהולכים לרבנים שונים, אין לומדים את השיטה ופעמים רבות נותרים בספקות. בנוסף, במקרים של בעיות, מתוך ההיכרות והניסיון, החכם יוכל לבחון את שורש הבעיה ולהציע את פתרונה. לעיתים מתוך השאלות יבין שיש בעיה רפואית, ויַפנה את האשה לבדיקה ויזרז בכך את פתרונה. אם הרב שבני הזוג קשורים אליו אינו בקיא בשאלות טהרה או עסוק מדי, מוטב שיקבעו להם רב נוסף שאותו ישאלו באופן קבוע שאלות בענייני טהרה.

כאשר אשה מסתפקת לגבי עד בדיקה, טוב להניחו שיתייבש ואחר כך לשומרו בתוך מעטפה, כדי שהמראה יישמר כראוי. כיוון שלעיתים מתעוררות מספר שאלות, וצריך לדעת את התאריך של כל שאלה, יש לכתוב בצד כל עד את התאריך שלו. עדי בדיקה אינם מוקצים בשבת.

כאשר שואלים חכם, יש לציין את כל הפרטים הקשורים לשאלה, כגון, האם האשה בהיריון, בהנקה או עם התקן, וכן האם נוטלת גלולות הורמונליות. אם מדובר בבדיקה פנימית, האם היא מעונה הסמוכה לווסת או משבעה נקיים ומאיזה יום בשבעת הנקיים. ואם הוא כתם, האם לוּוה בהרגשה או לא. כמו כן צריך לציין אם יש פצע בנרתיק או ברחם, או חשש פצע כגון שהרגישה כאב בבדיקה.

במשך דורות רבים במקומות שונים היה מקובל שנשים היו מביאות שאלות לרבנים, ולא חשו מכך אי נעימות. אולם בימינו, כיוון שיש נשים שחשות מכך אי נעימות, מוטב שכאשר הרב מקבל את השאלות – האיש יביא אותן אליו. ובמקום שבו גם הרבנית מסייעת לרב – מוטב שהאשה תביא את שאלותיה לרבנית, ובמקרה שיש לרבנית ספק תעביר את השאלה לרב. מהניסיון למדנו, שלעיתים כאשר אשה שואלת את הרבנית, תוך כדי כך נפתרות לה שאלות נוספות בענייני טהרה ומשפחה. אמנם כאשר אין אפשרות שהאשה תשאל את הרבנית או שהאיש ישאל את הרב, אפשר שהאשה תשאל את הרב, שכן לעניין זה הרב משמש כאיש מקצוע שעוסק באופן ענייני בשאלה שלפניו. וכשם שבשעת הצורך צריך להתגבר על הבושה ללכת לרופא, כך בשעת הצורך צריך להתגבר על הבושה לשאול רב. ויש רבנים שכדי להקל על השואלים ולמנוע בושה, קובעים ליד ביתם תיבה שבה אנשים ונשים יכולים להניח את שאלותיהם בצירוף מספר טלפון. ויש שמעדיפים לשאול בטלפון רבנים ורבניות ממכונים שונים. אולם כפי שכתבתי, כאשר יש אפשרות, עדיף לשאול רב קבוע שמכיר את המשפחה, בבחינת ‘עשה לך רב’. ובמיוחד בשאלות שקשורות לחיי המשפחה והדרכתה.[3]


[3]. כתב הרב ד”ר מרדכי הלפרין (רפואה מציאות והלכה לו, ט), בשם רשז”א וריש”א, שאין צורך לעשות ‘שימוש’ אצל רבנים בראיית מראות, אלא כל תלמיד חכם שמבחין בצבע אדום ושחור ראוי להורות. ע”כ. אולם המנהג בפועל, שכל הרבנים עושים שימוש חכמים כדי להתרגל בהוראה זו, ואחר שמתרגלים בראיית מאות שאלות מורים בשאלות קלות, ועם הזמן אחר ראיית אלפי שאלות מורים גם בשאלות קשות יותר. אמנם בלית ברירה תלמידי חכמים סומכים על הכרתם הבסיסית בצבע הדם.

בימינו, שנשים לומדות את כל תחומי המדע, ראוי להכשיר נשים להוראה בשאלות אלו, ואחר שתלמידי חכמים מובהקים יעידו שהן ראויות להוראה, תוכלנה להורות. וכפי שכתב ברכ”י חו”מ ז, יב: “אשה חכמה יכולה להורות הוראה”. וכ”כ בספר החינוך מצוה קנב, לעניין המצווה שלא להורות שתוי יין, שהיא חלה גם על “אשה חכמה הראויה להורות”.

ג – התאורה המתאימה לראיית מראות

בעבר כאשר היו החכמים מבחינים בין דם טמא לדם טהור, פעמים רבות נצרכו לתנאים הטובים ביותר, ואזי הקפידו לראות את המראות המסופקים לאור השמש, שמאפשר לראות את כל גווני הצבע באופן מאוזן. אולם את המראה עצמו הניחו בצל, שאם לא כן האור החוזר החזק מקרני השמש יפריע לראות את גווני המראה. אמנם בשעת הצורך, שאלות פשוטות ראו גם לאור נר, אבל לא לאור הלבנה והכוכבים. גם לאחר שהוסכם להחמיר לאסור את כל גווני הדם, לכתחילה ראו את המראות ביום ורק בשעת הצורך הורו לאור נר, וכאשר היה להם ספק, נמנעו מלהורות לאור נר והמתינו לבוקר. כאשר החלו להשתמש באור חשמל, כבר יכלו החכמים להשיב על שאלות נוספות בלילה. ועדיין במצבים גבוליים צריך להמתין ליום, הואיל ואור פלורסנט לבן מדי, ולעיתים מראות טמאים נראים לאורו טהורים. מנגד, אור נורת להט נוטה לצהוב-אדום, ולעיתים מראה טהור נראה לאורו טמא. והחכם צריך להיות מודע לכך, ובמידה ואינו מסוגל לאזן את ההטיה, עליו להמתין לבוקר. עם שכלול תאורת החשמל, ניתן ליצור אור בגוונים ממוצעים, דומים לאור יום, שלאורו ניתן להשיב כמעט על כל השאלות המסופקות.

עוד צריך לשים לב, שבין ביום ובין בלילה, כאשר נמצאים בחדר שיש בו קירות, וילונות, רהיטים וספרים חומים ואדומים, מראות הספק נוטים להיראות אדומים ואסורים. אמנם כאשר הקירות, הווילונות והרהיטים לבנים, צבעם של המראות אינו מושפע מהם כל כך.

חשוב שגם כל אשה תהיה מודעת להשפעת התאורה על המראה, שאם היא בודקת בלילה במקום שבו התאורה צהובה, או אף ביום בסמוך למגבת אדומה או חומה, המראות נראים יותר אדומים. ואם הבדיקה נעשית לאור תאורה לבנה, המראות נראים פחות אדומים מכפי שהם באמת, וכאשר מתעורר ספק קל, צריך להמתין לבוקר או להביט על המראה לאור תאורה מאוזנת.[4]


[4]. למדנו במגילה יד, א, וירושלמי סנהדרין ב, ג, במעשה של אביגיל ודוד, שאין רואים מראות בלילה. והדרך הטובה לראותם באור השמש כשהמראה בצל (נדה כ, ב; רמב”ם איסו”ב ה, יב). בשעת הצורך כאשר היה ברור לחכמים מה הדין, היו מורים גם בלילה לאור הנר, כפי שנהג רבי, כמובא בנדה כ, ב. אבל לא לאור כוכבים (רשב”ץ שם). מאז שהוסכם לאסור את כל גווני הדם, יש אומרים שמותר להורות בלילה (תוה”ש קפח, א; סד”ט א). ויש אומרים שכאשר המראה מסופק יש להמתין לאור היום (ברכ”י, ערוה”ש קפח, יד). כיום לאור תאורה חשמלית גם בשאלות קשות בדרך כלל אפשר להורות בלילה, ובתנאי שהחכם ישים לב להטיה הנובעת מגָוון האור או שיסדר לו תאורה מאוזנת (עי’ דרכי טהרה ג, יא-טו).

ד – שינויים במראה ודינם

אפשר לשאול על מראה בין כשהוא לח ובין כשהוא יבש. ואף שלעיתים רחוקות מאוד קורה שלאחר הייבוש צבעו משתנה ממראה אסור למראה מותר או להיפך, כיוון שמדובר במקרים נדירים, אפשר לפסוק על סמך המראה בעודו לח בלא להמתין שיתייבש, ש”אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות” (נדה כ, ב). וכן מנהגן של כל הנשים, שלפי בדיקתן במצב לח הן מחליטות אם הבדיקה טהורה או טמאה, וכאשר מתעורר להן ספק לגבי המראה, אינן מזדרזות להביאו לחכם בעודו לח.

לעיתים מראה שהיה טהור בעודו לח, מתייבש, והצבע הדהוי שהיה בו מתקבץ אל גבולותיו עד שנראה כטמא. אולם להלכה יש להתירו, מפני שבעת שהמראה יצא מהרחם היה טהור, ורק בעקבות התקבצות חלקיקי הצבע לקצוות הוא נראה בקצוות כטמא, אבל אם היינו חוזרים לערבו כפי טבעו היה טהור (ערוה”ש קפח, טו).[5]


[5]. בדרך כלל המראה אינו משתנה לאחר שהתייבש (מאירי נדה כ, ב). אולם לעיתים נדירות צבעו עלול להשתנות מטמא לטהור או להיפך. לב”ח קפח, א, הולכים אחר מצבו ביבש, ולכן אין להורות בעודו לח. מנגד, רבים סוברים שהולכים לפי מצבו בעודו לח, וגם אם ישתנה לטמא, יישאר דינו טהור (חכם צבי מו; חכמ”א קיא, ב; חוו”ד קפח, א). למעשה, החכם מורה לפי מצב המראה בעת שהגיע אליו, שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (ט”ז וש”ך על פי נדה כ, ב). ואם המראה התייבש ורק בקצוות יש מעין צבע טמא – יש להתיר (אבני נזר רכה, ערוה”ש קפח, יד-טו).

במשנה בנגעים (ב, ה) מבואר שבשלושה נושאים אין לחכם להורות בדברים הנוגעים אליו: “כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו… כל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו… כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו”. דייקו הראשונים, שדווקא בשלושה דברים אלו ישנה מניעה, אבל בכל שאר הנושאים יכול החכם להורות לעצמו, ובכלל זה גם בשאלות של אשתו בענייני נידה. ואף כשהיא בחזקת איסור (ערוה”ש קפח, כב; מהרש”ם ד, יא). אמנם שאלו על כך, מדוע אם כן ילתא, אשתו של רב נחמן, שאלה חכם אחר ולא את בעלה (נדה כ, ב). רבים פירשו שלא רצתה להתגנות על בעלה בכך. עוד פירשו שחששה שמא ייטה להחמיר לעצמו (תוס’, רשב”א, ריטב”א רן שם). אכן, כאשר החכם חושש שמא ייטה ליבו לחומרא או לקולא, עדיף לשאול חכם אחר.

ה – השואל שני חכמים את אותה השאלה

הורה חכם על מראה שהוא טמא, אסור לחכם אחר להורות שהוא טהור, שכן אמרו חכמים (נדה כ, ב): “חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר. אסר – אין חברו רשאי להתיר”. לפיכך, השואל חכם אחד ואסר לו את המראה, לא ישאל חכם אחר כדי שאולי יתיר לו (ע”ז ז, א). שתי סיבות לכך: א) הואיל וכבר נפסקה הלכה שהמראה אסור, חל עליו איסור ולא ניתן להתירו. ב) משום כבודו של החכם הראשון, שאין ראוי לערער על הוראתו.

אמנם בשעת הצורך, כגון שהשואל מחפש מאוד היתר לשאלתו, או כגון שהשואל הוא תלמיד חכם שמעוניין לברר יותר לעומק את שאלתו, מותר לשואל לשאול חכם נוסף, ובתנאי שיאמר לו שכבר שאל חכם פלוני ואסר. ואזי אם החכם השני ישכנע את החכם הראשון שראוי להתיר, אפשר יהיה להתיר.

מה שלמדנו שאסור לשאול חכם שני הוא דווקא על גוף אותה שאלה, אבל אם תתעורר שאלה חדשה, מותר לשאול חכם שני שמתיר, שכן האיסור חל רק על גוף השאלה שעליה הורה הראשון לאיסור (ריטב”א, רדב”ז ג, תסו; רמ”א יו”ד רמב, לא).

אם השואל הדגיש שהוא מבקש חוות דעת ולא פסק הלכה, וחיווה הראשון את דעתו לאסור, יוכל לשאול חכם שני, ויהיה מותר לשני להתיר, הואיל ולא יצאה מהחכם הראשון הוראת איסור על השאלה. ויש חכמים שכאשר הם רואים שלפי דעתם השאלה המובאת לפניהם אסורה, אולם ייתכן שחכם אחר יתיר אותה, אינם פוסקים לאיסור אלא עונים בלשון: “איני יכול להתיר”. ואזי אם השואל ירצה, יוכל לשאול חכם שני שאולי יתיר.[6]


[6]. אמרו חכמים (נדה כ, ב): “חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר. אסר – אין חברו רשאי להתיר”. לרוב הראשונים פסיקת החכם הראשון הפכה את המצב לְאָסור, ולכן לא ניתן להתירו (ראב”ד, רשב”א, רא”ה, או”ז, רא”ש, ריטב”א ועוד). ויש אומרים שאין להתיר משום כבודו של החכם הראשון (רש”י ור”ן). לפיכך, אסור למי ששאל חכם אחד ואסר ללכת לשאול חכם שני שאולי יתיר (ע”ז ז, א). נראה ששני טעמי האיסור משלימים זה את זה, שמתוך כבודו של החכם, הבא לשאול אותו מקבל על עצמו את תשובתו שקובעת את האיסור, וקבלתו זו היא כעין נדר. ולכן, אם מלכתחילה השואל אמר לחכם שהוא מעוניין לשמוע חוות דעת אבל לא לקבל פסק הלכה, חוות דעתו אינה מחייבת את השואל. (הרמב”ם לא הזכיר דין זה, ויש שלמדו מכך שאינו סובר שהוא להלכה, אולם למעשה רוב ככל הראשונים והאחרונים פסקוהו להלכה).

יש אומרים שכשם שאם החכם הראשון אסר אין השני יכול להתיר, כך אם הראשון התיר אין החכם השני יכול לאסור (רא”ש, ר”ן, רמ”א יו”ד רמב, לא). ולרוב הראשונים יכול לאסור, כי לא נקבע על השאלה דין היתר (תוס’, רש”ל, רדב”ז, ש”ך רמב, נט).

כתבו תוס’ ע”ז ז, א, שהאיסור לשאול חכם שני הוא כאשר לא אומרים לו שהחכם הראשון אסר, אבל אם יאמרו לו, מותר. ולחכם השני אסור להתיר אלא אם כן יוכל לשכנע את הראשון שטעה בדבר משנה, היינו ביסוד מוסכם ומפורש בפוסקים. או שישכנע אותו בראיות שטעה בשיקול הדעת. וכ”כ הרא”ש ורמ”א יו”ד רמב, לא. ואם השני שכנע את הראשון בסברות בלא ראיות מפורשות, לש”ך יו”ד רמב, נח, אינם יכולים להתיר. ולרבים יכולים להתיר (רדב”ז, לבוש רמב, לא, פנים מאירות, תומים).

עבר השואל ושאל חכם שני והתיר לו, האיסור נשאר בתוקפו. ואם השני גדול מהראשון, לר”ן אין מתחשבים בפסיקת הראשון הואיל והשני גדול יותר. וכ”כ רי”ו, מהרי”ק, ערוה”ש יו”ד רמב, סב. ונראה שכוונתם באופן שברור לכל שהשני גדול יותר. מנגד, לרוב הראשונים, אם הראשון הגיע להוראה, האיסור נשאר בתוקפו. וכ”כ רשב”א, ריטב”א, תשב”ץ, רדב”ז ג, תסו, ועוד. ונראה שלכתחילה יש להחמיר כרוב הראשונים, ובשעת הדחק אפשר להקל כאשר ברור לכל שהשני גדול יותר.

יש אומרים שמותר לחכם השני להתיר את מה שחברו אסר, כאשר יש לו קבלה על כך מרבותיו (תוס’, רא”ש, רשב”א, רמ”א יו”ד רמב, לא). ויש אומרים שאסור (ריטב”א, יש”ש, ש”ך רמב, נה). ונראה שהמחלוקת היא במצב ששני החכמים מחויבים לאותה מסורת פסיקה. אבל אם קבלת השני אינה מחייבת את החכם הראשון, לכל הדעות אינו יכול לשנות את דברי הראשון (וכ”כ חוט שני עמ’ צח-צט). אם התעוררו שאלות המשך על אותה שאלה, יש אומרים שאפשר לשאול חכם שני (חוט שני עמ’ קא).

ו – הדרכות והמלצות לבחירת רופא

מצווה לכל אדם לדאוג לבריאותו, ובמיוחד לאשה שעומדת ללדת, שצריכה להשתדל יותר, מפני שגם חיי עוברה תלויים בבריאותה. בעבר, רק במקרים של תלונות קשות של נשים על כאבים או דימום רב, רופאים היו בודקים את האשה בבדיקה פנימית בנרתיק. אולם בדורות האחרונים, עם התפתחות הרפואה וחלוקתה לתחומים רבים, נקבע תחום התמחות מיוחד ל’רפואת נשים’ (גינקולוגיה), ונקבעו סדרי בדיקות פנימיות וחיצוניות למניעת מחלות לפני היריון, במשך ההיריון ולאחר הלידה, ואף לאחר גיל המעבר למניעת מחלות כסרטן. במקרה של אשה שמתקשה להרות, ישנם בדיקות וטיפולים נוספים. בכלל המצווה לשמור על הבריאות, מצווה לקיים את הבדיקות המומלצות, בלא להפריז בחששות ובבדיקות שאינן נצרכות לפי רוב הרופאים. במדינת ישראל שבה יש כיום רפואה ציבורית טובה, ניתן לומר, שמצווה לקיים את הבדיקות שממומנות בעיקרן על ידי קופות החולים, אולם בדיקות נוספות אין צורך לקיים. שכן אם קופות החולים אינן מממנות אותן, ניתן להניח שבדרך כלל אין בהן הכרח, והן נועדו למקרים של בעיות מיוחדות, או לאנשים שחוששים יותר מהמקובל. למי שיש תוספת ביטוח, יש מקום שיקיים גם את כל הבדיקות שממומנות בעיקרן על ידי הביטוח, שהואיל והחליט ללכת על קו מחמיר יותר, הרי שעבורו גם בדיקות אלו נחשבות כבדיקות רגילות.

מותר לאשה להיבדק אצל רופא גבר, מפני שהרופא עוסק במלאכתו, ומגעו במטופלת מקצועי לצורך רפואה. בנוסף, אם ייתפש כנוהג בחוסר צניעות, פרנסתו תיפגע. על הרופא והמטופלת להקפיד שלא יהיו לבדם בחדר נעול. או שיהיה ידוע שאולי אחד מאנשי הצוות ידפוק בדלת כדי לדבר עם הרופא, ואם לא יפתח יתעורר חשד. כאשר הרופא מטפל במקום שבו אין אנשים נוספים, וגם לא אשתו של הרופא, האשה צריכה לבוא לבדיקה עם בעלה או אחותה או אימה.

יש להעדיף רופא ירא שמיים, משום שתחום רפואת הנשים מצריך רגישות מיוחדת להלכה. לדוגמא, כאשר אשה נצרכת למניעת היריון בעת הנקה או לאחריה, הכדורים שנועדו לכך עלולים לגרום לדימומים מטמאים, ועל הרופא להיות מודע לכך ולעשות ככל יכולתו למניעת דימומים אלו. כמו כן, כאשר נדרשים טיפולי פוריות או הפסקת היריון, יש לדעת את ההלכה כדי להציע את הטיפול הנכון. אמנם בשעת הצורך אפשר ללכת לכל רופא, ובמקרה שמתעוררת שאלה להתייעץ עם רב.

במדינת ישראל בה הרפואה הציבורית מהטובות בעולם, בטיפולים שגרתיים עדיף ללכת לרופא שעובד במסגרת קופת החולים, הן מפני שאין צורך להוציא כסף על טיפולים שאדם זכאי להם, והן מפני שכאשר אדם שאינו עשיר במיוחד הולך לטיפול פרטי, יש חשש שכדי לחסוך תשלומים נוספים, יימנע מבדיקות וטיפולים נצרכים.

עדיף ללכת לרופא או לרופאה קבועים, מפני שבעיות שונות נפתרות בדרך של ניסוי וטעייה, וככל שהרופא יכיר יותר את המטופלת, כך יידע יותר להתאים לה את הטיפול הנכון. אבל אם בכל פעם שתתעורר בעיה המטופלת תחליף רופא, מסתבר שפתרון הבעיה יארך זמן רב. אמנם במקרים מיוחדים, יש צורך לפנות לרופא מומחה נוסף, ועדיף לעשות זאת בתיאום עם הרופא הקבוע.

ז – טהרה לאחר בדיקות וטיפולים רפואיים

בתחילה, כאשר נהלי הבדיקות הרפואיות לא היו ברורים לפוסקים, התעורר חשש שמא לעיתים הרופאים פותחים את הרחם בבדיקותיהם, באופן שגורם ליציאת דם. לפיכך הדריכו כל אשה שעברה בדיקה פנימית, לשאול את הרופא מה עשה ואח”כ לשאול רב אם בדיקה זו מטמאה. אולם בינתיים התברר שבכל בדיקה או טיפול שנעשים בלא הרדמה, ברור שהרחם לא נפתח בשיעור שעלול לטמא, והאשה טהורה בלא צורך בשאלת חכם. וגם כאשר יצא דם בעקבות הבדיקה, כל זמן שהבדיקה לא התבצעה בעונת הווסת – טהורה. מפני שיש לתלות ולהניח שמדובר בדם שאינו מטמא, הואיל והוא דם מכה שיצא מפצע או חתך שנוצר בבדיקה. אמנם אם הדם יצא בעונת וסתה, רק אם תדע בוודאות מתוך הרגשתה או על פי עדות הרופא, שהדם שראתה הוא מחמת הבדיקה ולא מהווסת – טהורה. אבל אם תסתפק בכך, כיוון שהדם יצא בעונת וסתה – טמאה.

גם כאשר הטיפול מתקיים בתוך הרחם, כגון בעת הכנסת ‘התקן תוך רחמי’ או הוצאתו, או כאשר הטיפול נועד לחיתוך גידולים והסרתם, האשה אינה נטמאת, כי הדם שיוצא בעקבות פעולה זו הוא דם פצע וחתך ולא דם וסת. אמנם אם הטיפול נעשה בעונת וסתה, יש חשש שמעורב בדם שראתה גם דם וסת, ולכן כל זמן שאין לאשה ודאות שאין בדם שראתה גם דם וסת – טמאה (לעיל ב, יג-יד).

הטיפול הרפואי היחיד שמטמא בוודאות, הוא גרידה סביב הפלה, שבה מסירים את רירית הרחם שנועדה לקיים את העובר, ודינו של הדימום היוצא בה הוא כדין דימום וסת שגם בו רירית הרחם מתפרקת ויוצאת.[7]


[7]. נחלקו הראשונים כמי הלכה בשאלה האם “אפשר לפתיחת הקבר (רחם) בלא דם” (משנה וגמרא נדה כא, א). יש אומרים שאפשר שייפתח ולא ייצא דם, ולכן אם לא יצא דם מהרחם – טהורה (רמב”ם איסו”ב ה, יג, או”ז). ויש אומרים שאם לאחר ארבעים יום של היריון יצאה חתיכה מהרחם, למרות שלא ראתה עימה דם – טמאה, שמן הסתם יצאה עם דם (שאלתות, רז”ה, רא”ה ותשב”ץ). ויש אומרים שגם קודם ארבעים יום להיריון, אם נפתח הרחם ויצאה חתיכה, למרות שלא ראתה עימה דם – טמאה, שמן הסתם יצא עימה דם (ראב”ד, רא”ש, טור). וכ”כ בשו”ע קפח, ג, ובתנאי שהחתיכה היתה גדולה, אבל אם יצאו “חתיכות קטנות דומיא דשפופרת” טהורה. יש אומרים שחתיכה גדולה הכוונה לפחות כ-19 מ”מ (תפארת צבי, אג”מ או”ח ג, ק), ויש אומרים כ-15 מ”מ (בדי השלחן קצד, לא).

יש אומרים לפי מה שנפסק בשו”ע, שגם כאשר רופא פתח את הרחם, למרות שלא יצא דם, טמאה (שועה”ר קפח, ח; ערוה”ש נא, רש”ק, ועי’ נו”ב תנינא יו”ד קכ, ותשובה מאהבה א, קטז). מנגד, יש סוברים, שרק אם הרחם נפתח מעצמו ויצאה משם חתיכה גדולה, נטמאת, אבל אם נפתח מבחוץ על ידי מכשירים, אינה נטמאת (תפארת למשה, שואל ומשיב תליתאה ב, מ; עמק שאלה יו”ד לא; דברי מלכיאל ב, נו, ועוד). בפועל, בכל הבדיקות הרפואיות שמתבצעות בתוך הרחם בלא הרדמה, הפתיחה היא פחות מ-10 מ”מ, שכן פתיחה גדולה מזו גורמת לכאבים עזים ומצריכה הרדמה, וממילא יוצא שגם למחמירים אין פתיחת הרופא מטמאת. ואף שיש נוטים להחמיר גם בבדיקות שפותחים בהן את הרחם פתיחה קטנה (שיעורי שבט הלוי קפח, ג, ד), לפי מה שלמדנו אין מקום לחוש לחומרתם.

לפיכך, אם לאחר הבדיקה או הטיפול הרפואי יצא דם, כל זמן שהאשה אינה בעונת וסתה, ויש סיכוי מסוים שהדימום אירע מפציעה שנגרמה על ידי הבדיקה או הטיפול, תולים את הדימום בכך והאשה טהורה. אמנם בעונת וסתה, כל זמן שאין ודאות שהדם יצא מפצע שנגרם מהבדיקה – טמאה (וכ”כ הרב אליעזרוב בשאלי ציון ב, יו”ד לט, בשם הרב פרנק; עי’ לעיל ב, יג, 14).

נזכיר את שמות הבדיקות והטיפולים הרווחים, בנרתיק וברחם, שאינם מטמאים גם כאשר בעקבותיהם יצא דם: בדיקה עם ספקולום (מפסק) ובכלל זה גם הבדיקה שלאחר הלידה, הכנסת מתמר אולטרה סאונד, ביתוק בתולים, התאמת דיאפרגמה, בדיקת משטח בנרתיק או בצוואר הרחם (פאפ), צריבת פצעים בצוואר הרחם, לייזר בנרתיק, תפיסת צוואר הרחם על ידי מצבט רפואי (קוגלצנגר, טנקולום) לצורך הכנסת התקן תוך רחמי או בדיקות, תפירת צוואר הרחם בהיריון למניעת הפלה, צילום רחם, היסטרוסקופיה, שאיבת ביציות, הזרעה, החזרת עוּברים בהפריה חוץ גופית, גרידת פיפל.

גרידה סביב הפלה מטמאה, ואמנם פתיחת הרחם לצורך הגרידה היא לכל היותר של 12 מ”מ, ובכך אין כדי לאסור, אולם כיוון שמגמת הגרידה להסיר את רירית הרחם שנועדה לקיים את העוּבר, הרי שהיא ממש כדוגמת וסת. כאן המקום להזכיר, שגם הפלה של עובר בן ארבעים יום ויותר – מטמאת כטומאת לידה, לנקבה שבועיים ולזכר שבוע (להלן ט, י). נמצא שאם בגרידה הופל עובר בן ארבעים יום שאין יודעים את מינו או שיודעים שהיה נקבה, נטמאה לשבועיים. ישנן גרידות נוספות לצורך הסרת גידולים, שייתכן שאינן אוסרות, ועליהן צריך לשאול חכם שמכיר את התחום היטב (ראו פוע”ה ח”א כב, כט).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן