האחריות לקביעת מצב הטומאה והטהרה מוטלת על האשה, שבעת שהווסת מתחיל היא אחראית לומר לבעלה שנטמאה. ואם ראתה מראה שיש לגביו ספק, עליה החובה לשאול חכם, בעצמה או בעזרת בעלה. לאחר שתיטמא, עליה המצווה להיטהר בהקדם האפשרי, שנאמר (ויקרא טו, כח): "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר", הרי שהיא סופרת "לָּהּ – לעצמה" (כתובות עב, א).[1]
לאחר שהסכימו חכמים לאסור את כל הדמים, ההבחנה בין דם להפרשה אחרת נעשתה קלה יותר, שכן מה שנותר הוא להתבונן אם יש בהפרשה שיצאה מהרחם שיירי דם או אין. לשם כך האשה צריכה ללמוד להכיר את צבע דם הווסת שלה בעודו לח וכשהוא יבש, ומתוך כך תוכל לדעת אימתי יש בהפרשה שיצאה מרחמה דם והיא אסורה, ואימתי אין והיא מותרת, ובמקרה של ספק תשאל חכם. כיוון שכלות צעירות אינן רגילות בהבחנה זו, כמו גם בשאלות הלכתיות נוספות בטהרת המשפחה, ההדרכה הראויה לזוגות צעירים לשאול חכם על כל ספק שמתעורר להם, ולאחר תקופה של שאלות והתרגלות בראיית דם הווסת, האשה תלמד להבחין ברוב המקרים בין המותר לאסור, ורק לעיתים כשיתעורר לה ספק – תשאל חכם. ויש נשים שמתקשות להכריע, או מפני שהבחנתן אינה חדה, או מפני שמטבען הן מרבות לראות מראות גבוליים, ועליהן להמשיך לשאול בכל מצב שבו הן מסופקות. בכל אופן, צריך להיזהר שלא להחמיר בחינם, וכל אימת שיש סיכוי שהמראה טהור מחמת צבעו או גודלו או מחמת שמקורו מפצע, ישאלו חכם, כי אסור להחמיר בזה, שכן החומרא בזה גורמת לביטול מצוות עונה שהיא מצווה גדולה מהתורה.[2]
[2]. מצינו שבמצבי ספק נשים היו שואלות חכמים במראות דמים (כתובות עב, א; נדה כ, ב). ונראה שבעת שהיו מבחינים בין דם טמא לדם טהור, היו שואלות יותר, שכן הבחנה זו היתה דקה ורק בעלי ניסיון וראייה חדה מאוד יכלו להורות בה, וכפי שלמדנו בנדה יט, ב, כמובא לעיל ב, ב. אמנם גם לאחר שהוסכם לאסור כל דם כפי שהתבאר למעלה, פעמים שמתעורר ספק אם יש במראה אדמומית של דם, וכל אימת שיש ספק צריך לשאול חכם. אבל אשה או איש שיודעים שאין מראה דם בבדיקה, אינם צריכים לשאול. גם מראות שבתחילה הסתפקו בהם, אם לאחר ששאלו חכם כמה פעמים למדו שהם טהורים, שוב אינם צריכים לשאול עליהם (רשב"א נדה כ, ב; שו"ע קפח, ב; בדי השלחן קפח, לג, ביאורים 'אין סומכין עלה'; אג"מ יו"ד ב, עא). וכן אם אשה הסתפקה במראה שלה והראתה אותו לחברה אחראית ומנוסה, וזו אמרה לה שאין בו שום אדמומית, אינה צריכה לשאול עליו חכם, הואיל ואין בו ספק (ריטב"א נדה כ, ב; בינת אדם ה).
אמנם בסדרי טהרה סו"ס קפח כתב "שמעולם לא היתה הוראה זו מסורה לנשים", וכתב שם קפח, ג, שכל אימת שיכולה לשאול, עליה לשאול, ורק כשאין לה אפשרות לשאול תסמוך על עצמה. והביאו בפת"ש קפח, ו, והחפץ חיים בטהרת ישראל יג, ב. אולם ברור שגם הם מסכימים שכאשר אין לאשה ספק, אינה צריכה לשאול. כלומר השאלה היא במצב שיש צד של ספק, אלא שהאשה יודעת שבפועל החכם יתיר: לדעת רוה"פ אינה צריכה לשאול, ויש מחמירים. למעשה, ההדרכה הרגילה לרוב הנשים, שעם הזמן לומדות להבחין בין האסור למותר, ורק לעיתים רחוקות נצרכות לשאול. וכדי להסיר חשש מופרז, יש להזכיר שלאחר שנוהגים להחמיר בכל הדמים, התרחקנו מהספק (עי' שו"ת מהרש"ם א, סח; מהר"ש ענגיל ח, ח). ובפרט כאשר המראה יצא בלא הרגשה, שכל יסוד איסורו מדברי חכמים בלבד. וכ"כ בטה"ב ו, ג. חשוב להדגיש שצריך להזהיר שלא להחמיר במקום שיכולים להקל. וכ"כ הרא"ש נדה י, ג. וכתב בשו"ת אדמת קודש ב, יו"ד ד, שהמחמירות במקום שאפשר היה להתיר, "ממעטות את הדמות ומעכבות את משיח ה' מלבוא". וכ"כ מהרש"ם א, פא (ועי' מסכת שמחות ח, ח).
