ה – השואל שני חכמים את אותה השאלה

הורה חכם על מראה שהוא טמא, אסור לחכם אחר להורות שהוא טהור, שכן אמרו חכמים (נדה כ, ב): “חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר. אסר – אין חברו רשאי להתיר”. לפיכך, השואל חכם אחד ואסר לו את המראה, לא ישאל חכם אחר כדי שאולי יתיר לו (ע”ז ז, א). שתי סיבות לכך: א) הואיל וכבר נפסקה הלכה שהמראה אסור, חל עליו איסור ולא ניתן להתירו. ב) משום כבודו של החכם הראשון, שאין ראוי לערער על הוראתו.

אמנם בשעת הצורך, כגון שהשואל מחפש מאוד היתר לשאלתו, או כגון שהשואל הוא תלמיד חכם שמעוניין לברר יותר לעומק את שאלתו, מותר לשואל לשאול חכם נוסף, ובתנאי שיאמר לו שכבר שאל חכם פלוני ואסר. ואזי אם החכם השני ישכנע את החכם הראשון שראוי להתיר, אפשר יהיה להתיר.

מה שלמדנו שאסור לשאול חכם שני הוא דווקא על גוף אותה שאלה, אבל אם תתעורר שאלה חדשה, מותר לשאול חכם שני שמתיר, שכן האיסור חל רק על גוף השאלה שעליה הורה הראשון לאיסור (ריטב”א, רדב”ז ג, תסו; רמ”א יו”ד רמב, לא).

אם השואל הדגיש שהוא מבקש חוות דעת ולא פסק הלכה, וחיווה הראשון את דעתו לאסור, יוכל לשאול חכם שני, ויהיה מותר לשני להתיר, הואיל ולא יצאה מהחכם הראשון הוראת איסור על השאלה. ויש חכמים שכאשר הם רואים שלפי דעתם השאלה המובאת לפניהם אסורה, אולם ייתכן שחכם אחר יתיר אותה, אינם פוסקים לאיסור אלא עונים בלשון: “איני יכול להתיר”. ואזי אם השואל ירצה, יוכל לשאול חכם שני שאולי יתיר.[6]


[6]. אמרו חכמים (נדה כ, ב): “חכם שטימא – אין חברו רשאי לטהר. אסר – אין חברו רשאי להתיר”. לרוב הראשונים פסיקת החכם הראשון הפכה את המצב לְאָסור, ולכן לא ניתן להתירו (ראב”ד, רשב”א, רא”ה, או”ז, רא”ש, ריטב”א ועוד). ויש אומרים שאין להתיר משום כבודו של החכם הראשון (רש”י ור”ן). לפיכך, אסור למי ששאל חכם אחד ואסר ללכת לשאול חכם שני שאולי יתיר (ע”ז ז, א). נראה ששני טעמי האיסור משלימים זה את זה, שמתוך כבודו של החכם, הבא לשאול אותו מקבל על עצמו את תשובתו שקובעת את האיסור, וקבלתו זו היא כעין נדר. ולכן, אם מלכתחילה השואל אמר לחכם שהוא מעוניין לשמוע חוות דעת אבל לא לקבל פסק הלכה, חוות דעתו אינה מחייבת את השואל. (הרמב”ם לא הזכיר דין זה, ויש שלמדו מכך שאינו סובר שהוא להלכה, אולם למעשה רוב ככל הראשונים והאחרונים פסקוהו להלכה).

יש אומרים שכשם שאם החכם הראשון אסר אין השני יכול להתיר, כך אם הראשון התיר אין החכם השני יכול לאסור (רא”ש, ר”ן, רמ”א יו”ד רמב, לא). ולרוב הראשונים יכול לאסור, כי לא נקבע על השאלה דין היתר (תוס’, רש”ל, רדב”ז, ש”ך רמב, נט).

כתבו תוס’ ע”ז ז, א, שהאיסור לשאול חכם שני הוא כאשר לא אומרים לו שהחכם הראשון אסר, אבל אם יאמרו לו, מותר. ולחכם השני אסור להתיר אלא אם כן יוכל לשכנע את הראשון שטעה בדבר משנה, היינו ביסוד מוסכם ומפורש בפוסקים. או שישכנע אותו בראיות שטעה בשיקול הדעת. וכ”כ הרא”ש ורמ”א יו”ד רמב, לא. ואם השני שכנע את הראשון בסברות בלא ראיות מפורשות, לש”ך יו”ד רמב, נח, אינם יכולים להתיר. ולרבים יכולים להתיר (רדב”ז, לבוש רמב, לא, פנים מאירות, תומים).

עבר השואל ושאל חכם שני והתיר לו, האיסור נשאר בתוקפו. ואם השני גדול מהראשון, לר”ן אין מתחשבים בפסיקת הראשון הואיל והשני גדול יותר. וכ”כ רי”ו, מהרי”ק, ערוה”ש יו”ד רמב, סב. ונראה שכוונתם באופן שברור לכל שהשני גדול יותר. מנגד, לרוב הראשונים, אם הראשון הגיע להוראה, האיסור נשאר בתוקפו. וכ”כ רשב”א, ריטב”א, תשב”ץ, רדב”ז ג, תסו, ועוד. ונראה שלכתחילה יש להחמיר כרוב הראשונים, ובשעת הדחק אפשר להקל כאשר ברור לכל שהשני גדול יותר.

יש אומרים שמותר לחכם השני להתיר את מה שחברו אסר, כאשר יש לו קבלה על כך מרבותיו (תוס’, רא”ש, רשב”א, רמ”א יו”ד רמב, לא). ויש אומרים שאסור (ריטב”א, יש”ש, ש”ך רמב, נה). ונראה שהמחלוקת היא במצב ששני החכמים מחויבים לאותה מסורת פסיקה. אבל אם קבלת השני אינה מחייבת את החכם הראשון, לכל הדעות אינו יכול לשנות את דברי הראשון (וכ”כ חוט שני עמ’ צח-צט). אם התעוררו שאלות המשך על אותה שאלה, יש אומרים שאפשר לשאול חכם שני (חוט שני עמ’ קא).

תפריט