בתחילה, כאשר נהלי הבדיקות הרפואיות לא היו ברורים לפוסקים, התעורר חשש שמא לעיתים הרופאים פותחים את הרחם בבדיקותיהם, באופן שגורם ליציאת דם. לפיכך הדריכו כל אשה שעברה בדיקה פנימית, לשאול את הרופא מה עשה ואח"כ לשאול רב אם בדיקה זו מטמאה. אולם בינתיים התברר שבכל בדיקה או טיפול שנעשים בלא הרדמה, ברור שהרחם לא נפתח בשיעור שעלול לטמא, והאשה טהורה בלא צורך בשאלת חכם. וגם כאשר יצא דם בעקבות הבדיקה, כל זמן שהבדיקה לא התבצעה בעונת הווסת – טהורה. מפני שיש לתלות ולהניח שמדובר בדם שאינו מטמא, הואיל והוא דם מכה שיצא מפצע או חתך שנוצר בבדיקה. אמנם אם הדם יצא בעונת וסתה, רק אם תדע בוודאות מתוך הרגשתה או על פי עדות הרופא, שהדם שראתה הוא מחמת הבדיקה ולא מהווסת – טהורה. אבל אם תסתפק בכך, כיוון שהדם יצא בעונת וסתה – טמאה.
גם כאשר הטיפול מתקיים בתוך הרחם, כגון בעת הכנסת 'התקן תוך רחמי' או הוצאתו, או כאשר הטיפול נועד לחיתוך גידולים והסרתם, האשה אינה נטמאת, כי הדם שיוצא בעקבות פעולה זו הוא דם פצע וחתך ולא דם וסת. אמנם אם הטיפול נעשה בעונת וסתה, יש חשש שמעורב בדם שראתה גם דם וסת, ולכן כל זמן שאין לאשה ודאות שאין בדם שראתה גם דם וסת – טמאה (לעיל ב, יג-יד).
הטיפול הרפואי היחיד שמטמא בוודאות, הוא גרידה סביב הפלה, שבה מסירים את רירית הרחם שנועדה לקיים את העובר, ודינו של הדימום היוצא בה הוא כדין דימום וסת שגם בו רירית הרחם מתפרקת ויוצאת.[7]
יש אומרים לפי מה שנפסק בשו"ע, שגם כאשר רופא פתח את הרחם, למרות שלא יצא דם, טמאה (שועה"ר קפח, ח; ערוה"ש נא, רש"ק, ועי' נו"ב תנינא יו"ד קכ, ותשובה מאהבה א, קטז). מנגד, יש סוברים, שרק אם הרחם נפתח מעצמו ויצאה משם חתיכה גדולה, נטמאת, אבל אם נפתח מבחוץ על ידי מכשירים, אינה נטמאת (תפארת למשה, שואל ומשיב תליתאה ב, מ; עמק שאלה יו"ד לא; דברי מלכיאל ב, נו, ועוד). בפועל, בכל הבדיקות הרפואיות שמתבצעות בתוך הרחם בלא הרדמה, הפתיחה היא פחות מ-10 מ"מ, שכן פתיחה גדולה מזו גורמת לכאבים עזים ומצריכה הרדמה, וממילא יוצא שגם למחמירים אין פתיחת הרופא מטמאת. ואף שיש נוטים להחמיר גם בבדיקות שפותחים בהן את הרחם פתיחה קטנה (שיעורי שבט הלוי קפח, ג, ד), לפי מה שלמדנו אין מקום לחוש לחומרתם.
לפיכך, אם לאחר הבדיקה או הטיפול הרפואי יצא דם, כל זמן שהאשה אינה בעונת וסתה, ויש סיכוי מסוים שהדימום אירע מפציעה שנגרמה על ידי הבדיקה או הטיפול, תולים את הדימום בכך והאשה טהורה. אמנם בעונת וסתה, כל זמן שאין ודאות שהדם יצא מפצע שנגרם מהבדיקה – טמאה (וכ"כ הרב אליעזרוב בשאלי ציון ב, יו"ד לט, בשם הרב פרנק; עי' לעיל ב, יג, 14).
נזכיר את שמות הבדיקות והטיפולים הרווחים, בנרתיק וברחם, שאינם מטמאים גם כאשר בעקבותיהם יצא דם: בדיקה עם ספקולום (מפסק) ובכלל זה גם הבדיקה שלאחר הלידה, הכנסת מתמר אולטרה סאונד, ביתוק בתולים, התאמת דיאפרגמה, בדיקת משטח בנרתיק או בצוואר הרחם (פאפ), צריבת פצעים בצוואר הרחם, לייזר בנרתיק, תפיסת צוואר הרחם על ידי מצבט רפואי (קוגלצנגר, טנקולום) לצורך הכנסת התקן תוך רחמי או בדיקות, תפירת צוואר הרחם בהיריון למניעת הפלה, צילום רחם, היסטרוסקופיה, שאיבת ביציות, הזרעה, החזרת עוּברים בהפריה חוץ גופית, גרידת פיפל.
גרידה סביב הפלה מטמאה, ואמנם פתיחת הרחם לצורך הגרידה היא לכל היותר של 12 מ"מ, ובכך אין כדי לאסור, אולם כיוון שמגמת הגרידה להסיר את רירית הרחם שנועדה לקיים את העוּבר, הרי שהיא ממש כדוגמת וסת. כאן המקום להזכיר, שגם הפלה של עובר בן ארבעים יום ויותר – מטמאת כטומאת לידה, לנקבה שבועיים ולזכר שבוע (להלן ט, י). נמצא שאם בגרידה הופל עובר בן ארבעים יום שאין יודעים את מינו או שיודעים שהיה נקבה, נטמאה לשבועיים. ישנן גרידות נוספות לצורך הסרת גידולים, שייתכן שאינן אוסרות, ועליהן צריך לשאול חכם שמכיר את התחום היטב (ראו פוע"ה ח"א כב, כט).
