כו – דיני ההפסקה

א – אכילת בשר אחר חלב

כיוון שאסרו חכמים לאכול בשר עם חלב גם בלא שהתבשלו ביחד, האוכל מאכלי חלב ורוצה לאכול אחר כך בשר, צריך להסיר את שאריות החלב מפיו על ידי קינוח הפה והדחתו, ורק לאחר מכן יוכל לאכול בשר. הקינוח נעשה על ידי אכילת מאכל קשה כדוגמת לחם או פרי, וההדחה על ידי שתייה. אבל אין לקנח את הפה באכילת קמח או תמרים או ירקות עלים, מפני שהם נדבקים לשיניים ואינם מקנחים כראוי את שאריות האוכל הקודם (חולין קד, ב; שו”ע יו”ד פט, ב). צחצוח שיניים ושטיפת הפה כפי המקובל – מועילים במקום קינוח והדחה ואף עדיפים עליהם, מפני שהם מנקים יותר את הפה משאריות החלב.

בנוסף לקינוח הפה והדחתו, צריך להתבונן לפני אכילת הבשר באצבעות, ואם דבוקה בהן שמנונית חלב – יש לרחוץ אותן (חולין שם, שו”ע שם).[1]

כאשר רוצים לעבור באמצע הסעודה ממאכלי חלב למאכלי בשר, כמו שרבים נוהגים בחג השבועות, בנוסף לקינוח הפה והדחתו ובדיקת האצבעות, יש לפנות את מאכלי החלב וכליו ולנקות את השולחן או להחליף את המפה, ורק לאחר מכן להגיש את הבשר (פנה”ל מועדים יג, יד).[2]


[1]. מגמת הקינוח וההדחה להסיר שאריות חלב וטעמו הדבוקים בפה, בחניכיים ובשיניים. לכתחילה יש ללעוס היטב את המאכל, ולהעביר את השתייה בכל הפה, וכפי שמשמע מלשון שו”ע פט, ב: “ויקנח בו פיו יפה”, אולם גם באכילה ובשתייה רגילה יוצאים ידי קינוח והדחה. יש אומרים שצריך לבלוע את המאכל והמשקה כדי לקנח את בית הבליעה (פרי תואר ז). ולדעת רוב הפוסקים אין צריך לבלוע (רמב”ם מאכ”א ט, כו, פמ”ג, יד יהודה), מפני שהעיקר לקנח את מקום החניכיים. ולכן קמח ותמרים לא מועילים. לפיכך, במקום לקנח ולשטוף אפשר לצחצח את השיניים עם מברשת ולשטוף את הפה. וזה עדיף על קינוח והדחה במאכלים, מפני שכשיש אפשרות, טוב יותר שלא להשתמש במאכלים לשם קינוח וניקוי, וגם אין לכבוד האדם שיאכל לצורך אחר זולת בריאות והנאה. אין מקנחים בירקות (חולין קה, א), והכוונה לירקות עלים שנדבקים לחניכיים (איסור והיתר הארוך מ, ח).

בשו”ע פט, ב, נפסק עפ”י רמב”ם, רמב”ן ור”ן, שדין קינוח והדחה הוא רק בין חלב לבשר בהמה או חיה, אבל לעוף אין צריך. אולם רבים נוהגים להחמיר גם בעוף, וכן פירש ביד יהודה את הרמ”א, וכ”כ כנה”ג, שולחן גבוה, זב”צ ובא”ח (ש”ש שלח יד). ואף שהרוצה להקל רשאי, לכתחילה טוב שלא להכביר בחילוקים ולהשוות את דיני העוף לבהמה, וכך סתמתי למעלה.

[2]. יש מהדרים לברך ברכה אחרונה ולהמתין שעה בין אכילת חלב לבשר, כדי שאכילת הבשר תחשב אכילה נפרדת לגמרי (של”ה ופר”ח פט, ו, על פי הזוהר ח”ב קכה, א). אולם למעשה, אין צריך להחמיר בזה, ומיד לאחר אכילת חלב אפשר לקנח את הפה ולהדיחו ולבדוק את הידיים ולאכול בשר, כדברי שו”ע פט, ב; מ”ב תצד, טז, ורוב ככל הפוסקים. וכן הדין לאחר גבינה צהובה (להלן הלכה ו). ואם עברה שעה בין אכילת החלב והבשר, אין צריך לקנח את הפה ולהדיחו ולבדוק את האצבעות, כי מן הסתם שאריות החלב התמוססו והתכלו. ויש אומרים שכך הדין גם אחר חצי שעה. ומי שחש שגם לאחר שעה עוד נותרו שאריות חלב בפיו, יקנח את פיו וידיחנו לפני אכילת הבשר.

ב – אכילת חלב אחר בשר

אף שלאחר אכילת חלב אפשר לקנח את הפה ולהדיחו ולאכול בשר, לאחר אכילת בשר אסור לאכול חלב, משום שעיכול הבשר ממושך וטעמו חזק ונמשך לאורך זמן רב, והאוכל חלב לאחר בשר, עלול להרגיש טעם בשר וחלב יחד. ועוד שהבשר קשה ועלול להיתקע בין השיניים, ורק לאחר זמן הוא משתחרר מהשיניים או שטעמו מתפוגג. אמנם לא מבואר בתלמוד כמה זמן צריך להמתין בין אכילת בשר וחלב, רק מובאים דברי מר עוקבא, שהיה מראשוני האמוראים, שהעיד על עצמו שבעניין זה הוא כחומץ בן יין, שאביו היה מחמיר להמתין עשרים וארבע שעות בין אכילת בשר וחלב, ואילו הוא הסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה (חולין קה, א).

לדעת רוב הראשונים, כוונת מר עוקבא ללמדנו שצריך להפסיק בין אכילת בשר לאכילת חלב לפחות כשיעור הזמן שבין שתי הסעודות שהיו רגילים לאכול בכל יום, הראשונה בבוקר והשנייה בערב (ר”ח ורי”ף). וכשחישבו את השעות יצא שלכל הפחות עברו שש שעות בין שתי הסעודות, שכן גם המאחרים לאכול את ארוחת הבוקר לקראת חצות היום, המתינו לפחות שש שעות עד ארוחת הערב שהיתה לאחר תפילת ערבית. נמצא שהזמן שצריך להמתין בין אכילת בשר לחלב הוא שש שעות (רמב”ם, עיטור, רא”ש, רשב”א, ר”ן וגר”א). וכך נוהגים יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז (שו”ע ורמ”א פט, א).

ולדעת כמה מגדולי אשכנז הראשונים, הלימוד מדברי מר עוקבא הוא, שאסור לאכול באותה סעודה בשר וחלב, אבל בסעודה שלאחריה, ולא משנה אימתי תהיה, מותר לאכול חלב. לכן, מיד לאחר סיום סעודת הבשר וברכת המזון, אפשר לנקות את השולחן, לקנח את הפה ולהדיחו, ולאכול סעודה חלבית (תוס’ , ראבי”ה). ונהגו בעלי דעה זו להמתין לפחות שעה בין אכילת הבשר לאכילת החלב, שעל ידי כך ניכר בבירור שהן שתי סעודות נפרדות. וכיוון שממתינים שעה, כבר אין צורך להקפיד על קינוח הפה והדחתו, ורק אם ידוע שנותרו שאריות בשר בין השיניים, יש להוציאן לפני כן. וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז (רמ”א פט, א; ש”ך ז). ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר וחלב, וסברתם, שמעת שהחלו לאכול שלוש ארוחות ביום, זה הזמן הקצר ביותר שנוהגים להפסיק בין ארוחות.

רבים מפוסקי אשכנז האחרונים עודדו את הכל להמתין שש שעות בין בשר לחלב (רמ”א פט, א; ש”ך ח). אולם נראה למעשה, שהואיל ויסוד הלכה זו מדברי חכמים, ונכון לכבד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את הנוהגים להקל להמתין שעה אחת או שלוש שעות לשנות ממנהגם. אבל לכל מי שאין למשפחתו מנהג מובהק להקל, נכון שיקפיד לשמור שש שעות כמנהג רוב ישראל.[3]


[3]. חולין קה, א: “אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר… אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא – כי הוה אכיל בשרא האידנא – לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא”. לבה”ג, שאילתות, רז”ה, ר”ת, רא”ה, אפילו באותה סעודה אפשר לאכול חלב אחר בשר, לאחר קינוח הפה והדחתו. ומה שמר עוקבא היה ממתין כשיעור מסעודה לסעודה הוא מפני שלא קינח את פיו (רז”ה), או מפני שנהג מנהג חסידות (ר”ת). ולא הזכרתי דעה זו למעלה, מפני שאין מי שנוהג כמותה.

ותוס’ וראבי”ה סוברים, שלדברי מר עוקבא רק בסעודה הבאה מותר לאכול חלב, אלא שלא חילקו חכמים בין אם יעבור ביניהן זמן רב או מועט, כל שהוא בסעודה אחרת מותר לאכול חלב. לפיכך, מיד לאחר סיום ארוחה בשרית אפשר לברך, לפנות את השולחן, לקנח את הפה ולהדיחו ולהתחיל בארוחה חלבית. אמנם יש אומרים שאין לברך ברכה אחרונה כדי להתחיל מיד סעודה חדשה, משום ברכה שאינה צריכה. ונהגו להמתין שעה בין הסעודות (הגהות שערי דורא לבעל תה”ד; איסור והיתר הארוך מ, ג; מהרי”ל). וכן כתוב בספר הזוהר (ח”ב קכה, ב), שאין לאכול בשר וחלב בשעה אחת ובסעודה אחת.

ולדעת רוב הראשונים, חייבים להמתין כשיעור שרגילים בין סעודה לסעודה, מפני שכך למדנו ממר עוקבא, שאף שלא החמיר על עצמו כאביו, הקפיד שלא לאכול חלב עד הסעודה הבאה (ר”ח ורי”ף). וכיוון שנהגו לאכול שתי ארוחות ביום, יש להמתין כפי הזמן שביניהן. אמרו חכמים (שבת י, א), שבשעה השלישית של היום אכלו יורשים (שאינם צריכים לעבוד), וברביעית רוב בני האדם, ובחמישית פועלים, ובשישית תלמידי חכמים. נמצא שהמאחרים היו יכולים לסיים את סעודתם בסוף השעה השישית, וסעודת הערב היתה אחרי השעה השתים עשרה, נמצא שגם למאחרים ביותר, לכל הפחות עברו שש שעות בין שתי הסעודות (לחם משנה וגר”א). וכ”כ רמב”ם, רשב”א, רא”ש, עיטור, ר”ן ועוד, שצריך להמתין כשש שעות. וכן נפסק בשו”ע פט, א. וכן נהגו בארצות המזרח וצפון אפריקה, זולת מעטים בצפון אפריקה שהקילו בשלוש שעות.

מנהג אשכנז: בתקופת הראשונים ועד לפני כחמש מאות שנה נהגו להמתין שעה אחת, אולם יחד עם ההגירה למזרח אירופה והקמת הקהילות החדשות בפולין, החל להתפשט המנהג להמתין שש שעות כדברי רוב הראשונים. וכתב הרמ”א (פט, א): “והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אח”כ גבינה… ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות”. ויש שעוררו את הכל להחמיר, וכפי שכתבו רש”ל וש”ך פט, ח, שכל “מי שיש בו ריח תורה” ראוי להמתין שש שעות. לפני כמאה וחמישים שנה, כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, עד שכתב ערוה”ש (פט, ז): “וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'”.

אמנם במערב אירופה רבים נהגו להמתין שעה בלבד. ויש מבני מערב אירופה שקבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים שצריך להמתין כשיעור שבין שתי סעודות, אלא שהואיל ונהגו לאכול שלוש ארוחות ביום, נהגו להמתין שלוש שעות, שהוא כשיעור זמן ההמתנה הקצר ביותר בין שתי ארוחות (עי’ דרכי תשובה פט, ו). כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, ושיטת המקילים כדעת כמה מגדולי הראשונים, ויש ערך בשמירת מנהגים שיסודם איתן, אין ראוי לעודד את הנוהגים להקל לשנות את מנהגם. ונלענ”ד שגם האחרונים שהורו באופן נחרץ לבני אשכנז להמתין שש שעות, התכוונו לבני מקומם במזרח אירופה ולא לבני מערב אירופה שמנהגם המובהק היה להקל.

כאשר יש שוני בין מנהגי משפחות האיש והאשה, נכון שהאשה תנהג כמנהג משפחת בעלה, וכפי שלמדנו בתורה לעניין אשת כהן שאוכלת בתרומה כמותו.

עוף: בגמרא (חולין קד, ב), הובאה דעה לפיה: “עוף וגבינה נאכלין באפיקורן… בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה”. יש ראשונים שלמדו מזה שאף שלאחר אכילת בשר צריך להמתין שש שעות (כמסעודה לסעודה), לאחר אכילת עוף אפשר לאכול מיד גבינה (רמב”ן, ריטב”א). ויש נוהגים להמתין אחר בשר שש שעות ואחר עוף שעה או שלוש או ארבע. וכפי שלמדנו, כל אדם רשאי להמשיך במנהג אבותיו. אולם לרמב”ם (ט, כח), ורשב”א, אין הלכה כדעה זו, וגם לאחר עוף צריך להמתין שש שעות, וכן נפסק בשו”ע (פט, א), וכן דעת רוב ככל האחרונים. כפי הנראה, כיוון שקבעו חכמים איסור על בשר עוף בחלב כבשר בהמה, לא רצו לחלק בפרטי הלכותיהם.

ג – מנהגי שש שעות

כפי שלמדנו, המנהג הרווח להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, אבל אין צריך להמתין שש שעות מסיום הסעודה הבשרית ועד תחילת הסעודה החלבית (דגול מרבבה פט, א).

יש סוברים שאין כוונת הראשונים להמתין שש שעות שלמות, שכן לא היו בידם שעונים ומסתבר שלא חייבו לדקדק בכך, אלא כל שעברו יותר מחמש שעות וכבר נכנסו לשעה השישית, מותר לאכול חלב. ויש אומרים שלאחר חמש שעות וחצי, מותר לאכול חלב, הואיל וכבר עברה רוב השעה השישית. ולדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלימות. וכן נראה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדר היום נקבע לפי זמנים מדויקים, גם את דברי הראשונים שאמרו להמתין כשש שעות יש לקיים במדויק. מעבר לכך, הרי למדנו שבפועל רוב האנשים נהגו להמתין כשמונה שעות בין הסעודות (שבת י, א), ואף מי שהיה מאחר לאכול את סעודת הבוקר, המתין כשש שעות ויותר עד סעודת הערב, וממילא אין להקל בפחות משש שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחר חמש שעות וחצי, ובשעת הדחק אפשר להקל אף לאחר שיעברו יותר מחמש שעות. והרוצה להקל לכתחילה אחר יותר מחמש שעות, יש לו על מה לסמוך. והמהדרים מחמירים להמתין גם בשעת הדחק שש שעות שלמות.[4]


[4]. יש מהראשונים שכתבו “כמו שש שעות” (רמב”ם מאכ”א ט, כח; כלבו), ויש שכתבו “כשש שעות” (רשב”א). ויש לומדים מכך, שדי שיעברו יותר מחמש שעות, וכפי שכתב המאירי (חולין קה, א): “שש שעות או קרוב לזה”, ובמקום אחר (מגן אבות ט, מז): “חמש או שש שעות”. וכן העידו שנהגו בישיבות בליטא, וכ”כ במלומדי מלחמה קד. ויש אומרים שלשון “כשש שעות” הכוונה קרוב לשש, היינו שעברו יותר מחמש וחצי שעות, וכן ידוע שכל ‘סמוך’ הוא פחות מחצי שעה (עי’ יבי”א יו”ד א, ד). ויש אומרים שבחורף שההפרש בין הסעודות קצר יותר, ניתן להמתין כארבע שעות (פר”ח פט, ו), ויש אומרים שכאשר הסעודה הבשרית ביום והחלבית בלילה, אפשר להסתפק בהמתנה של יותר מחמש שעות. ויש אומרים שאם ישן בין הסעודה הבשרית לחלבית, יכול להסתפק בארבע או חמש שעות (דעת קדושים פט, ב). ויש אומרים שהטעם שאין צריך שש שעות שלמות הוא מפני שזמן סעודת תלמידי החכמים שעסקו בדיינות היה יכול להתחיל בסוף השעה השישית ולהימשך עד סוף השעה השביעית, כך שבפועל עד זמן סעודת הערב עברו פחות משש שעות (דרישה חו”מ ה, ז). אולם מנגד, רוב ת”ח אכלו בתוך השעה השישית, ואילו סעודת הערב היתה אחר תפילת ערבית, היינו באמצע השעה הראשונה של הלילה, הרי שבפועל הפסיקו כשבע שעות בין הסעודות, ורק בחורף שהיום קצר יצא שהמתינו שש שעות, וכל שאר הציבור היו ממתינים אפילו בחורף לפחות שמונה שעות.

בטור ושולחן ערוך (פט, א) נפסק: “שש שעות”, משמע לא פחות, וכן כתבו רוב הפוסקים האחרונים. ואפשר לומר, שכאשר לא היו מצויים שעונים, הדרישה היתה להמתין לכל הפחות כשש שעות לפי השערתו של האדם, וככל שהשעונים נעשו מצויים יותר, וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם את ההלכה צריך להגדיר בדייקנות, וממילא ההוראה להמתין שש שעות שלימות. ואע”פ כן כיוון שיש מקילים, בשעת הצורך אפשר להקל אחר שעברו חמש שעות וחצי, ובשעת הדחק אחר חמש שעות. והרוצה להקל בזה תמיד, יש לו על מה לסמוך, בצירוף דעת הסוברים שמספיק להמתין שעה או שלוש שעות. ורבים מקפידים להמתין תמיד שש שעות. כיוצא בזה במוסדות חינוך, כאשר ההמתנה של שש שעות פוגעת בסדרי המוסד, יש סוברים שאין להקל בפחות משש שעות (הרב אליהו מאמר מרדכי ח”ב יו”ד ד), ורבים נוהגים להקל ולשמור רק רוב שעה שישית.

במצב של ספק אם עברו שש שעות, גם המדקדקים להמתין שש שעות, רשאים להקל ולאכול חלב. ואמנם יש אומרים שהואיל והוא דבר שיש לו מתירין, היינו שעומד להיות מותר מעצמו, יש להמתין עד שיצא מהספק (יד יהודה פט, א), אולם מנגד כיוון שהוא דין דרבנן שיסודו במנהג, ויש מקילים לכתחילה אחר שעה, ויש מקילים לכתחילה אחר יותר מחמש שעות, במקרה של ספק אפשר להקל לכתחילה. ועוד שיש אומרים, שאין לומר על זמן שהוא דבר שיש לו מתירין, כי הזמן שעבר כבר לא יחזור (דרכי תשובה פט, ה).

ד – טעם האיסור ופרטי הדינים

שני טעמים עיקריים נאמרו בטעם ההמתנה בין אכילת בשר לחלב. א) טעם הבשר חזק ועלול להיות מורגש עד שש שעות (רש”י). ב) הבשר קשה וחתיכות ממנו עלולות להיתקע בין השיניים, ואחר שיעברו שש שעות הם כבר משתחררות או שטעמן מתפוגג (רמב”ם). למעשה חוששים לשני הטעמים, ולכן גם מי שלעס בשר עבור תינוק, צריך להמתין שש שעות, הואיל ובלעיסה הבשר יכול להיתקע בין השיניים. וגם מי שאכל בשר רך, צריך להמתין שש שעות, מפני טעמו שיכול להישאר עד שש שעות (טור פט, א).

מי שאכל בשר ומצא לאחר זמן בשר תקוע בשיניו, יוציאו מפיו, כדי לשמור על ההפרדה של שש שעות בין הבשר לחלב. בדיעבד אם בלעו, לא הפסיד את מניין שש השעות, מפני שאין לחוש לטעם הנמשך ממנה. ואם מצא את הבשר לאחר שש שעות והוא רוצה לאכול מיד חלב, לאחר שיוציאו מפיו ינקה את פיו בקינוח והדחה או בצחצוח שיניים (כמבואר לעיל א), ומיד לאחר מכן יוכל לאכול חלב. בדיעבד גם אם בלע את הבשר, יוכל לנקות את פיו ולאכול אחר כך מיד חלב (רמ”א פט, א; ש”ך ג-ד).[5]


[5]. בדיעבד אם בלע בשר שהיה תקוע בין שיניו אינו צריך להמתין שש שעות מבליעתו, מפני שטעם הבשר מתפוגג במשך הזמן, ולרמב”ם (עפ”י הטור) אם לאחר שש שעות נותר בשר בשיניו, אין בו איסור, משום שטעמו כבר התפוגג על ידי הנוזלים שבפה. ואף אם נאמר שלפי רש”י אין טעמו מתפוגג, בדיעבד אפשר לסמוך על הרמב”ם, מה עוד שאולי גם לרש”י אחר שכבר המתין שש שעות, אין לחוש לטעם הנמשך מחתיכה קטנה שכזו. ויש לצרף את שיטות הראשונים שמסתפקים בקינוח (לעיל הערה 3). יתר על כן, כמה פוסקים הורו, שאף מי שיש בשיניו חורים וסדקים, שחתיכות בשר עלולות להיתקע בהם, אינו חייב לנקותם בקיסם (חת”ס חולין קה, א). ואמנם לדעת הרבה פוסקים עליו לנקותם בקיסם (יש”ש חולין ח, ט; בא”ח ש”ש שלח ח). אבל נראה שבדיעבד, גם לדעתם מי שאין לו קיסם לחצוץ את שיניו רשאי לאכול חלב אחר שש שעות.

טעה ובירך על מאכל חלבי לפני שעברו שש שעות, אם הספיק לקנח את פיו במאכל ובמשקה לאחר אכילת הבשר, או שכבר סיים את הסעודה, או שעברה שעה, הואיל ויש ראשונים שסוברים שבאופן זה מותר, כדי שלא יחטא בברכה לבטלה, יסמוך עליהם ויאכל מעט אחר הברכה (פנה”ל ברכות יב, יא, ועי’ יבי”א ב, יו”ד ה; בדי השולחן פט, א, ‘ויש מדקדקים’).

ה – תבשיל בשר וחזקת בשרי או חלבי

נוהגים שגם האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר בהמה או עוף, כיוון שהיה בתבשיל טעם בשר, לא יאכל חלב או תבשיל שיש בו טעם חלב שש שעות. לפיכך, האוכל תפוחי אדמה שבושלו עם בשר, או מרק צח שבושל עם בשר, צריך להמתין שש שעות לפני שיאכל תפוחי אדמה שבושלו עם חלב (ב”י או”ח קעג, א; רמ”א יו”ד פט, ג).

מאכל שהוא ב’חזקת בשרי’, למרות שטעם הבשר אינו מורגש בו, אסור לאוכלו עם חלב, אבל מיד לאחר סיום אכילתו מותר לאכול חלב. למשל, האוכל סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, ובסכו”ם שאכלו בשר נטלו גם מהסלטים – הסלטים נחשבים ב’חזקת בשרי’, ולכן אסור לאוכלם עם מאכלי חלב (לעיל כה, ז, 7). אבל כיוון שאין מרגישים בהם טעם בשר, מותר באותה סעודה, מיד לאחר אכילתם, לאכול חלב. וכן כאשר מטגנים באותו שמן, פעם בשר ופעם כדורי פלאפל, כל זמן שאין בכדורי הפלאפל טעם בשר, הם רק ‘בחזקת בשרי’ ואסור לאוכלם עם חלב, אבל אין צריך להמתין אחריהם שש שעות.

זה הכלל, כל שהוא ב’חזקת בשרי’ אבל אין מרגישים בו טעם בשר, אסור לאוכלו עם חלב, ולאחר אכילתו מותר לאכול חלב. וכן לאחר אכילת בשר מותר לאכול מאכל שהוא ב’חזקת חלבי’, כל זמן שטעם החלב אינו מורגש בו.[6]


[6]. על פי הדין, אין צריך להמתין אחר אכילת תבשיל שיש בו טעם בשר, שכן למדנו (חולין קה, ב), שחובה ליטול ידיים בין אכילת תבשיל של בשר לחלב, אבל אין צורך להמתין כלל (ר”ת, תר”י, רשב”א, רא”ש, רבנו ירוחם, ריטב”א, טור ושו”ע פט, ג). אכן הטעמים שנזכרו להמתנה אינם חלים על תבשיל בשרי, שכן החשש שיישאר בשר בין השיניים הוא דווקא בבשר ממש ולא בטעמו, וגם הטעם החזק של הבשר נמשך זמן רב דווקא אחר אכילת בשר ולא אחר תבשיל בשר. אולם כמה ראשונים כתבו שלמעשה נוהגים להחמיר ולהמתין (מרדכי, איסור והיתר הארוך מ, ב). וכן מובא בב”י או”ח קעג, א, ורמ”א פט, ג. וכן מוסכם על כל האחרונים (חיד”א, זב”צ). אבל אם בשמן שטיגנו בשר טיגנו אח”כ כדורי פלאפל, אין כדורי הפלאפל נחשבים כתבשיל בשרי. מפני שכל אימת שהבשר אינו מעיקר התבשיל, אין התבשיל נחשב בשרי (ב”ח, ש”ך פט, יט). ואמנם יש מקום להחמיר כאשר שיירי הבשר שבשמן נותנים טעם ברור בפלאפל, אבל כאשר אין מרגישים בפלאפל טעם ברור של בשר, אין להחמיר. וכ”כ ביד יהודה (פט, ארוך ה). ואין מקום להחמיר בזה, אחר שכל הדיון הוא באיסור חכמים, ולדעת הרז”ה ודעימיה, אפילו אחר אכילת בשר ממש מספיק לקנח את הפה, וגם לדעת רוב הראשונים הסוברים שצריך להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, אחר תבשיל שטעם הבשר ניכר בו מאוד אין צריך להמתין כלל. (ויש סוברים שדין נ”ט בר נ”ט קיים גם במאכלים, ולדעתם אף מותר לאכול מאכל שקיבל טעם בשר בנ”ט בר נ”ט עם חלב, עי’ הליכות עולם ח”ז קורח יב).

ו – גבינה קשה

מבין גדולי הראשונים באשכנז, היו שנהגו להחמיר להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת תבשיל בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחר תבשיל של בשר שאין בו בשר, כך יש להמתין אחר אכילת גבינה קשה. וגם משום שהגבינה קשה וחתיכות ממנה עלולות להיתקע בין השיניים כמו בשר. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחר אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחר אכילת גבינה קשה. לאחר שרבים באשכנז קבלו את המנהג להמתין שש שעות בין בשר לחלב, רבים מהם החמירו להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר. אמנם חומרתם היתה על גבינה קשה שהוכנה במשך ששה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התעצם על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה של הגבינה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה יתקעו בשיניים.

למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחר גבינה קשה יותר מאשר גבינה רגילה. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.[7]


[7]. מנהג חומרה זה נהגו באשכנז בלבד, כמובא באו”ה הארוך, ורמ”א פט, ב, ואולי מפני ששם היו רגילים להכין גבינות קשות כאלה. והחמירו להמתין שעה, כפי שנהגו להמתין באשכנז בין בשר לחלב, וכפי שכתבו איסור והיתר הארוך (מ, י), והש”ך (פט, טז). אמנם בדורות האחרונים, כשם שהחמירו להמתין שש שעות בין בשר לחלב, החמירו למנהג זה להמתין שש שעות אחר גבינה קשה (ט”ז פט, ד; פמ”ג שפ”ד טז; חכ”א מ, יג; שעה”צ תצד, טו). והיו שאף כללו בגבינה קשה גם גבינה צהובה (ריש”א, שבט הלוי ב, לה). ורבים כתבו שרק לאחר גבינה קשה מאוד חייבים להמתין (רשז”א, הרב אהרן קוטלר, הוראה ברורה פט, לג). גם בין אחרוני אשכנז, רבים כתבו שגם לאחר גבינה קשה מאוד אין חובה להמתין אפילו שעה, וכן נוהגים רבים (יש”ש חולין ח, ו; ערוה”ש פט, יא; אג”מ יו”ד ב, כו, וכפי שסתמו רוב ראשוני אשכנז). בארצות המזרח וצפון אפריקה לא נהגו להחמיר בזה, ורק בדורות האחרונים במקומות מעטים היו שנהגו להחמיר להמתין שלוש שעות או שש שעות (עי’ בא”ח ש”ש שלח טו). למעשה, כיוון שיסוד ההמתנה בין בשר לחלב מדברי חכמים, וההמתנה בין גבינה קשה לבשר ממנהג חומרה שכתבו מקצת ראשונים, ואף הם התכוונו להמתין שעה אחת בלבד ורק אחר גבינה קשה מאוד שדרך ייצורה מיוחד, גם למחמירים אין להחמיר יותר מכך. ואף מי שירצה להדר עוד, יחמיר בגבינה קשה מאוד שש שעות אבל לא בגבינה צהובה, שמיד לאחריה אפשר לאכול בשר תוך קינוח והדחה. ואם ימתין שעה, אף קינוח והדחה לא יצטרך, ורק אם יחוש שטעמה דבוק בפיו, יצחצח את שיניו או יקנח את פיו וידיחנו.

ז – קטנים

אסרה התורה להאכיל ילדים ותינוקות מאכלים אסורים. וכל הנותן מאכל אסור ביד קטן נחשב כמאכיל אותו ועובר בכך על איסור תורה, כי כך רגילים להאכיל קטן (יבמות קיד, א; שבת צ, ב). בנוסף לכך, מצווה על ההורים לחנך את ילדם לקיום המצוות, ולכן הורים שרואים את ילדם אוכל מעצמו מאכל אסור, צריכים להפרישו מכך (רמב”ם, שו”ע או”ח שמג, א).[8]

כמו כן מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב. כעיקרון יש לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב. אלא שכלל ידוע הוא שאין מחנכים את הילדים באופן שעלול לצערם או לפגוע בבריאותם. מסיבה זו, אין מחנכים קטנים בני שבע ושמונה לצום ביום הכיפורים מספר שעות (פנה”ל ימים נוראים ט, ח).

על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב. תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכיל חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד. כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין בין זמנים ארוכים לקצרים, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר, שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

מעת שיגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין מעט בזמנים, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילם להפסיק בין אכילת בשר לחלב. וכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלהם הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, אפשר להסתפק להרגילם להמתין כשלוש שעות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, כיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון כשאפשר להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. ורק כשנה לפני שיגיעו למצוות, יתרגלו להמתין שש שעות.[9]


[8]. ביבמות קיד, א, מבואר שאסור מהתורה להאכיל קטן דבר איסור כשרצים, ובמשנה וגמרא שבת צ, ב, מבואר שכבר בנתינת המאכל בידי הקטן עוברים על האיסור. וכן מבואר במ”ב שמג, ד. בנוסף לכך, מצד מצוות החינוך צריך להפריש קטן שבא לאכול מעצמו איסורים. וקשה, שאמרו ביבמות קיג, ב – קיד, א: “קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווים להפרישו”. לרמב”ם ורוב הראשונים ושו”ע או”ח שמג, א, רק ההורים חייבים בחינוך ילדם, ובכלל זה להפרישו מאכילת איסור, אולם בית הדין ושאר האנשים אינם מצווים להפרישו. ויש סוברים שדין האב ובית הדין ושאר האנשים שווה, ומה שאמרו שאין חייבים להפריש קטן הכוונה לקטן שלא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך, מצווה להורים ולכל אדם שיכול להועיל בחינוכו, להפרישו מהאיסור (תוס’, רא”ש וריטב”א). והזכירם רמ”א כדעת יש אומרים. וכתבו ח”א (סו, ג), ומ”ב (שמ ג, ז), שבאיסור תורה נכון לאחרים להחמיר ולהפרישו. ועי’ בפנה”ל שבת כד, ג, ובהרחבות שם כד, ג, ו-ז.

[9]. מצוות החינוך מתחילה מעת שהילד מסוגל להבין את דרך קיום המצווה (עי’ פנה”ל שבת כד, א). נמצא שבדין זה, מעת שהילד יודע להבדיל בין בשר לחלב ויודע לחשב את שש השעות, מצווה לחנכו להקפיד בכך. אלא שכאשר הקפדה זו עלולה לפגוע בסדרי ארוחותיו וממילא בבריאותו, אין חובה לחנכו לכך, וכפי שמצינו שאין מצווה לחנך קטנים בני שמונה לצום אפילו שעות מעטות ביום הכיפורים (פנה”ל ימים נוראים ט, ח). ואין לטעון שלפי הסוברים שצריך להמתין שש שעות, הנותן לפני כן לקטנים חלב – נחשב כמאכילם איסור (איסור ‘ספיה’, כמבואר ביבמות קיד, א). מפני שכתב הגהות מיימוניות (שבת כט, מ), לעניין אכילה לפני קידוש, שהואיל ואין במאכל איסור עצמי, אלא האיסור רק מצד הזמן, אין בזה איסור ‘ספיה’, ומתחשבים בדעה זו להלכה (הובא בב”י או”ח רסט; עי’ פנה”ל שבת ו, ט), וכן הדין באכילת חלב אחר בשר. לא זו בלבד, אלא שלדעת רשב”א ור”ן, כאשר הדבר נצרך לקטן, מותר להאכילו איסור דרבנן. ואף שלרוה”פ אסור, ורק בשעת הדחק סומכים על הרשב”א והר”ן (עי’ הרחבות לפנה”ל שבת כד, ה, א-ב), כאן שיש סוברים שמלכתחילה מותר לאכול חלב אחר שעה, אפשר להקל בשעת הצורך לכל קטן עד סמוך לגיל מצוות שימתין שעה בלבד.

לסיכום: מצווה לחנך את הקטן להמתין בין בשר לחלב, ובמשך השנים להתקדם עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). וכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ראשית, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלש, וילד אמיץ למפונק. מצוות החינוך תלויה גם באופיים של ההורים, שמצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות. המצווה תלויה גם בסדרי הבית, שאם יש שם ילדים קטנים, הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל. לפיכך, לא ניתן לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים, ולכן ההלכה נוסחה בלשון ‘נכון’ ו’ראוי’. וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ובין אלו שפרטו נאמרו הדרכות שונות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים. יש להוסיף שבסדר ההתקדמות נכון להתחשב בדעות הפוסקים, וכאשר אפשר שומרים שעה, וכאשר אפשר שומרים שלוש שעות, וכאשר אפשר שש שעות.

ח – חולים

כל מאכל אסור שנצרך לצורך הבראתו של חולה שיש בו סכנה מותר, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל לחולה שאין סכנה במחלתו, אסור לאכול מאכלים אסורים.

אמנם לגבי המנהג המקובל להמתין שש שעות, אם החולה נצרך לאכול חלב לאחר בשר, מותר לו להסתפק בהמתנה של שעה, ויקפיד לצחצח שיניים ולשטוף את הפה לפני כן (ערוה”ש פט, ז; ועי’ פנה”ל שבת כד, 4).

ט – טעם לאיסור בשר בחלב

מצוות התורה מחולקות לשני סוגים, משפטים וחוקים. המשפטים הם מצוות שטעמן מובן לאדם, וגם בלא המצווה האלוקית היה האדם יכול להשיגן על ידי השכל שה’ העניק לו, כמו המצוות שבין אדם לחברו, והמצוות העוסקות באמונה כגון תפילה ותפילין. לעומת זאת החוקים הם מצוות שטעמן מעבר להשגה האנושית, כדוגמת איסור בשר וחלב, שרק על ידי הגילוי הנבואי שבתורה זכינו לקבלן (רמב”ם הל’ מעילה ח, ח). ואע”פ כן, גם מהחוקים אפשר לקבל השראה לרעיונות עמוקים, שאף הם בכלל מצוות תלמוד תורה. יש שביארו שאיסור זה נועד לרסן את התאווה והאכזריות, שאין ראוי להתאכזר לבעלי החיים וליטול גם את חלבם וגם את בשרם ולבשלו יחד, כדוגמת האיסור לאכול אותו ואת בנו ביום אחד (רשב”ם ואבן עזרא שמות כג, יט; רמב”ן דברים יד, כא; הרב קוק חזון הצמחונות והשלום יד).

עוד כתבו המפרשים שאיסור בשר וחלב בכלל איסורי כלאיים, שנועדו לשמור על ייחודו של כל מין, שלא לטשטשו על ידי עירובו במין אחר (חינוך צב; רבנו בחיי ורש”ר הירש לשמות כג, יט; ראו לעיל ג, א).

באיסור בשר וחלב יש חומרה יתירה, שהוא אסור גם בהנאה, וכדוגמת החומרה שבכלאי הכרם האסורים בהנאה (ראו לעיל ה, ה). אכן השוני בין בשר לחלב בולט. הבשר הוא מאכל חשוב שהכשרתו מורכבת ומסובכת. עליו להיות ממין כשר, צריך לשוחטו כהלכה, לבודקו מטריפות, לנקותו מדם, מחלב ומגידים אסורים. גם לאחר הכשרתו מבחינה הלכתית, הכנתו לאכילה כרוכה בבישול או צלייה, ואף אכילתו ולעיסתו ועיכולו כבדים. לעומתו החלב הוא מאכל קל ופשוט, ובמינים הטהורים הוא כשר מטבעו, ומלאכת שתייתו קלה. גם הכנת גבינה ואכילתה קלה מהכנת בשר ואכילתו. הבשר הוא מאכל של מבוגרים ואילו החלב מאכל של תינוקות וילדים.

הבשר נוצר על ידי לידה, וממילא הוא מבטא שלב חדש של חיים, ואילו החלב נוצר כדי להצמיח את החיים שכבר קיימים. הבשר מבטא חיוניות במדרגה גבוהה יותר, שהרי הוא היה ממש בעל חיים, ואילו החלב מבטא חיוניות במדרגה נמוכה יותר. ניתן אם כן לומר שהבשר מבטא ערכים ושיקולים קיומיים וגדולים, ואילו החלב מבטא ערכים ושיקולים קטנים וקלים. כל אחד נכון וראוי במקומו, אבל המערבם חוטא בעירוב ערכים ושיקולים מסדרי גודל שונים, והורס בכך את סדרי החיים, ומשבש את המצפן המוסרי. וכיוון שעניין זה חשוב ומסוכן כל כך, מובן מדוע הוסיפו חכמים סייגים רבים סביב איסור בישול בשר בחלב (ליקוטי הלכות לר’ נתן בשר וחלב ה).[10]


[10]. לדוגמא, חירותו של כל אדם חשובה מאוד, אבל כאשר המציאות הכלכלית קשה עד שאנשים רבים אינם יכולים להתקיים בלא מוסד העבדות, העדיפה התורה את השיקול הקיומי ונתנה מקום למוסד העבדות תוך פגיעה בחירותם של אנשים. עד אשר האנושות תגיע לשלב שבו האנשים יוכלו להתקיים בלא עבדות, ואזי העבדות תיאסר.

כיוצא בזה, כאשר בני זוג שנפגשים לשם נישואין מוצאים את עצמם מתאימים מצד המידות והערכים המשותפים, ומגלים שיש אהבה ביניהם, אבל משהו במראה הבחורה אינו מוצא כל כך חן בעיני הבחור, ומשהו בצורת הדיבור של הבחור אינו מוצא כל כך חן בעיני הבחורה. עליהם להימנע מלהעניק משקל שווה לשיקולים קטנים וגדולים. וכן הדבר בבחירת מקצוע ומקום מגורים וכל דבר בחיים. כלומר, למרות שיש ערך לכל שיקול, המערב שיקולים מסדרי גודל שונים זה בזה, הורס את יכולתו לבחור בחירה מוסרית ומוצלחת וגורם לעצמו נזק עצום.

דילוג לתוכן