כו – דיני ההפסקה

א – אכילת בשר אחר חלב

כיוון שאסרו חכמים לאכול בשר עם חלב גם בלא שהתבשלו ביחד, האוכל מאכלי חלב ורוצה לאכול אחר כך בשר, צריך להסיר את שאריות החלב מפיו על ידי קינוח הפה והדחתו, ורק לאחר מכן יוכל לאכול בשר. הקינוח נעשה על ידי אכילת מאכל קשה כדוגמת לחם או פרי, וההדחה על ידי שתייה. אבל אין לקנח את הפה באכילת קמח או תמרים או ירקות עלים, מפני שהם נדבקים לשיניים ואינם מקנחים כראוי את שאריות האוכל הקודם (חולין קד, ב; שו"ע יו"ד פט, ב). צחצוח שיניים ושטיפת הפה כפי המקובל – מועילים במקום קינוח והדחה ואף עדיפים עליהם, מפני שהם מנקים יותר את הפה משאריות החלב.

בנוסף לקינוח הפה והדחתו, צריך להתבונן לפני אכילת הבשר באצבעות, ואם דבוקה בהן שמנונית חלב – יש לרחוץ אותן (חולין שם, שו"ע שם).^[1]

כאשר רוצים לעבור באמצע הסעודה ממאכלי חלב למאכלי בשר, כמו שרבים נוהגים בחג השבועות, בנוסף לקינוח הפה והדחתו ובדיקת האצבעות, יש לפנות את מאכלי החלב וכליו ולנקות את השולחן או להחליף את המפה, ורק לאחר מכן להגיש את הבשר (פנה"ל מועדים יג, יד).^[2]

ב – אכילת חלב אחר בשר

אף שלאחר אכילת חלב אפשר לקנח את הפה ולהדיחו ולאכול בשר, לאחר אכילת בשר אסור לאכול חלב, משום שעיכול הבשר ממושך וטעמו חזק ונמשך לאורך זמן רב, והאוכל חלב לאחר בשר, עלול להרגיש טעם בשר וחלב יחד. ועוד שהבשר קשה ועלול להיתקע בין השיניים, ורק לאחר זמן הוא משתחרר מהשיניים או שטעמו מתפוגג. אמנם לא מבואר בתלמוד כמה זמן צריך להמתין בין אכילת בשר וחלב, רק מובאים דברי מר עוקבא, שהיה מראשוני האמוראים, שהעיד על עצמו שבעניין זה הוא כחומץ בן יין, שאביו היה מחמיר להמתין עשרים וארבע שעות בין אכילת בשר וחלב, ואילו הוא הסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה (חולין קה, א).

לדעת רוב הראשונים, כוונת מר עוקבא ללמדנו שצריך להפסיק בין אכילת בשר לאכילת חלב לפחות כשיעור הזמן שבין שתי הסעודות שהיו רגילים לאכול בכל יום, הראשונה בבוקר והשנייה בערב (ר"ח ורי"ף). וכשחישבו את השעות יצא שלכל הפחות עברו שש שעות בין שתי הסעודות, שכן גם המאחרים לאכול את ארוחת הבוקר לקראת חצות היום, המתינו לפחות שש שעות עד ארוחת הערב שהיתה לאחר תפילת ערבית. נמצא שהזמן שצריך להמתין בין אכילת בשר לחלב הוא שש שעות (רמב"ם, עיטור, רא"ש, רשב"א, ר"ן וגר"א). וכך נוהגים יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז (שו"ע ורמ"א פט, א).

ולדעת כמה מגדולי אשכנז הראשונים, הלימוד מדברי מר עוקבא הוא, שאסור לאכול באותה סעודה בשר וחלב, אבל בסעודה שלאחריה, ולא משנה אימתי תהיה, מותר לאכול חלב. לכן, מיד לאחר סיום סעודת הבשר וברכת המזון, אפשר לנקות את השולחן, לקנח את הפה ולהדיחו, ולאכול סעודה חלבית (תוס' , ראבי"ה). ונהגו בעלי דעה זו להמתין לפחות שעה בין אכילת הבשר לאכילת החלב, שעל ידי כך ניכר בבירור שהן שתי סעודות נפרדות. וכיוון שממתינים שעה, כבר אין צורך להקפיד על קינוח הפה והדחתו, ורק אם ידוע שנותרו שאריות בשר בין השיניים, יש להוציאן לפני כן. וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז (רמ"א פט, א; ש"ך ז). ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר וחלב, וסברתם, שמעת שהחלו לאכול שלוש ארוחות ביום, זה הזמן הקצר ביותר שנוהגים להפסיק בין ארוחות.

רבים מפוסקי אשכנז האחרונים עודדו את הכל להמתין שש שעות בין בשר לחלב (רמ"א פט, א; ש"ך ח). אולם נראה למעשה, שהואיל ויסוד הלכה זו מדברי חכמים, ונכון לכבד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את הנוהגים להקל להמתין שעה אחת או שלוש שעות לשנות ממנהגם. אבל לכל מי שאין למשפחתו מנהג מובהק להקל, נכון שיקפיד לשמור שש שעות כמנהג רוב ישראל.^[3]

ג – מנהגי שש שעות

כפי שלמדנו, המנהג הרווח להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, אבל אין צריך להמתין שש שעות מסיום הסעודה הבשרית ועד תחילת הסעודה החלבית (דגול מרבבה פט, א).

יש סוברים שאין כוונת הראשונים להמתין שש שעות שלמות, שכן לא היו בידם שעונים ומסתבר שלא חייבו לדקדק בכך, אלא כל שעברו יותר מחמש שעות וכבר נכנסו לשעה השישית, מותר לאכול חלב. ויש אומרים שלאחר חמש שעות וחצי, מותר לאכול חלב, הואיל וכבר עברה רוב השעה השישית. ולדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלימות. וכן נראה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדר היום נקבע לפי זמנים מדויקים, גם את דברי הראשונים שאמרו להמתין כשש שעות יש לקיים במדויק. מעבר לכך, הרי למדנו שבפועל רוב האנשים נהגו להמתין כשמונה שעות בין הסעודות (שבת י, א), ואף מי שהיה מאחר לאכול את סעודת הבוקר, המתין כשש שעות ויותר עד סעודת הערב, וממילא אין להקל בפחות משש שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחר חמש שעות וחצי, ובשעת הדחק אפשר להקל אף לאחר שיעברו יותר מחמש שעות. והרוצה להקל לכתחילה אחר יותר מחמש שעות, יש לו על מה לסמוך. והמהדרים מחמירים להמתין גם בשעת הדחק שש שעות שלמות.^[4]

ד – טעם האיסור ופרטי הדינים

שני טעמים עיקריים נאמרו בטעם ההמתנה בין אכילת בשר לחלב. א) טעם הבשר חזק ועלול להיות מורגש עד שש שעות (רש"י). ב) הבשר קשה וחתיכות ממנו עלולות להיתקע בין השיניים, ואחר שיעברו שש שעות הם כבר משתחררות או שטעמן מתפוגג (רמב"ם). למעשה חוששים לשני הטעמים, ולכן גם מי שלעס בשר עבור תינוק, צריך להמתין שש שעות, הואיל ובלעיסה הבשר יכול להיתקע בין השיניים. וגם מי שאכל בשר רך, צריך להמתין שש שעות, מפני טעמו שיכול להישאר עד שש שעות (טור פט, א).

מי שאכל בשר ומצא לאחר זמן בשר תקוע בשיניו, יוציאו מפיו, כדי לשמור על ההפרדה של שש שעות בין הבשר לחלב. בדיעבד אם בלעו, לא הפסיד את מניין שש השעות, מפני שאין לחוש לטעם הנמשך ממנה. ואם מצא את הבשר לאחר שש שעות והוא רוצה לאכול מיד חלב, לאחר שיוציאו מפיו ינקה את פיו בקינוח והדחה או בצחצוח שיניים (כמבואר לעיל א), ומיד לאחר מכן יוכל לאכול חלב. בדיעבד גם אם בלע את הבשר, יוכל לנקות את פיו ולאכול אחר כך מיד חלב (רמ"א פט, א; ש"ך ג-ד).^[5]

ה – תבשיל בשר וחזקת בשרי או חלבי

נוהגים שגם האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר בהמה או עוף, כיוון שהיה בתבשיל טעם בשר, לא יאכל חלב או תבשיל שיש בו טעם חלב שש שעות. לפיכך, האוכל תפוחי אדמה שבושלו עם בשר, או מרק צח שבושל עם בשר, צריך להמתין שש שעות לפני שיאכל תפוחי אדמה שבושלו עם חלב (ב"י או"ח קעג, א; רמ"א יו"ד פט, ג).

מאכל שהוא ב'חזקת בשרי', למרות שטעם הבשר אינו מורגש בו, אסור לאוכלו עם חלב, אבל מיד לאחר סיום אכילתו מותר לאכול חלב. למשל, האוכל סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, ובסכו"ם שאכלו בשר נטלו גם מהסלטים – הסלטים נחשבים ב'חזקת בשרי', ולכן אסור לאוכלם עם מאכלי חלב (לעיל כה, ז, 7). אבל כיוון שאין מרגישים בהם טעם בשר, מותר באותה סעודה, מיד לאחר אכילתם, לאכול חלב. וכן כאשר מטגנים באותו שמן, פעם בשר ופעם כדורי פלאפל, כל זמן שאין בכדורי הפלאפל טעם בשר, הם רק 'בחזקת בשרי' ואסור לאוכלם עם חלב, אבל אין צריך להמתין אחריהם שש שעות.

זה הכלל, כל שהוא ב'חזקת בשרי' אבל אין מרגישים בו טעם בשר, אסור לאוכלו עם חלב, ולאחר אכילתו מותר לאכול חלב. וכן לאחר אכילת בשר מותר לאכול מאכל שהוא ב'חזקת חלבי', כל זמן שטעם החלב אינו מורגש בו.^[6]

ו – גבינה קשה

מבין גדולי הראשונים באשכנז, היו שנהגו להחמיר להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת תבשיל בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחר תבשיל של בשר שאין בו בשר, כך יש להמתין אחר אכילת גבינה קשה. וגם משום שהגבינה קשה וחתיכות ממנה עלולות להיתקע בין השיניים כמו בשר. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחר אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחר אכילת גבינה קשה. לאחר שרבים באשכנז קבלו את המנהג להמתין שש שעות בין בשר לחלב, רבים מהם החמירו להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר. אמנם חומרתם היתה על גבינה קשה שהוכנה במשך ששה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התעצם על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה של הגבינה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה יתקעו בשיניים.

למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחר גבינה קשה יותר מאשר גבינה רגילה. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.^[7]

ז – קטנים

אסרה התורה להאכיל ילדים ותינוקות מאכלים אסורים. וכל הנותן מאכל אסור ביד קטן נחשב כמאכיל אותו ועובר בכך על איסור תורה, כי כך רגילים להאכיל קטן (יבמות קיד, א; שבת צ, ב). בנוסף לכך, מצווה על ההורים לחנך את ילדם לקיום המצוות, ולכן הורים שרואים את ילדם אוכל מעצמו מאכל אסור, צריכים להפרישו מכך (רמב"ם, שו"ע או"ח שמג, א).^[8]

כמו כן מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב. כעיקרון יש לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב. אלא שכלל ידוע הוא שאין מחנכים את הילדים באופן שעלול לצערם או לפגוע בבריאותם. מסיבה זו, אין מחנכים קטנים בני שבע ושמונה לצום ביום הכיפורים מספר שעות (פנה"ל ימים נוראים ט, ח).

על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב. תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכיל חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד. כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין בין זמנים ארוכים לקצרים, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר, שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

מעת שיגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין מעט בזמנים, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילם להפסיק בין אכילת בשר לחלב. וכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלהם הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, אפשר להסתפק להרגילם להמתין כשלוש שעות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, כיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון כשאפשר להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. ורק כשנה לפני שיגיעו למצוות, יתרגלו להמתין שש שעות.^[9]

ח – חולים

כל מאכל אסור שנצרך לצורך הבראתו של חולה שיש בו סכנה מותר, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל לחולה שאין סכנה במחלתו, אסור לאכול מאכלים אסורים.

אמנם לגבי המנהג המקובל להמתין שש שעות, אם החולה נצרך לאכול חלב לאחר בשר, מותר לו להסתפק בהמתנה של שעה, ויקפיד לצחצח שיניים ולשטוף את הפה לפני כן (ערוה"ש פט, ז; ועי' פנה"ל שבת כד, 4).

ט – טעם לאיסור בשר בחלב

מצוות התורה מחולקות לשני סוגים, משפטים וחוקים. המשפטים הם מצוות שטעמן מובן לאדם, וגם בלא המצווה האלוקית היה האדם יכול להשיגן על ידי השכל שה' העניק לו, כמו המצוות שבין אדם לחברו, והמצוות העוסקות באמונה כגון תפילה ותפילין. לעומת זאת החוקים הם מצוות שטעמן מעבר להשגה האנושית, כדוגמת איסור בשר וחלב, שרק על ידי הגילוי הנבואי שבתורה זכינו לקבלן (רמב"ם הל' מעילה ח, ח). ואע"פ כן, גם מהחוקים אפשר לקבל השראה לרעיונות עמוקים, שאף הם בכלל מצוות תלמוד תורה. יש שביארו שאיסור זה נועד לרסן את התאווה והאכזריות, שאין ראוי להתאכזר לבעלי החיים וליטול גם את חלבם וגם את בשרם ולבשלו יחד, כדוגמת האיסור לאכול אותו ואת בנו ביום אחד (רשב"ם ואבן עזרא שמות כג, יט; רמב"ן דברים יד, כא; הרב קוק חזון הצמחונות והשלום יד).

עוד כתבו המפרשים שאיסור בשר וחלב בכלל איסורי כלאיים, שנועדו לשמור על ייחודו של כל מין, שלא לטשטשו על ידי עירובו במין אחר (חינוך צב; רבנו בחיי ורש"ר הירש לשמות כג, יט; ראו לעיל ג, א).

באיסור בשר וחלב יש חומרה יתירה, שהוא אסור גם בהנאה, וכדוגמת החומרה שבכלאי הכרם האסורים בהנאה (ראו לעיל ה, ה). אכן השוני בין בשר לחלב בולט. הבשר הוא מאכל חשוב שהכשרתו מורכבת ומסובכת. עליו להיות ממין כשר, צריך לשוחטו כהלכה, לבודקו מטריפות, לנקותו מדם, מחלב ומגידים אסורים. גם לאחר הכשרתו מבחינה הלכתית, הכנתו לאכילה כרוכה בבישול או צלייה, ואף אכילתו ולעיסתו ועיכולו כבדים. לעומתו החלב הוא מאכל קל ופשוט, ובמינים הטהורים הוא כשר מטבעו, ומלאכת שתייתו קלה. גם הכנת גבינה ואכילתה קלה מהכנת בשר ואכילתו. הבשר הוא מאכל של מבוגרים ואילו החלב מאכל של תינוקות וילדים.

הבשר נוצר על ידי לידה, וממילא הוא מבטא שלב חדש של חיים, ואילו החלב נוצר כדי להצמיח את החיים שכבר קיימים. הבשר מבטא חיוניות במדרגה גבוהה יותר, שהרי הוא היה ממש בעל חיים, ואילו החלב מבטא חיוניות במדרגה נמוכה יותר. ניתן אם כן לומר שהבשר מבטא ערכים ושיקולים קיומיים וגדולים, ואילו החלב מבטא ערכים ושיקולים קטנים וקלים. כל אחד נכון וראוי במקומו, אבל המערבם חוטא בעירוב ערכים ושיקולים מסדרי גודל שונים, והורס בכך את סדרי החיים, ומשבש את המצפן המוסרי. וכיוון שעניין זה חשוב ומסוכן כל כך, מובן מדוע הוסיפו חכמים סייגים רבים סביב איסור בישול בשר בחלב (ליקוטי הלכות לר' נתן בשר וחלב ה).^[10]