ב – אכילת חלב אחר בשר

אף שלאחר אכילת חלב אפשר לקנח את הפה ולהדיחו ולאכול בשר, לאחר אכילת בשר אסור לאכול חלב, משום שעיכול הבשר ממושך וטעמו חזק ונמשך לאורך זמן רב, והאוכל חלב לאחר בשר, עלול להרגיש טעם בשר וחלב יחד. ועוד שהבשר קשה ועלול להיתקע בין השיניים, ורק לאחר זמן הוא משתחרר מהשיניים או שטעמו מתפוגג. אמנם לא מבואר בתלמוד כמה זמן צריך להמתין בין אכילת בשר וחלב, רק מובאים דברי מר עוקבא, שהיה מראשוני האמוראים, שהעיד על עצמו שבעניין זה הוא כחומץ בן יין, שאביו היה מחמיר להמתין עשרים וארבע שעות בין אכילת בשר וחלב, ואילו הוא הסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה (חולין קה, א).

לדעת רוב הראשונים, כוונת מר עוקבא ללמדנו שצריך להפסיק בין אכילת בשר לאכילת חלב לפחות כשיעור הזמן שבין שתי הסעודות שהיו רגילים לאכול בכל יום, הראשונה בבוקר והשנייה בערב (ר”ח ורי”ף). וכשחישבו את השעות יצא שלכל הפחות עברו שש שעות בין שתי הסעודות, שכן גם המאחרים לאכול את ארוחת הבוקר לקראת חצות היום, המתינו לפחות שש שעות עד ארוחת הערב שהיתה לאחר תפילת ערבית. נמצא שהזמן שצריך להמתין בין אכילת בשר לחלב הוא שש שעות (רמב”ם, עיטור, רא”ש, רשב”א, ר”ן וגר”א). וכך נוהגים יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז (שו”ע ורמ”א פט, א).

ולדעת כמה מגדולי אשכנז הראשונים, הלימוד מדברי מר עוקבא הוא, שאסור לאכול באותה סעודה בשר וחלב, אבל בסעודה שלאחריה, ולא משנה אימתי תהיה, מותר לאכול חלב. לכן, מיד לאחר סיום סעודת הבשר וברכת המזון, אפשר לנקות את השולחן, לקנח את הפה ולהדיחו, ולאכול סעודה חלבית (תוס’ , ראבי”ה). ונהגו בעלי דעה זו להמתין לפחות שעה בין אכילת הבשר לאכילת החלב, שעל ידי כך ניכר בבירור שהן שתי סעודות נפרדות. וכיוון שממתינים שעה, כבר אין צורך להקפיד על קינוח הפה והדחתו, ורק אם ידוע שנותרו שאריות בשר בין השיניים, יש להוציאן לפני כן. וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז (רמ”א פט, א; ש”ך ז). ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר וחלב, וסברתם, שמעת שהחלו לאכול שלוש ארוחות ביום, זה הזמן הקצר ביותר שנוהגים להפסיק בין ארוחות.

רבים מפוסקי אשכנז האחרונים עודדו את הכל להמתין שש שעות בין בשר לחלב (רמ”א פט, א; ש”ך ח). אולם נראה למעשה, שהואיל ויסוד הלכה זו מדברי חכמים, ונכון לכבד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את הנוהגים להקל להמתין שעה אחת או שלוש שעות לשנות ממנהגם. אבל לכל מי שאין למשפחתו מנהג מובהק להקל, נכון שיקפיד לשמור שש שעות כמנהג רוב ישראל.[3]


[3]. חולין קה, א: “אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר… אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא – כי הוה אכיל בשרא האידנא – לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא”. לבה”ג, שאילתות, רז”ה, ר”ת, רא”ה, אפילו באותה סעודה אפשר לאכול חלב אחר בשר, לאחר קינוח הפה והדחתו. ומה שמר עוקבא היה ממתין כשיעור מסעודה לסעודה הוא מפני שלא קינח את פיו (רז”ה), או מפני שנהג מנהג חסידות (ר”ת). ולא הזכרתי דעה זו למעלה, מפני שאין מי שנוהג כמותה.

ותוס’ וראבי”ה סוברים, שלדברי מר עוקבא רק בסעודה הבאה מותר לאכול חלב, אלא שלא חילקו חכמים בין אם יעבור ביניהן זמן רב או מועט, כל שהוא בסעודה אחרת מותר לאכול חלב. לפיכך, מיד לאחר סיום ארוחה בשרית אפשר לברך, לפנות את השולחן, לקנח את הפה ולהדיחו ולהתחיל בארוחה חלבית. אמנם יש אומרים שאין לברך ברכה אחרונה כדי להתחיל מיד סעודה חדשה, משום ברכה שאינה צריכה. ונהגו להמתין שעה בין הסעודות (הגהות שערי דורא לבעל תה”ד; איסור והיתר הארוך מ, ג; מהרי”ל). וכן כתוב בספר הזוהר (ח”ב קכה, ב), שאין לאכול בשר וחלב בשעה אחת ובסעודה אחת.

ולדעת רוב הראשונים, חייבים להמתין כשיעור שרגילים בין סעודה לסעודה, מפני שכך למדנו ממר עוקבא, שאף שלא החמיר על עצמו כאביו, הקפיד שלא לאכול חלב עד הסעודה הבאה (ר”ח ורי”ף). וכיוון שנהגו לאכול שתי ארוחות ביום, יש להמתין כפי הזמן שביניהן. אמרו חכמים (שבת י, א), שבשעה השלישית של היום אכלו יורשים (שאינם צריכים לעבוד), וברביעית רוב בני האדם, ובחמישית פועלים, ובשישית תלמידי חכמים. נמצא שהמאחרים היו יכולים לסיים את סעודתם בסוף השעה השישית, וסעודת הערב היתה אחרי השעה השתים עשרה, נמצא שגם למאחרים ביותר, לכל הפחות עברו שש שעות בין שתי הסעודות (לחם משנה וגר”א). וכ”כ רמב”ם, רשב”א, רא”ש, עיטור, ר”ן ועוד, שצריך להמתין כשש שעות. וכן נפסק בשו”ע פט, א. וכן נהגו בארצות המזרח וצפון אפריקה, זולת מעטים בצפון אפריקה שהקילו בשלוש שעות.

מנהג אשכנז: בתקופת הראשונים ועד לפני כחמש מאות שנה נהגו להמתין שעה אחת, אולם יחד עם ההגירה למזרח אירופה והקמת הקהילות החדשות בפולין, החל להתפשט המנהג להמתין שש שעות כדברי רוב הראשונים. וכתב הרמ”א (פט, א): “והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אח”כ גבינה… ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות”. ויש שעוררו את הכל להחמיר, וכפי שכתבו רש”ל וש”ך פט, ח, שכל “מי שיש בו ריח תורה” ראוי להמתין שש שעות. לפני כמאה וחמישים שנה, כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, עד שכתב ערוה”ש (פט, ז): “וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'”.

אמנם במערב אירופה רבים נהגו להמתין שעה בלבד. ויש מבני מערב אירופה שקבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים שצריך להמתין כשיעור שבין שתי סעודות, אלא שהואיל ונהגו לאכול שלוש ארוחות ביום, נהגו להמתין שלוש שעות, שהוא כשיעור זמן ההמתנה הקצר ביותר בין שתי ארוחות (עי’ דרכי תשובה פט, ו). כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, ושיטת המקילים כדעת כמה מגדולי הראשונים, ויש ערך בשמירת מנהגים שיסודם איתן, אין ראוי לעודד את הנוהגים להקל לשנות את מנהגם. ונלענ”ד שגם האחרונים שהורו באופן נחרץ לבני אשכנז להמתין שש שעות, התכוונו לבני מקומם במזרח אירופה ולא לבני מערב אירופה שמנהגם המובהק היה להקל.

כאשר יש שוני בין מנהגי משפחות האיש והאשה, נכון שהאשה תנהג כמנהג משפחת בעלה, וכפי שלמדנו בתורה לעניין אשת כהן שאוכלת בתרומה כמותו.

עוף: בגמרא (חולין קד, ב), הובאה דעה לפיה: “עוף וגבינה נאכלין באפיקורן… בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה”. יש ראשונים שלמדו מזה שאף שלאחר אכילת בשר צריך להמתין שש שעות (כמסעודה לסעודה), לאחר אכילת עוף אפשר לאכול מיד גבינה (רמב”ן, ריטב”א). ויש נוהגים להמתין אחר בשר שש שעות ואחר עוף שעה או שלוש או ארבע. וכפי שלמדנו, כל אדם רשאי להמשיך במנהג אבותיו. אולם לרמב”ם (ט, כח), ורשב”א, אין הלכה כדעה זו, וגם לאחר עוף צריך להמתין שש שעות, וכן נפסק בשו”ע (פט, א), וכן דעת רוב ככל האחרונים. כפי הנראה, כיוון שקבעו חכמים איסור על בשר עוף בחלב כבשר בהמה, לא רצו לחלק בפרטי הלכותיהם.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן