ז – קטנים

אסרה התורה להאכיל ילדים ותינוקות מאכלים אסורים. וכל הנותן מאכל אסור ביד קטן נחשב כמאכיל אותו ועובר בכך על איסור תורה, כי כך רגילים להאכיל קטן (יבמות קיד, א; שבת צ, ב). בנוסף לכך, מצווה על ההורים לחנך את ילדם לקיום המצוות, ולכן הורים שרואים את ילדם אוכל מעצמו מאכל אסור, צריכים להפרישו מכך (רמב”ם, שו”ע או”ח שמג, א).[8]

כמו כן מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב. כעיקרון יש לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב. אלא שכלל ידוע הוא שאין מחנכים את הילדים באופן שעלול לצערם או לפגוע בבריאותם. מסיבה זו, אין מחנכים קטנים בני שבע ושמונה לצום ביום הכיפורים מספר שעות (פנה”ל ימים נוראים ט, ח).

על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב. תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכיל חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד. כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין בין זמנים ארוכים לקצרים, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר, שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.

מעת שיגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין מעט בזמנים, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילם להפסיק בין אכילת בשר לחלב. וכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלהם הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, אפשר להסתפק להרגילם להמתין כשלוש שעות.

מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, כיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון כשאפשר להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. ורק כשנה לפני שיגיעו למצוות, יתרגלו להמתין שש שעות.[9]


[8]. ביבמות קיד, א, מבואר שאסור מהתורה להאכיל קטן דבר איסור כשרצים, ובמשנה וגמרא שבת צ, ב, מבואר שכבר בנתינת המאכל בידי הקטן עוברים על האיסור. וכן מבואר במ”ב שמג, ד. בנוסף לכך, מצד מצוות החינוך צריך להפריש קטן שבא לאכול מעצמו איסורים. וקשה, שאמרו ביבמות קיג, ב – קיד, א: “קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווים להפרישו”. לרמב”ם ורוב הראשונים ושו”ע או”ח שמג, א, רק ההורים חייבים בחינוך ילדם, ובכלל זה להפרישו מאכילת איסור, אולם בית הדין ושאר האנשים אינם מצווים להפרישו. ויש סוברים שדין האב ובית הדין ושאר האנשים שווה, ומה שאמרו שאין חייבים להפריש קטן הכוונה לקטן שלא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך, מצווה להורים ולכל אדם שיכול להועיל בחינוכו, להפרישו מהאיסור (תוס’, רא”ש וריטב”א). והזכירם רמ”א כדעת יש אומרים. וכתבו ח”א (סו, ג), ומ”ב (שמ ג, ז), שבאיסור תורה נכון לאחרים להחמיר ולהפרישו. ועי’ בפנה”ל שבת כד, ג, ובהרחבות שם כד, ג, ו-ז.

[9]. מצוות החינוך מתחילה מעת שהילד מסוגל להבין את דרך קיום המצווה (עי’ פנה”ל שבת כד, א). נמצא שבדין זה, מעת שהילד יודע להבדיל בין בשר לחלב ויודע לחשב את שש השעות, מצווה לחנכו להקפיד בכך. אלא שכאשר הקפדה זו עלולה לפגוע בסדרי ארוחותיו וממילא בבריאותו, אין חובה לחנכו לכך, וכפי שמצינו שאין מצווה לחנך קטנים בני שמונה לצום אפילו שעות מעטות ביום הכיפורים (פנה”ל ימים נוראים ט, ח). ואין לטעון שלפי הסוברים שצריך להמתין שש שעות, הנותן לפני כן לקטנים חלב – נחשב כמאכילם איסור (איסור ‘ספיה’, כמבואר ביבמות קיד, א). מפני שכתב הגהות מיימוניות (שבת כט, מ), לעניין אכילה לפני קידוש, שהואיל ואין במאכל איסור עצמי, אלא האיסור רק מצד הזמן, אין בזה איסור ‘ספיה’, ומתחשבים בדעה זו להלכה (הובא בב”י או”ח רסט; עי’ פנה”ל שבת ו, ט), וכן הדין באכילת חלב אחר בשר. לא זו בלבד, אלא שלדעת רשב”א ור”ן, כאשר הדבר נצרך לקטן, מותר להאכילו איסור דרבנן. ואף שלרוה”פ אסור, ורק בשעת הדחק סומכים על הרשב”א והר”ן (עי’ הרחבות לפנה”ל שבת כד, ה, א-ב), כאן שיש סוברים שמלכתחילה מותר לאכול חלב אחר שעה, אפשר להקל בשעת הצורך לכל קטן עד סמוך לגיל מצוות שימתין שעה בלבד.

לסיכום: מצווה לחנך את הקטן להמתין בין בשר לחלב, ובמשך השנים להתקדם עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). וכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ראשית, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלש, וילד אמיץ למפונק. מצוות החינוך תלויה גם באופיים של ההורים, שמצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות. המצווה תלויה גם בסדרי הבית, שאם יש שם ילדים קטנים, הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל. לפיכך, לא ניתן לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים, ולכן ההלכה נוסחה בלשון ‘נכון’ ו’ראוי’. וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ובין אלו שפרטו נאמרו הדרכות שונות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים. יש להוסיף שבסדר ההתקדמות נכון להתחשב בדעות הפוסקים, וכאשר אפשר שומרים שעה, וכאשר אפשר שומרים שלוש שעות, וכאשר אפשר שש שעות.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן