ו – גבינה קשה

[7]. מנהג חומרה זה נהגו באשכנז בלבד, כמובא באו"ה הארוך, ורמ"א פט, ב, ואולי מפני ששם היו רגילים להכין גבינות קשות כאלה. והחמירו להמתין שעה, כפי שנהגו להמתין באשכנז בין בשר לחלב, וכפי שכתבו איסור והיתר הארוך (מ, י), והש"ך (פט, טז). אמנם בדורות האחרונים, כשם שהחמירו להמתין שש שעות בין בשר לחלב, החמירו למנהג זה להמתין שש שעות אחר גבינה קשה (ט"ז פט, ד; פמ"ג שפ"ד טז; חכ"א מ, יג; שעה"צ תצד, טו). והיו שאף כללו בגבינה קשה גם גבינה צהובה (ריש"א, שבט הלוי ב, לה). ורבים כתבו שרק לאחר גבינה קשה מאוד חייבים להמתין (רשז"א, הרב אהרן קוטלר, הוראה ברורה פט, לג). גם בין אחרוני אשכנז, רבים כתבו שגם לאחר גבינה קשה מאוד אין חובה להמתין אפילו שעה, וכן נוהגים רבים (יש"ש חולין ח, ו; ערוה"ש פט, יא; אג"מ יו"ד ב, כו, וכפי שסתמו רוב ראשוני אשכנז). בארצות המזרח וצפון אפריקה לא נהגו להחמיר בזה, ורק בדורות האחרונים במקומות מעטים היו שנהגו להחמיר להמתין שלוש שעות או שש שעות (עי' בא"ח ש"ש שלח טו). למעשה, כיוון שיסוד ההמתנה בין בשר לחלב מדברי חכמים, וההמתנה בין גבינה קשה לבשר ממנהג חומרה שכתבו מקצת ראשונים, ואף הם התכוונו להמתין שעה אחת בלבד ורק אחר גבינה קשה מאוד שדרך ייצורה מיוחד, גם למחמירים אין להחמיר יותר מכך. ואף מי שירצה להדר עוד, יחמיר בגבינה קשה מאוד שש שעות אבל לא בגבינה צהובה, שמיד לאחריה אפשר לאכול בשר תוך קינוח והדחה. ואם ימתין שעה, אף קינוח והדחה לא יצטרך, ורק אם יחוש שטעמה דבוק בפיו, יצחצח את שיניו או יקנח את פיו וידיחנו.