ג – מנהגי שש שעות

כפי שלמדנו, המנהג הרווח להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, אבל אין צריך להמתין שש שעות מסיום הסעודה הבשרית ועד תחילת הסעודה החלבית (דגול מרבבה פט, א).

יש סוברים שאין כוונת הראשונים להמתין שש שעות שלמות, שכן לא היו בידם שעונים ומסתבר שלא חייבו לדקדק בכך, אלא כל שעברו יותר מחמש שעות וכבר נכנסו לשעה השישית, מותר לאכול חלב. ויש אומרים שלאחר חמש שעות וחצי, מותר לאכול חלב, הואיל וכבר עברה רוב השעה השישית. ולדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלימות. וכן נראה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדר היום נקבע לפי זמנים מדויקים, גם את דברי הראשונים שאמרו להמתין כשש שעות יש לקיים במדויק. מעבר לכך, הרי למדנו שבפועל רוב האנשים נהגו להמתין כשמונה שעות בין הסעודות (שבת י, א), ואף מי שהיה מאחר לאכול את סעודת הבוקר, המתין כשש שעות ויותר עד סעודת הערב, וממילא אין להקל בפחות משש שעות.

אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחר חמש שעות וחצי, ובשעת הדחק אפשר להקל אף לאחר שיעברו יותר מחמש שעות. והרוצה להקל לכתחילה אחר יותר מחמש שעות, יש לו על מה לסמוך. והמהדרים מחמירים להמתין גם בשעת הדחק שש שעות שלמות.[4]


[4]. יש מהראשונים שכתבו “כמו שש שעות” (רמב”ם מאכ”א ט, כח; כלבו), ויש שכתבו “כשש שעות” (רשב”א). ויש לומדים מכך, שדי שיעברו יותר מחמש שעות, וכפי שכתב המאירי (חולין קה, א): “שש שעות או קרוב לזה”, ובמקום אחר (מגן אבות ט, מז): “חמש או שש שעות”. וכן העידו שנהגו בישיבות בליטא, וכ”כ במלומדי מלחמה קד. ויש אומרים שלשון “כשש שעות” הכוונה קרוב לשש, היינו שעברו יותר מחמש וחצי שעות, וכן ידוע שכל ‘סמוך’ הוא פחות מחצי שעה (עי’ יבי”א יו”ד א, ד). ויש אומרים שבחורף שההפרש בין הסעודות קצר יותר, ניתן להמתין כארבע שעות (פר”ח פט, ו), ויש אומרים שכאשר הסעודה הבשרית ביום והחלבית בלילה, אפשר להסתפק בהמתנה של יותר מחמש שעות. ויש אומרים שאם ישן בין הסעודה הבשרית לחלבית, יכול להסתפק בארבע או חמש שעות (דעת קדושים פט, ב). ויש אומרים שהטעם שאין צריך שש שעות שלמות הוא מפני שזמן סעודת תלמידי החכמים שעסקו בדיינות היה יכול להתחיל בסוף השעה השישית ולהימשך עד סוף השעה השביעית, כך שבפועל עד זמן סעודת הערב עברו פחות משש שעות (דרישה חו”מ ה, ז). אולם מנגד, רוב ת”ח אכלו בתוך השעה השישית, ואילו סעודת הערב היתה אחר תפילת ערבית, היינו באמצע השעה הראשונה של הלילה, הרי שבפועל הפסיקו כשבע שעות בין הסעודות, ורק בחורף שהיום קצר יצא שהמתינו שש שעות, וכל שאר הציבור היו ממתינים אפילו בחורף לפחות שמונה שעות.

בטור ושולחן ערוך (פט, א) נפסק: “שש שעות”, משמע לא פחות, וכן כתבו רוב הפוסקים האחרונים. ואפשר לומר, שכאשר לא היו מצויים שעונים, הדרישה היתה להמתין לכל הפחות כשש שעות לפי השערתו של האדם, וככל שהשעונים נעשו מצויים יותר, וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם את ההלכה צריך להגדיר בדייקנות, וממילא ההוראה להמתין שש שעות שלימות. ואע”פ כן כיוון שיש מקילים, בשעת הצורך אפשר להקל אחר שעברו חמש שעות וחצי, ובשעת הדחק אחר חמש שעות. והרוצה להקל בזה תמיד, יש לו על מה לסמוך, בצירוף דעת הסוברים שמספיק להמתין שעה או שלוש שעות. ורבים מקפידים להמתין תמיד שש שעות. כיוצא בזה במוסדות חינוך, כאשר ההמתנה של שש שעות פוגעת בסדרי המוסד, יש סוברים שאין להקל בפחות משש שעות (הרב אליהו מאמר מרדכי ח”ב יו”ד ד), ורבים נוהגים להקל ולשמור רק רוב שעה שישית.

במצב של ספק אם עברו שש שעות, גם המדקדקים להמתין שש שעות, רשאים להקל ולאכול חלב. ואמנם יש אומרים שהואיל והוא דבר שיש לו מתירין, היינו שעומד להיות מותר מעצמו, יש להמתין עד שיצא מהספק (יד יהודה פט, א), אולם מנגד כיוון שהוא דין דרבנן שיסודו במנהג, ויש מקילים לכתחילה אחר שעה, ויש מקילים לכתחילה אחר יותר מחמש שעות, במקרה של ספק אפשר להקל לכתחילה. ועוד שיש אומרים, שאין לומר על זמן שהוא דבר שיש לו מתירין, כי הזמן שעבר כבר לא יחזור (דרכי תשובה פט, ה).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן