ארכיון הקטגוריה: כז – הגזירות על מאכלי גויים

א – היחס לגויים והגזירות למניעת התבוללות

כסייג בפני התבוללות, גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת גויים ותבשילי גויים ויין גויים. ואמנם מצווה לאהוב כל אדם בלא הבדלי גזע ודת, וכפי שנהג אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי הדרכים. וזה ייעודו של עם ישראל, להביא ברכה לכל העמים, כמו שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יב, ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וכן נאמר ליצחק אבינו (שם כו, ד): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יד): "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". וכפי שכתב מרן הרב קוק, שאהבת הבריות "צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים". "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה – אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם… כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו". והשנאה צריכה להיות מופנית רק כלפי הרשעה שמאגדת את העמים וסוחפת את הרשעים למעשי רשע ושחיתות (מידות הראיה, אהבה, סעיפים ה'; י').

אולם כדי שעם ישראל יוכל להביא ברכה לכל בני האדם, עליו לדבוק בתורה ובמצוות, להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולגלות את הערך המקודש שבכל תחום ודבר שבעולם, כדי שהאור האלוקי וברכתו יתפשטו אל כל מרחבי החיים הישראלים, ומתוך כך תתפשט השראה וברכה לכל העמים. לשם כך עם ישראל צריך לשמור על ייחודו ולהעמיד גדר שתמנע את בניו מלהתבולל בעמים ולשכוח את ייעודם. והואיל והמאכלים מקרבים את הלבבות, קבעו חכמים גזירות שנועדו להבדיל את ישראל מהגויים, שלא יאכלו ישראל מאכלי גויים כיין, פת ותבשילים, גם כשהם עשויים ממוצרים כשרים.

על כיוצא בזה היה מורנו ורבנו הרצי"ה חוזר ומדגיש: "הבדלה אינה הפרדה", והוסיף ואמר, שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. כי הבנה זו מאפשרת לגלות את הייחוד של כל אדם ועם באופן מוסרי, בלא לפגוע בכבודם של עמים אחרים וביחסים הטובים שצריכים להתקיים בין כל בני האדם.

ולעיתים לא ניתן להסתפק בהבדלה מכובדת שבין ישראל לעמים, מפני שכאשר עמים וקבוצות נגררים אחר הרע ובוחרים ברשע, יש צורך להוקיעם ולהתרחק ולהיפרד מהם ומרשעותם. וכדי לגדור את ישראל מהשפעתם גזרו חכמים גזירה חמורה על יין שנגע בו עובד עבודה זרה שיהיה אסור גם בהנאה. הרי שכל ההרחקות ממאכלי גויים נועדו לשתי המטרות הללו: ליצור את המרחב המובדל המיוחד לישראל, ולהרחיק את ישראל מתרבויות שהרשע בולט בהן.

יסוד זה מבואר בתורה לגבי כל איסורי המאכלים, שנועדו להבדיל את ישראל ולקדשם, שנאמר (ויקרא כ, כד-כו): "… אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". וכן למדנו שאכילת ישראל ממאכלי גויים עלולה להביא להתבוללות ולעבודה זרה, שנאמר (שמות לד, טו-טז): "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן".[1]


[1]. אמנם האיסור לאכול מזבחי הגויים (שמות לד, טו) חל בפשטות על אכילה מזבחי עבודה זרה (כ"כ רמב"ן, סמ"ג וחינוך בפירוש הפסוק), אולם למדו חכמים שהאיסור חל גם על השתתפות בסעודה של גויים עובדי עבודה זרה, למרות שהמאכלים שם כשרים (חולין ח, א; רמב"ם ע"ז ט, טו; שו"ע קנב, א). וכן למד הרמב"ם (שחיטה ד, יא-יב) מפסוק זה ששחיטת גוי גם כשנעשתה כהלכה – פסולה. והרשב"א (תוה"ב הקצר ג, ז), ואו"ה הארוך (מג, א) סמכו איסור פת ובישולי גויים על פסוק זה. ראוי לציין, שבגזירת בישולי גויים הוצב גם סייג בפני אכילת מאכלים אסורים כדוגמת נבילות, חזיר, שרצים ותערובת בשר וחלב שמצויים במטבחי הגויים (רש"י ע"ז לח, א).

פורסם בקטגוריה כז - הגזירות על מאכלי גויים | כתיבת תגובה

ב – יין גויים

בין הגזירות שגזרו חכמים על מאכלי גויים, האיסור שגזרו על יין הוא החמור שבהם. וכפי שאמרו חכמים (ע"ז לו, ב) "גזרו על פיתם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר (עבודה זרה)". כלומר, עיקר הגזירה היתה שלא ישתו את יינם ובכך העמידו את הגדר החשובה ביותר בפני התבוללות ועבודה זרה. וכדי שלא יגיעו לידי שתיית יינם, גזרו גם שלא לאכול פת גויים ובישולי גויים. ואף שבדרך כלל אין גוזרים גזירה לגזירה, משום חומרת חשש התבוללות גזרו גזירה לגזירה. ועוד, חששו חכמים שאם לא יגזרו איסור על פת ותבשילי גויים, גם איסור היין ייפרץ, וממילא כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת (רמב"ן לו, ב).

עוד כשהיו ישראל במדבר התעורר הצורך לגזור איסור על יין של גויים. אמרו חכמים (סנהדרין קו, א), שלאחר שבלעם בן בעור לא הצליח לקלל את ישראל, הציע לבלק מלך מואב להחטיא את ישראל בזנות, כדי שיכעיסו את אלוהיהם וייענשו. לשם כך הציע להקים בסמוך למחנה ישראל אוהלים לממכר בגדים לבנים של פשתן שבחורי ישראל מתאווים ללובשם, ולהושיב בהם מוכרות זונות, זקנה מבחוץ ונערה מבפנים. לאחר שבחורי ישראל אכלו ושתו ושמחו, יצאו לטייל ומצאו לפניהם שוק של בגדי פשתן, והיתה הזקנה מציעה את הבגד במחירו הרגיל, והנערה מציצה מהאוהל ומציעה אותו בחצי מחיר. נכנס וקנה אצל הנערה. כך עשו פעמיים ושלוש, עד שנעשו מכירים, והיתה הנערה אומרת לו: הרי אתה כבן בית אצלי, שב וברור לעצמך בגד נאה. ונודות יין מונחים אצלה, ועדיין יין של גויים לא נאסר, והציעה לו שישתה. כיוון ששתה החל יצרו לבעור בו והיה מבקש לחטוא עמה. הוציאה לו פסל מחיקה ואמרה לו: "עבוד לזה ואשמע לך". אמר לה: "הלא יהודי אני"?! אמרה לו: "מה אכפת לך, כְּלוּם מבקשים ממך אלא פיעור?" (להתפנות לנקביך מול הפסל). ולא היה יודע שכך היא עבודתו של בעל פעור, שמתפנים לפניו. ומתוך יינו ותאוותו היה פוער עצמו לפני הפסל וחוטא עמה וכופר בתורת משה רבו. שנאמר (במדבר כה, א-ט): "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל".

ואף זמרי בן סלוא מראשי בתי האבות לשבט שמעון, פרץ גדר וחטא עם כוזבי בת צור מנסיכי מדיין לעיני משה והעם, ורבים נגררו אחריו. וה' החל לנגוף בישראל עשרים וארבעה אלף איש, עד שקם פינחס בן אלעזר הכהן והרג את זמרי וכוזבי, ונרתעו החוטאים והמגפה נעצרה. אמר רבי אלעזר המודעי (פרקי דרבי אליעזר מו): "עמד פינחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות וכחרם בית דין העליון וכחרם בית דין התחתון, שלא ישתה אדם מישראל מיינם של גויים… שכל יינם של גוים לעבודה זרה ולזנות". כפי הנראה לאחר שנכנסו ישראל לארץ וישבו במקומם, נשתכח איסור זה.

פורסם בקטגוריה כז - הגזירות על מאכלי גויים | כתיבת תגובה

ג – דניאל וחבריו

בשלהי ימי בית המקדש הראשון, לאחר שכבש נבוכדנצר מלך בבל את ממלכת יהודה, כפי שנהג בכל הממלכות שכבש, לקח בשבי נערים ממשפחות הנכבדים שבירושלים, וביניהם את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, כדי לגדלם בארמונו על ברכי תרבות בבל, על מנת שיזדהו עם עמו ודתו, וכשיגדלו יסייעו בידו לשלוט בבני עמם. בינתיים, בעודם קטנים, השתמש בהחזקתם בשבי כדי לאיים על נכבדי העמים, שאם ימרדו נגדו, יוציא את ילדיהם להורג. שלא כבני שאר העמים, שתוך זמן קצר בקשו להתדמות לבבלים המנצחים ולנהוג כמותם, דניאל רצה לשמור על זהותו ולדבוק באמונת אבותיו, וכדי שלא יושפע מתרבות בבל, קיבל על עצמו להתנזר מאכילת פיתם, יינם ושמנם. שנאמר (דניאל א, ח): "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו", בְיֵין מִשְׁתָּיו פירושו שני משקים: יין ושמן. כיוון שאסר על עצמו לאכול משמנם, ממילא גם נמנע מלאכול מתבשיליהם, שכן רגילים להטעים את התבשילים בשמן. וכן נהגו עמו חבריו, חנניה מישאל ועזריה, שהיו מסתפקים בזרעים ובקטניות. למרות זאת, בחסדי ה', דניאל וחבריו נראו טובים ובריאים מכל הנערים שאכלו ממאכלי המלך (דניאל פרק א; ע"ז לו, א).

בזכות התנזרותם ממאכלי הגויים הצליחו לעמוד בניסיון, ושמרו תורה ומצוות בארמונו של מלך בבל, ושימשו דוגמא ומופת למסירות נפש על שמירת הזהות הישראלית בתנאים קשים.

כפי הנראה, לאחר שנעשה דניאל גדול הדור, הדריך את העם לנהוג בסייגים אלו כדי שלא יתבוללו בגויים. אולם רבים מבני דורו לא הלכו בדרכיו ונהנו מסעודות גויים, וכפי שאמרו חכמים, שגזירת ההשמדה על ידי המן ואחשוורוש נגזרה "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע" (מגילה יב, א). אולם "מָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה (אסתר ד, א)… ידע מאיזה חטא לקו – על שאכלו בישולי גויים" (ילקו"ש אסתר תתרנו).[2]

ואף שבאותו דור עוד לא התקבלה הדרכתו של דניאל בכל ישראל, בזכות אמונתם וגבורתם של דניאל וההולכים בדרכו, זכו ישראל להיגאל ולחזור לארץ ולבנות את בית המקדש השני. לאחר כארבע מאות שנה, חזרו חכמים וגזרו על יין של גויים ומאכלי גויים, ונתקבלה גזירתם והתקיימה לדורי דורות.


[2]. בדיון על שמן בגמ' ע"ז לו, א, מבואר שלדעת רב, דניאל גזר על ישראל שלא יאכלו שמן של גויים, שנאמר (דניאל א, ח): "וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו". הרי שגזירתו היתה על פת, יין ושמן, וכ"כ רי"ד, ראב"ד ורא"ה (ויש סוברים שרק על השמן גזר, עי' רשב"ם בתוס' וריטב"א). ולא יתכן שדניאל גזר על כך בהיותו נער, אלא שלדעת רב, כיוון שכך נאמר בפסוק (שנכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה, כמבואר בב"ב טו, א), משמע שמתוך ניסיונו, כאשר נעשה גדול הדור, יחד עם חבריו גזר כך על כל העם. מנגד, לדעת שמואל, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ להיזהר בזה, אבל לא הורה כן לכל ישראל, ורק לאחר כארבע מאות שנים תלמידי שמאי והלל גזרו על כך. ראו להלן בהערה 4.

פורסם בקטגוריה כז - הגזירות על מאכלי גויים | כתיבת תגובה

ד – השתלשלות גזירת פת יין ושמן

בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני, באסיפה מתוחה בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה, נחלקו תלמידי בית שמאי עם תלמידי בית הלל, וכשעמדו למניין נמצאו בית שמאי מרובים, ושמונה עשרה גזירות גזרו באותו יום. רוב הגזירות עסקו בהוספת גדרים בדיני טומאה וטהרה, בעיקר בדברים שפוסלים את התרומות שהיו הכהנים אוכלים בטהרה, וגם על יין, פת ושמן של גויים גזרו (שבת יג, ב; יז, ב, ע"ז לה, ב).

המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היתה עקרונית, בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע גזירות וסייגים נוספים. ואילו בית הלל סברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי – גורע ומכשיל את הציבור בגזירות שהוא מתקשה לקיים. בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל, שהיו מרובים ודבריהם התקבלו יותר בעיני אלוהים ואדם. וכפי שאמרו חכמים (עירובין יג, ב): "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל… יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם, והלכה כבית הלל… מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם". אולם באותה אסיפה רבו בית שמאי על בית הלל, וכאשר בקשו חכמי בית הלל לפזר את האסיפה ולהמשיך לדון בנושאים אלו לאחר זמן, נעצו חכמי בית שמאי חרב בבית המדרש ותבעו להכריע את ההלכה, ונפסקה הלכה כבית שמאי.

על אותן גזירות אמר רבי אליעזר שנטה לבית שמאי: "בו ביום גדשו את הסאה", כלומר, קבעו סייגים במידה יפה וטובה, לגדור את העם מעבירות. ורבי יהושע שהיה מבית הלל אמר: "בו ביום מחקו אותה", כלומר, גזרו יותר מדי גזירות שקשה לציבור לעמוד בהן, ומתוך שעוברים על גזירות חכמים נגררים לעבור גם על איסורי תורה (ירושלמי שבת א, ד; רש"י שבת קנג, ב).[3]


[3]. חנניה בן חזקיה היה אחד מגדולי הדור, והוא וסיעתו כתבו את 'מגילת תענית', שבה נמנו הימים הטובים שאסור להתענות בהם, והיא היתה המסמך הראשון שנכתב על ידי חכמים אחר חתימת התנ"ך. עליו אמרו: "ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא – נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה, ודרשן". מעת לעת התאספו חכמים אצלו לדיונים הלכתיים, ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, פעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים, "נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי. (ראו משנה וגמרא שבת יג, ב).

אמרו בירושלמי (שבת א, ד): "אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)… תנא ר' יהושע… תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל". היינו שתלמידי הלל רצו לצאת ולבטל את האספה לפני העמידה למניין, כדי שלא תתקבל הכרעה כבית שמאי על פי רוב מקרי. אבל תלמידי שמאי "נעצו חרב בבית המדרש", לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא, ומוכרחים להכריע. ורבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יז, א-ב, רמב"ם בפהמ"ש, ראב"ן, חת"ס שם. ועי' ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה). כיוון שגזירות אלו נחתמו מתוך מתח רב ובמסירות נפש הוסכם שאסור לבטלן, ואף חכמי בית הלל לא ערערו עליהן. אולם בפועל, בעקבות הקשיים של העם לשמור את הגזירות, לאחר כמה דורות, ממשיכי דרכם של בית הלל כרסמו בהן, כמבואר בהלכה הבאה.

פורסם בקטגוריה כז - הגזירות על מאכלי גויים | כתיבת תגובה

ה – גורלן של הגזירות והתרת השמן

למרות שככלל היו בית הלל מרובים, ורוב זה התרחב במשך הדורות, לא בקשו חכמי בית הלל לערער על תוקפן של הגזירות, הואיל והתקבלו באופן נחרץ תוך מסירות נפש. זהו שאמרו (ע"ז לו, א): "בַּכֹּל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו".

אמנם בפועל, בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל – רוב שמונה עשרה הגזירות בטלו מאליהן. לא זו בלבד אלא שהתברר שהיה מקום לחששם של חכמי בית הלל, ורבים מישראל התקשו לקיים את גזירת השמן שנצרך מאוד למזון. ככל שגברו הצרות וישראל נושלו מאדמתם, הקושי גבר. עד שכמאתיים וחמישים שנה לאחר קביעת האיסור, בתחילת ימי האמוראים, בדקו חכמים ומצאו שלא פשטה גזירת השמן ברוב ישראל, ועמד רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, ויחד עם בית דינו ביטל את גזירת איסור השמן. שכן בנוסף לכלל שאסור לבטל גזירת חכמים, אמרו חכמים כלל נוסף: "אין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה". וזהו שהעיד רבי שמלאי: "שמן – רבי יהודה (נשיאה) ובית דינו נמנו עליו והתירוהו".

כאשר הגיעה לבבל השמועה על היתר השמן, האמורא הגדול רב לא רצה לקבלו, כי עוד כשהיה בארץ ישראל התנגד ליוזמה לבטל את גזירת השמן, וסבר שהיא נובעת מחוסר כבוד למתקני הגזירה. אולם חברו שמואל הזהירו, שאם יסרב לאכול שמן גויים, יכריז עליו שהוא 'זקן ממרא' שחולק על פסיקת בית הדין הגדול, ונעתר רב לאכול שמן של גויים (ירושלמי שבת א, ד). וכן נפסק ברמב"ם (מאכ"א יז, כב): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו".[4]

גם את גזירת איסור פת גויים התקשו ישראל לקיים, ועל פי דברים שאמר רבי יהודה הנשיא, נהגו להקל בשעת הדחק בפת פלטר, היינו בפת שאופה גוי אפה במאפייתו לצורך הרבים (להלן כח, ב). אמנם איסור יין נותר על כנו ואף חוזק (להלן כט, א).


[4]. גזירת השמן לא פשטה ברוב ישראל מחמת הקושי לקיימה, שהואיל והשמן נצרך מאוד, לעיתים השגתו היתה כרוכה בסיכון נפשות, וכפי שאמרו בירושלמי (שבת א, ד): "היו עולין עליו להר המלך ונהרגין עליו". אמנם היו שקיימו את הגזירה במסירות, ומבואר בבבלי (ע"ז לו, א), שרב לא רצה לקבל את ביטול גזירת השמן, שהיאך יתכן לבטל גזירה שנגזרה על ידי דניאל (כמבואר בהערה 1), וסבר שר' שמלאי לא כיבד כראוי את הגזירה והשפיע על ר' יהודה נשיאה להתירה (ירושלמי ע"ז ב, ד; שבת א, ד). ולדעת שמואל, איסור שמן לא נגזר על ידי דניאל, אלא תלמידי שמאי והלל אסרוהו מחשש שבלע טעם איסור מקדירות הנוכרים, ואף שהוא טעם פגום, סברו שנותן טעם לפגם אסור. אמנם ביארו התוס' ('בשלמא'), שגם שמואל מסכים שראוי לפרוש משמן גויים משום חתנות (התבוללות), אולם לא היתה על כך גזרה מחייבת אלא רק מנהג של דניאל. וכיוון שחשש החתנות בשמן הוא חשש רחוק, חיזקו בית שמאי ובית הלל את הגזירה בחשש טעם האיסור שנבלע בשמן. וכיוון שגם חשש חתנות עמד בבסיס הגזירה, גזירת שמן חלה גם על שמן שהיה בקדירה שמעולם לא בישלו בה מאכל אסור. וכאשר נפסק למעשה שנותן טעם לפגם מותר, בטל היסוד ההלכתי שנועד לבסס את הגזירה. (ולראב"ד ולריטב"א שם, כל גזירת שמן לשמואל היא רק מפני פליטת כלים ולא משום חתנות).

נחלקו הראשונים לגבי מעמד שמונה עשרה הגזירות. יש אומרים על פי הירושלמי שיש להן מעמד מיוחד הואיל והתקבלו במסירות נפש, ולכן רק גזירה שלא פשטה ברוב ישראל, היינו שרוב ישראל לא נהגו בה, אפשר לבטל. אבל שאר גזירות שגזרו חכמים, גם אם פשטו ברוב ישראל, בית דין שגדול בחכמה ובמניין יכול לבטל (תוס' 'והתנן'). ולדעת רבים מהראשונים, אין מעמד מיוחד לשמונה עשרה גזירות, אלא דינן כדין גזירות שהציבור יכול לעמוד בהן ופשטו בכל ישראל, ולכן גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. וגזירה שהציבור יכול לקיים ובפועל לא פשטה בישראל, רק בית דין שגדול יותר בחכמה ובמניין יכול לבטל, אבל אם אינו גדול, אינו יכול לבטל. ואם התברר שזו גזירה שהציבור אינו מסוגל לקיים, אפילו בית דין קטן יכול לבטל (ראב"ד, רא"ה, ריטב"א ור"ן). ולרמב"ם (ממרים ב, ב-ג), אם הגזירה נקבעה כתקנת חכמים ופשטה בישראל, בית דין גדול יותר יכול לבטלה. ואם נקבעה כסייג לאיסור תורה ופשטה בישראל, כשמונה עשרה גזירות, גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. ואם לא פשטה בישראל, אף אם נגזרה כסייג לאיסור תורה, גם בית דין קטן יכול לבטלה, כפי שהיה בשמן.

פורסם בקטגוריה כז - הגזירות על מאכלי גויים | כתיבת תגובה

ו – גזירת בישולי גויים וסיכום הגזירות

גזירה נוספת גזרו חכמים כדי למנוע התבוללות, שלא יאכלו ישראל בישולי גויים. הרי ששני סוגים של גזירות כסייג מהתבוללות ישנן: הראשונה על פת, יין ושמן, השנייה על בישולי גויים.

האחת שורשה במנהג דניאל וחבריו והמשכה בגזירות בית שמאי ובית הלל, שלא יאכלו ישראל פת, יין ושמן של גויים. מאכלים אלו הם החשובים לאדם, וכפי שנאמר בתורה, שכאשר ישראל ישמרו את מצוות ה' יזכו לרוב ברכה בדגן, בתירוש וביצהר. מהדגן מפיקים לחם ומזונות, מהתירוש יין, ומהיצהר שמן (דברים ז, יג; יא, יד). כיוצא בזה, עיקר מצוות תרומות ומעשרות מדגן, תירוש ויצהר (לעיל ח, א). נמצא שהגזירה שלא לאכול פת, יין ושמן של גויים היא גזירה עקרונית, לפיה מאכליהם החשובים של ישראל צריכים להיות מתוצרת עצמית. הגזירה השנייה על בישולי גויים מכוונת באופן ישיר כנגד הקִרבה האישית שעלולה להיווצר מאכילת תבשילי גויים, גם אם הוכנו ממאכלים ששייכים לישראל. בדרך כלל, מכוח גזירת השמן נאסרו גם בישולי גויים, שכן היו רגילים להטעים את התבשילים החשובים בשמן. וכאשר הוצרכו לבטל את גזירת השמן, עמד איסור בישולי גויים כגדר בפני קִרבה יתירה שתוביל להתבוללות.

לסיכום, גזירת בית שמאי ובית הלל על פת, שמן ויין עברה שינויים. השמן שאיסורו לא פשט ברוב ישראל, הותר לגמרי ותחתיו נותר האיסור על תבשילי גויים. בפת, הקילו בשעת הדחק ב'פת פלטר' של גוי (להלן כח, ב). וביין שעלול לקרב יותר את הלבבות, החמירו יותר, ואסרו גם יין של ישראל שנגע בו גוי (להלן כט, א). ואף הוסיפו וגזרו שלא לשתות משקאות חריפים בביתו של גוי או בחנותו (להלן כט, יא). הרי שבסופו של דבר האיסורים נשארו צמודים למגמתם העיקרית, למנוע קִרבה שעלולה להוביל להתבוללות, ובמה שלא היה הכרח להחמיר, כמו שמן – הקילו, וכן הקילו בשעת הדחק ב'פת פלטר'. ובמה שראוי להחמיר כמו יין ומשקאות אלכוהוליים, הוסיפו סייגים.[5]


[5]. מתחילה הועלתה סברה בתלמוד ע"ז לז, ב, שאיסור בישולי גויים מהתורה, ומסקנת הגמרא שהאיסור מדברי חכמים. בכל אופן למדנו מדיון זה שיש לאיסור בישולי גויים תוקף רב ושורש בתורה (כמובא לעיל בהערה 1).

לדעת רמב"ן, רא"ה ור"ן, גזירת פת, שמן ויין קדמה לגזירת בישולי גויים, שתחילה גזרו על עיקר המאכלים החשובים שנאכלים תדיר ויש בהם חיי נפש. וכדי לחזק את התקנה הוסיפו וגזרו על בישולי גויים. ולר"ת (תוס' לז, ב, 'והשלקות'), רי"ד ותרומה, תחילה גזרו על התבשילים, שבהם יש יותר חשש קִרבה מפני שהטעמתם בולטת יותר. ותלמידי שמאי והלל הוסיפו וגזרו על הפת השמן והיין, כדי להגביה את המחיצות בפני התבוללות.

פורסם בקטגוריה כז - הגזירות על מאכלי גויים | כתיבת תגובה

ז – הכלולים בגזירה

כל הגויים כלולים באיסור פת ובישולי גויים, ואף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים או סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א קיב, א). וזאת משום שאין מדובר בחשש שמא בעקבות שישראל יאכל מאכל אחד של גוי מיד יקפוץ ויתחתן עם המבשלת או עם בתו של המבשל, אלא שמא קירוב הדעת וטשטוש הגבולות שבין ישראל לגויים יוביל בתהליך הדרגתי להתבוללות. לפיכך, תקנו שלא יאכלו ישראל יין, פת ותבשילים של גויים, ועל ידי כך יתחנכו להכיר בייחודם, ויימנעו מיצירת קשר אישי קרוב מדי עם הגויים, ולא יגיעו לידי התבוללות. לכן אמרו (ע"ז לו, ב), שגזרו על פתם ושמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר, היינו עבודה זרה שמבטאת הסתפחות לתרבות זרה. כלומר, לוּ החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך שהם נשארים בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר תרבות זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים שנועדה למנוע התבוללות. וכיוון שהגזירה משום חשש התבוללות ולא משום איסור חיתון, אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.[6]

יש אומרים שאיסור פת ובישולי גויים חל גם על יהודים מומרים, היינו שממרים את דתם ואינם שומרים את מצוות התורה, משום שיש חשש שהפת והבישולים שלהם אינם כשרים, ואחד מטעמי איסור בישולי גויים, להניח סייג בפני אכילת מאכלים שאינם כשרים. אולם למעשה, כיוון שעיקר הגזירה נועדה למניעת התבוללות, אין איסורים אלה חלים על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. אלא שמצד שמירת הכשרות, יש אכן לבדוק ביסודיות שהמאפים והתבשילים שהכין כשרים (עי' להלן לח, ט).[7]


[6]. בגמרא ע"ז לה, ב, מבואר שאיסור פת גויים "משום חתנות". ושם לו, ב, בביאור גזירת פת שמן ויין: "רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר" (כלומר עבודה זרה, וכן מבואר בשבת יז, ב). ואם הכוונה היתה רק למנוע עבודה זרה, לכאורה היה צריך לומר שגזרו על פת, שמן, יין וייחוד משום עבודה זרה, ומכך שקבעו חכמים הדרגה בגזירות, שגזרו על פת ושמן משום יין, ועל יין משום ייחוד עם בנותיהן, ועל ייחוד משום עבודה זרה, הרי שהכוונה אינה למנוע קשר אישות אסור או עבודה זרה במובן הצר, אלא למנוע התבוללות שתגרום לבני ישראל לעזוב את עמם ואמונתם. כיוצא בזה כתבו רמב"ם (מאכ"א יז, ט; פהמ"ש ע"ז ב, ו), רמב"ן (ע"ז לה, ב), חת"ס (ע"ז נה, א), ועלי תמר (ירושלמי שבת א, ד). לכן אין איסור בבישולים ופת של ממזר, למרות שהוא אסור בחיתון, ומנגד פת ובישולי גויים שאינם עובדי עבודה זרה – אסורים, וכפי שנפסק לגבי מוסלמים (רא"ש, פרי תואר קיב, ג; פמ"ג קיב, שפ"ד ב; אבנ"ז יו"ד צב; רב פעלים יו"ד ג, י; ושלא כתורות אמת קיב, א).

איסור פת ובישולי גויים חל גם כאשר יש חשש איבה בין היהודי לגוי (ט"ז יו"ד קנב, א, כנה"ג, פר"ח קיב, יא, חיים ביד לר"ח פלאג'י. ומהריק"ש ושולחן גבוה קיב, ט, הקילו בפת כאשר יש חשש איבה של המושל).

[7]. לדעת כל הראשונים, וכ"כ רש"י במשנה לה, ב, טעם איסור פת ובישולי גויים משום חתנות. אולם רש"י (ע"ז לח, א) ואו"ז, הוסיפו עוד טעם לאיסור, כדי להרחיק מאכילת מאכלים אסורים שמצויים אצל גויים. לפי זה יש שרצו לאסור פת ובישולי יהודים מומרים שמא יאכילום איסור. וביססו את איסורם על כך שלמדו מהר"ן שיש איסור מדרבנן להתחתן עם יהודי מומר, שמא יסיר אותו מדרכי ה', וכ"כ יהודה יעלה יו"ד לא; רש"ק טוטו"ד תילתאה ב, טז; ועי' יבי"א ח"ה יו"ד י. אולם דעת רוב ככל הפוסקים שאין איסור חתנות עם מומרים, וכ"כ בחת"ס ח"ב קכ; ח"ו פג; ערך השלחן קיב, ב; מהרש"ג ב, מט. וכ"כ בתפארת למשה קיג, ט, ופת"ש קיב, א, שהעיקר להלכה שאיסור פת ובישולי גויים משום חתנות, ולכן אין איסור בפת ובבישולים של יהודי מומר. וכ"כ בצי"א ט, מא.

ראוי לציין, שדברי האוסרים חתונה עם מומר נאמרו על ידי גדולי אשכנז לפני כמאה וחמישים שנה, בתקופה שבה הסיכוי שמי שעזב את היהדות יחזור לחיקה ולא ייטמע בעמים היה נמוך, עד שהסברה שחיתון עם מומר דומה לחיתון עם גוי היתה מובנת. אולם כיום בארץ, הסיכוי של יהודים חילוניים להתקרב למסורת גבוה בהרבה, וממילא חשש ההתבוללות מחמת נישואין עם חילוני פוחת.

פורסם בקטגוריה כז - הגזירות על מאכלי גויים | כתיבת תגובה