ו – גזירת בישולי גויים וסיכום הגזירות

גזירה נוספת גזרו חכמים כדי למנוע התבוללות, שלא יאכלו ישראל בישולי גויים. הרי ששני סוגים של גזירות כסייג מהתבוללות ישנן: הראשונה על פת, יין ושמן, השנייה על בישולי גויים.

האחת שורשה במנהג דניאל וחבריו והמשכה בגזירות בית שמאי ובית הלל, שלא יאכלו ישראל פת, יין ושמן של גויים. מאכלים אלו הם החשובים לאדם, וכפי שנאמר בתורה, שכאשר ישראל ישמרו את מצוות ה’ יזכו לרוב ברכה בדגן, בתירוש וביצהר. מהדגן מפיקים לחם ומזונות, מהתירוש יין, ומהיצהר שמן (דברים ז, יג; יא, יד). כיוצא בזה, עיקר מצוות תרומות ומעשרות מדגן, תירוש ויצהר (לעיל ח, א). נמצא שהגזירה שלא לאכול פת, יין ושמן של גויים היא גזירה עקרונית, לפיה מאכליהם החשובים של ישראל צריכים להיות מתוצרת עצמית. הגזירה השנייה על בישולי גויים מכוונת באופן ישיר כנגד הקִרבה האישית שעלולה להיווצר מאכילת תבשילי גויים, גם אם הוכנו ממאכלים ששייכים לישראל. בדרך כלל, מכוח גזירת השמן נאסרו גם בישולי גויים, שכן היו רגילים להטעים את התבשילים החשובים בשמן. וכאשר הוצרכו לבטל את גזירת השמן, עמד איסור בישולי גויים כגדר בפני קִרבה יתירה שתוביל להתבוללות.

לסיכום, גזירת בית שמאי ובית הלל על פת, שמן ויין עברה שינויים. השמן שאיסורו לא פשט ברוב ישראל, הותר לגמרי ותחתיו נותר האיסור על תבשילי גויים. בפת, הקילו בשעת הדחק ב’פת פלטר’ של גוי (להלן כח, ב). וביין שעלול לקרב יותר את הלבבות, החמירו יותר, ואסרו גם יין של ישראל שנגע בו גוי (להלן כט, א). ואף הוסיפו וגזרו שלא לשתות משקאות חריפים בביתו של גוי או בחנותו (להלן כט, יא). הרי שבסופו של דבר האיסורים נשארו צמודים למגמתם העיקרית, למנוע קִרבה שעלולה להוביל להתבוללות, ובמה שלא היה הכרח להחמיר, כמו שמן – הקילו, וכן הקילו בשעת הדחק ב’פת פלטר’. ובמה שראוי להחמיר כמו יין ומשקאות אלכוהוליים, הוסיפו סייגים.[5]


[5]. מתחילה הועלתה סברה בתלמוד ע”ז לז, ב, שאיסור בישולי גויים מהתורה, ומסקנת הגמרא שהאיסור מדברי חכמים. בכל אופן למדנו מדיון זה שיש לאיסור בישולי גויים תוקף רב ושורש בתורה (כמובא לעיל בהערה 1).

לדעת רמב”ן, רא”ה ור”ן, גזירת פת, שמן ויין קדמה לגזירת בישולי גויים, שתחילה גזרו על עיקר המאכלים החשובים שנאכלים תדיר ויש בהם חיי נפש. וכדי לחזק את התקנה הוסיפו וגזרו על בישולי גויים. ולר”ת (תוס’ לז, ב, ‘והשלקות’), רי”ד ותרומה, תחילה גזרו על התבשילים, שבהם יש יותר חשש קִרבה מפני שהטעמתם בולטת יותר. ותלמידי שמאי והלל הוסיפו וגזרו על הפת השמן והיין, כדי להגביה את המחיצות בפני התבוללות.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן