למרות שככלל היו בית הלל מרובים, ורוב זה התרחב במשך הדורות, לא בקשו חכמי בית הלל לערער על תוקפן של הגזירות, הואיל והתקבלו באופן נחרץ תוך מסירות נפש. זהו שאמרו (ע"ז לו, א): "בַּכֹּל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין שומעין לו".
אמנם בפועל, בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל – רוב שמונה עשרה הגזירות בטלו מאליהן. לא זו בלבד אלא שהתברר שהיה מקום לחששם של חכמי בית הלל, ורבים מישראל התקשו לקיים את גזירת השמן שנצרך מאוד למזון. ככל שגברו הצרות וישראל נושלו מאדמתם, הקושי גבר. עד שכמאתיים וחמישים שנה לאחר קביעת האיסור, בתחילת ימי האמוראים, בדקו חכמים ומצאו שלא פשטה גזירת השמן ברוב ישראל, ועמד רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, ויחד עם בית דינו ביטל את גזירת איסור השמן. שכן בנוסף לכלל שאסור לבטל גזירת חכמים, אמרו חכמים כלל נוסף: "אין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה". וזהו שהעיד רבי שמלאי: "שמן – רבי יהודה (נשיאה) ובית דינו נמנו עליו והתירוהו".
כאשר הגיעה לבבל השמועה על היתר השמן, האמורא הגדול רב לא רצה לקבלו, כי עוד כשהיה בארץ ישראל התנגד ליוזמה לבטל את גזירת השמן, וסבר שהיא נובעת מחוסר כבוד למתקני הגזירה. אולם חברו שמואל הזהירו, שאם יסרב לאכול שמן גויים, יכריז עליו שהוא 'זקן ממרא' שחולק על פסיקת בית הדין הגדול, ונעתר רב לאכול שמן של גויים (ירושלמי שבת א, ד). וכן נפסק ברמב"ם (מאכ"א יז, כב): "שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו".[4]
גם את גזירת איסור פת גויים התקשו ישראל לקיים, ועל פי דברים שאמר רבי יהודה הנשיא, נהגו להקל בשעת הדחק בפת פלטר, היינו בפת שאופה גוי אפה במאפייתו לצורך הרבים (להלן כח, ב). אמנם איסור יין נותר על כנו ואף חוזק (להלן כט, א).
נחלקו הראשונים לגבי מעמד שמונה עשרה הגזירות. יש אומרים על פי הירושלמי שיש להן מעמד מיוחד הואיל והתקבלו במסירות נפש, ולכן רק גזירה שלא פשטה ברוב ישראל, היינו שרוב ישראל לא נהגו בה, אפשר לבטל. אבל שאר גזירות שגזרו חכמים, גם אם פשטו ברוב ישראל, בית דין שגדול בחכמה ובמניין יכול לבטל (תוס' 'והתנן'). ולדעת רבים מהראשונים, אין מעמד מיוחד לשמונה עשרה גזירות, אלא דינן כדין גזירות שהציבור יכול לעמוד בהן ופשטו בכל ישראל, ולכן גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. וגזירה שהציבור יכול לקיים ובפועל לא פשטה בישראל, רק בית דין שגדול יותר בחכמה ובמניין יכול לבטל, אבל אם אינו גדול, אינו יכול לבטל. ואם התברר שזו גזירה שהציבור אינו מסוגל לקיים, אפילו בית דין קטן יכול לבטל (ראב"ד, רא"ה, ריטב"א ור"ן). ולרמב"ם (ממרים ב, ב-ג), אם הגזירה נקבעה כתקנת חכמים ופשטה בישראל, בית דין גדול יותר יכול לבטלה. ואם נקבעה כסייג לאיסור תורה ופשטה בישראל, כשמונה עשרה גזירות, גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. ואם לא פשטה בישראל, אף אם נגזרה כסייג לאיסור תורה, גם בית דין קטן יכול לבטלה, כפי שהיה בשמן.
