ג – דניאל וחבריו

בשלהי ימי בית המקדש הראשון, לאחר שכבש נבוכדנצר מלך בבל את ממלכת יהודה, כפי שנהג בכל הממלכות שכבש, לקח בשבי נערים ממשפחות הנכבדים שבירושלים, וביניהם את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, כדי לגדלם בארמונו על ברכי תרבות בבל, על מנת שיזדהו עם עמו ודתו, וכשיגדלו יסייעו בידו לשלוט בבני עמם. בינתיים, בעודם קטנים, השתמש בהחזקתם בשבי כדי לאיים על נכבדי העמים, שאם ימרדו נגדו, יוציא את ילדיהם להורג. שלא כבני שאר העמים, שתוך זמן קצר בקשו להתדמות לבבלים המנצחים ולנהוג כמותם, דניאל רצה לשמור על זהותו ולדבוק באמונת אבותיו, וכדי שלא יושפע מתרבות בבל, קיבל על עצמו להתנזר מאכילת פיתם, יינם ושמנם. שנאמר (דניאל א, ח): “וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו”, בְיֵין מִשְׁתָּיו פירושו שני משקים: יין ושמן. כיוון שאסר על עצמו לאכול משמנם, ממילא גם נמנע מלאכול מתבשיליהם, שכן רגילים להטעים את התבשילים בשמן. וכן נהגו עמו חבריו, חנניה מישאל ועזריה, שהיו מסתפקים בזרעים ובקטניות. למרות זאת, בחסדי ה’, דניאל וחבריו נראו טובים ובריאים מכל הנערים שאכלו ממאכלי המלך (דניאל פרק א; ע”ז לו, א).

בזכות התנזרותם ממאכלי הגויים הצליחו לעמוד בניסיון, ושמרו תורה ומצוות בארמונו של מלך בבל, ושימשו דוגמא ומופת למסירות נפש על שמירת הזהות הישראלית בתנאים קשים.

כפי הנראה, לאחר שנעשה דניאל גדול הדור, הדריך את העם לנהוג בסייגים אלו כדי שלא יתבוללו בגויים. אולם רבים מבני דורו לא הלכו בדרכיו ונהנו מסעודות גויים, וכפי שאמרו חכמים, שגזירת ההשמדה על ידי המן ואחשוורוש נגזרה “מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע” (מגילה יב, א). אולם “מָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה (אסתר ד, א)… ידע מאיזה חטא לקו – על שאכלו בישולי גויים” (ילקו”ש אסתר תתרנו).[2]

ואף שבאותו דור עוד לא התקבלה הדרכתו של דניאל בכל ישראל, בזכות אמונתם וגבורתם של דניאל וההולכים בדרכו, זכו ישראל להיגאל ולחזור לארץ ולבנות את בית המקדש השני. לאחר כארבע מאות שנה, חזרו חכמים וגזרו על יין של גויים ומאכלי גויים, ונתקבלה גזירתם והתקיימה לדורי דורות.


[2]. בדיון על שמן בגמ’ ע”ז לו, א, מבואר שלדעת רב, דניאל גזר על ישראל שלא יאכלו שמן של גויים, שנאמר (דניאל א, ח): “וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו”. הרי שגזירתו היתה על פת, יין ושמן, וכ”כ רי”ד, ראב”ד ורא”ה (ויש סוברים שרק על השמן גזר, עי’ רשב”ם בתוס’ וריטב”א). ולא יתכן שדניאל גזר על כך בהיותו נער, אלא שלדעת רב, כיוון שכך נאמר בפסוק (שנכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה, כמבואר בב”ב טו, א), משמע שמתוך ניסיונו, כאשר נעשה גדול הדור, יחד עם חבריו גזר כך על כל העם. מנגד, לדעת שמואל, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ להיזהר בזה, אבל לא הורה כן לכל ישראל, ורק לאחר כארבע מאות שנים תלמידי שמאי והלל גזרו על כך. ראו להלן בהערה 4.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן