ד – השתלשלות גזירת פת יין ושמן

בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני, באסיפה מתוחה בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה, נחלקו תלמידי בית שמאי עם תלמידי בית הלל, וכשעמדו למניין נמצאו בית שמאי מרובים, ושמונה עשרה גזירות גזרו באותו יום. רוב הגזירות עסקו בהוספת גדרים בדיני טומאה וטהרה, בעיקר בדברים שפוסלים את התרומות שהיו הכהנים אוכלים בטהרה, וגם על יין, פת ושמן של גויים גזרו (שבת יג, ב; יז, ב, ע”ז לה, ב).

המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היתה עקרונית, בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע גזירות וסייגים נוספים. ואילו בית הלל סברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי – גורע ומכשיל את הציבור בגזירות שהוא מתקשה לקיים. בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל, שהיו מרובים ודבריהם התקבלו יותר בעיני אלוהים ואדם. וכפי שאמרו חכמים (עירובין יג, ב): “שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל… יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם, והלכה כבית הלל… מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם”. אולם באותה אסיפה רבו בית שמאי על בית הלל, וכאשר בקשו חכמי בית הלל לפזר את האסיפה ולהמשיך לדון בנושאים אלו לאחר זמן, נעצו חכמי בית שמאי חרב בבית המדרש ותבעו להכריע את ההלכה, ונפסקה הלכה כבית שמאי.

על אותן גזירות אמר רבי אליעזר שנטה לבית שמאי: “בו ביום גדשו את הסאה”, כלומר, קבעו סייגים במידה יפה וטובה, לגדור את העם מעבירות. ורבי יהושע שהיה מבית הלל אמר: “בו ביום מחקו אותה”, כלומר, גזרו יותר מדי גזירות שקשה לציבור לעמוד בהן, ומתוך שעוברים על גזירות חכמים נגררים לעבור גם על איסורי תורה (ירושלמי שבת א, ד; רש”י שבת קנג, ב).[3]


[3]. חנניה בן חזקיה היה אחד מגדולי הדור, והוא וסיעתו כתבו את ‘מגילת תענית’, שבה נמנו הימים הטובים שאסור להתענות בהם, והיא היתה המסמך הראשון שנכתב על ידי חכמים אחר חתימת התנ”ך. עליו אמרו: “ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא – נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה, ודרשן”. מעת לעת התאספו חכמים אצלו לדיונים הלכתיים, ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, פעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים, “נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום”. וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי. (ראו משנה וגמרא שבת יג, ב).

אמרו בירושלמי (שבת א, ד): “אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)… תנא ר’ יהושע… תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל”. היינו שתלמידי הלל רצו לצאת ולבטל את האספה לפני העמידה למניין, כדי שלא תתקבל הכרעה כבית שמאי על פי רוב מקרי. אבל תלמידי שמאי “נעצו חרב בבית המדרש”, לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא, ומוכרחים להכריע. ורבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יז, א-ב, רמב”ם בפהמ”ש, ראב”ן, חת”ס שם. ועי’ ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה). כיוון שגזירות אלו נחתמו מתוך מתח רב ובמסירות נפש הוסכם שאסור לבטלן, ואף חכמי בית הלל לא ערערו עליהן. אולם בפועל, בעקבות הקשיים של העם לשמור את הגזירות, לאחר כמה דורות, ממשיכי דרכם של בית הלל כרסמו בהן, כמבואר בהלכה הבאה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן