ז – הכלולים בגזירה

כל הגויים כלולים באיסור פת ובישולי גויים, ואף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים או סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו"ת הרשב"א א, רמח; רמ"א קיב, א). וזאת משום שאין מדובר בחשש שמא בעקבות שישראל יאכל מאכל אחד של גוי מיד יקפוץ ויתחתן עם המבשלת או עם בתו של המבשל, אלא שמא קירוב הדעת וטשטוש הגבולות שבין ישראל לגויים יוביל בתהליך הדרגתי להתבוללות. לפיכך, תקנו שלא יאכלו ישראל יין, פת ותבשילים של גויים, ועל ידי כך יתחנכו להכיר בייחודם, ויימנעו מיצירת קשר אישי קרוב מדי עם הגויים, ולא יגיעו לידי התבוללות. לכן אמרו (ע"ז לו, ב), שגזרו על פתם ושמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר, היינו עבודה זרה שמבטאת הסתפחות לתרבות זרה. כלומר, לוּ החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך שהם נשארים בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר תרבות זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים שנועדה למנוע התבוללות. וכיוון שהגזירה משום חשש התבוללות ולא משום איסור חיתון, אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.^[6]

יש אומרים שאיסור פת ובישולי גויים חל גם על יהודים מומרים, היינו שממרים את דתם ואינם שומרים את מצוות התורה, משום שיש חשש שהפת והבישולים שלהם אינם כשרים, ואחד מטעמי איסור בישולי גויים, להניח סייג בפני אכילת מאכלים שאינם כשרים. אולם למעשה, כיוון שעיקר הגזירה נועדה למניעת התבוללות, אין איסורים אלה חלים על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. אלא שמצד שמירת הכשרות, יש אכן לבדוק ביסודיות שהמאפים והתבשילים שהכין כשרים (עי' להלן לח, ט).^[7]