ב – יין גויים

בין הגזירות שגזרו חכמים על מאכלי גויים, האיסור שגזרו על יין הוא החמור שבהם. וכפי שאמרו חכמים (ע”ז לו, ב) “גזרו על פיתם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר (עבודה זרה)”. כלומר, עיקר הגזירה היתה שלא ישתו את יינם ובכך העמידו את הגדר החשובה ביותר בפני התבוללות ועבודה זרה. וכדי שלא יגיעו לידי שתיית יינם, גזרו גם שלא לאכול פת גויים ובישולי גויים. ואף שבדרך כלל אין גוזרים גזירה לגזירה, משום חומרת חשש התבוללות גזרו גזירה לגזירה. ועוד, חששו חכמים שאם לא יגזרו איסור על פת ותבשילי גויים, גם איסור היין ייפרץ, וממילא כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת (רמב”ן לו, ב).

עוד כשהיו ישראל במדבר התעורר הצורך לגזור איסור על יין של גויים. אמרו חכמים (סנהדרין קו, א), שלאחר שבלעם בן בעור לא הצליח לקלל את ישראל, הציע לבלק מלך מואב להחטיא את ישראל בזנות, כדי שיכעיסו את אלוהיהם וייענשו. לשם כך הציע להקים בסמוך למחנה ישראל אוהלים לממכר בגדים לבנים של פשתן שבחורי ישראל מתאווים ללובשם, ולהושיב בהם מוכרות זונות, זקנה מבחוץ ונערה מבפנים. לאחר שבחורי ישראל אכלו ושתו ושמחו, יצאו לטייל ומצאו לפניהם שוק של בגדי פשתן, והיתה הזקנה מציעה את הבגד במחירו הרגיל, והנערה מציצה מהאוהל ומציעה אותו בחצי מחיר. נכנס וקנה אצל הנערה. כך עשו פעמיים ושלוש, עד שנעשו מכירים, והיתה הנערה אומרת לו: הרי אתה כבן בית אצלי, שב וברור לעצמך בגד נאה. ונודות יין מונחים אצלה, ועדיין יין של גויים לא נאסר, והציעה לו שישתה. כיוון ששתה החל יצרו לבעור בו והיה מבקש לחטוא עמה. הוציאה לו פסל מחיקה ואמרה לו: “עבוד לזה ואשמע לך”. אמר לה: “הלא יהודי אני”?! אמרה לו: “מה אכפת לך, כְּלוּם מבקשים ממך אלא פיעור?” (להתפנות לנקביך מול הפסל). ולא היה יודע שכך היא עבודתו של בעל פעור, שמתפנים לפניו. ומתוך יינו ותאוותו היה פוער עצמו לפני הפסל וחוטא עמה וכופר בתורת משה רבו. שנאמר (במדבר כה, א-ט): “וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל”.

ואף זמרי בן סלוא מראשי בתי האבות לשבט שמעון, פרץ גדר וחטא עם כוזבי בת צור מנסיכי מדיין לעיני משה והעם, ורבים נגררו אחריו. וה’ החל לנגוף בישראל עשרים וארבעה אלף איש, עד שקם פינחס בן אלעזר הכהן והרג את זמרי וכוזבי, ונרתעו החוטאים והמגפה נעצרה. אמר רבי אלעזר המודעי (פרקי דרבי אליעזר מו): “עמד פינחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות וכחרם בית דין העליון וכחרם בית דין התחתון, שלא ישתה אדם מישראל מיינם של גויים… שכל יינם של גוים לעבודה זרה ולזנות”. כפי הנראה לאחר שנכנסו ישראל לארץ וישבו במקומם, נשתכח איסור זה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן