א – היחס לגויים והגזירות למניעת התבוללות

כסייג בפני התבוללות, גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת גויים ותבשילי גויים ויין גויים. ואמנם מצווה לאהוב כל אדם בלא הבדלי גזע ודת, וכפי שנהג אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי הדרכים. וזה ייעודו של עם ישראל, להביא ברכה לכל העמים, כמו שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יב, ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". וכן נאמר ליצחק אבינו (שם כו, ד): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יד): "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". וכפי שכתב מרן הרב קוק, שאהבת הבריות "צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים". "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה – אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם… כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו". והשנאה צריכה להיות מופנית רק כלפי הרשעה שמאגדת את העמים וסוחפת את הרשעים למעשי רשע ושחיתות (מידות הראיה, אהבה, סעיפים ה'; י').

אולם כדי שעם ישראל יוכל להביא ברכה לכל בני האדם, עליו לדבוק בתורה ובמצוות, להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולגלות את הערך המקודש שבכל תחום ודבר שבעולם, כדי שהאור האלוקי וברכתו יתפשטו אל כל מרחבי החיים הישראלים, ומתוך כך תתפשט השראה וברכה לכל העמים. לשם כך עם ישראל צריך לשמור על ייחודו ולהעמיד גדר שתמנע את בניו מלהתבולל בעמים ולשכוח את ייעודם. והואיל והמאכלים מקרבים את הלבבות, קבעו חכמים גזירות שנועדו להבדיל את ישראל מהגויים, שלא יאכלו ישראל מאכלי גויים כיין, פת ותבשילים, גם כשהם עשויים ממוצרים כשרים.

על כיוצא בזה היה מורנו ורבנו הרצי"ה חוזר ומדגיש: "הבדלה אינה הפרדה", והוסיף ואמר, שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. כי הבנה זו מאפשרת לגלות את הייחוד של כל אדם ועם באופן מוסרי, בלא לפגוע בכבודם של עמים אחרים וביחסים הטובים שצריכים להתקיים בין כל בני האדם.

ולעיתים לא ניתן להסתפק בהבדלה מכובדת שבין ישראל לעמים, מפני שכאשר עמים וקבוצות נגררים אחר הרע ובוחרים ברשע, יש צורך להוקיעם ולהתרחק ולהיפרד מהם ומרשעותם. וכדי לגדור את ישראל מהשפעתם גזרו חכמים גזירה חמורה על יין שנגע בו עובד עבודה זרה שיהיה אסור גם בהנאה. הרי שכל ההרחקות ממאכלי גויים נועדו לשתי המטרות הללו: ליצור את המרחב המובדל המיוחד לישראל, ולהרחיק את ישראל מתרבויות שהרשע בולט בהן.

יסוד זה מבואר בתורה לגבי כל איסורי המאכלים, שנועדו להבדיל את ישראל ולקדשם, שנאמר (ויקרא כ, כד-כו): "… אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". וכן למדנו שאכילת ישראל ממאכלי גויים עלולה להביא להתבוללות ולעבודה זרה, שנאמר (שמות לד, טו-טז): "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן".[1]


[1]. אמנם האיסור לאכול מזבחי הגויים (שמות לד, טו) חל בפשטות על אכילה מזבחי עבודה זרה (כ"כ רמב"ן, סמ"ג וחינוך בפירוש הפסוק), אולם למדו חכמים שהאיסור חל גם על השתתפות בסעודה של גויים עובדי עבודה זרה, למרות שהמאכלים שם כשרים (חולין ח, א; רמב"ם ע"ז ט, טו; שו"ע קנב, א). וכן למד הרמב"ם (שחיטה ד, יא-יב) מפסוק זה ששחיטת גוי גם כשנעשתה כהלכה – פסולה. והרשב"א (תוה"ב הקצר ג, ז), ואו"ה הארוך (מג, א) סמכו איסור פת ובישולי גויים על פסוק זה. ראוי לציין, שבגזירת בישולי גויים הוצב גם סייג בפני אכילת מאכלים אסורים כדוגמת נבילות, חזיר, שרצים ותערובת בשר וחלב שמצויים במטבחי הגויים (רש"י ע"ז לח, א).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן