ארכיון הקטגוריה: ז – מדיני יום טוב

ז – מדיני יום טוב

א – חולה

כיוון שברוב המקרים דין חולה בשבת שווה לדין חולה ביום טוב, נחזור בקיצור על דיני חולה בשבת, ומתוך כך נבאר את הדינים המיוחדים ליום טוב. שלושה סוגים של חולי ישנם:
א) חולה מסוכן,
ב) חולה רגיל בכל גופו שאין נשקפת סכנה לחייו,
ג) חולה במקצת גופו או סובל ממיחוש.
ונפרט את דיניהם:

הסוג הראשון: חולה מסוכן. הדין לגביו ידוע, פיקוח נפש דוחה שבת ויום טוב, ועושים למענו כל מה שרגילים לעשות ביום חול, שכל האיסורים נדחים כדי להציל את חייו.

הסוג השני: חולה רגיל, היינו חולה שנפל למשכב ואין נשקפת סכנה לחייו. אין מחללים למענו שבת באיסורי תורה, אבל מותר לעבור על איסורים מדברי חכמים לצורך רפואתו.

לגבי יום טוב, נחלקו הפוסקים אם מלאכות שמותרות לצורך אוכל נפש מותרות לצורך חולה. יש אומרים שכשם שמלאכות אלו הותרו לצורך סעודת יום טוב ושאר צרכי החג, כך מותר לעשותן לצורך חולה. ויש אומרים שאסור מהתורה לעשותן לצורך חולה שאין בו סכנה, מפני שכל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך "השווה לכל נפש" בלבד, וצורכי חולה אינם "שווים לכל נפש" (לעיל ג, ו).

למעשה, כיוון שמדובר במחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, הלכה כדברי המחמירים, וכל המלאכות שאסורות מהתורה בשבת, אסור לעשותן לצורך חולה ביום טוב (כמבואר בפ"ה שבת כח). לפיכך, אסור לבשל תרופה לחולה. וכן אסור להבעיר אש כדי לחטא מחט מחיידקים. וכן אסור לתת זריקה או עירוי לווריד, הואיל ובעת נתינתם יוצא דם, והדבר אסור משום מלאכת שוחט (חובל). אבל דברים שאסורים מדברי חכמים, מותר לעשות למען חולה שאין בו סכנה.[1]


[1]. המתירים הם: רבי שלמה קלוגר (ספר החיים שכח); שו"ת עבודת הש"ם (או"ח ד); חזו"ע עמ' כג. והאוסרים: רמב"ן; חלקת יואב או"ח כו; שעה"צ תקיא, ט; ארחות חיים תקיא, א; שש"כ לג, כה-כו. וכן דעת רוב הפוסקים כמובא בהרחבות.

אבל איסורי חכמים של אמירה לגוי התירו חכמים לצורך חולה בשבת (שבת קכט, א). ולדעת הר"ן דווקא אמירה לגוי הותרה, אבל אסור ליהודי לעשות איסור חכמים למען חולה. ולדעת הרשב"א מותר ליהודי לעשות איסור דרבנן עבור חולה. ולכתחילה מחמירים, ובדיעבד אם אפשר עושים בשינוי, כדי שיהיה 'שבות דשבות', ובלית ברירה סומכים על הרשב"א (עיין פניני הלכה שבת כח, ב, 2). אולם ביו"ט נראה שאפשר לסמוך לכתחילה על המקילים לעשות איסורי חכמים, שכן דין יו"ט קל, שאיסורו בלאו ולא בחיוב מיתה. ק"ו כאשר מדובר באיסורי דרבנן שנעשים לצורך אוכל נפש, שכן למדנו שיש מתירים לעשות לחולה מלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ב – חולה במקצת גופו

הסוג השלישי: חולה במקצת גופו, היינו מי שמתהלך כבריא אבל סובל מחולי או מיחוש מסוים. כל איסורי חכמים חלים עליו כמו על אדם בריא, ואפילו איסורי חכמים קלים שנקראים 'שבות דשבות' אין עושים למענו. אבל אם הוא מצטער, מותר לעשות למענו דברים שאסורים מחמת 'שבות דשבות', היינו דברים שאסורים מדברי חכמים על ידי גוי או בשינוי. ובדינים אלו יום טוב שווה לשבת (שו"ע שז, ה; מ"ב שכח, ג; פ"ה שבת ט, יא; כח, ג).

אמנם לגבי נטילת תרופות יש הבדל. שכן איסור נטילת תרופות תלוי במחלוקת שהוזכרה בסעיף הקודם, שגזרו חכמים שלא ליטול תרופות בשבת שמא יבוא לשׁחוק סממנים ויעבור על מלאכת 'טוחן'. ואם כן לדעת המתירים, כיוון שביום טוב מותר לשׁחוק פלפלים לצורך אכילה, מותר גם לשׁחוק סממנים לצורך תרופה, וממילא מותר ליטול תרופות. ולדעת המחמירים, היתר המלאכות ביום טוב הוא רק לצורך בריאים ולא לצורך חולים, כי צורך חולים אינו שווה לכל נפש, וממילא אסור מדברי חכמים ליטול תרופות שמא יבוא לשׁחוק סממנים. ומכל מקום, כיוון שאיסור נטילת תרופות מדברי חכמים, ספק דרבנן לקולא, והלכה כדברי המקילים, ומותר ליטול תרופות ביום טוב ללא הגבלה, בין בבליעה ובין בשתייה. וכן מותר לסוך נוזל רפואי על הגוף.[2]


[2]. איסור נטילת תרופות מבואר בפניני הלכה שבת כח, ד-ה. ורבים מחמירים בזה גם ביו"ט, שכן למדנו בביצה כב, א, שאסור לכחול את העין ביו"ט. וכך דעת מ"א תקלב, ב; פמ"ג א"א ב; ח"א קג, א; מ"ב תקלב, ה; קיצוש"ע צח, לב; שש"כ לד, א. ויש מתירים, והם כל המתירים בתחילת ההערה הקודמת. ונוסף אליהם הריטב"א (ביצה כב, ב), וסברתו, הואיל וכל איסור נטילת תרופות בשבת הוא שמא יבוא לשחוק סממנים ויעבור על איסור טוחן, לא שייך לגזור על כך ביו"ט, שכן מותר לשחוק פלפלים ביו"ט, ומה שאסרו לכחול את העין הוא מפני שלא ברור שיש בזה רפואה. וכ"כ עוד אחרונים, עיין בהרחבות. וכיוון שהוא ספק דרבנן הלכה כמיקל. בנוסף לכך, גם לגבי שבת יש אומרים שמותר ליטול תרופות שמייצרים בבתי חרושת, מפני שאין חשש שיבוא לשחוק סממנים כדי לעשותם. ואמנם בשבת הקלנו מחמת סברה זו רק במקום צער (פניני הלכה שבת כח, ה, 3), או בתרופה שנוטלים מספר ימים (כח, ו), אבל ביו"ט שיש עוד נימוקים להקל, אפשר ליטול תרופות בלא הגבלה. וכן לגבי מלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, אם עושים אותם על ידי גוי או בשינוי, איסורם מדברי חכמים, וכיוון שנחלקו הפוסקים אם מה שהותר לצורך אוכל נפש הותר לצורך חולה, כשהאיסור דרבנן הלכה כדברי המקילים.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ג – איסורי חכמים

שבת ויום טוב שווים בהלכותיהם, חוץ מהדברים הנצרכים לאוכל נפש, שאסורים בשבת ומותרים ביום טוב. ואף באיסורי חכמים – יום טוב שווה לשבת. ואמנם שבת חמורה מיום טוב, שהעושה בשבת מלאכה במזיד – חייב סקילה, ובשגגה – חייב חטאת, ואילו ביום טוב העובר במזיד – נענש במלקות, ובשגגה – פטור מחטאת. אולם מנגד, יש מקום להחמיר ביום טוב יותר, שהואיל ומותר לעשות בו מלאכה לצורך אוכל נפש, יש חשש שיבואו לעשות בו מלאכות אסורות, ועל כן ראוי להחמיר יותר ביום טוב, וכפי שהחמירו יותר לגבי מוקצה (לעיל ו, ו). וכיוון שיש צד של חומרה בשבת וצד של חומרה ביום טוב, כל אימת שלא נאמר במפורש שיש הבדל, דין יום טוב שווה לשבת (עיין ביצה לה, ב; לו, א; לז, א. ועיין בהרחבות ו, ו, ז).

וכבר נתבארו איסורי חכמים בפניני הלכה שבת, וכיוון שהם חלים גם ביום טוב (ביצה לו, ב; שו"ע תקכד, א), נזכירם כאן בקצרה: אין עולים על אילן (פניני הלכה שבת יט, ז). אין רוכבים על גבי בהמה (שם כ, א). אין שוחים במים (שם יד, ט). אין מנגנים בכלי נגינה, שמא יבוא מתוך כך לתקן את כלי הנגינה. אין רוקדים באופן שיכולים מתוך כך להגיע לתיקון כלי שיר (שם כב, יזיח). אין מקיימים דיונים בבית הדין, אין מקדשים או מגרשים אשה, לא מיבמים ולא חולצים, לא מקדישים דבר לבית המקדש ולא מפרישים תרומות ומעשרות (שם כב, ה). אבל האופה ביום טוב מפריש חלה מעיסתו (לעיל ד, ג).

גם איסור 'שבות' של אמירה לגוי אסור ביום טוב כמו בשבת. כלומר, כל דבר שאסור ליהודי לעשות, אפילו אם איסורו מדברי חכמים בלבד, אסור ליהודי לבקש מגוי שיעשה אותו. וכמו בשבת גם ביום טוב, כאשר מדובר בצורך מצווה או צורך גדול או במקום צער, מותר לבקש מגוי לעשות דבר שאסור מדברי חכמים, מפני שבזה שגוי עושה אותו, הוא יורד מדרגת איסור 'שבות' לדרגת 'שבות דשבות' (פ"ה שם כה, דה; ט, יאיב).

אבל לצורך אוכל נפש, כשם שהתירה התורה מלאכות גמורות כך התירו חכמים את איסוריהם. למשל, הקילו להניח את העור לאחר השחיטה במקום דריסת הרגליים (שו"ע תצט, ג; לעיל ד, ו). וכן התירו לעקור דלת של ארון חנוונים כדי להוציא ממנו מאכלים, ובתנאים מסוימים גם התירו להחזיר את הדלת כדרך ארעי, כדי שלא יגנבו את המאכלים שבארון. וכן התירו לחבר כדרך ארעי שולחן וכסא לצורך הסעודה. ואף שדברים אלו אסורים בשבת, מחשש שמא יחברם כדרך קבע, ביום טוב הקילו לצורך הסעודה (שו"ע תקיט, א-ב).

יש אומרים, שכשם שאסרו חכמים ליהנות ממלאכה שאדם עשה בעבירה בשבת, כך אסור ליהנות ממלאכה שעשה בעבירה ביום טוב (רמב"ם). ויש אומרים שהואיל ודין יום טוב קל יותר, לא אסרו חכמים ליהנות ממלאכה שנעשתה בעבירה ביום טוב (רשב"א). והכל מסכימים, שאם המלאכה שנעשתה באיסור היא מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש, אין איסור ליהנות ממנה.[3]


[3]. לא הניח עירוב תבשילין ועבר ובישל במזיד מיום טוב לשבת, מותר לאכול בשבת את מה שבישל ביום טוב, מפני שאין חשש שילמדו ממנו לעשות כך, שהכל יודעים שהוא בישל בניגוד להלכה (שו"ע תקכז, כג). ולכאורה יש לשאול, הרי למדנו שאסרו חכמים 'מעשה שבת' (כמבואר בפניני הלכה שבת כו, א-ב). כלומר, אם עשה יהודי במזיד מלאכה דאורייתא או דרבנן, אסור לו ליהנות ממנה לעולם, ולאחרים מותר ליהנות ממנה במוצאי שבת (כך דעת רוה"פ ושו"ע). שלוש דעות בביאור הדין: א) לרמב"ם (שבת כג, טו; יו"ט ו, י), על פי ביאור האור שמח (יו"ט ד, יז), בכל האיסורים ששווים ביו"ט ושבת – יש איסור על 'מעשה יו"ט', אבל במלאכות שהותרו ביו"ט לצורך אוכל נפש, כדוגמת בישול, גם כשנעשו בעבירה, אין איסור על 'מעשה יו"ט'. ב) לרשב"א (שו"ת ה, ח), לא אסרו חכמים 'מעשה יו"ט', מפני שיו"ט קל משבת, ו"איסורא דשבת שאני" (ביצה יז, ב). וכ"כ שועה"ר תקב, א; ג; תקג, יג, וכך משמע משו"ע תקג, א. ג) לרש"י (ביצה יז, ב), באיסור דאורייתא יש איסור ליהנות מ'מעשה יו"ט' ואילו באיסור דרבנן אין איסור ליהנות מ'מעשה יו"ט', וכיוון שהמבשל במזיד אינו עובר באיסור תורה, הואיל וראוי לאורחים, מותר ליהנות ממה שבישל. וכ"כ פמ"ג (פתיחה להל' יו"ט ב, ה), ושבט הלוי ו, סח.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ד – שביתת בהמה

בנוסף לל"ט המלאכות האסורות בשבת, נצטווינו ב'עשה' ו'לא תעשה' שלא לעשות בשבת מלאכה על ידי בהמה ושלא להוליך על גבה משאות, שנאמר (שמות כג, יב): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ". וכן נאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ". ואף אסור ליהודי להשאיל או להשכיר את בהמתו לגוי בלא שיתחייב שתשבות בשבת (פניני הלכה שבת כ, א).

אולם לגבי יום טוב נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שאין ביום טוב מצווה להשבית את הבהמה, ולכן מותר לפני יום טוב להשכיר אותה לגוי, למרות שהגוי מתכוון לחרוש בה ביום טוב. וכן מותר ליהודי להוליך על גבי בהמתו מאכלים לצורך יום טוב, ובתנאי שלא יֵראה כנושא משאות על גבה כדרך חול (רמ"א רמו, ג; תוס' יו"ט, פר"ח).

ודעת רוב הפוסקים, שכשם שמצווה להשבית את הבהמה בשבת כך מצווה שתשבות ביום טוב, שכל דיני יום טוב כדיני שבת, חוץ מאותן מלאכות שנועדו לצורכי אוכל נפש ונזכרו במפורש. ולכן אסור לתת את הבהמה לגוי שיעבוד בה ביום טוב, ואסור להוליך על גבה מאכלים לצורך מאכלי יום טוב. ואף שלאדם עצמו מותר לטלטל דברים לצורך יום טוב, על גבי בהמה אסור (שו"ע תצה, ג; מהרש"ל; גר"א; מ"ב תצה, יד).[4]


[4]. לדעת מהריק"ש (אהלי יעקב פט), אסור ביו"ט לעשות על ידי בהמה מלאכה כחרישה, אבל להוציא מרשות לרשות מותר, שלא יתכן שלאדם יהיה מותר להוציא ואילו על גבי הבהמה יהיה אסור. וכן דעת עוד כמה פוסקים, כמובא בחזו"ע עמ' ו. אמנם דעת רוה"פ שגם הוצאה על גבי בהמה אסורה, והוסיף רשז"א (שש"כ יט, הערות יז-יח), שלפי דעת המחמירים, אסור להוציא על גבי בהמה מאכלים גם לצורך עצמה. אמנם אם יש חשש שהבהמה תמות, לפי הדעה שמותר להוציא מפתח של כספת (לעיל ו, ג), מותר ליהודי להוציא עבורה מזון, שכן הוצאה זו היא עבור מניעת הפסד שיצער אותו ביו"ט.

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה

ה – הטיפול במת

מת בשבת ויום הכיפורים, אין עוסקים בקבורתו כלל. וגם אין מטלטלים אותו, מפני שהוא מוקצה. ואם היה חשש שיתבזה, מניחים עליו בגד או חפץ שאינו מוקצה, וכך מטלטלים אותו למקום שגופתו תישמר בכבוד (שו"ע או"ח שיא, א-ד). וגם אין מבקשים מגוי שיעסוק בקבורתו, שכל המבקש מגוי לעשות דבר שאסור מהתורה – עובר באיסור חכמים, ואין כבודו של המת שיחללו בעטיו שבת או יום הכיפורים (שו"ע תקכו, ג).

אבל ביום טוב, התירו חכמים לבקש מגוי לעסוק בקבורתו של מת. שהואיל והתורה הקלה בדיני יום טוב, והתירה לנו להכין בו כל צורכי אוכל נפש, גם חכמים ביטלו את האיסור שקבעו והתירו לבקש מגוי לעשות את כל המלאכות הנדרשות לצורך קבורת המת, כמו תפירת תכריכים, הכנת ארון וחפירת קבר. וישראל רשאים לעשות למת את כל ההכנות שאינן כרוכות באיסורי תורה, כגון לרוחצו, לשאת את מיטתו, ללוותו בתוך תחום שבת ולהניחו בקבר, וגויים יכסו את הקבר בעפר (ביצה ו, א; שו"ע תקכו, א).

ביום טוב שני של גלויות, וביום טוב שני של ראש השנה, התירו חכמים ליהודים לעסוק בקבורת המת, שעשו חכמים את יום טוב שני כיום חול לכל מה שנצרך לטיפול במת. שהואיל וחכמים הם שתקנו לקיים יום טוב שני (כמבואר להלן ט, בג), בסמכותם להתיר בו מלאכה כדי למנוע ביזיון מהמת. לפיכך מותר לישראל לתפור תכריכים למת, לחפור לו קבר, ואף לקצוץ הדסים כדי להניח על מיטתו במקום שנוהגים לעשות כן לכבודו (ביצה ו, א; שו"ע תקכו, ד). ויש סוברים שכאשר אפשר, צריך לבקש מגוי לעשות את כל המלאכות האסורות מהתורה ולא לעשותם על ידי יהודי (רמ"א שם).

כל מה שאסור לעשות בחול המועד לצורך המת אסור גם ביום טוב שני. לפיכך, אסור לעשות עבורו בפרהסיא מלאכות שהרואים לא ידעו שהן נעשות עבור המת, כגון חציבת אבנים לקבר וכריתת עצים לעשות מהם ארון (שו"ע תקמז, י; מ"ב תקכו, כד).

היה בית הקברות מחוץ לתחום שבת, מותר לצאת ביום טוב שני מתחום שבת כדי ללוות את המת. אבל אם צריך לשם כך לנסוע במכונית, אזי רק למי שצריך לטפל בקבורתו מותר לנסוע עימו, ואילו לשאר המלווים ובכללם האבלים – אסור לנסוע (שו"ע תקכו, ז; אורח משפט קל. לגבי חזרה עיין שו"ע תקכו, ו; מ"ב לה; באו"ה 'וחוזרין').

מת ביום טוב ראשון, אין להשהות את קבורתו ליום טוב שני כדי שיתעסקו בו ישראל, ובדיעבד, אם עברו והשהו אותו, מותר לישראל לקוברו (שו"עתקכו, ב; באו"ה'אסור'). ויש שנהגו לכתחילה לדחות את הלווית המת מיום טוב ראשון ליום טוב שני (ראב"ד). וכיום שקבורה על ידי גוי נתפשת כביזוי גדול למת – יש נוהגים להקל בזה, והרוצים לסמוך עליהם רשאים (עיין פס"ת תקכו, ג).

כאשר יש חשש שמא מתוך שיקיימו את ההלוויה ביום טוב יעברו על איסורים נוספים, כגון שיהיו אנשים שיתקשרו בטלפון להודיע על מועד ההלוויה, ויש שיסעו ברכב כדי להשתתף בה, נכון שלא לקיים את ההלוויה ביום טוב. ובמיוחד כיום שיש אפשרות לשמור את גופת המת בקירור, ובכך בזיונו מתמעט, בכל מקום שמצויים יהודים שעלולים לחלל יום טוב סביב ההלוויה, נכון שלא לקיים שום הלוויה ביום טוב שני (אג"מ או"ח ג, עו).

עוד נראה, שהואיל ויש כיום אפשרות לשמור את גופת המת בקירור באופן שלא יתבזה, גם כשאין חשש של חילול יום טוב, רשאים קרובי המת לדחות את הלווייתו מיום טוב ראשון ומיום טוב שני ליום שלאחר החג, כדי שיותר אנשים יוכלו להשתתף בהלוויה. ואף שיש מצווה לקבור את המת ביום פטירתו ולא להלין את גופתו ליום המחרת, כאשר יש בדחייה צורך גדול לכבודו של המת, אין בזה איסור (שו"ע יו"ד שנז, א).

פורסם בקטגוריה ז - מדיני יום טוב | כתיבת תגובה