ארכיון הקטגוריה: ה – הזמן המקום והאדם

א – זמן קיום מצוות השביעית והיובל

מצווה מהתורה שיכנסו ישראל לארץ, ויחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ובתי אב, ויעבדו שש שנים בשדותיהם לגדל את פירותיהם, ובשנה השביעית ישבתו מעבודת השדה, וישמטו את הפירות ואת החובות. וכך יעשו במשך שבעה מחזורים, שבהם יקיימו שבע שמיטות, סך הכל ארבעים ותשע שנה. לאחר מכן יקדשו את שנת החמישים ויעשו אותה יובל, שבה ישחררו את העבדים לביתם, ויחזירו את השדות לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ב-י): "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה… וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

ואמנם במצוות הפרשת חלה הצטוו ישראל מיד לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לעיקר הארץ, אולם במצוות השביעית והיובל הצטוו רק לאחר שסיימו לחלק את הארץ לכל ישראל, שנאמר לגבי השביעית (שם, ג): "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". דרשו חכמים (ספרא שם): "שָׂדֶךָ – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כַּרְמֶךָ – שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו". וכן נאמר לגבי היובל (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", דרשו חכמים (ערכין לב, ב): לְכָל יֹשְׁבֶיהָ – "בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים", שאפילו היו כולם יושבים בארצם אלא שהשבטים מעורבים זה בזה, אין השביעית והיובל חלים. לפיכך היו צריכים להמתין עד שיגמרו לכבוש את הארץ ולחלק אותה לנחלות.

בשנת 2,489 למניין שאנו מונים לבריאת העולם נכנסו ישראל לארץ בהנהגת יהושע בן נון. שבע שנים עסקו בכיבוש הארץ ושבע שנים בחלוקתה לשבטים ולמשפחות (ערכין יב, ב). לאחר שסיימו לחלק את הארץ וידע כל אדם מישראל היכן היא נחלתו, התחייבו במצוות השביעית והיובל, והחלו לספור את השנים. נמצא שבשנה החמש עשרה לכניסתם לארץ, היא שנת 2,504, החלו למנות את השנים, ובשנה ה-21 לכניסתם לארץ קיימו את השביעית הראשונה, ובשנה ה-64 לכניסתם לארץ קיימו את היובל הראשון (תוספתא מנחות ו, כ; רמב"ם י, ב).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ב – גבולות עולי מצרים ודין סוריה

גבולות הארץ שנתן ה' לישראל רחבים, מנהר מצרים ועד נהר פרת, שנאמר (בראשית ט, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". וכן נצטווינו (דברים א, ז-ח): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". וכן נאמר (יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".

וצווה ה' את ישראל שיכבשו תחילה את עיקר הארץ, היינו את עבר הירדן המערבי בגבולות שנאמרו בפרשת מסעי (במדבר לד), ולאחר שיישבו את נחלותיהם כראוי, ימשיכו להתרחב עד אשר יישבו את כל גבולות הארץ. וכיוון שסיחון ועוג פתחו במלחמה נגד ישראל, כבשו ישראל את ארצם, וכך נפלו בידי ישראל חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי, ובקשו בני השבטים ראובן וגד שתהיה נחלתם בעבר הירדן המזרחי ונענה משה לבקשתם (פנה"ל העם והארץ ג, יח).

ואף שארץ ישראל לכל מלֹא גבולותיה קדושה, חובת המצוות התלויות בארץ חלה רק על השטחים שנכבשו על ידי משה ויהושע בן נון וחולקו לשבטים. וגבולות אלה נקראים גבולות 'עולי מצרים'. ואף שבתוך נחלות השבטים שחילק יהושע נותרו מובלעות של גוים שעדיין לא כבשום בימי יהושע, כיוון שחולקו לשבטים, לאחר שנכבשו חלה עליהן קדושת הארץ והתחייבו בהן במצוות התלויות בה (רמב"ם תרומות א, ב).

והלכה היא, שכל מקום נוסף שיכבשו ישראל בארץ ישראל בשם רוב ישראל בהנהגת מלך או נביא יתקדש ויתחייבו בו בכל המצוות התלויות בארץ. אבל אם שבט אחד יכבוש נחלה נוספת בארץ, לא יתקדש אותו מקום למצוות הארץ. ודוד המלך כבש את סוריה (שמואל ב' ח, ג-יג), ואף שהיה מלך ישראל ופעל על פי בית הדין הגדול, כיבוש סוריה נחשב כיבוש יחיד, משום שהמצווה היתה שיכבשו ישראל תחילה את עיקר הארץ שבמערב הירדן, ובמיוחד את ירושלים. וכיוון שלא כבש תחילה את ירושלים, לא נתקדשה סוריה להיות כארץ ישראל, אלא מעמדה הוא מעמד ביניים, ורק מדברי חכמים חייבים לקיים בה את המצוות התלויות בארץ (גיטין ח, א-ב; ע"ז כ, ב – כא, א; רמב"ם תרומות א, ב-ד). 1 ואף שמחמת הדוחק יכלו חכמים לפטור את סוריה מאיסור עבודה בשביעית, לא רצו לעשות כן, כדי שלא ילכו ישראל להשתקע בה ויעזבו את עיקר הארץ (ירושלמי שביעית ו, ב; ורמב"ם שביעית ד, כז).


  1. יסוד דברי הרמב"ם לגבי מעמד סוריה בספרי עקב: "דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?!" וכ"כ בתוס' גיטין ח, א, 'כיבוש יחיד'. ורש"י שם פירש שכיבושו נחשב כיבוש יחיד כי לא היו איתו כל ישראל ולצורכו כיבש.
פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ג – ימי חורבן בית המקדש הראשון

בעוונותינו הרבים גבר החטא, רבים נהו אחר עבודה זרה ולא קיימו כראוי את מצוות השביעית והיובל, עד שהקללה האמורה בתורה החלה להתקיים. מלכי הגויים החלו לגבור על ישראל, עד שבשנת 3,188 לבריאת העולם, תגלת פלאסר מלך אשור הגלה את בני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה מנחלתם בעבר הירדן המזרחי. מן הסתם רבים מבני אותם שבטים נמלטו לעבר הירדן המערבי, אבל כבר לא היתה להם קרקע. בכך הופר האיזון שבין כל בני שבטי ישראל, העוני גבר, וכבר לא ניתן היה לקיים את מצוות השביעית כראוי. וכן למדנו (בהלכה א), שרק כאשר כל השבטים יושבים על אדמתם, כל שבט ושבט במקומו ואינם מעורבים זה בזה, חייבים מהתורה לקיים את מצוות השביעית, שנאמר (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" – "בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים" (ערכין לב, ב), והלכה היא שדין השביעית תלוי בדין היובל, וכאשר מצוות היובל התבטלה מהתורה, גם מצוות השביעית התבטלה מהתורה (גיטין לו, א).

ואע"פ כן, למרות הדוחק, המשיכו ישראל בהסכמת חכמי הדור לקיים את השביעית והיובל, מתוך תקווה שעוד מעט יחזרו הגולים למקומם ויחזרו היובל והשביעית לנהוג מהתורה. אולם החטאים גברו, ותוך כעשרים שנה, מלכות אשור הגלתה גם את השבטים שהיו שותפים במלכות ישראל. וכמאה ושלושים שנה לאחר מכן, גברו החטאים עוד, ובית המקדש נחרב, ואף שבטי יהודה, בנימין ולוי הוגלו מהארץ. אז התקיימה הקללה האמורה בתורה (ויקרא כו, לב-לה): "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".

נמצא שקרוב לשבע מאות שנה חיו כל שבטי ישראל בנחלתם וחיוב השביעית והיובל היה מן התורה. ומעת שבני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה הוגלו מנחלתם שבעבר הירדן המזרחי, בשנת 3,188 לבריאת העולם, בטלה מצוות היובל מהתורה. אולם המשיכו ישראל לקיים את השביעית והיובל מדברי חכמים עוד 151 שנה. ובשנת 3,339 לבריאת העולם, במוצאי שנת השמיטה, נחרב בית המקדש הראשון, ופסקו ישראל למנות שמיטות ויובלות ולקיים את מצוותיהן. שהלכה היא שקדושה ראשונה שקידשו ישראל את הארץ למצוותיה בטלה עם חורבן בית המקדש. הרי שבסך הכל קיימו ישראל שבעה עשר יובלות, ואת היובל השבעה עשר לא סיימו אלא בשנת שלושים ושש ליובל נחרב בית המקדש הראשון (ערכין יב, ב; לב, ב; רמב"ם י, ג). 2


  1. בגמרא ערכין לב, ב, מבואר שלאחר גלות שבטי ראובן גד וחצי המנשה בטל היובל. ודין שמיטה שתלויה ביובל יבואר בהערה הבאה. בשנת 3,206, 18 שנים אחר גלות ראובן וגד, הגלה שלמנאסר מלך אשור את שאר השבטים שנשארו במלכות ישראל.

    מבואר בערכין לג, א, שלאחר כ-116 שנים, החזיר ירמיהו את עשרת השבטים, ויאשיהו בן אמון מלך עליהם, וחזר היובל לחול מהתורה (ועיין בהרחבות על כך). לפי המבואר בערכין יב, ב; לב, ב, גם לאחר שחזרו עשרת השבטים, המשיכה הספירה ברציפות, שכן לדעת חכמים גם לאחר שגלו המשיכו למנות יובל עבור השמיטות. אבל לר' יהודה, כשחזרו בני עשרת השבטים החלו ספירה מחדש וספרו ל"ו שנים עד החורבן.

    לאחר שנחרב בית המקדש הראשון לדעת רוב התנאים והאמוראים בטלה קדושת הארץ למצוותיה (מגילה י, א; ערכין לב, ב), וכן נפסק למעשה (רמב"ם תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז). ולכן כתבתי שבשבעים שנות גלות בבל בטלו שמיטות. וכ"כ רמב"ם י, ג, ומקורו בערכין יג, א, שרק מעת שעלה עזרא החלו לספור שמיטים, משמע שעד אז בטלה הספירה. אמנם יתכן שאף שמצד הדין היו פטורים מהמצוות, השתדלו לקיים שביעית מצד המנהג, וקצת משמע כך מרמב"ם י, ה, בדעת הגאונים. וכן ביאר הרב רבינוביץ בפתיחה להל' שביעית.

    המניין המקובל בתקופת הראשונים הוא מיצירת האדם שהיתה בראש השנה (מולד וי"ד, שכך כתב בסדר עולם, רש"י ועוד). אבל לאחר מכן נהגו למנות מבריאת העולם (ליצירה, מולד בהר"ד), היינו מהיום הראשון לבריאה, שהוא כ"ה באלול, וממילא מוסיפים שנה אחת למניין השנים, וכך אנו מונים כיום כשאומרים שהשביעית בשנת תשע"ה, וכך כותבים בשטרות ובכתובות, וכך כתבנו למעלה. (אמנם רבים כותבים את תאריכי התנ"ך על פי סדר עולם, וכך יוצא שחשבון השנים מוקדם בשנה אחת, שלא כפי שאנו מונים היום).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ד – ימי בית המקדש השני

לאחר שבעים שנה מעת חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3,410 למניין שאנו מונים לבריאת העולם, החלו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני. בסמוך להתחלת בנייתו עלה עזרא הסופר מבבל, ויחד עם בית דינו חזר וקידש את הארץ למצוותיה. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והיו חברים בבית הדין הגדול הזה מאה ועשרים זקנים, ומהם אחרוני הנביאים, חגי, זכריה ומלאכי, וכן דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

אמנם חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, מפני שכבר למדנו שמצוות השביעית תלויה ביובל, ודין היובל תלוי בישיבת כל השבטים על אדמתם, כל שבט ושבט בנחלתו. כאשר לכל אדם מישראל יש נחלה שממנה הוא יכול להתפרנס, וגם אם יאלץ למוכרה מפני עוניו, ביובל תחזור הקרקע אליו או ליורשיו. ובימי בית המקדש השני רק מקצת מישראל שבו לארץ מגלותם, והם היו בעיקר מבני שבט יהודה, בנימין ולוי, וממילא לא ישבו שנים עשר השבטים בנחלתם, ומדין התורה לא התחייבו במצוות היובל והשביעית. אבל חכמים, היינו עזרא ובית דינו, תקנו למנות שמיטות ויובלות, ולקיים את מצוות השביעית מדבריהם. וכך נמשך הדבר במשך כל ימי בית המקדש השני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה. 3


  1. גיטין לו, א: "רבי אומר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע (ביובל) ואחת שמיטת כספים (בשביעית), בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים". וכן מובא במו"ק ב, ב; וקידושין לח, ב. ואמנם יש דעה של תנאים לפיה, השביעית אינה תלויה ביובל (תורת כהנים בהר, הובא ברש"י גיטין לו, א). אולם מפורש בירושלמי שהלכה כרבי (שביעית י, ב; דמאי ב, א; גיטין ד, ג). וכן עולה מסוגיות הבבלי, שבזמן שהיובל בטל גם השביעית בטלה (מבוא לשבה"א א-ג). וכן פסק רמב"ם י, ט; תוס' ערכין לב, ב, 'מנו'; סמ"ג עשין קמח; סמ"ק רנט; יראים קסד. וכ"כ רשב"א, ריטב"א ור"ן לגיטין לו, ב; תשב"ץ ג, רא; מבי"ט ב, סד; מהרי"ט יו"ד נב; מהרלב"ח קמג; מהרשד"ם, נבחר מכסף יו"ד כג; ישועות מלכו יו"ד נו; אבנ"ז יו"ד תנח. וכ"כ ב"ח, סמ"ע, מהריק"ש, כנה"ג על שו"ע חו"מ סז, א. וכ"כ שמן המור יו"ד ד; רב פעלים א, סו"י ו, י; אחיעזר ב, יו"ד לט; מרן הרב במבוא לשבת הארץ.

    וקשה שמצינו (ערכין לא, ב), שדין קניית בית בערי חומה נהג בימי בית המקדש השני, וכן דין עבד עברי (כריתות יא, א), ודינים אלו נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג. תירץ ר"ת (תוס' גיטין לו, א), שאכן היובל חל מהתורה בימי בית המקדש השני, מפני שדי שיהיו אחדים מכל שבט במקומם כדי שיחול היובל, וירמיהו החזיר מקצתם בימי יאשיהו, ומהם שחזרו עם עולי בבל. אולם כפי שלמדנו דעת רובם המכריע של הפוסקים שדין השביעית בימי בית המקדש השני היה מדרבנן. לפיכך ביארו רמב"ן, ר"ן וריטב"א (גיטין שם), שרק כאשר רוב בני כל שבט חיים בנחלתם היובל חל, אלא שמדברי חכמים גם חלק מדיני היובל נהגו בימי בית המקדש השני. ומהרמב"ם משמע, שלא חלו בימי בית המקדש השני דיני יובל כלל, שכתב (י, ג): "אעפ"י שלא היה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות". אמנם אפשר שגם הוא יודה שמקצת דיני יובל חלו.

    חשבון השמיטות והיובל בימי בית המקדש השני: לדעת חכמים, לאחר שעלה עזרא הסופר וסיעתו בשנה השביעית לבניין בית המקדש השני החלו למנות שנים לשביעית וליובל (ערכין יג, א). בשנה השלוש עשרה עשו את השביעית הראשונה, ובשנה החמישים ושש קידשו יובל. ולדעת ר' יהודה, החלו בספירה מהשנה הראשונה לבניין המקדש (ערכין יב, ב; ועי' להלן בהערה 6).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ה – קשיי קיום השביעית והניסיון להתירה

לאחר חורבן בית המקדש השני היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מאוד. בנוסף לנגישׂוֹת הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעיתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך אספקת חילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, אחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בשביעית בדוחק, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א). ולכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו בלא שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא שנקרא 'כנסת הגדולה'? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו ועבדו בשביעית, עד שאמרו: "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל כיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא יכל להתעצם בהקמת בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

אבל בכל מה שהיה יכול היה מיקל, גם בניגוד לכללי ההלכה המקובלים. ולכן התיר לעבוד בבית שאן, קיסרין, בית גוברין וכפר צמח. וכן התיר ירק במוצאי שביעית (ירושלמי דמאי ב, א).

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שיעניש אותו, אולם רבי נמנע מלהענישו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, עבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שעורכים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית עבור פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שעבורם מתענים שירד גשם, והלא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? יש שפירשו שהתענו עבור הגויים, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר, וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו עבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי, שהיקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם). 4


  1. הואיל וחיוב השביעית מדברי חכמים, ביקש רבי להתיר את השביעית מפני דוחק העניים (קרבן העדה ופני משה), ומפני החשודים הרבים שממילא לא שמרו שביעית (פני משה). ומדבריהם עולה בבירור שביקש להתיר לגמרי את השביעית. ומהר"א פולדא פירש שרצה להתיר "דווקא בכדי חייהם". ויש שפירשו שרצונו להתיר היה בשנת בצורת (רש"ס, גר"א). ולחזו"א שביעית כב, ד, רבי סבר להתיר משום פיקוח נפש, ורבי פנחס בן יאיר לא חשב שיש בזה פיקוח נפש שכן אפשר להתקיים בעולשין. ע"כ. אולם מרן הרב קוק (במבוא לשבת הארץ פרק ג) ביאר כדברי המפרשים, שרצה רבי להתיר את השביעית לגמרי מפני הדוחק ומפני תקנת החשודים.
פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ו – חיוב שביעית לאחר חורבן בית המקדש השני

כפי שלמדנו, לאחר שנחרב בית המקדש השני, נמשכה החובה לשמור שביעית מדברי חכמים. וזאת משום שלדעת רוב התנאים והאמוראים, אף שקדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בעת כיבוש עולי מצרים נתבטלה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, קדושה שנייה שנתקדשה הארץ למצוותיה בימי עולי בבל נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש השני. ביאר הרמב"ם, שהטעם לכך מפני שקדושה ראשונה נתקדשה על ידי כיבוש, וממילא כשנלקחה הארץ מידם של ישראל, בטל הכיבוש והארץ נפטרה מהמצוות התלויות בה. אבל כשעלו עולי בבל לארץ, לא קדשו את הארץ על ידי כיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה על ידי ההתיישבות, והחזקה לא התבטלה על ידי החורבן והגלות. משמעות החזקה היא 'טענת זכות' שאינה בטלה על ידי החרבת הארץ בידי זרים. כלומר, כיוון שנתן ה' את הארץ לישראל, וכבר חיו בה ישראל קרוב לאלף שנה, והקימו בה ממלכה ובנו את בית המקדש הראשון ושרתה בו השכינה, ואף מלכי הגויים הכירו בזכותם של ישראל על ארצם כפי שנאמר בהצהרת כורש – כיבוש הארץ על ידי זרים אינו יכול לבטל את טענת זכותנו על הארץ, וממילא קדושתה לעניין המצוות התלויות בה אינה בטלה.

אמנם כבר למדנו (בהלכה ד), שרק כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, היובל והשביעית חלים מהתורה, וכיוון שעולי בבל לא זכו לזה, חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, וחובה זו נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש.

אולם קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני התבטל בית הדין שהיה מקדש חודשים על פי עדים ומעבר שנים ומונה יובלות, ויש ראשונים שסוברים שמאז בטלה החובה לשמור שביעית. כי דין השביעית תלוי ביובל, וכאשר פסקו למנות שנים ויובלות התבטלה לגמרי החובה לשמור שביעית, ורק מצד מידת חסידות המשיכו לשמור שביעית. ודעת רובם הגדול של הראשונים, שגם לאחר ביטול בית הדין נשאר החיוב לשמור שביעית מדברי חכמים. 5


  1. רוב הראשונים והאחרונים סוברים ששמיטה בזמן הזה מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהערה 3. ויש אומרים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה, ורק מצד מנהג חסידות יש שנהגו בו. כך דעת רז"ה (תרומות מה, ד), ראב"ד, או"ז בשם רשב"ם, נמוקי יוסף. וכ"כ מאירי (מגן אבות טו), וכתב: "רבים אשר אתנו מהגאונים והרבנים". ורשב"ש סי' רנח כתב: "הרבה גדולים סוברים שאינה נוהגת אפילו מדבריהם", וכתב שכן סוברים גם בה"ג, רבי יהודה הנשיא אלברצלוני, רבינו יהודה בן יקר. ויסוד דבריהם שדין השביעית תלוי לגמרי ביובל, וממילא, מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה שמיטות ויובלות, בימי הלל השני בשנת ד' אלפים קיט (359 למניינם), בטלה גם מצוות השביעית. ועל כן מצינו שבימי האמוראים הראשונים נהגו שמיטה, כי עדיין לא בטל בית הדין שמנה יובלות (ועי' במבוא לשבה"א יא).

    ויש שדייקו מהרמב"ם ששביעית בזמן הזה מהתורה, אולם יכלו לטעון כך מפני שהיתה בידם גרסה מוטעית בהל' שמיטה ויובל י, ט, אבל לפי הגרסה הנכונה, הרמב"ם כתב במפורש ששביעית בזמן הזה מדרבנן. והרב רבינוביץ בהקדמתו מבאר שלרמב"ם חובת שביעית בזמן הזה מחמת המנהג, שהוא חיוב דרבנן מדרגה נמוכה יותר, שכן לא תקנו לנהוג כך במפורש. ומדברי הרמב"ן (ספר הזכות על הרי"ף לגיטין לו, א) משמע ששמיטה מהתורה, אולם במכות ג, ב, כתב במפורש שהשביעית מדרבנן. וכן למדו בדעתו הרא"ש במכות א, ג, והרשב"ש. נמצא שאין אפילו ראשון אחד שכתב בבירור ששמיטה בזמן הזה מהתורה. אמנם היו מעטים מבין האחרונים שסברו שהשביעית מהתורה, ויש שרצו לדייק כך מדברי ראשונים אחרים, ומן הסתם גם נשענו בדבריהם על הגרסה המוטעית ברמב"ם (נצי"ב במשיב דבר ב, נו; ולכך נוטה בבית הלוי ג, א). אולם דבריהם נדחו על ידי רובם המכריע של הפוסקים (עיין מבוא לשבת הארץ א-ט; יבי"א ח"י יו"ד לז).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ז – חשבון השנה השביעית לימינו

בית המקדש השני נבנה בשנת 3,410 למניין שאנו מונים לבריאת העולם, והתקיים במשך 420 שנה, ובמוצאי השנה השביעית חרב (ערכין יא-יב; תענית כט, א).

לדעת רבים, החורבן היה בשנת 421 לקיומו של המקדש, היא שנת 3,830 לבריאת העולם, כלומר השנה הראשונה למחזור השמיטה, לפיכך שנת השמיטה כיום היא תשע"ה (ר"ת, ר"י, רמב"ן, ר"ן, תרומה, ב"י ורמ"א חו"מ סז, א; רמב"ם). ויש אומרים שבית המקדש חרב בשנת 420 לקיומו, היא שנת 3,829 לבריאת העולם, וזו השנה הראשונה למחזור השמיטה, לפיכך שנת השמיטה כיום היא תשע"ד (רש"י, טור).

עוד ספק התעורר, יש סוברים ששנת היובל אינה בחשבון השמיטות, כך שלאחר כל שבע שמיטות, מפסיקים לספור שנה, כנגד היובל, ורק לאחר מכן חוזרים לשבעה מחזורים נוספים של שבע שנים, וכן יש לנהוג גם לאחר חורבן הבית. לשיטתם השביעית חלה בשנת תשע"ב. אולם לדעת הגאונים, מעת שחרב בית המקדש השני הפסיקו למנות יובלות, ונמצא ספירת השביעיות רצופה. וכתב הרמב"ם שדעתו היתה שצריך להמשיך למנות גם יובלות, אלא שהואיל והמסורת כדעת הגאונים, כך יש לנהוג למעשה, "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות" (רמב"ם שמיטה ויובל י, ד-ו). והראב"ד נותר בדעה שגם בזמן הזה יש למנות את היובלות, והשביעית היתה בתשע"ב. 6


  1. שנת היובל היא שנת החמישים למחזור השמיטה, אלא שנחלקו התנאים האם היא נכללת בתוך מחזור השמיטות. לדעת ר' יהודה שנת היובל בכלל מניין השמיטה, כך שהמחזור השלם הוא 49 שנים, ושנת היובל נמנית כשנה הראשונה למניין השביעית הבאה. ולדעת חכמים היובל מוסיף עוד שנה מחוץ לחישוב השמיטות, כך שהמחזור השלם 50 שנה (ר"ה ט, א).

    לר"ת ור"י הלכה כר' יהודה, ותחילת חישוב השמיטות משנת הקמת בית המקדש, כמבואר בערכין יב, ב, לפי שיטת ר' יהודה. והחורבן היה בשנת 421 לבניינו, 3,830 לבריאת העולם (70 לסה"נ), ושנה זו היתה הראשונה לשמיטה, נמצא שהשביעית כיום בשנת תשע"ה. וכך סוברים ראשונים רבים.

    גם לרש"י (ע"ז ט, ב) הלכה כר' יהודה, אלא שמנו את שנות השמיטה מהשנה השביעית להקמת בית המקדש השני. והחורבן היה בשנת 420 לבניינו, 3,829 לבריאת העולם (69 לסה"נ), ושנה זו היתה הראשונה לשמיטה, נמצא שהשביעית כיום בשנת תשע"ד, וכן סוברים הרא"ש (ע"ז א, ז), והטור (חו"מ סז).

    הרמב"ם מסכים עם רש"י שהחורבן היה בשנת 420 לבניינו, אלא שלדעתו הלכה כחכמים (כדלהלן), והחלו למנות מהשנה השביעית לבניין בית המקדש, ושנת החורבן נקראת השנה שלאחר החורבן, והיא היתה מוצאי שביעית. נמצא שלמעשה דעתו כדעת ר"ת, ששנת 3,830 היא השנה הראשונה לשמיטה.

    לדעת רמב"ם וראב"ד שמיטה ויובל י, ד; ו, הלכה כחכמים. ולדעתם גם לאחר שנחרב הבית יש להמשיך למנות יובלות, כלומר להוסיף עוד שנה לחשבון כל שבע שמיטות. לפי זה יוצא ששנת היובל האחרונה היתה בשנת תשס"ה והשמיטה שאחריה בשנת תשע"ב. אולם דעת הגאונים שאמנם הלכה כחכמים שהיובל אינו בחשבון השמיטות, אבל לאחר החורבן כבר אין מונים יובלות, ובכך מתאחד חשבונם עם חשבון ר"ת וסיעתו. וכיוון שכך המנהג והקבלה ביד הגאונים, ביטל למעשה הרמב"ם את דעתו. והראב"ד נשאר בדעתו שגם היום צריך למנות יובלות, וסבר שאולי גם הגאונים מסכימים לכך.

    נמצא שיש לנו שלוש דעות במניין השמיטות (רש"י – תשע"ד; ראב"ד – תשע"ב; ר"ת והגאונים – תשע"ה), ואף שעד סוף תקופת הראשונים עדיין המחלוקת לא הוכרעה, והטור סבר כרש"י, והראב"ד נותר בדעתו, מ"מ במשך הזמן נתקבל המנהג כדברי ר"ת והגאונים, וכ"כ ב"י ורמ"א חו"מ סז, א. וכן סיכם בשו"ת מהרלב"ח סי' קמג. וכן הכריע בספר חרדים הקדמה למצוות התלויות בא"י. וכ"כ המבי"ט א, נ, בתגובה למי שערער על החשבון.

    ואף שהמנהג הוכרע לגבי שביעית, ואין מי ששומרה בשנה אחרת, עדיין יש שהורו מחמת ספק השנים שלא לברך על פדיון מעשר שני שנוהג בשנים א' ב' ד' ה' לשביעית, וכ"כ הרב אלישר (ספר איש אמונים ל, א, סק"ז). אולם למעשה מוסכם לברך כפי שכתבו בשו"ת אבקת רוכל (סי' ד), וברכ"י (יו"ד שלא, כג). ועדיין היו שסברו שנכון מחמת ספק השנים להפריש מספק גם מעשר שני וגם מעשר עני. כ"כ בשו"ת רדב"ז (ב, תשלא); הלכות קטנות (ב, קמג); הרב אלישר (שמחה לאיש יו"ד כו), ושכן נהג מורו בעל ספר בני בנימין; לוח דינים של גאוני ירושלים משנת רס"ט (אות סט). אמנם באבקת רוכל (סי' ד), וברכי יוסף (שלא, כג) לא כתבו שיש להתנות. וכן נוהגים למעשה. ובשו"ת מטה יוסף (יו"ד ט) כתב שהמנהג להתנות הוא מנהג בורות כנגד מנהג ישראל. והובאו הדברים בחזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' קצא, הערה ה), אבל סיכם למעשה שהרוצים להחמיר ולהתנות רשאים לעשות כן.

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ח – גבולות ארץ ישראל – עולי מצרים ובבל

כשקידש עזרא עם בית דינו את הארץ למצוותיה, קידש את המקום שבו התיישבו עולי בבל, ומקום התיישבותם היה בשטח קטן משטח התיישבותם של עולי מצרים. אולם כיוון שמקום התיישבותם של עולי בבל נתקדש, חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה.

כל עבודות השדה האסורות בשביעית אסורות בכל השטח שנכבש על ידי עולי מצרים וגם בסוריה. אולם גזירת ספיחים, שגזרו חכמים שלא לאכול מירקות שצמחו מאליהם בשביעית, חלה רק על השטח שנתקדש על ידי עולי בבל (רמב"ם, סמ"ג, חינוך ועוד). ויש מקילים וסוברים שבגבול עולי מצרים וסוריה אף מותר לאכול את פירות השביעית לאחר זמן הביעור (ר"ש). ויש אומרים, שגם אין בפירותיהם קדושת שביעית (גר"א). 7

בפשטות, כל מקום שבריבונות מדינת ישראל חייב במצוות התלויות בארץ, כפי מדרגת גבול עולי בבל. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' תרומות א, ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזה הוא הנקרא כיבוש רבים". וכבר ביאר מרן הרב קוק שלציבור היהודי ונבחריו יש מעמד של מלכות (משפט כהן קמד), ולכן מה שנכבש על ידי מדינת ישראל נחשב ככיבוש רבים. אמנם יש שפקפקו בכך, או מפני שאולי אין לציבור ונבחריו מעמד של מלכות, או מפני שאולי צריך שהסנהדרין יקדשו את המקום הנכבש, או מפני שאולי צריך לכבוש קודם את מרכז הארץ. ויותר נראה שיש לכל המקומות שבריבונות ישראל דין עולי בבל.

למעשה, לגבי הנגב והערבה, אין כל כך צורך לדקדק בקווי גבולות עולי בבל ועולי מצרים, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ממילא אין ביניהם הבדל משמעותי, כי כל איסורי השביעית זולת גזירת ספיחים חלה גם בתחום עולי מצרים. וגם אם נאמר ששטחים מסוימים אינם נחשבים בגבול עולי מצרים, אזי מסתבר שהריבונות הישראלית יוצרת חיוב לכל ענייני המצוות התלויות בארץ. קל וחומר שכן הדין לגבי הגולן, הואיל ולרוב הפוסקים הוא בתחום עולי בבל. לפיכך, יש להקפיד בכל דיני שביעית בכל גבולות מדינת ישראל. 8


  1. משנה שביעית ו, א: "כל שהחזיקו עולי בבל… לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים… נאכל אבל לא נעבד". לרמב"ם ד, כו, מה שאמרו "לא נאכל" הכוונה שגזרו חכמים שם על הספיחים שלא יאכלו (כמבואר לעיל ג, ד), ובגבול עולי מצרים לא גזרו והספיחים מותרים באכילה. וכן דעת רוה"פ, ומהם: סמ"ג, חינוך, כפתור ופרח, תפא"י, נבחר מכסף, חזו"א, משפטי ארץ יז, ד; מאמ"ר ב, ז. ויש אומרים שבנוסף לכך שבגבול עולי מצרים אין גזירת ספיחים, גם לא חל על הפירות שגדלים שם דין ביעור (ר"ש ורמב"ן לפי מרן הרב שבה"א ד, כו, 16). ויש אומרים שגם אין דין קדושת שביעית על הפירות שבגבול עולי מצרים, אלא רק איסור עבודה יש שם (מהרי"ט, הגר"א, פאת השולחן).

    דין סוריה כדין גבול עולי מצרים, ואף שבזמן בית המקדש הראשון בגבול עולי מצרים חיוב המצוות היה מהתורה ובסוריה מדרבנן, בזמן הבית השני בשניהם חל החיוב מדרבנן. וכל איסורי העבודה בשדה חלים בסוריה כבשאר המקומות, ורק לעניין אחד יש הבדל, שתקנו חכמים לשנות בדרך עיבוד פירות השביעית, לעשותם בכלים קטנים או בשינוי אחר, כדי שיזכרו שהם פירות שביעית, כמבואר לעיל ג, ג. ולא תקנו זאת על פירות שבסוריה, וכפי שאמרו במשנה שביעית ו, ב: "עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקים". כך היא דעת הרמב"ם. ולדעת ר"ש, גם בגבול עולי מצרים אין צריך לשנות בדרך עיבוד הפירות.

    כתב במור וקציעה (או"ח שו) שהדינים שקבעו חכמים לגבי גבול עולי בבל התרחבו וחלו בעת מלכות חשמונאי על כל תחום מלכותם. אולם אחר שנלקחו מידינו חזרו הדינים לחול רק על המקומות הראשונים שהתקדשו על ידי עולי בבל. (ועיין תבואות הארץ עמ' כא; מעדני ארץ שביעית ח, ג). כמו כן יש דיון האם רוב עבר הירדן המזרחי נחשב בגבול עולי בבל (סמ"ג עשה קסא בשם ר"ת; תשב"ץ ג, קצח), או רק בגבול עולי מצרים (ראב"ד שמו"י ד, כח).

  2. לגבי שטחי הערבה הדרומית עד אילת, רבים סוברים שגבול עולי מצרים לא הגיע עד שם (אור לציון שביעית ו, א; ילקוט יוסף שביעית והלכותיה א, ה; שבט הלוי ה, קעג). ויש אומרים שגבול עולי מצרים המבואר בפרשת מסעי כולל עד אילת (רס"ג, הרב טיקוצ'ינסקי ספר ארץ ישראל כו, ב; מאמ"ר ב, ט, 23; קטיף שביעית ד, א, 2. ועיין אוצר ארץ ישראל לרב ישראל אריאל חלק ה פרק ל). ויש אומרים שבזמן שלמה התפשטה המלכות עד אילת וכל השטח התקדש בקדושת עולי מצרים (ציץ אליעזר ג, כג; הרב גורן ב'משנת המדינה' עמ' 31; ועיין במשמרת השביעית בקונטרס שבסופו).

    לגבי מעמד הריבונות של מדינת ישראל: יש סוברים שאינו משנה את הדין (ארץ חמדה ח"א שער ג' ו, ג; יג, ב; ולכך נטה באהלה של תורה ח"ג א, ד. וכך משמע מעמדת הרבנים החרדים, וכפי שכתב הרב קלמן כהנא בסוף 'השביעית תשמטנה'). ויש אומרים שהכיבוש והריבונות הישראלית מחייבים במצוות כדין עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב גרשוני אור המזרח כב עמ' 159; הרב גורן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 49-63; הרב אריה שטרן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 70-71; הרב ויטמן שמיטה ממלכתית פרק יא, 6; הרב זולדן 'מלכות יהודה וישראל' סי' כד; הרב נחמיה ראטה, אור הנר ב עמ' 32-33). וכן מסתבר, מה עוד שכל הנגב עד אילת הוא בתחום מלכות שלמה ואולי אף בגבולות פרשת מסעי.

    קל וחומר לגבי הגולן, שלדעת רבים הוא בתחום עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב ישראלי כמובא ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 194; הרב יגאל אריאל ב'ארץ ירדן וחרמונים' עמ' 186).

    אמנם בשעת הדחק, ניתן לצרף את הדעות המקילות, הסוברות שאין חובת ביעור וקדושת שביעית בגבול עולי מצרים (אלא רק איסור עבודה). ואמנם לעניין גזירת ספיחים יש יותר מקום להקל, אלא שאין לכך משמעות כיום, שכן אין מי שטורח לקטוף צמחים שגדלו מאליהם. כך שבפועל אין לקולא זו שבגבול עולי מצרים משמעות למעשה. וכן בשעת הדחק אפשר לצרף את הדעות המקילות וסוברות שהנגב הדרומי אינו בגבול עולי מצרים, ושאין הריבונות הישראלית יוצרת חיוב ומותר לעבוד שם. אבל ההוראה הרגילה היא, שכל דיני שביעית חלים בכל גבולות מדינת ישראל כדין עולי בבל. לפיכך, אין צורך לשרטט את הדעות השונות היכן עובר גבול עולי בבל בנגב ובערבה.

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ט – אמירה לגוי לעבוד בקרקע ישראל

כידוע, אף שמותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אסרו חכמים ליהודי לבקש מהגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא איסור 'שבות' או 'אמירה לגוי'. בכלל זה גם אסרו לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים בשבת, ואיסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות' (פנה"ל שבת כה, א; ט, יא-יב; כה, ד). וכן הדין בשאר איסורי תורה שעונשם מיתה, שאסור לבקש מגוי לעשותם, ואף אסור לבקש מגוי לעשות איסורי חכמים שנקבעו כסייג להם, וגם איסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות'.

אבל התעורר ספק לגבי איסורי תורה שחומרתם פחותה, שאין בהם עונש מיתה, האם גם בהם יש איסור 'שבות' (ב"מ צ, א). למעשה, אף שיש מתירים, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש). אולם כאשר האיסור הוא מדברי חכמים, מוסכם שמותר לומר לגוי לעשותו, שאין איסור 'שבות דשבות' באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה.

לפיכך, כיוון שלא קבעה התורה עונש מיתה לעובר על השביעית, גם כאשר מצוות השביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות בשביעית מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכיום שהשביעית מדברי חכמים, מותר מעיקר הדין לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.

אמנם יש סוברים שמצוות השביעית שהארץ עצמה תשבות, ובכלל המצווה למנוע מגוי לעבוד בשדה שלנו, מפני שהוא מפר בכך את השביתה, קל וחומר שאסור לומר לו לעשות מלאכה בשדה (מנחת חינוך קיב, ב). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שמצוות השביעית היא שישראל ישבתו, ואין מצווה שהארץ תשבות, ולכן מותר ליהודי בשביעית לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכן הלכה. ולמעשה, אף שכיום מצוות השביעית מדברי חכמים, נוהגים להקל במלאכה שיסודה מהתורה רק במקרים דחוקים, ובמלאכה שיסודה מדברי חכמים גם שלא בשעת הדחק.

לפיכך, מותר לקבלן כבישים שצריך לשתול שיחי סרק בצידי הכביש כדי למנוע סחף, לשכור גוי בשביעית שיכין את האדמה וישתול את השיחים (לעיל ב, י). וכן מותר לקבלן בתים שצריך להכין את הקרקע שסביבות הבניינים לצורך גינה, לשכור גוי שיישר את הקרקע ויפרוש עליה אדמת גן (לעיל ב, ז). ולכתחילה נכון ליצור עסקה כזו שגם הגוי יהיה שותף ברווחים שבה, שאז הוא עושה את מלאכתו עבור עצמו. 9


  1. הגמ' ב"מ צ, א, לא פשטה את הספק, האם גם בשאר איסורי תורה שאין עליהם עונש מיתה אסרו חכמים לומר לגוי לעשות את הדבר האסור לצורך היהודי. יש אומרים שהואיל ואיסור אמירה לגוי מדברי חכמים, הדין הוא שיש להקל בספק שהועלה בגמרא (הובא ברא"ש ומאירי). ודעת רובם המכריע של הפוסקים להחמיר. וכ"כ רמב"ם ורא"ש. וכן נפסק בב"י ורמ"א יו"ד רצז, ד (השני). וכן בשו"ע אה"ע ה, יד; חו"מ שלח, ו.

    אלא שנחלקו הפוסקים במצב שהגוי עושה את הדבר לצורך עצמו, כגון שהוא מרוויח מכך אחוזים. יש אומרים שמותר, הואיל ואינו עושה זאת רק עבור היהודי, וכך סוברים: רמ"א יו"ד רצז, ד (השני) עפ"י הגהות מרדכי, הגהות אשרי ומ"מ. ומנגד כתב הש"ך שם ד', שרבים אוסרים, והם: רש"י, ר"י, רא"ש, אגודה ונמוקי יוסף, וכן משמע מהרמב"ם, עי"ש. (בשבה"א קונ"א א, סוס"ק א, ביאר שטעם האיסור לדעתם מפני שנראה שהגוי עושה זאת בשליחות הישראל. עי"ש).

    אבל באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה אין איסור 'שבות דשבות', כלומר, מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים כסייג לאיסור תורה שאין עליו עונש מיתה. וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (פראג תקנט); רוקח כמובא בפר"ח או"ח תסח, א; ברכ"י תקנא, ד; פמ"ג משב"ז שז, ד; ערך השולחן תרצו, א; חזו"ע שבת ח"ג עמ' תצב-ה. לפי זה גם כשהשביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, וכיום שהשביעית כולה מדברי חכמים, מותר לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.

    אמנם יש שלמדו מע"ז טו, ב, שהמצווה היא שהארץ תשבות, ולכן אסור לישראל להניח לגוי שיעבוד בשדהו. כ"כ בתוס' רבנו אלחנן שם, מהרש"ל (ב"מ צ, א), ומנחת חינוך (קיב, ב). אולם מדברי התוס' ע"ז שם 'מי', עולה שהאיסור שישראל יעבוד, אבל אין מצווה שהארץ תשבות. וכן משמע מהחינוך קיב; בית יצחק יו"ד ח"ב קכא, ח-ט. וכ"כ פאת השולחן כג, לא; מרן הרב קוק בשבת הארץ א, א; קונ"א א. וכן משמע מכל שאר הראשונים והאחרונים שלא הזכירו שיש איסור שהגוי יעבוד בקרקע, וכפי שכתב האדר"ת (המובא בסוף שבה"א), שלא הזכיר זאת שום תנא ואמורא, ראשונים ואחרונים. וכ"כ רשז"א (מעדני ארץ שביעית יג), ובניין אב ג, מא. וכיוון שדעת רובם המכריע של הפוסקים להקל, וגם שביעית בזמן הזה מדרבנן, ברור ופשוט שאין לחוש כלל לדעת המחמירים.

    כאשר יהודי מבקש מגוי לזרוע עבורו בשדהו, מה שגדל בשדה היהודי מותר באכילה ואין עליו גזירת ספיחים, מפני שהגזירה היא סייג לעוברי עבירה, אבל כאשר גוי עושה זאת, אין בדבר איסור (רמב"ם בשו"ת פאר הדור טו; מרן הרב שבה"א קונ"א א, א).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

י – אמירה לגוי לעבוד בשדה של הגוי

מותר לכתחילה להשכיר לנוכרי כלים חקלאיים כדי שיעבוד בהם בשדה שקנויה לו בארץ ישראל, ואין בכך איסור של סיוע לדבר עבירה, הואיל ואין על הגוי מצווה לשבות בשביעית. בעבר כשהיו חורשים בבהמות, היה מותר לישראל להשכיר את בהמתו לגוי לצורך חרישה בשביעית, כי רק בשבת מצווה על ישראל שגם בהמתו תשבות, אבל בשביעית אין מצווה שהבהמה תשבות (ע"ז טו, ב).

וכן מותר לומר לגוי בשביעית: תחרוש את שדך כדי להשביחה, כי במוצאי שביעית אני מעוניין לחכור אותה ממך. משום שאין לגוי איסור לעבוד בשדה שלו בשביעית, והוא חורש בעיקר עבור עצמו, כדי שיוכל להרוויח כסף בהחכרתה לישראל (משנה שביעית ד, ג).

וכן מותר לתת לגוי כלי חרישה וחיטים כדי שהגוי יזרעם בשדהו בשביעית על מנת שיחלוק את היבול עם היהודי. מפני שאף בזמן שהשביעית היתה מהתורה, איסור האמירה לגוי הוא בקרקע של ישראל, אבל כאשר הקרקע שייכת לגוי אין איסור. 10


  1. משנה שביעית ד, ג, "חוכרין נירין מן הנוכרים בשביעית אבל לא מישראל". דעת רוב המפרשים, שהכוונה לסכם בשביעית עם הגוי לקבל ממנו אחר השביעית את שדהו החרושה בחכירה, ואף שגורמים בכך לגוי לחרוש את שדהו בשביעית. וכ"כ ריבמ"ץ, ר"ש, רע"ב, תפארת ישראל. וכן מבואר בתוספתא ג, ז. אמנם במשנה שם אמרו גם: "מחזיקין ידי גויים בשביעית אבל לא ידי ישראל". ובירושלמי שם הובאו שני פירושים: א) שהכוונה לסכם איתו שיחרוש כדי שהיהודי יחכור ממנו את השדה אחר השביעית. ב) לעודד אותו בעבודתו. ובבבלי גיטין סב, א, מובא רק הפירוש השני. ויש סוברים לפי זה, שרק לעודד אותו מותר, אבל אסור לסכם איתו שיחרוש בשדהו בשביעית כדי להחכירה ליהודי לאחר השביעית (יש שלמדו כך מרמב"ם ח, ח, ועוד מפרשים). אולם דעת רוב הראשונים שהדיון הוא על פירוש המשנה, אבל מוסכם למעשה שמותר לסכם עם גוי שיחרוש בשדהו בשביעית, כדי שיהודי יחכור את השדה ממנו לאחר השביעית. וכ"כ למעשה רא"ש, סמ"ג ופאת השולחן כח, ס"ק כה, וזאת משום שהגוי חורש עבור הרווח שלו. וכיוון שרוב הפוסקים מקילים, והוא גם דין דרבנן, שכן כל איסור אמירה לגוי מדברי חכמים בלבד, הלכה כמיקלים. ק"ו שיש סוברים שאין איסור אמירה לגוי בשאר איסורים, ק"ו ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ואין כלל איסור אמירה לגוי באיסור דרבנן, כמובא בהערה הקודמת. (ואף אם נקבל את לימודם של המחמירים מהמשנה שאסור לבקש מגוי לעבוד בשביעית בשדה שלו, אפשר לומר שהמשנה דיברה במצב שהשביעית מהתורה, ואמירה לגוי אסורה בשביעית, אבל בזמנינו גם הם יודו שאמירה לגוי מותרת).

    וכן פסקו למעשה מהריט"ץ (ישנות מז); נחפה בכסף ח"א יו"ד ד; פרי הארץ ג, ד, שמותר לתת לנכרי חיטים כדי שיזרעם בשדהו עבור ישראל. וכיום יש מהחרדים שמסכמים עם גויים שיגדלו עבורם ירקות בשביעית, וטוענים נגדם, על פי מה שלמדו מהרמב"ם ועוד מפרשים, שאסור לומר לגוי לעבוד בשדהו בשביעית. ואף שהם טועים ופוגעים במצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות ועוברים על "קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" (ויקרא כה, יד, ספרא שם) בכך שמעדיפים נוכרים על פני בני עמם שנוהגים על פי היתר המכירה (כמבואר להלן ט, א). מ"מ כפי המבואר לעיל, מותר לומר לגוי לעבוד בשדהו עבור ישראל. ועיין בשביתת השדה ג, ד, 10.

    יש להעיר: הקרקע שייכת לגוי רק אם נקנתה בפועל מיהודי או התקבלה מיד המלכות על פי החוק, אבל קרקעות שהגוי או אבותיו תפסו בכוח, נחשבות גזולות, ואין גזלתם מפקיעה את בעלות היהודי שממנו נגזלה. בפועל קרקעות רבות כיום נחשבות כקרקעות מדינה, וערבים השתלטו עליהן שלא כחוק, ואין דינן כקרקע של גוי. ויש אומרים עוד, שאפילו מה שמלכויות שונות כבשו בארץ, אינו מפקיע את בעלות הישראל. אמנם בפשטות לרוה"פ דינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל (ועיין במאמ"ר סי' כא, ובמאמרו של הרב עמיחי, קטיף שביעית עמ' 359-361).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

יא – דין פירות הגדלים בשדה של גוי

נחלקו הפוסקים בדין פירות שגדלו בשביעית בשדה של גוי. לדעת המבי"ט, הם קדושים בקדושת שביעית ולכן אסור לאבדם, אמנם כיוון שגדלו בקרקע של גוי מותר לסחור בהם. ואם יהודי יקנה אותם ויאסוף אותם מהשדה, יהיו פטורים מתרומות ומעשרות, כדין פירות שביעית שפטורים מתרומות ומעשרות.

לעומת זאת, המנהג בארץ ישראל היה שאין בפירות שגדלו בשדות הגוי קדושת שביעית כלל, כי קניינו של הגוי מפקיע אותם ממצוותם. וכיוון שאין עליהם דין שביעית, אם יהודי יקנה את הפירות ויאסוף אותם מהשדה, כיוון שחיוב תרומות ומעשרות תלוי במלאכת אסיפתם והיא נעשתה על ידי יהודי, יהיה חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. וחיזק מנהג זה רבי יוסף קארו בתשובותיו. וכיוון שרצו חכמי צפת לשמור על המנהג ושלא תתפתח מחלוקת, גזרו נידוי על מי שינהג קדושה בפירות שביעית שגדלו בשדות גוים ולא יפריש מהם תרומות ומעשרות.

אלא שהתעורר ספק האם יפרישו מהם מעשר שני או עני, שכן בשנים א' ב' ד' ה' של השמיטה מפרישים מעשר שני, ואילו בשנים ג' ו' מעשר עני, והשאלה מה הדין בפירות שגדלו בשדות הגוי בשביעית ונאספו על ידי יהודים. לדעת רבי יוסף קארו ורוב הפוסקים מפרישים מהם מעשר עני כהמשך לשנה הקודמת שהפרישו בה מעשר עני (רמ"א יו"ד שלא, יט). ויש שחששו להפריש מספק גם מעשר שני, ומרן הרב קוק כתב שכן ראוי לכתחילה. אמנם נוהגים שלא לברך על הפרשת תרומות ומעשרות, מתוך שמתחשבים גם בדעת המבי"ט. 11


  1. נחלקו תנאים (ירושלמי דמאי ה, ח), אם יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע את המצוות התלויות בארץ. לר' מאיר, אין קניין, היינו שקנייתו את הקרקע אינה מפקיעה אותה מהמצוות, ולר' יהודה ולר' שמעון יש קניין, שקניינו מפקיע אותה מהמצוות. וכן בבבלי (גיטין מז, א) נחלקו בזה אמוראים, לרבה אין קניין, ולר' אלעזר יש קניין. בירושלמי נפסק במפורש כר' יהודה ור' שמעון שיש לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחובת המצוות. וכ"כ רע"ב (פאה ד, ט; דמאי ה, ט). וכן דעת ר"ח וערוך כמובא בתחילת ההערה הבאה. אולם בבבלי קצת משמע שאין קניין, וכן דעת רוה"פ. וכ"כ הרמב"ם בהל' תרומות א, י: "גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינו ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות…" המבי"ט ביאר שגם בעוד הקרקע בידי הגוי היא חייבת במצוות. ואילו לר' יוסף קארו כשהקרקע בידי הגוי הוא מפקיעה מחיוב המצוות, ורק לאחר שיקנה אותה היהודי תחזור להתחייב, וזו כוונת ההלכה שאין קניין הגוי מפקיע את הארץ מהמצוות. וכן למד באבקת רוכל כד, באופן מיוחד לגבי שביעית מדרשת חכמים (ספרא בהר פרשה א): "לָכֶם ולא לאחרים", שאף אם נאמר שאין קניין לגוי בארץ ישראל לשאר מצוות, דין השביעית מיוחד שחל על קרקע שלכם ולא כשהיא בידי גויים. וכ"כ בפאת השולחן כג, כט.

    למעשה, דעת רש"ס שכל מצוות שביעית חלות על הפירות שגדלים בקרקע של גוי. וכן סובר המבי"ט, אלא שלדעתו אף שיש בהם קדושת שביעית, אין בהם איסור סחורה ואולי אף אין חובת ביעור, ולדעת בנו מהרי"ט (א, מג), אין עליהם איסור סחורה אבל הם חייבים בביעור. וכ"כ בספר חרדים פרק נו; של"ה, שערי צדק טז, יד; חזו"א כ, ז. וכתב מרן הרב (שבה"א קונ"א כ), שגם לדעת הסוברים שאין קניין לגוי, הכוונה שמדרבנן חלה המצווה, אבל מדאורייתא, הפירות שגדלים בשדה גוי פטורים ממצוות התלויות בארץ.

    אולם הדעה העיקרית כפי המנהג הוותיק בארץ ישראל, וכפי שפסקו חכמי צפת עם רבי יוסף קארו, שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בשדה גוי, ואם אספם יהודי, עליו להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואף נידו את מי שנהג אחרת. וכ"כ הטור (הל' א"י ב), רמ"א (יו"ד שלא, יט), מהריק"ש, דרישה, מהריט"ץ (ישנות צח); ברכ"י שלא, י. וכ"כ פאת השולחן כג, כט; מרן הרב קוק (שבה"א ד, כט); יבי"א ח"י יו"ד מב. וכן סוברים כל המסכימים להיתר המכירה (להלן ז, 3). וכיוון שחיוב תרומות ומעשרות חל בעת איסוף הפירות (מירוח), אם הגוי מכר את פירותיו ליהודי שיאספם מהשדה, חובה עליו להפריש מהם תרומות ומעשרות, שכן אין עליהם דין שביעית, כי בעוד היו בידי הגוי, הוא הפקיעם ממצוות השביעית. ועיין קטיף שביעית ע, י-טו.

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

יב – האם מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי

יש אומרים, שאסור ליהודי לעבוד בשביעית בקרקע ששייכת לגוי, מפני שההלכה כדעת הסוברים "אין קניין לגוי בארץ ישראל" (מבי"ט). ואף לדעת הסוברים שפירות שגדלו בשדות של גויים אין בהם קדושת שביעית, זהו מפני שבכוח בעלותו של הגוי להפקיע את הקדושה שבפירות, אבל אין בכוחו להפקיע את הקדושה שבקרקע עצמה, ולכן אסור ליהודי לעבוד בה (חזו"א).

ויש אומרים, שמותר ליהודי לעבוד בשביעית בקרקע ששייכת לגוי, והיתר זה כולל גם מלאכות שאיסורן מהתורה. מפני "שיש קניין לגוי בארץ ישראל", שאם קנה קרקע, אין המצוות התלויות בארץ חלות עליה, ובכלל זה גם מצוות השביעית. ויש אומרים, שאמנם בזמן שחיוב מצוות השביעית מהתורה, אין קניינו של הגוי מפקיע את מצוות השביעית, ואסור ליהודי לעבוד בקרקע ששייכת לגוי, אבל כאשר מצוות שביעית חלה מדברי חכמים בלבד, יש בכוח קניינו של הגוי להפקיע את המצווה, ומותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי בשביעית. 12


  1. בסנהדרין כו, א, לימדו חכמים זכות על יהודי שחרש בשדה בשביעית, שמא הוא אגיסטון. ופירשו ר"ח וערוך, וכן רש"י בפירושו הראשון, שהוא שכיר בקרקע של גוי. ובתוס' שם פירשו, שזה לפי הדעה שיש קניין לגוי להפקיע את חיוב המצוות. וכפי שהתבאר בהערה הקודמת שנחלקו בזה תנאים, אמוראים וראשונים. אם כן לפי שיטה זו, כיוון שקניין הגוי מפקיע את הקרקע ממצוותיה, מותר ליהודי לעבוד בקרקע ששייכת לגוי גם בזמן שחובת מצוות שביעית מהתורה.

    אמנם בגיטין סב, א, אמר רב שאסור לישראל לעבוד בקרקע של גוי, וכן פסק הרמב"ם (ח, ח). וביארו שהאיסור לדעתו מדרבנן משום מראית עין, שיחשבו שהקרקע של יהודי (מהריט"ץ ישנות מז). וחכמים שלימדו זכות על זה שעבד אולי חולקים על כך, ואולי העלו אפשרות שידוע היה במקומו שהוא שכיר, ולכן אין בעבודתו איסור מראית עין (עיין שו"ע או"ח רמג, א-ב). ולשיטה זו אפשר לומר שגם בזמן ששביעית מהתורה, מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי, כי רק משום מראית עין גזרו על כך, ועתה בטלה הגזירה, כפי שיבואר בהמשך.

    ורבים סוברים שההיתר ליהודי לעבוד בשדה של גוי (סנהדרין כו, א) הוא כאשר שביעית מדברי חכמים. ורב שאסר ליהודי לעבוד בשדה של גוי סבר שבזמנו, בעוד בית הדין קידש חודשים ומנה שנים, שביעית מדאורייתא (כדעה המובאת בתורת כהנים). אבל כיום שמוסכם על רובם המכריע של הראשונים ששביעית אינה מהתורה, מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי (מבוא לשבה"א יא; אוצרות יוסף; יבי"א ח"י מב, ו).

    כיוצא בזה כתב בספר התרומה (הל' א"י ח"ג עמ' תקצ), שכאשר חובת המצווה מהתורה, אין לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחיוב המצוות, אבל כאשר חובת המצווה מדברי חכמים, קניינו מפקיעהּ מהמצווה, וכדין סוריה שתמיד חיובה היה מדברי חכמים, והכל מסכימים שיש לגוי קניין להפקיעה מהמצוות (גיטין מז, א). וכ"כ מהר"י קורקוס (מובא בכסף משנה תרומות א, יג). וכן דעת הגר"א (יו"ד שלא, כח), ופאת השולחן כג, כט. ומה שפסק הרמב"ם (ח, ח), שגם כאשר השביעית מדרבנן אסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי, הוא משום מראית עין (מהריט"ץ ישנות מז). וביאר מרן הרב קוק, שגזירה זו נגזרה בעת שרוב הקרקעות היו בידי ישראל, אבל בזמן הגלות, כאשר רוב הקרקעות היו בידי גויים – בטלה הגזירה, ואין לחדשה בלא תקנה חדשה (שבה"א קונ"א כ). והוסיפו הגדולים שאחריו, שבכל אופן בעת שרגילים להשתמש ב'היתר מכירה', אף שרוב הקרקעות של ישראל, אין מקום לגזירה, שהכל יודעים שהם עובדים בשדה שנמכרה לגוי, כמובא בכרם ציון יט, גידולי ציון ד, ויבי"א י, מב, ו.

    מנגד, יש סוברים שאין קניין לגוי להפקיע את המצוות גם כאשר השביעית מדברי חכמים, ולכן הפירות הגדלים בשדהו קדושים בקדושת שביעית, ומצוות השביעית חלה עליהם. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, כך דעת רש"ס, מבי"ט, מהרי"ט, חרדים, של"ה וחזו"א. וממילא ברור שלדעתם אסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי. ומה שמובא (סנהדרין כו, א), שחכמים לימדו זכות על יהודי שעבד בשביעית שאולי הוא אגיסטון, הכוונה שהוא נמצא במצב של פיקוח נפש (תוס' גיטין סב, א, 'אין'). ויש אומרים, שאף לדעת הסוברים שאין על הפירות שגדלים בשדה גוי קדושה, מ"מ על הקרקע נותרה קדושה, ואסור ליהודי לעבוד בה, וכן מובא בבית יצחק, חזו"א, מעדני ארץ. ולא זו בלבד, אלא שיש שלמדו מדברי הכסף משנה (ד, כט), שאם יהודי זרע בשדה של גוי, חל על הגידולים איסור ספיחים. וכתב מו"ר הרב ישראלי (חוות בנימין א, ט, יב), שניתן לומר זאת רק כאשר השביעית מהתורה, אבל כשהיא מדרבנן ברור שאין איסור ספיחים. (עוד עיין בסוף הערה 10 שאין גזירת ספיחים על מה שהגוי זורע בשדה של יהודי).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה