ב – גבולות עולי מצרים ודין סוריה

גבולות הארץ שנתן ה' לישראל רחבים, מנהר מצרים ועד נהר פרת, שנאמר (בראשית ט, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". וכן נצטווינו (דברים א, ז-ח): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". וכן נאמר (יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".

וצווה ה' את ישראל שיכבשו תחילה את עיקר הארץ, היינו את עבר הירדן המערבי בגבולות שנאמרו בפרשת מסעי (במדבר לד), ולאחר שיישבו את נחלותיהם כראוי, ימשיכו להתרחב עד אשר יישבו את כל גבולות הארץ. וכיוון שסיחון ועוג פתחו במלחמה נגד ישראל, כבשו ישראל את ארצם, וכך נפלו בידי ישראל חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי, ובקשו בני השבטים ראובן וגד שתהיה נחלתם בעבר הירדן המזרחי ונענה משה לבקשתם (פנה"ל העם והארץ ג, יח).

ואף שארץ ישראל לכל מלֹא גבולותיה קדושה, חובת המצוות התלויות בארץ חלה רק על השטחים שנכבשו על ידי משה ויהושע בן נון וחולקו לשבטים. וגבולות אלה נקראים גבולות 'עולי מצרים'. ואף שבתוך נחלות השבטים שחילק יהושע נותרו מובלעות של גוים שעדיין לא כבשום בימי יהושע, כיוון שחולקו לשבטים, לאחר שנכבשו חלה עליהן קדושת הארץ והתחייבו בהן במצוות התלויות בה (רמב"ם תרומות א, ב).

והלכה היא, שכל מקום נוסף שיכבשו ישראל בארץ ישראל בשם רוב ישראל בהנהגת מלך או נביא יתקדש ויתחייבו בו בכל המצוות התלויות בארץ. אבל אם שבט אחד יכבוש נחלה נוספת בארץ, לא יתקדש אותו מקום למצוות הארץ. ודוד המלך כבש את סוריה (שמואל ב' ח, ג-יג), ואף שהיה מלך ישראל ופעל על פי בית הדין הגדול, כיבוש סוריה נחשב כיבוש יחיד, משום שהמצווה היתה שיכבשו ישראל תחילה את עיקר הארץ שבמערב הירדן, ובמיוחד את ירושלים. וכיוון שלא כבש תחילה את ירושלים, לא נתקדשה סוריה להיות כארץ ישראל, אלא מעמדה הוא מעמד ביניים, ורק מדברי חכמים חייבים לקיים בה את המצוות התלויות בארץ (גיטין ח, א-ב; ע"ז כ, ב – כא, א; רמב"ם תרומות א, ב-ד). [1. יסוד דברי הרמב"ם לגבי מעמד סוריה בספרי עקב: "דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?!" וכ"כ בתוס' גיטין ח, א, 'כיבוש יחיד'. ורש"י שם פירש שכיבושו נחשב כיבוש יחיד כי לא היו איתו כל ישראל ולצורכו כיבש.] ואף שמחמת הדוחק יכלו חכמים לפטור את סוריה מאיסור עבודה בשביעית, לא רצו לעשות כן, כדי שלא ילכו ישראל להשתקע בה ויעזבו את עיקר הארץ (ירושלמי שביעית ו, ב; ורמב"ם שביעית ד, כז).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן