חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – ימי בית המקדש השני

לאחר שבעים שנה מעת חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3,410 למניין שאנו מונים לבריאת העולם, החלו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני. בסמוך להתחלת בנייתו עלה עזרא הסופר מבבל, ויחד עם בית דינו חזר וקידש את הארץ למצוותיה. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והיו חברים בבית הדין הגדול הזה מאה ועשרים זקנים, ומהם אחרוני הנביאים, חגי, זכריה ומלאכי, וכן דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

אמנם חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, מפני שכבר למדנו שמצוות השביעית תלויה ביובל, ודין היובל תלוי בישיבת כל השבטים על אדמתם, כל שבט ושבט בנחלתו. כאשר לכל אדם מישראל יש נחלה שממנה הוא יכול להתפרנס, וגם אם יאלץ למוכרה מפני עוניו, ביובל תחזור הקרקע אליו או ליורשיו. ובימי בית המקדש השני רק מקצת מישראל שבו לארץ מגלותם, והם היו בעיקר מבני שבט יהודה, בנימין ולוי, וממילא לא ישבו שנים עשר השבטים בנחלתם, ומדין התורה לא התחייבו במצוות היובל והשביעית. אבל חכמים, היינו עזרא ובית דינו, תקנו למנות שמיטות ויובלות, ולקיים את מצוות השביעית מדבריהם. וכך נמשך הדבר במשך כל ימי בית המקדש השני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה.[3]


[3]. גיטין לו, א: "רבי אומר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע (ביובל) ואחת שמיטת כספים (בשביעית), בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים". וכן מובא במו"ק ב, ב; וקידושין לח, ב. ואמנם יש דעה של תנאים לפיה, השביעית אינה תלויה ביובל (תורת כהנים בהר, הובא ברש"י גיטין לו, א). אולם מפורש בירושלמי שהלכה כרבי (שביעית י, ב; דמאי ב, א; גיטין ד, ג). וכן עולה מסוגיות הבבלי, שבזמן שהיובל בטל גם השביעית בטלה (מבוא לשבה"א א-ג). וכן פסק רמב"ם י, ט; תוס' ערכין לב, ב, 'מנו'; סמ"ג עשין קמח; סמ"ק רנט; יראים קסד. וכ"כ רשב"א, ריטב"א ור"ן לגיטין לו, ב; תשב"ץ ג, רא; מבי"ט ב, סד; מהרי"ט יו"ד נב; מהרלב"ח קמג; מהרשד"ם, נבחר מכסף יו"ד כג; ישועות מלכו יו"ד נו; אבנ"ז יו"ד תנח. וכ"כ ב"ח, סמ"ע, מהריק"ש, כנה"ג על שו"ע חו"מ סז, א. וכ"כ שמן המור יו"ד ד; רב פעלים א, סו"י ו, י; אחיעזר ב, יו"ד לט; מרן הרב במבוא לשבת הארץ.וקשה שמצינו (ערכין לא, ב), שדין קניית בית בערי חומה נהג בימי בית המקדש השני, וכן דין עבד עברי (כריתות יא, א), ודינים אלו נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג. תירץ ר"ת (תוס' גיטין לו, א), שאכן היובל חל מהתורה בימי בית המקדש השני, מפני שדי שיהיו אחדים מכל שבט במקומם כדי שיחול היובל, וירמיהו החזיר מקצתם בימי יאשיהו, ומהם שחזרו עם עולי בבל. אולם כפי שלמדנו דעת רובם המכריע של הפוסקים שדין השביעית בימי בית המקדש השני היה מדרבנן. לפיכך ביארו רמב"ן, ר"ן וריטב"א (גיטין שם), שרק כאשר רוב בני כל שבט חיים בנחלתם היובל חל, אלא שמדברי חכמים גם חלק מדיני היובל נהגו בימי בית המקדש השני. ומהרמב"ם משמע, שלא חלו בימי בית המקדש השני דיני יובל כלל, שכתב (י, ג): "אעפ"י שלא היה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות". אמנם אפשר שגם הוא יודה שמקצת דיני יובל חלו.

חשבון השמיטות והיובל בימי בית המקדש השני: לדעת חכמים, לאחר שעלה עזרא הסופר וסיעתו בשנה השביעית לבניין בית המקדש השני החלו למנות שנים לשביעית וליובל (ערכין יג, א). בשנה השלוש עשרה עשו את השביעית הראשונה, ובשנה החמישים ושש קידשו יובל. ולדעת ר' יהודה, החלו בספירה מהשנה הראשונה לבניין המקדש (ערכין יב, ב; ועי' להלן בהערה 6).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן