ו – חיוב שביעית לאחר חורבן בית המקדש השני

כפי שלמדנו, לאחר שנחרב בית המקדש השני, נמשכה החובה לשמור שביעית מדברי חכמים. וזאת משום שלדעת רוב התנאים והאמוראים, אף שקדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בעת כיבוש עולי מצרים נתבטלה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, קדושה שנייה שנתקדשה הארץ למצוותיה בימי עולי בבל נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש השני. ביאר הרמב”ם, שהטעם לכך מפני שקדושה ראשונה נתקדשה על ידי כיבוש, וממילא כשנלקחה הארץ מידם של ישראל, בטל הכיבוש והארץ נפטרה מהמצוות התלויות בה. אבל כשעלו עולי בבל לארץ, לא קדשו את הארץ על ידי כיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה על ידי ההתיישבות, והחזקה לא התבטלה על ידי החורבן והגלות. משמעות החזקה היא ‘טענת זכות’ שאינה בטלה על ידי החרבת הארץ בידי זרים. כלומר, כיוון שנתן ה’ את הארץ לישראל, וכבר חיו בה ישראל קרוב לאלף שנה, והקימו בה ממלכה ובנו את בית המקדש הראשון ושרתה בו השכינה, ואף מלכי הגויים הכירו בזכותם של ישראל על ארצם כפי שנאמר בהצהרת כורש – כיבוש הארץ על ידי זרים אינו יכול לבטל את טענת זכותנו על הארץ, וממילא קדושתה לעניין המצוות התלויות בה אינה בטלה.

אמנם כבר למדנו (בהלכה ד), שרק כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, היובל והשביעית חלים מהתורה, וכיוון שעולי בבל לא זכו לזה, חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, וחובה זו נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש.

אולם קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני התבטל בית הדין שהיה מקדש חודשים על פי עדים ומעבר שנים ומונה יובלות, ויש ראשונים שסוברים שמאז בטלה החובה לשמור שביעית. כי דין השביעית תלוי ביובל, וכאשר פסקו למנות שנים ויובלות התבטלה לגמרי החובה לשמור שביעית, ורק מצד מידת חסידות המשיכו לשמור שביעית. ודעת רובם הגדול של הראשונים, שגם לאחר ביטול בית הדין נשאר החיוב לשמור שביעית מדברי חכמים. [5. רוב הראשונים והאחרונים סוברים ששמיטה בזמן הזה מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהערה 3. ויש אומרים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה, ורק מצד מנהג חסידות יש שנהגו בו. כך דעת רז”ה (תרומות מה, ד), ראב”ד, או”ז בשם רשב”ם, נמוקי יוסף. וכ”כ מאירי (מגן אבות טו), וכתב: “רבים אשר אתנו מהגאונים והרבנים”. ורשב”ש סי’ רנח כתב: “הרבה גדולים סוברים שאינה נוהגת אפילו מדבריהם”, וכתב שכן סוברים גם בה”ג, רבי יהודה הנשיא אלברצלוני, רבינו יהודה בן יקר. ויסוד דבריהם שדין השביעית תלוי לגמרי ביובל, וממילא, מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה שמיטות ויובלות, בימי הלל השני בשנת ד’ אלפים קיט (359 למניינם), בטלה גם מצוות השביעית. ועל כן מצינו שבימי האמוראים הראשונים נהגו שמיטה, כי עדיין לא בטל בית הדין שמנה יובלות (ועי’ במבוא לשבה”א יא).

ויש שדייקו מהרמב”ם ששביעית בזמן הזה מהתורה, אולם יכלו לטעון כך מפני שהיתה בידם גרסה מוטעית בהל’ שמיטה ויובל י, ט, אבל לפי הגרסה הנכונה, הרמב”ם כתב במפורש ששביעית בזמן הזה מדרבנן. והרב רבינוביץ בהקדמתו מבאר שלרמב”ם חובת שביעית בזמן הזה מחמת המנהג, שהוא חיוב דרבנן מדרגה נמוכה יותר, שכן לא תקנו לנהוג כך במפורש. ומדברי הרמב”ן (ספר הזכות על הרי”ף לגיטין לו, א) משמע ששמיטה מהתורה, אולם במכות ג, ב, כתב במפורש שהשביעית מדרבנן. וכן למדו בדעתו הרא”ש במכות א, ג, והרשב”ש. נמצא שאין אפילו ראשון אחד שכתב בבירור ששמיטה בזמן הזה מהתורה. אמנם היו מעטים מבין האחרונים שסברו שהשביעית מהתורה, ויש שרצו לדייק כך מדברי ראשונים אחרים, ומן הסתם גם נשענו בדבריהם על הגרסה המוטעית ברמב”ם (נצי”ב במשיב דבר ב, נו; ולכך נוטה בבית הלוי ג, א). אולם דבריהם נדחו על ידי רובם המכריע של הפוסקים (עיין מבוא לשבת הארץ א-ט; יבי”א ח”י יו”ד לז).]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן