ח – גבולות ארץ ישראל – עולי מצרים ובבל

כשקידש עזרא עם בית דינו את הארץ למצוותיה, קידש את המקום שבו התיישבו עולי בבל, ומקום התיישבותם היה בשטח קטן משטח התיישבותם של עולי מצרים. אולם כיוון שמקום התיישבותם של עולי בבל נתקדש, חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה.

כל עבודות השדה האסורות בשביעית אסורות בכל השטח שנכבש על ידי עולי מצרים וגם בסוריה. אולם גזירת ספיחים, שגזרו חכמים שלא לאכול מירקות שצמחו מאליהם בשביעית, חלה רק על השטח שנתקדש על ידי עולי בבל (רמב"ם, סמ"ג, חינוך ועוד). ויש מקילים וסוברים שבגבול עולי מצרים וסוריה אף מותר לאכול את פירות השביעית לאחר זמן הביעור (ר"ש). ויש אומרים, שגם אין בפירותיהם קדושת שביעית (גר"א). [7. משנה שביעית ו, א: "כל שהחזיקו עולי בבל… לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים… נאכל אבל לא נעבד". לרמב"ם ד, כו, מה שאמרו "לא נאכל" הכוונה שגזרו חכמים שם על הספיחים שלא יאכלו (כמבואר לעיל ג, ד), ובגבול עולי מצרים לא גזרו והספיחים מותרים באכילה. וכן דעת רוה"פ, ומהם: סמ"ג, חינוך, כפתור ופרח, תפא"י, נבחר מכסף, חזו"א, משפטי ארץ יז, ד; מאמ"ר ב, ז. ויש אומרים שבנוסף לכך שבגבול עולי מצרים אין גזירת ספיחים, גם לא חל על הפירות שגדלים שם דין ביעור (ר"ש ורמב"ן לפי מרן הרב שבה"א ד, כו, 16). ויש אומרים שגם אין דין קדושת שביעית על הפירות שבגבול עולי מצרים, אלא רק איסור עבודה יש שם (מהרי"ט, הגר"א, פאת השולחן).

דין סוריה כדין גבול עולי מצרים, ואף שבזמן בית המקדש הראשון בגבול עולי מצרים חיוב המצוות היה מהתורה ובסוריה מדרבנן, בזמן הבית השני בשניהם חל החיוב מדרבנן. וכל איסורי העבודה בשדה חלים בסוריה כבשאר המקומות, ורק לעניין אחד יש הבדל, שתקנו חכמים לשנות בדרך עיבוד פירות השביעית, לעשותם בכלים קטנים או בשינוי אחר, כדי שיזכרו שהם פירות שביעית, כמבואר לעיל ג, ג. ולא תקנו זאת על פירות שבסוריה, וכפי שאמרו במשנה שביעית ו, ב: "עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקים". כך היא דעת הרמב"ם. ולדעת ר"ש, גם בגבול עולי מצרים אין צריך לשנות בדרך עיבוד הפירות.

כתב במור וקציעה (או"ח שו) שהדינים שקבעו חכמים לגבי גבול עולי בבל התרחבו וחלו בעת מלכות חשמונאי על כל תחום מלכותם. אולם אחר שנלקחו מידינו חזרו הדינים לחול רק על המקומות הראשונים שהתקדשו על ידי עולי בבל. (ועיין תבואות הארץ עמ' כא; מעדני ארץ שביעית ח, ג). כמו כן יש דיון האם רוב עבר הירדן המזרחי נחשב בגבול עולי בבל (סמ"ג עשה קסא בשם ר"ת; תשב"ץ ג, קצח), או רק בגבול עולי מצרים (ראב"ד שמו"י ד, כח).]

בפשטות, כל מקום שבריבונות מדינת ישראל חייב במצוות התלויות בארץ, כפי מדרגת גבול עולי בבל. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' תרומות א, ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזה הוא הנקרא כיבוש רבים". וכבר ביאר מרן הרב קוק שלציבור היהודי ונבחריו יש מעמד של מלכות (משפט כהן קמד), ולכן מה שנכבש על ידי מדינת ישראל נחשב ככיבוש רבים. אמנם יש שפקפקו בכך, או מפני שאולי אין לציבור ונבחריו מעמד של מלכות, או מפני שאולי צריך שהסנהדרין יקדשו את המקום הנכבש, או מפני שאולי צריך לכבוש קודם את מרכז הארץ. ויותר נראה שיש לכל המקומות שבריבונות ישראל דין עולי בבל.

למעשה, לגבי הנגב והערבה, אין כל כך צורך לדקדק בקווי גבולות עולי בבל ועולי מצרים, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ממילא אין ביניהם הבדל משמעותי, כי כל איסורי השביעית זולת גזירת ספיחים חלה גם בתחום עולי מצרים. וגם אם נאמר ששטחים מסוימים אינם נחשבים בגבול עולי מצרים, אזי מסתבר שהריבונות הישראלית יוצרת חיוב לכל ענייני המצוות התלויות בארץ. קל וחומר שכן הדין לגבי הגולן, הואיל ולרוב הפוסקים הוא בתחום עולי בבל. לפיכך, יש להקפיד בכל דיני שביעית בכל גבולות מדינת ישראל. [8. לגבי שטחי הערבה הדרומית עד אילת, רבים סוברים שגבול עולי מצרים לא הגיע עד שם (אור לציון שביעית ו, א; ילקוט יוסף שביעית והלכותיה א, ה; שבט הלוי ה, קעג). ויש אומרים שגבול עולי מצרים המבואר בפרשת מסעי כולל עד אילת (רס"ג, הרב טיקוצ'ינסקי ספר ארץ ישראל כו, ב; מאמ"ר ב, ט, 23; קטיף שביעית ד, א, 2. ועיין אוצר ארץ ישראל לרב ישראל אריאל חלק ה פרק ל). ויש אומרים שבזמן שלמה התפשטה המלכות עד אילת וכל השטח התקדש בקדושת עולי מצרים (ציץ אליעזר ג, כג; הרב גורן ב'משנת המדינה' עמ' 31; ועיין במשמרת השביעית בקונטרס שבסופו).

לגבי מעמד הריבונות של מדינת ישראל: יש סוברים שאינו משנה את הדין (ארץ חמדה ח"א שער ג' ו, ג; יג, ב; ולכך נטה באהלה של תורה ח"ג א, ד. וכך משמע מעמדת הרבנים החרדים, וכפי שכתב הרב קלמן כהנא בסוף 'השביעית תשמטנה'). ויש אומרים שהכיבוש והריבונות הישראלית מחייבים במצוות כדין עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב גרשוני אור המזרח כב עמ' 159; הרב גורן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 49-63; הרב אריה שטרן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 70-71; הרב ויטמן שמיטה ממלכתית פרק יא, 6; הרב זולדן 'מלכות יהודה וישראל' סי' כד; הרב נחמיה ראטה, אור הנר ב עמ' 32-33). וכן מסתבר, מה עוד שכל הנגב עד אילת הוא בתחום מלכות שלמה ואולי אף בגבולות פרשת מסעי.

קל וחומר לגבי הגולן, שלדעת רבים הוא בתחום עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב ישראלי כמובא ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 194; הרב יגאל אריאל ב'ארץ ירדן וחרמונים' עמ' 186).

אמנם בשעת הדחק, ניתן לצרף את הדעות המקילות, הסוברות שאין חובת ביעור וקדושת שביעית בגבול עולי מצרים (אלא רק איסור עבודה). ואמנם לעניין גזירת ספיחים יש יותר מקום להקל, אלא שאין לכך משמעות כיום, שכן אין מי שטורח לקטוף צמחים שגדלו מאליהם. כך שבפועל אין לקולא זו שבגבול עולי מצרים משמעות למעשה. וכן בשעת הדחק אפשר לצרף את הדעות המקילות וסוברות שהנגב הדרומי אינו בגבול עולי מצרים, ושאין הריבונות הישראלית יוצרת חיוב ומותר לעבוד שם. אבל ההוראה הרגילה היא, שכל דיני שביעית חלים בכל גבולות מדינת ישראל כדין עולי בבל. לפיכך, אין צורך לשרטט את הדעות השונות היכן עובר גבול עולי בבל בנגב ובערבה.]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן