ג – ימי חורבן בית המקדש הראשון

בעוונותינו הרבים גבר החטא, רבים נהו אחר עבודה זרה ולא קיימו כראוי את מצוות השביעית והיובל, עד שהקללה האמורה בתורה החלה להתקיים. מלכי הגויים החלו לגבור על ישראל, עד שבשנת 3,188 לבריאת העולם, תגלת פלאסר מלך אשור הגלה את בני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה מנחלתם בעבר הירדן המזרחי. מן הסתם רבים מבני אותם שבטים נמלטו לעבר הירדן המערבי, אבל כבר לא היתה להם קרקע. בכך הופר האיזון שבין כל בני שבטי ישראל, העוני גבר, וכבר לא ניתן היה לקיים את מצוות השביעית כראוי. וכן למדנו (בהלכה א), שרק כאשר כל השבטים יושבים על אדמתם, כל שבט ושבט במקומו ואינם מעורבים זה בזה, חייבים מהתורה לקיים את מצוות השביעית, שנאמר (ויקרא כה, י): “וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ” – “בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים” (ערכין לב, ב), והלכה היא שדין השביעית תלוי בדין היובל, וכאשר מצוות היובל התבטלה מהתורה, גם מצוות השביעית התבטלה מהתורה (גיטין לו, א).

ואע”פ כן, למרות הדוחק, המשיכו ישראל בהסכמת חכמי הדור לקיים את השביעית והיובל, מתוך תקווה שעוד מעט יחזרו הגולים למקומם ויחזרו היובל והשביעית לנהוג מהתורה. אולם החטאים גברו, ותוך כעשרים שנה, מלכות אשור הגלתה גם את השבטים שהיו שותפים במלכות ישראל. וכמאה ושלושים שנה לאחר מכן, גברו החטאים עוד, ובית המקדש נחרב, ואף שבטי יהודה, בנימין ולוי הוגלו מהארץ. אז התקיימה הקללה האמורה בתורה (ויקרא כו, לב-לה): “וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ”.

נמצא שקרוב לשבע מאות שנה חיו כל שבטי ישראל בנחלתם וחיוב השביעית והיובל היה מן התורה. ומעת שבני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה הוגלו מנחלתם שבעבר הירדן המזרחי, בשנת 3,188 לבריאת העולם, בטלה מצוות היובל מהתורה. אולם המשיכו ישראל לקיים את השביעית והיובל מדברי חכמים עוד 151 שנה. ובשנת 3,339 לבריאת העולם, במוצאי שנת השמיטה, נחרב בית המקדש הראשון, ופסקו ישראל למנות שמיטות ויובלות ולקיים את מצוותיהן. שהלכה היא שקדושה ראשונה שקידשו ישראל את הארץ למצוותיה בטלה עם חורבן בית המקדש. הרי שבסך הכל קיימו ישראל שבעה עשר יובלות, ואת היובל השבעה עשר לא סיימו אלא בשנת שלושים ושש ליובל נחרב בית המקדש הראשון (ערכין יב, ב; לב, ב; רמב”ם י, ג). [2. בגמרא ערכין לב, ב, מבואר שלאחר גלות שבטי ראובן גד וחצי המנשה בטל היובל. ודין שמיטה שתלויה ביובל יבואר בהערה הבאה. בשנת 3,206, 18 שנים אחר גלות ראובן וגד, הגלה שלמנאסר מלך אשור את שאר השבטים שנשארו במלכות ישראל.

מבואר בערכין לג, א, שלאחר כ-116 שנים, החזיר ירמיהו את עשרת השבטים, ויאשיהו בן אמון מלך עליהם, וחזר היובל לחול מהתורה (ועיין בהרחבות על כך). לפי המבואר בערכין יב, ב; לב, ב, גם לאחר שחזרו עשרת השבטים, המשיכה הספירה ברציפות, שכן לדעת חכמים גם לאחר שגלו המשיכו למנות יובל עבור השמיטות. אבל לר’ יהודה, כשחזרו בני עשרת השבטים החלו ספירה מחדש וספרו ל”ו שנים עד החורבן.

לאחר שנחרב בית המקדש הראשון לדעת רוב התנאים והאמוראים בטלה קדושת הארץ למצוותיה (מגילה י, א; ערכין לב, ב), וכן נפסק למעשה (רמב”ם תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז). ולכן כתבתי שבשבעים שנות גלות בבל בטלו שמיטות. וכ”כ רמב”ם י, ג, ומקורו בערכין יג, א, שרק מעת שעלה עזרא החלו לספור שמיטים, משמע שעד אז בטלה הספירה. אמנם יתכן שאף שמצד הדין היו פטורים מהמצוות, השתדלו לקיים שביעית מצד המנהג, וקצת משמע כך מרמב”ם י, ה, בדעת הגאונים. וכן ביאר הרב רבינוביץ בפתיחה להל’ שביעית.

המניין המקובל בתקופת הראשונים הוא מיצירת האדם שהיתה בראש השנה (מולד וי”ד, שכך כתב בסדר עולם, רש”י ועוד). אבל לאחר מכן נהגו למנות מבריאת העולם (ליצירה, מולד בהר”ד), היינו מהיום הראשון לבריאה, שהוא כ”ה באלול, וממילא מוסיפים שנה אחת למניין השנים, וכך אנו מונים כיום כשאומרים שהשביעית בשנת תשע”ה, וכך כותבים בשטרות ובכתובות, וכך כתבנו למעלה. (אמנם רבים כותבים את תאריכי התנ”ך על פי סדר עולם, וכך יוצא שחשבון השנים מוקדם בשנה אחת, שלא כפי שאנו מונים היום).]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן