ארכיון הקטגוריה: שביעית ויובל

ז – תפיסת הדמים בקדושת שביעית

פירות שביעית נועדו לאכילה, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה". וזו משמעות הקדושה שיש בהם, שאסור לאדם להפסידם או לסחור בהם, כי הם מוקדשים לאכילה. וכל מה שמותר למכור הוא מעט פירות שביעית לצורך אכילה. לפיכך, בעת שמוכרים פירות שביעית, הם נשארים בקדושת ייעודם לאכילה, וגם הכסף שמקבלים עבורם מתקדש ונתפס בקדושת אותם הפירות, שאף הוא מיועד לקניית מאכלים בלבד, וצריך לסיים את אכילתם עד שעת הביעור של הפירות שמכוחם הם נקנו. באופן זה ברור שלא ניתן לקיים מסחר רגיל בפירות שביעית, שכן הסוחר רוצה להרוויח כסף, ואילו עבור פירות שביעית הוא מקבל כסף שמותר להשתמש בו רק לקניית מאכלים לתקופה הקרובה, כלומר עד זמן הביעור.

הלכה זו נלמדה ממה שנאמר (ויקרא כה, יב): "קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". כיוון שהפירות קדושים, הם תופסים את דמיהם כדין שאר קודשים, היינו שהכסף שמשלמים עבור הפירות נעשה מקודש לייעוד המקורי של הפירות. אולם שלא כדין שאר הדברים שהוקדשו, כדוגמת פירות מעשר שני ודברים שהוקדשו לבית המקדש, שבעת שנפדו בכסף יצאו לחולין, פירות השביעית נשארים תמיד בקדושתם, שנאמר קֹדֶשׁ תִּהְיֶה, ללמדנו שהם יהיו בהווייתם תמיד, שתמיד יהיו מוקדשים לאכילה ולא להפסד ולא לסחורה. אולם הכסף שקנו בו את הפירות יכול להיפדות, שאם קנו בו מאכל אחר, עברה הקדושה מהכסף למאכל. וזאת משום שהכסף התקדש על ידי מעשה אדם, וממילא אפשר להחליפו בדבר אחר. אבל הפירות שהתקדשו על פי מצוות התורה מחמת שגדלו בשביעית, נשארים בקדושתם תמיד.

וכך הדין: מכר תאנים של שביעית, התאנים נשארו בקדושתן וגם הכסף נתפס בקדושתן, שרק דברי מאכל מותר לקנות בו. קנה בכסף בשר, עברה הקדושה מהכסף לבשר והכסף נעשה חולין. החליף את הבשר בדגים, עברה הקדושה מהבשר לדגים והבשר יצא לחולין. החליף דגים ביין, עברה הקדושה ליין. החליף יין בשמן, עברה הקדושה לשמן. נמצא שקדושת השביעית חלה על התאנים שגדלו בשביעית ועל השמן שהוא הדבר האחרון שנקנה או הוחלף בדמיהן, ויש לסיים את אכילת השמן עד זמן הביעור של התאנים שמכוחן הוא נקנה (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ו-ז).

אין קדושת הפרי הראשון עוברת לכסף או למאכל אחר אלא בדרך מקח שנעשה בין קונה למוכר, או בדרך חליפין שבין שני אנשים. אבל לא בדרך חילול, היינו שאין אפשרות שבעל הפירות יחליף אותם על מאכל אחר שיש ברשותו. והסברה לכך פשוטה: שום תועלת לא תצמח מהחילול לאכילת הפירות, שהרי ממילא הפירות המקוריים נותרו אצלו והם בקדושתם. אבל כאשר הוא מקבל תמורתם פירות או כסף, הוא יכול על ידי כך לאכול מאכלים נוספים, ופירות השביעית שעברו לחברו, יאכלו אף הם בקדושה. אבל את הקדושה של הכסף שנתקדש במכירה הראשונה אפשר להעביר גם בדרך חילול, כגון שיחלל את הכסף שקיבל עבור התאנים בגבינה שבביתו, ובכך הקדושה תעבור מהכסף לגבינה שאותה יאכל לפני זמן ביעור התאנים, ובכסף יוכל להשתמש לכל דבר. וכן אם החליף עם חברו את תאני השביעית בשמן, יכול בעל השמן לומר: "השמן יהיה מחולל על בשר", ויאכל את הבשר עד זמן ביעור התאנים, ובשמן יוכל להשתמש בלא הגבלה (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ו-ח).

אין קונים בדמי שביעית מאכל בהמה, ואף אם מכר פירות שנועדו למאכל בהמה, כיוון שהפכו לכסף, נעשו כסתם פירות שביעית שנועדו למאכל אדם, שזה עיקר מגמת פירות שביעית. וכן המוכר שמן שמותר להשתמש בו להדלקת הנר, וקנה בכסף שמן אחר, אסור להשתמש בו להדלקת נר, מפני שדמי שביעית מיועדים למאכל אדם שהוא השימוש העיקרי של השביעית (תוספתא ה; יט, ה, ד; רמב"ם ה, יב; ה, ח).

פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית | כתיבת תגובה

ח – עוד מאיסורי סחורה

כפי שלמדנו, כיוון שפירות השביעית נועדו לאכילה בלבד, שנאמר (ויקרא כה, ו): "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה", אסור לסחור בהם, ורק לצורך אכילה מותר למכור מהם מעט כדי לקנות בדמיהם מאכלים. לפיכך, בכלל איסור סחורה, אסור לקנות בפירות שביעית או דמיהם בגדים, כלים, קרקעות וכל דבר שאינו ראוי לאכילה (משנה שביעית ח, ח; רמב"ם ו, י; רמב"ן ע"ז סב, א).

וכן אסור לשלם בפירות שביעית או בדמיהם חובות. וכן אסור לשלם בהם דמי חבר לבית הכנסת, או חוב שבני הקהילה חייבים לשלם לקופת הצדקה (משנה ח, ד; רמב"ם ו, י).

וכן אסור לשלם בפירות שביעית או דמיהם שכר פועלים, שאם פועל תיקן דבר בביתו, לא ישלם לו בהם את שכרו. אבל אם היה הפועל חבר שלו, עד שהוא יכול לבקש ממנו לתקן את הדבר בחינם, רשאי אף לתת לו מפירות שביעית שבידו במתנה. שכל זמן שאין הוא משלם בהם את חובו, אין איסור. וכמובן שהפועל צריך לשמור על קדושת פירות השביעית, שלא להפסידם ולא לסחור בהם ולבערם בשעת הביעור (משנה ח, ה; רמב"ם ו, יא).

עבר וקנה בפירות שביעית חלוק, יעמיד כנגדו מאכל שיתקדש בקדושת אותם הפירות, ויאכל אותו עד זמן הביעור. וכן מי שעבר והשתמש בפירות שביעית לצורך אחר שאינו אכילה, כגון שסך עורות בשמן שביעית, יאכל כנגד שווי השמן מאכלים בקדושת שביעית (משנה שביעית ח, ח; רמב"ם ו, י).

מעיקר הדין היה מותר לקנות בדמי שביעית בהמה, חיה ועוף חיים, הואיל והם ראויים לאכילה. אבל אסרו חכמים לקנותם חיים, שמא יניחם ויגדלו מהם עדרים ויתקשו לשמור בהם על קדושת שביעית (סוכה מ, ב; רמב"ם ו, ט).

מותר לשלוח לחבר פירות שביעית במתנה, ובתנאי שיודיע לו שהם פירות שביעית, כדי שידע שעליו להודות לו במידה פחותה, הואיל ולא נתן לו פירות שלו אלא פירות שמיטה שהופקרו לכל. וגם כדי שידע לנהוג בהם כדין פירות שביעית.

פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית | כתיבת תגובה

ט – בהבלעה והקפה הכסף אינו מתקדש

כאשר מבצעים מכירה מותרת בפירות שביעית, היינו מכירה מועטת לצורך אכילה ושלא כדרך מסחר, ואין רוצים שהכסף ייתפס בקדושת שביעית, אפשר להבליע את תשלומו בדבר אחר. לדוגמא: הקונה מחברו תפוחים של שביעית ובשר, ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, מותר שיסכימו ביניהם שהתשלום עבור הבשר יהיה מאתיים שקלים, והפירות ינתנו במתנה, ועל ידי כך הכסף לא ייתפס בקדושת שביעית.

וכן כאשר אדם בא לקנות אתרוג של שביעית ולולב ומחיר כל אחד מהם מאה שקלים, אלא שהוא חושש לשלם למוכר עבור האתרוג, שמא המוכר לא ידע לנהוג כהלכה בכסף שייתפס בקדושת שביעית. יאמר למוכר שהוא משלם עבור הלולב מאתיים שקלים ויבקש את האתרוג במתנה (רש"י סוכה לט, א). ויש אומרים שאין צורך לומר שהאתרוג במתנה אלא די שיאמר שהתשלום הכולל הוא מאתיים שקלים והקונה יכוון שהם עבור הלולב (עי' רמב"ם ח, יא).

לדעת רבים, בנוסף לכך שבהבלעה אין הכסף נתפס בקדושת הפירות, גם אין בזה איסור סחורה, ולכן מותר למכור פירות שביעית על ידי הבלעה. אמנם בכל אופן אסור לסחור בפירות שביעית כדרך כל השנים כדי להרוויח, אלא ההיתר הוא למכור מעט ובמקום שאינו קבוע בשוק, כדי לסייע לאספקת המזון ולא כדי להתעשר, כמבואר בהערה. 8

גם כאשר המכירה נעשית בהקפה, הכסף אינו נתפס בקדושת הפירות. שהואיל והכסף משולם לאחר שהפירות כבר נאכלו, אינו יכול להיתפס בקדושתם. כמו כן כאשר המכירה מתבצעת בצ'ק דחוי או בכרטיס אשראי, אין הכסף שנכנס לחשבון נתפס בקדושה. 9


  1. כתב תוס' סוכה לט, א, 'וליתיב', שאין איסור סחורה בהבלעה. וכ"כ ר"ש שביעית ז, ג, 'ירושלמי'; שבת הארץ ה, יג, א, 2; ו, א, ג, 5; ח, יא, ב. אמנם נלענ"ד שכל ההיתר הוא רק לגבי החלק האסור מדרבנן, היינו שגם מסחר שלא למטרת התעשרות במסגרת מצומצמת אסרו, והתירו רק על ידי שינוי משמעותי, שיהיה הוא לוקט ובנו מוכר, או שימכור מה שנותר ממה שאכל. אבל בהבלעה אפשר ללקוט ולמכור, הואיל ועל ידי ההבלעה הוא משנה מדרך המסחר. וכיוצא בזה משמע משבת הארץ ה, יג, א, 2, שהיתר הבלעה הוא כשאינו מוכר במקום קבוע. וכן בחכמת אדם שערי צדק יח, ד, התיר בזה רק באקראי. וכיוצא בזה כתב באז נדברו ד, ט, שלא התירו מכירה בהבלעה בסוחר ממש כדי להרוויח.

    יש אומרים שמותר להבליע פירות שביעית באריזה ששווה פרוטה (מרן הרב קוק, הרב טיקוצ'ינסקי), ויש מחמירים שההבלעה תהיה בדבר ששווה יותר (ציץ הקודש ח"א טו. ועיין מאמ"ר יז, ט).

  2. בע"ז סב, ב, מבואר שאין הדמים נתפסים בקדושה בהקפה. ואמנם לר"י גם אם הפירות עדיין קיימים, כיוון שהתשלום היה לאחר לקיחת הפירות, הרי הוא כתשלום חוב ולא נתפס בקדושת הפירות, וסמך עליו בחזו"א הואיל ושביעית מדרבנן. אולם לרש"י, רמב"ן, ר"ן ומאירי, רק כאשר הפירות נאכלו לפני זמן התשלום, הכסף אינו נתפס בקדושת הפירות, שאז אין לו במה להיתפס. וכ"כ מרן הרב בשבת הארץ ח, כ; ערוה"ש כט, כד. לעניין צ'ק, כתב במאמ"ר יז, ט, שאם הוא דחוי, הכסף שמתקבל עבורו אינו נתפס בקדושת הפירות. ובאול"צ (ב, י), כתב שאינו נתפס גם כשאינו דחוי.
פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית | כתיבת תגובה

י – ביעור פירות שביעית

פירות שביעית הם הפקר לכל, וכל הרוצה רשאי ללקוט מהם כשיעור שאנשים רגילים ללקוט או לקנות לתצרוכת ביתם (לעיל הלכה א). לכתחילה צריך כל אדם לסיים את פירותיו עד שיכלו אותם פירות מהשדות. שאם לא כן, משמע שלקח לעצמו פירות שביעית יותר מכדי צורכו ופגע ביכולתם של אנשים אחרים ללקוט לעצמם פירות. ומכל מקום, מי שנותרו בידו פירות בעת שהם כלו מהשדה, כיוון שאנשים וחיות אינם יכולים ללקוט מהם ולאוכלם, חובה עליו לבער את הפירות מביתו. וכדין הפירות כך דין הכסף שהתקבל עבורם, שנקרא דמי שביעית.

מצווה זו נלמדה ממה שנאמר (שמות כג, יא): "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה". דרשו חכמים (מכילתא דרשב"י שם): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – אתה אוכל מתוך הבית, כָּלָה מן השדה – כַּלֵּה מן הבית". וכן הדין לגבי מאכל הבהמה, שנאמר (ויקרא כה, ז): "וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל". דרשו חכמים (פסחים נב, ב): "כל זמן שחיה אוכלת מן השדה – הַאֲכֵל לבהמה שבבית, כָּלָה לחיה אשר בשדה – כַּלֵּה לבהמתך מן הבית".

וכיצד יבער? ישאיר לעצמו כמות שבני ביתו רגילים לאכול בשלוש סעודות, וכן יחלק מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד ממכריו, ובכך הוא מבער את הפירות באכילה כפי ייעודם המקורי, שכן מה שרגילים לאכול בשלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא מיועד לאכילה קרובה ולא לאגירה (משנה ט, ח). ואם התעצל מלחלק את הפירות שבידו, יוציא אותם מביתו ויפקירם ויאמר: "אחינו בית ישראל! כל מי שצריך ליטול יבוא וייטול" (תוספתא שביעית ח, ב). ואז רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, גם הרבה יותר ממזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם קדושה כבפירות שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם זה שהפקירם רשאי לזכות בהם ולהחזירם לביתו. 10

עבר בעל הפירות ובזדון או רשלנות השאיר את הפירות אצלו, הפירות נאסרו על כל ישראל באכילה. ויש אומרים שאם ייתן אותם במתנה לחברו, חברו יוכל להפקירם ובכך יהיו מותרים לכולם זולת זה שלא הפקירם בזמן. והואיל ודין שביעית בזמן הזה מדרבנן, אפשר לסמוך על שיטה זו. ואם בעל הפירות לא ביער את פירותיו מחמת אונס או שגגה, יש אוסרים ויש מתירים, וכיוון שדין שביעית בזמן הזה מדרבנן, יוכל לסמוך על המקילים ולהפקירם מיד כשייזכר בכך, ואח"כ גם לו יהיה מותר לזכות בהם. 11


  1. לרמב"ם (ז, ג) על פי גרסתו במשנה, הביעור הוא שישרוף את הפירות או ישליך אותם לים, ואסור לאוכלם לאחר זמן הביעור. וכ"כ מאירי, וכעין זה כתבו ראב"ד וריטב"א. אולם למעשה, דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים שהביעור הוא הפקר, וכדעת ר' יוסי במשנה ט, ח, שההפקר הוא לעניים ולעשירים כאחד, שכל הזוכה בהם יכול לאוכלם כאוות נפשו בלא שום הגבלת זמן, ובלבד שישמור על קדושתם. וכ"כ ר"ש, יראים, רמב"ן, רא"ש, תוס', ר"ן, רדב"ז, מבי"ט, רש"ס, פאת השולחן ועוד רבים.

    כתב רמב"ם ז, ג: "היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד…" ופשוט שאין חובה לכל אחד לסיים את מזון שלוש הסעודות באותו יום, אלא כיוון שיש לו רק מזון שלוש סעודות, אינו נחשב כמי ששומר לעצמו פירות שביעית אחר שכלו מהשדה. ואמנם בשביתת השדה יד, ו, סובר שצריך לסיים את מזון שלוש הסעודות ביום אחד, אבל רבים חלקו על כך, כי מזון שלוש סעודות נחשב כמבוער הואיל והוא נועד לאכילה בזמן קצר (וכ"כ מקדש דוד נט, ב; הערות לשבה"א ז, ג, 6; מאמ"ר כא, טו; משפטי ארץ ל, 1; חוט שני עמ' שנה).

    רמב"ן ור"ן הסתפקו אם מצוות הביעור מהתורה, אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, מצוות הביעור מהתורה, וכ"כ בה"ג, רש"י, תוס', ר"ש, רא"ש ועוד. וכן מוכח מדעת רמב"ם ודעימיה, שאם לא כן, איך יתכן שהורו שהביעור הוא איבוד פירות שביעית כנגד התורה שצוותה שלא לאבדם (מרן הרב בשבת הארץ ז, ג).

    בשערי צדק יט, ו, כתב שלכתחילה רצוי להדר כרמב"ם ולבער את הפירות על ידי איבודם. וכ"כ אול"צ ג, ד. אולם כתב מרן הרב (משפט כהן פג) שאין זה הידור כלל, שהרי אם ישרפם לדעת רוה"פ יעבור על איסור תורה של איבוד פירות שביעית ועל בל תשחית.

    אולם ברור שלכתחילה טוב לחוש לדעת רמב"ם ודעימיה, ולתכנן לסיים את אכילת הפירות עד הביעור, ואם לא סיים, יחלק מהם מזון שלוש סעודות לכל אחד מחבריו. אמנם אם התעצל מלעשות כך, יסמוך על רוב הפוסקים שסוברים שדי בכך שיפקירם. ונלענ"ד שלא רק מצד מחלוקת הראשונים נכון לחלק את הפירות, אלא שכך היא מגמת השביעית והביעור, שיהיו הפירות מופקרים לכל, ואם יניחם ברחוב, יתכן ואדם אחד יקח את הכל לעצמו שלא כפי הכוונה המקורית של התורה (ועי' להלן בהערה 12).

  2. יש אוסרים את הפירות גם אם לא התבערו מחמת אונס, כ"כ גדולת מרדכי ט; וכן עולה ממהרי"ט א, מג, והשל"ה שער האותיות ק. אולם בספר חרדים פרק ז' למד מדברי הרמב"ן שמותר לבערם ולשוב ולזכות בהם. וכ"כ שערי צדק יט, ה, וספר השמיטה ט, י, וכלל בזה גם את מי שלא ידע מתי זמן הביעור (שדומה לשוגג). וכן הורה במנחת שלמה נא, יז. לדעת האוסרים גם כאשר הביעור לא נעשה מחמת אונס, אסור גם אם יתן את הפירות במתנה לחברו, כי איסור הפירות הוא עצמי. אבל למתירים באונס, אם לא ביער ברשלנות וזדון, רשאי לתת את הפירות במתנה לחברו, שעליו לא חל הקנס, וחברו יפקיר אותם ואח"כ יהיו מותרים לו ולאחרים באכילה. (משנה שביעית ט, ט; ירושלמי ט, ו; רש"ס, משנה ראשונה, מנחת שלמה נא, יז). אבל לבעל הפירות הראשון אסור לאכול מהם הואיל ובזדון או רשלנות לא הפקירם בזמן.
פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית | כתיבת תגובה

יא – דיני הביעור למעשה

כפי שלמדנו, אם נותרו לאדם פירות שביעית בזמן הביעור ולא הצליח לסיימם על ידי אכילתם וחלוקתם, עליו לבערם מביתו על ידי הפקרתם לכל. לכתחילה יוציאם לרחוב ויכריז ברבים, שהפירות הם הפקר וכל הרוצה ליטול מהם יבוא וייטול. ולכל הפחות יכריז זאת בפני שלושה אנשים, ושלא יהיה אחד מהם סמוך על שולחנו. לאחר שהפירות הופקרו כדין, רשאי כל אדם לקחת מהם כאוות נפשו, אפילו הרבה מעבר למזון שלוש סעודות, ובתנאי שינהג בהם כדין קדושת שביעית, שלא יפסידם ולא יסחר בהם. וגם למפקיר הפירות מותר לזכות בהם מחדש.

כאשר בעל הפירות דחוק בממונו ונצרך לפירות, הציעו לו חכמים שיוציא את הפירות לרחוב ויפקיר אותם בפני שלושה מאוהביו, שלא יבואו לזכות בפירות אחר שהם יודעים שהוא רוצה בהם, וכך יוכל לחזור ולזכות בהם. ומי שאין לו אוהבים וחושש שאם יפקיר את הפירות בפני שלושה, יקפצו הם ויזכו בפירות, יכול להוציא את הפירות לרחוב בשעה שאין שם עוברים ושבים, ויכריז בקול שהפירות הפקר, ולפני שיספיקו אנשים לבוא לקחתם, יגביהם ויכניסם בחזרה לביתו (ירושלמי ט, ד).

אדם שלקח הרבה בקבוקי יין מ'אוצר בית דין', ושילם עבור הטיפול בהם, רשאי לכתחילה להפקיר אותם בפני אוהביו ולזכות בהם מחדש ולהכניסם לביתו, שהואיל והתנדב להשתתף ב'אוצר בית דין', ראוי שלא יפסיד את מה ששילם עבור הטיפול ביין. 12

כפי שלמדנו, זמן הביעור הוא כאשר אותם הפירות כלים מהשדות. כיום שמעטים מכירים את מצב השדות, סומכים על הזמנים שוועדי הכשרות מפרסמים לגבי כל פרי ופרי. אמנם בפועל, פעמים רבות יש ספק אימתי הפירות יִכלו ויגיע זמן הביעור, והפתרון לכך, להפקיר את הפירות ביום הראשון שבו יתכן שחל הביעור, וכל הנוטלים מהפירות, יכוונו שלא לקנות אותם, וכן יודיעו לשלושה מחבריהם שהפירות שבביתם עדיין הפקר וכל הרוצה רשאי לבוא ולקחת מהם. ורק כשיסתיים זמן הספק, יכוונו לקנות את הפירות. 13


  1. בירושלמי ט, ד, שאל ר' יצחק בר רדיפה את ר' ירמיה, האם מותר לו להפקיר את הפירות ולזכות בהם מחדש. לא רצה ר' ירמיה להשיב לו אלא הפנה אותו לגדולים בתורה. ור' יאשיה השיב, שיכול להפקירם בפני שלושה מאוהביו ולזכות בהם מחדש. ובני קפודקאי בציפורי שאלו מה יעשו אנשים שאין להם שלושה אוהבים, ור' אימי הציע להם שיפקירום בשוק בשעה שאין שם עוברים ושבים, כמבואר למעלה. ע"כ. וכן כתבו הפוסקים למעשה, שיכול אדם להפקיר באופן זה ולזכות בפירות מחדש. אולם נלענ"ד שכיוון שרצתה התורה שיהיו הכל שווים בפירות שביעית, לכתחילה יש להפקיר את הפירות באופן שכל אחד מהעוברים והשבים ייקח מזון שלוש סעודות, ולא כדי שבעל הפירות יחזור לזכות בהם. ורק כאשר בעל הפירות דחוק התעוררה שאלה, האם מותר לו לחזור ולזכות בהם או שמא יש בכך הערמה. וכיוון שזו שאלה קשה, לא רצה ר' ירמיה להורות בה. ולמעשה יצאה הוראה שמותר לו לשוב ולזכות בהם כמבואר בירושלמי.

    לגבי אדם שאין לו שלושה אוהבים, הפירוש המקובל, שעליו לצעוק שהפירות הפקר, באופן ששלושה אנשים ישמעו אותו אבל לא יספיקו להגיע עד שיזכה שוב בפירות (ריבמ"ץ, תוס' רי"ד פסחים נא, ב; כפתור ופרח מח). ויש אומרים שאין צורך להכריז שהפירות הפקר, אלא כל שהפקירם באופן שכל העובר שם מבין שיכול לקחתם, אינו צריך להפקירם במפורש בפני שלושה (ר"ש למשנה ט, ח; מהר"י קורקוס. הגר"א ומהר"א פולדא על ירושלמי שביעית ט, ד).

    יש אומרים שבמקרה הצורך, כגון בארגזי יין, שקשה לבעל הארגזים לסחוב אותם מביתו לרחוב, יוציאם לחדר המדרגות שאינו נעול, ושם יפקיר בפני שלושה (ריש"א משפטי ארץ לא, 16). ובשעת הדחק, לדעת הגר"א (שביעית ט, ד) אפשר להשאיר את הפירות בבית ולומר לשלושה שהם הפקר.

  2. אמרו חכמים (משנה שביעית ט, ב) שהארץ מתחלקת לשלושה אזורים לעניין הביעור: יהודה, עבר הירדן והגליל, וכאשר כלו הפירות האחרונים מהשדות שביהודה, הגיע זמן הביעור של יהודה, למרות שעדיין יש פירות בשדות הגליל (רמב"ם ז, ט). ויש אומרים שגם כל אזור מתחלק לשלושה, ולכל אזור זמן משלו (ר"ש, תוס' פסחים נב, ב, 'עד').

    עוד אמרו חכמים, שזמן ביעור התאנים בכל הארץ הוא בחנוכה של שמינית, תמרים בפורים, ענבים ויין בפסח, וזיתים בשבועות, והכוונה שבערב המועדים הללו זמן הביעור (פסחים נג, א; רמב"ם ז, יא). וכ"כ בספרים רבים למעשה, שזמן ביעור היין בפסח. ורבים תמהו, שכן בפועל הענבים כלים מהשדות בשבט. ולכן למעשה יש לקיים את הביעור מחודש שבט, ולא לכוון לקנות את היין עד פסח. וכן הורו רבותינו הרב ישראלי והרב שפירא. ואמנם בחזו"א כו, ה, כתב שבמצב של ספק בזמן הביעור, יחזור ויפקיר את

    הפירות בכל יום. אולם דחה את דבריו במנחת שלמה נא, יח. וכ"כ בספר השמיטה ט, יב; שביתת השדה יד, לג. ומ"מ גם מחמת ספקות אלו, וגם מחמת דעת הרמב"ם ודעימיה, נכון להזדרז לסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור.

פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית | כתיבת תגובה

יב – הוצאת פירות שביעית לחוץ לארץ

אסרו חכמים להוציא פירות שביעית מהארץ לחוץ לארץ (משנה שביעית ו, ה). יש אומרים שטעם האיסור, מפני שמצוות הביעור צריכה להתקיים בארץ, שכשם שפירות שביעית הופקרו לכל יושבי הארץ שיכולים לבוא לשדות ולקטוף מהפירות, כך גם הביעור שנועד לשוב ולחלק את הפירות לכל, צריך להתקיים בארץ (רע"ב, תפא"י).

ויש אומרים שהאיסור מפני החשש שלאחר שיוציאום לחוץ לארץ ישכחו שהם פירות שביעית, ולא יזהרו בקדושתם, ויבואו להפסידם ולסחור בהם (ר"ש משאנץ וראב"ד לתו"כ כה, ז). ויש אומרים, שמשום קדושתם של פירות שביעית, אין להוציאם מהארץ (רש"ס). ויש אומרים שאסרו להוציאם שמא הפירות יחסרו לבני הארץ (ר"ח ברלין).

עבר והוציא את הפירות לחוץ לארץ אינו חייב להחזירם, אלא יאכלם בהקדם. ואם הגיע זמן ביעורם, אינו צריך להחזירם לארץ כדי לבערם, אלא יבערם במקומם (פסחים נב, ב; רמב"ם ז, יב).

בדורות האחרונים נוצר צורך גדול מאוד לייצא פירות מהארץ לחוץ לארץ גם בשנה השביעית, שכן ישנם ענפים שנשענים על הייצוא, ואם שנה אחת לא ייצאו פירות, יתפשו המתחרים את מקומם וייגרם להם נזק גדול מאוד. וכיוון שמדובר בשעת הדחק והפסד גדול, יש פוסקים שסמכו על שיטות שונות לפיהן ניתן להקל ולהוציא במסגרת 'אוצר בית דין' פירות שביעית מהארץ. ומכל מקום, כל ההיתרים שהזכירו דחוקים בהרבה מ'היתר המכירה'. 14


  1. במשנה שביעית ו, ה: "אין מוציאין… פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ". ובפסחים נב, ב, הובאה ברייתא: "תנו רבנן: פירות שיצאו מארץ ישראל לחוצה לארץ מתבערין בכל מקום שהן. רבי שמעון בן אלעזר אומר יחזרו למקומן ויתבערו". ושם בגמרא מסופר שרב ספרא הוציא יין שביעית לחו"ל, והתלבט אם עליו להחזירו לארץ, והכריע שהלכה כת"ק. וכן פסק הרמב"ם (ה, יג) שאסור להוציא פירות שביעית לחו"ל, ואם הוציאם מבערם בחו"ל (ז, יב). ולכך נטה ר"ש בפירושו למשנה. והאיסור הוא להוציא לחוץ לארץ ובכלל זה גם סוריה, אבל למקומות שנכבשו על ידי עולי מצרים מותר להוציא, לפיכך מותר להוציא פירות שביעית לאילת (מאמ"ר יג, מז; עי' להלן ה, ח, 8). ויש אומרים, שלדעת הסוברים שהאיסור הוא מפני שצריך לבער בארץ, אין איסור להוציא פירות כשיעור מזון שלוש סעודות, והרוצה לסמוך עליהם רשאי, הואיל ודין שביעית בזמן הזה דרבנן. ולגבי ייצוא של פירות בכמויות גדולות בשעת הדחק עיין להלן ח, ה.
פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית | כתיבת תגובה

יג – חשוד על השביעית

כדרך שאסור לעבוד בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדים בשביעית, או למכור להם כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. שנאמר (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", וכאשר אדם מסייע לעובר עבירה, הרי שהוא מחזקו בחטאו, ונמצא שותף להכשלתו בעבירה. ולא עוד אלא שנצטווינו למחות ביד החוטא, שנאמר (שם יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". והמסייע בידו, נכשל בביטול מצוות התוכחה (רמב"ם ח, א; ספר המצוות ל"ת רצט, עשה רה).

לפיכך, אסור למכור לישראל החשוד על השביעית כלים חקלאיים שקרוב לוודאי שישתמש בהם למלאכות שאסורות בשביעית. כיום רובם המכריע של החקלאים עובדים במסגרת 'היתר המכירה', ומותר למכור להם כלים חקלאיים בלא הגבלה. וראוי למוכר לבדוק שאכן הקונה עובד במסגרת 'היתר המכירה'.

אסור למכור לחשוד על השביעית כלים שנועדו לעבודה בגינה, שקרוב לוודאי שישמשו לעבודה אסורה, הואיל ואין עורכים 'היתר מכירה' לגינות. ואם יש אפשרות סבירה שישמשו להיתר, היינו לצורך עבודה מותרת או לצורך שאחר השביעית – מותר (רמב"ם ח, ב; עיין הערות לשבה"א שם).

הקונה פירות שביעית מעם הארץ, רשאי לקנות ממנו עד שיעור מזון שלוש סעודות ולא יותר. מחד, חששו שמא לא ידע לנהוג כהלכה בדמי שביעית ויבוא לסחור בהם או להשהותם אחר זמן הביעור. ומאידך, הואיל ומדובר בחשש בלבד לא רצו למנוע ממנו לגמרי את האפשרות להתפרנס, וגם רצו לאפשר לקונה להשיג מזון ליום הקרוב, לפיכך התירו לקנות ממנו מזון שלוש סעודות (סוכה לט, א, רש"י ותוס' שם).

אבל מי שידוע כחשוד על השביעית, היינו שמגדל פירות בשביעית או סוחר בפירות שביעית, אסור לקנות ממנו אפילו מעט פירות, כדי שלא לסייע לדבר עבירה (ועיין סוף הערה 7). כמו כן אסור לתת פירות שביעית או כסף שנתפס בקדושת שביעית למי שאינו נזהר בקדושתם (רמב"ם ח, י; מאמ"ר יג, מט).

כיום אנו נוהגים לסמוך על תעודות כשרות שיש לחנויות. וכל חנות שאין לה תעודת כשרות, הרי שהיא מכלל החשודים על השביעית, ואסור לקנות בה פירות שביעית. ואם יש לה תעודת כשרות, בין על פי 'היתר המכירה', ובין על פי 'אוצר בית דין', מותר לקנות ממנה פירות בלא הגבלה. אלא שאם הפירות מ'אוצר בית דין', יש לנהוג בהם קדושה.

כיוצא בזה לגבי קניית פרחים ועציצים, שאין לקנותם מאדם שאינו מוּכַּר, כל זמן שאין לו תעודה שהם גודלו במסגרת 'היתר המכירה' או על ידי גויים או בחממות עם מצע מנותק. אבל אדם שמוכר כנאמן, כגון שהוא ידוע ומוכר כשומר מצוות, יכול להעיד על הפירות או הפרחים שבידו, שגודלו בהיתר גם אם אין בידו תעודה (רמב"ם ח, יד; ועיין קטיף שביעית פרק סח).

פורסם בקטגוריה ד - פירות השביעית | כתיבת תגובה

א – זמן קיום מצוות השביעית והיובל

מצווה מהתורה שיכנסו ישראל לארץ, ויחלקו את הארץ לשבטים, ויחלקו נחלת כל שבט למשפחות ובתי אב, ויעבדו שש שנים בשדותיהם לגדל את פירותיהם, ובשנה השביעית ישבתו מעבודת השדה, וישמטו את הפירות ואת החובות. וכך יעשו במשך שבעה מחזורים, שבהם יקיימו שבע שמיטות, סך הכל ארבעים ותשע שנה. לאחר מכן יקדשו את שנת החמישים ויעשו אותה יובל, שבה ישחררו את העבדים לביתם, ויחזירו את השדות לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ב-י): "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה… וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ".

ואמנם במצוות הפרשת חלה הצטוו ישראל מיד לאחר שעברו את הירדן ונכנסו לעיקר הארץ, אולם במצוות השביעית והיובל הצטוו רק לאחר שסיימו לחלק את הארץ לכל ישראל, שנאמר לגבי השביעית (שם, ג): "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ". דרשו חכמים (ספרא שם): "שָׂדֶךָ – שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כַּרְמֶךָ – שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו". וכן נאמר לגבי היובל (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", דרשו חכמים (ערכין לב, ב): לְכָל יֹשְׁבֶיהָ – "בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים", שאפילו היו כולם יושבים בארצם אלא שהשבטים מעורבים זה בזה, אין השביעית והיובל חלים. לפיכך היו צריכים להמתין עד שיגמרו לכבוש את הארץ ולחלק אותה לנחלות.

בשנת 2,489 למניין שאנו מונים לבריאת העולם נכנסו ישראל לארץ בהנהגת יהושע בן נון. שבע שנים עסקו בכיבוש הארץ ושבע שנים בחלוקתה לשבטים ולמשפחות (ערכין יב, ב). לאחר שסיימו לחלק את הארץ וידע כל אדם מישראל היכן היא נחלתו, התחייבו במצוות השביעית והיובל, והחלו לספור את השנים. נמצא שבשנה החמש עשרה לכניסתם לארץ, היא שנת 2,504, החלו למנות את השנים, ובשנה ה-21 לכניסתם לארץ קיימו את השביעית הראשונה, ובשנה ה-64 לכניסתם לארץ קיימו את היובל הראשון (תוספתא מנחות ו, כ; רמב"ם י, ב).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ב – גבולות עולי מצרים ודין סוריה

גבולות הארץ שנתן ה' לישראל רחבים, מנהר מצרים ועד נהר פרת, שנאמר (בראשית ט, יח): "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת". וכן נצטווינו (דברים א, ז-ח): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם". וכן נאמר (יא, כד): "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".

וצווה ה' את ישראל שיכבשו תחילה את עיקר הארץ, היינו את עבר הירדן המערבי בגבולות שנאמרו בפרשת מסעי (במדבר לד), ולאחר שיישבו את נחלותיהם כראוי, ימשיכו להתרחב עד אשר יישבו את כל גבולות הארץ. וכיוון שסיחון ועוג פתחו במלחמה נגד ישראל, כבשו ישראל את ארצם, וכך נפלו בידי ישראל חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי, ובקשו בני השבטים ראובן וגד שתהיה נחלתם בעבר הירדן המזרחי ונענה משה לבקשתם (פנה"ל העם והארץ ג, יח).

ואף שארץ ישראל לכל מלֹא גבולותיה קדושה, חובת המצוות התלויות בארץ חלה רק על השטחים שנכבשו על ידי משה ויהושע בן נון וחולקו לשבטים. וגבולות אלה נקראים גבולות 'עולי מצרים'. ואף שבתוך נחלות השבטים שחילק יהושע נותרו מובלעות של גוים שעדיין לא כבשום בימי יהושע, כיוון שחולקו לשבטים, לאחר שנכבשו חלה עליהן קדושת הארץ והתחייבו בהן במצוות התלויות בה (רמב"ם תרומות א, ב).

והלכה היא, שכל מקום נוסף שיכבשו ישראל בארץ ישראל בשם רוב ישראל בהנהגת מלך או נביא יתקדש ויתחייבו בו בכל המצוות התלויות בארץ. אבל אם שבט אחד יכבוש נחלה נוספת בארץ, לא יתקדש אותו מקום למצוות הארץ. ודוד המלך כבש את סוריה (שמואל ב' ח, ג-יג), ואף שהיה מלך ישראל ופעל על פי בית הדין הגדול, כיבוש סוריה נחשב כיבוש יחיד, משום שהמצווה היתה שיכבשו ישראל תחילה את עיקר הארץ שבמערב הירדן, ובמיוחד את ירושלים. וכיוון שלא כבש תחילה את ירושלים, לא נתקדשה סוריה להיות כארץ ישראל, אלא מעמדה הוא מעמד ביניים, ורק מדברי חכמים חייבים לקיים בה את המצוות התלויות בארץ (גיטין ח, א-ב; ע"ז כ, ב – כא, א; רמב"ם תרומות א, ב-ד). 1 ואף שמחמת הדוחק יכלו חכמים לפטור את סוריה מאיסור עבודה בשביעית, לא רצו לעשות כן, כדי שלא ילכו ישראל להשתקע בה ויעזבו את עיקר הארץ (ירושלמי שביעית ו, ב; ורמב"ם שביעית ד, כז).


  1. יסוד דברי הרמב"ם לגבי מעמד סוריה בספרי עקב: "דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו המקום: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?!" וכ"כ בתוס' גיטין ח, א, 'כיבוש יחיד'. ורש"י שם פירש שכיבושו נחשב כיבוש יחיד כי לא היו איתו כל ישראל ולצורכו כיבש.
פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ג – ימי חורבן בית המקדש הראשון

בעוונותינו הרבים גבר החטא, רבים נהו אחר עבודה זרה ולא קיימו כראוי את מצוות השביעית והיובל, עד שהקללה האמורה בתורה החלה להתקיים. מלכי הגויים החלו לגבור על ישראל, עד שבשנת 3,188 לבריאת העולם, תגלת פלאסר מלך אשור הגלה את בני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה מנחלתם בעבר הירדן המזרחי. מן הסתם רבים מבני אותם שבטים נמלטו לעבר הירדן המערבי, אבל כבר לא היתה להם קרקע. בכך הופר האיזון שבין כל בני שבטי ישראל, העוני גבר, וכבר לא ניתן היה לקיים את מצוות השביעית כראוי. וכן למדנו (בהלכה א), שרק כאשר כל השבטים יושבים על אדמתם, כל שבט ושבט במקומו ואינם מעורבים זה בזה, חייבים מהתורה לקיים את מצוות השביעית, שנאמר (ויקרא כה, י): "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" – "בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים" (ערכין לב, ב), והלכה היא שדין השביעית תלוי בדין היובל, וכאשר מצוות היובל התבטלה מהתורה, גם מצוות השביעית התבטלה מהתורה (גיטין לו, א).

ואע"פ כן, למרות הדוחק, המשיכו ישראל בהסכמת חכמי הדור לקיים את השביעית והיובל, מתוך תקווה שעוד מעט יחזרו הגולים למקומם ויחזרו היובל והשביעית לנהוג מהתורה. אולם החטאים גברו, ותוך כעשרים שנה, מלכות אשור הגלתה גם את השבטים שהיו שותפים במלכות ישראל. וכמאה ושלושים שנה לאחר מכן, גברו החטאים עוד, ובית המקדש נחרב, ואף שבטי יהודה, בנימין ולוי הוגלו מהארץ. אז התקיימה הקללה האמורה בתורה (ויקרא כו, לב-לה): "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ".

נמצא שקרוב לשבע מאות שנה חיו כל שבטי ישראל בנחלתם וחיוב השביעית והיובל היה מן התורה. ומעת שבני שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה הוגלו מנחלתם שבעבר הירדן המזרחי, בשנת 3,188 לבריאת העולם, בטלה מצוות היובל מהתורה. אולם המשיכו ישראל לקיים את השביעית והיובל מדברי חכמים עוד 151 שנה. ובשנת 3,339 לבריאת העולם, במוצאי שנת השמיטה, נחרב בית המקדש הראשון, ופסקו ישראל למנות שמיטות ויובלות ולקיים את מצוותיהן. שהלכה היא שקדושה ראשונה שקידשו ישראל את הארץ למצוותיה בטלה עם חורבן בית המקדש. הרי שבסך הכל קיימו ישראל שבעה עשר יובלות, ואת היובל השבעה עשר לא סיימו אלא בשנת שלושים ושש ליובל נחרב בית המקדש הראשון (ערכין יב, ב; לב, ב; רמב"ם י, ג). 2


  1. בגמרא ערכין לב, ב, מבואר שלאחר גלות שבטי ראובן גד וחצי המנשה בטל היובל. ודין שמיטה שתלויה ביובל יבואר בהערה הבאה. בשנת 3,206, 18 שנים אחר גלות ראובן וגד, הגלה שלמנאסר מלך אשור את שאר השבטים שנשארו במלכות ישראל.

    מבואר בערכין לג, א, שלאחר כ-116 שנים, החזיר ירמיהו את עשרת השבטים, ויאשיהו בן אמון מלך עליהם, וחזר היובל לחול מהתורה (ועיין בהרחבות על כך). לפי המבואר בערכין יב, ב; לב, ב, גם לאחר שחזרו עשרת השבטים, המשיכה הספירה ברציפות, שכן לדעת חכמים גם לאחר שגלו המשיכו למנות יובל עבור השמיטות. אבל לר' יהודה, כשחזרו בני עשרת השבטים החלו ספירה מחדש וספרו ל"ו שנים עד החורבן.

    לאחר שנחרב בית המקדש הראשון לדעת רוב התנאים והאמוראים בטלה קדושת הארץ למצוותיה (מגילה י, א; ערכין לב, ב), וכן נפסק למעשה (רמב"ם תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז). ולכן כתבתי שבשבעים שנות גלות בבל בטלו שמיטות. וכ"כ רמב"ם י, ג, ומקורו בערכין יג, א, שרק מעת שעלה עזרא החלו לספור שמיטים, משמע שעד אז בטלה הספירה. אמנם יתכן שאף שמצד הדין היו פטורים מהמצוות, השתדלו לקיים שביעית מצד המנהג, וקצת משמע כך מרמב"ם י, ה, בדעת הגאונים. וכן ביאר הרב רבינוביץ בפתיחה להל' שביעית.

    המניין המקובל בתקופת הראשונים הוא מיצירת האדם שהיתה בראש השנה (מולד וי"ד, שכך כתב בסדר עולם, רש"י ועוד). אבל לאחר מכן נהגו למנות מבריאת העולם (ליצירה, מולד בהר"ד), היינו מהיום הראשון לבריאה, שהוא כ"ה באלול, וממילא מוסיפים שנה אחת למניין השנים, וכך אנו מונים כיום כשאומרים שהשביעית בשנת תשע"ה, וכך כותבים בשטרות ובכתובות, וכך כתבנו למעלה. (אמנם רבים כותבים את תאריכי התנ"ך על פי סדר עולם, וכך יוצא שחשבון השנים מוקדם בשנה אחת, שלא כפי שאנו מונים היום).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ד – ימי בית המקדש השני

לאחר שבעים שנה מעת חורבן בית המקדש הראשון, בשנת 3,410 למניין שאנו מונים לבריאת העולם, החלו עולי בבל לבנות את בית המקדש השני. בסמוך להתחלת בנייתו עלה עזרא הסופר מבבל, ויחד עם בית דינו חזר וקידש את הארץ למצוותיה. בית דינו של עזרא הם הנקראים אנשי כנסת הגדולה, והיו חברים בבית הדין הגדול הזה מאה ועשרים זקנים, ומהם אחרוני הנביאים, חגי, זכריה ומלאכי, וכן דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה ומרדכי בלשן וזרובבל (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

אמנם חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, מפני שכבר למדנו שמצוות השביעית תלויה ביובל, ודין היובל תלוי בישיבת כל השבטים על אדמתם, כל שבט ושבט בנחלתו. כאשר לכל אדם מישראל יש נחלה שממנה הוא יכול להתפרנס, וגם אם יאלץ למוכרה מפני עוניו, ביובל תחזור הקרקע אליו או ליורשיו. ובימי בית המקדש השני רק מקצת מישראל שבו לארץ מגלותם, והם היו בעיקר מבני שבט יהודה, בנימין ולוי, וממילא לא ישבו שנים עשר השבטים בנחלתם, ומדין התורה לא התחייבו במצוות היובל והשביעית. אבל חכמים, היינו עזרא ובית דינו, תקנו למנות שמיטות ויובלות, ולקיים את מצוות השביעית מדבריהם. וכך נמשך הדבר במשך כל ימי בית המקדש השני שעמד ארבע מאות ועשרים שנה. 3


  1. גיטין לו, א: "רבי אומר: וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע (ביובל) ואחת שמיטת כספים (בשביעית), בזמן שאתה משמט קרקע – אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע – אי אתה משמט כספים". וכן מובא במו"ק ב, ב; וקידושין לח, ב. ואמנם יש דעה של תנאים לפיה, השביעית אינה תלויה ביובל (תורת כהנים בהר, הובא ברש"י גיטין לו, א). אולם מפורש בירושלמי שהלכה כרבי (שביעית י, ב; דמאי ב, א; גיטין ד, ג). וכן עולה מסוגיות הבבלי, שבזמן שהיובל בטל גם השביעית בטלה (מבוא לשבה"א א-ג). וכן פסק רמב"ם י, ט; תוס' ערכין לב, ב, 'מנו'; סמ"ג עשין קמח; סמ"ק רנט; יראים קסד. וכ"כ רשב"א, ריטב"א ור"ן לגיטין לו, ב; תשב"ץ ג, רא; מבי"ט ב, סד; מהרי"ט יו"ד נב; מהרלב"ח קמג; מהרשד"ם, נבחר מכסף יו"ד כג; ישועות מלכו יו"ד נו; אבנ"ז יו"ד תנח. וכ"כ ב"ח, סמ"ע, מהריק"ש, כנה"ג על שו"ע חו"מ סז, א. וכ"כ שמן המור יו"ד ד; רב פעלים א, סו"י ו, י; אחיעזר ב, יו"ד לט; מרן הרב במבוא לשבת הארץ.

    וקשה שמצינו (ערכין לא, ב), שדין קניית בית בערי חומה נהג בימי בית המקדש השני, וכן דין עבד עברי (כריתות יא, א), ודינים אלו נוהגים רק בזמן שהיובל נוהג. תירץ ר"ת (תוס' גיטין לו, א), שאכן היובל חל מהתורה בימי בית המקדש השני, מפני שדי שיהיו אחדים מכל שבט במקומם כדי שיחול היובל, וירמיהו החזיר מקצתם בימי יאשיהו, ומהם שחזרו עם עולי בבל. אולם כפי שלמדנו דעת רובם המכריע של הפוסקים שדין השביעית בימי בית המקדש השני היה מדרבנן. לפיכך ביארו רמב"ן, ר"ן וריטב"א (גיטין שם), שרק כאשר רוב בני כל שבט חיים בנחלתם היובל חל, אלא שמדברי חכמים גם חלק מדיני היובל נהגו בימי בית המקדש השני. ומהרמב"ם משמע, שלא חלו בימי בית המקדש השני דיני יובל כלל, שכתב (י, ג): "אעפ"י שלא היה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות". אמנם אפשר שגם הוא יודה שמקצת דיני יובל חלו.

    חשבון השמיטות והיובל בימי בית המקדש השני: לדעת חכמים, לאחר שעלה עזרא הסופר וסיעתו בשנה השביעית לבניין בית המקדש השני החלו למנות שנים לשביעית וליובל (ערכין יג, א). בשנה השלוש עשרה עשו את השביעית הראשונה, ובשנה החמישים ושש קידשו יובל. ולדעת ר' יהודה, החלו בספירה מהשנה הראשונה לבניין המקדש (ערכין יב, ב; ועי' להלן בהערה 6).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ה – קשיי קיום השביעית והניסיון להתירה

לאחר חורבן בית המקדש השני היו שנים שבהן מצבם של היהודים בארץ היה קשה מאוד. בנוסף לנגישׂוֹת הקבועות של הרומאים ששלטו בארץ והטילו מיסים גבוהים על היהודים, לעיתים הגיעו שנות בצורת או מלחמה, שבהן דרשו הרומאים מיסים גבוהים יותר לצורך אספקת חילותיהם. וכאשר שנים אלו נפלו סביב השנה השביעית, היה העול קשה מנשוא. לפיכך רצה רבי יהודה הנשיא (רבי) להתיר את השביעית, שהואיל והיא מצווה מדברי חכמים, יכולים חכמים להתירה בשעת הדחק. אולם רבי פנחס בן יאיר, אחד מצדיקי הדור, לא הסכים להצטרף לכך, כי סבר שניתן להתקיים בשביעית בדוחק, ורבי נסוג מכוונתו (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א). ולכאורה יש לשאול, היאך חשב רבי לבטל את השביעית, והרי כלל הוא שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חברו בלא שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמניין, ובית הדין שתיקן לקיים את השביעית היה בית דינו של עזרא הסופר שלא היה גדול ממנו, והוא שנקרא 'כנסת הגדולה'? אלא שסבר רבי שהואיל והצורך בכך דוחק מאוד, וממילא רבים מישראל עברו ועבדו בשביעית, עד שאמרו: "נחשדו ישראל על השביעית" (גיטין נד, א), אפשר לבטל את השביעית גם על ידי בית דין קטן יותר. אבל כיוון שלא קיבל לכך הסכמה מלאה מחכמי דורו, לא יכל להתעצם בהקמת בית דין חשוב שיבטל את השביעית.

אבל בכל מה שהיה יכול היה מיקל, גם בניגוד לכללי ההלכה המקובלים. ולכן התיר לעבוד בבית שאן, קיסרין, בית גוברין וכפר צמח. וכן התיר ירק במוצאי שביעית (ירושלמי דמאי ב, א).

ופעם הביאו לפני רבי אדם שעבד בשדהו בשביעית כדי שיעניש אותו, אולם רבי נמנע מלהענישו ואמר: ומה יעשה המסכן הזה, עבור קיום חייו הוא עובד (ירושלמי תענית ג, א). עוד אמרו חכמים, שעורכים תעניות ותפילות בשנת בצורת גם כשהיא נופלת בשביעית עבור פרנסתם של אחרים. ושאלו מי הם האחרים שעבורם מתענים שירד גשם, והלא ישראל צריכים לשבות מעבודת השדה בשביעית? יש שפירשו שהתענו עבור הגויים, שאם לא ירדו גשמים התבואה תתייקר, וגם ישראל יסבלו מכך. ור' זעירה פירש שהתענו עבור יהודים חשודים שעבדו בשדותיהם כדי לקיים את עצמם, וביארו שדעתו כדעת רבי, שהיקל ביחס לעניים העושים מלאכה בשביעית (ירושלמי שם). 4


  1. הואיל וחיוב השביעית מדברי חכמים, ביקש רבי להתיר את השביעית מפני דוחק העניים (קרבן העדה ופני משה), ומפני החשודים הרבים שממילא לא שמרו שביעית (פני משה). ומדבריהם עולה בבירור שביקש להתיר לגמרי את השביעית. ומהר"א פולדא פירש שרצה להתיר "דווקא בכדי חייהם". ויש שפירשו שרצונו להתיר היה בשנת בצורת (רש"ס, גר"א). ולחזו"א שביעית כב, ד, רבי סבר להתיר משום פיקוח נפש, ורבי פנחס בן יאיר לא חשב שיש בזה פיקוח נפש שכן אפשר להתקיים בעולשין. ע"כ. אולם מרן הרב קוק (במבוא לשבת הארץ פרק ג) ביאר כדברי המפרשים, שרצה רבי להתיר את השביעית לגמרי מפני הדוחק ומפני תקנת החשודים.
פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ו – חיוב שביעית לאחר חורבן בית המקדש השני

כפי שלמדנו, לאחר שנחרב בית המקדש השני, נמשכה החובה לשמור שביעית מדברי חכמים. וזאת משום שלדעת רוב התנאים והאמוראים, אף שקדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל בעת כיבוש עולי מצרים נתבטלה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, קדושה שנייה שנתקדשה הארץ למצוותיה בימי עולי בבל נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש השני. ביאר הרמב"ם, שהטעם לכך מפני שקדושה ראשונה נתקדשה על ידי כיבוש, וממילא כשנלקחה הארץ מידם של ישראל, בטל הכיבוש והארץ נפטרה מהמצוות התלויות בה. אבל כשעלו עולי בבל לארץ, לא קדשו את הארץ על ידי כיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה על ידי ההתיישבות, והחזקה לא התבטלה על ידי החורבן והגלות. משמעות החזקה היא 'טענת זכות' שאינה בטלה על ידי החרבת הארץ בידי זרים. כלומר, כיוון שנתן ה' את הארץ לישראל, וכבר חיו בה ישראל קרוב לאלף שנה, והקימו בה ממלכה ובנו את בית המקדש הראשון ושרתה בו השכינה, ואף מלכי הגויים הכירו בזכותם של ישראל על ארצם כפי שנאמר בהצהרת כורש – כיבוש הארץ על ידי זרים אינו יכול לבטל את טענת זכותנו על הארץ, וממילא קדושתה לעניין המצוות התלויות בה אינה בטלה.

אמנם כבר למדנו (בהלכה ד), שרק כאשר כל שבטי ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, היובל והשביעית חלים מהתורה, וכיוון שעולי בבל לא זכו לזה, חובת השביעית בימי בית המקדש השני היתה מדברי חכמים בלבד, וחובה זו נמשכה גם לאחר חורבן בית המקדש.

אולם קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני התבטל בית הדין שהיה מקדש חודשים על פי עדים ומעבר שנים ומונה יובלות, ויש ראשונים שסוברים שמאז בטלה החובה לשמור שביעית. כי דין השביעית תלוי ביובל, וכאשר פסקו למנות שנים ויובלות התבטלה לגמרי החובה לשמור שביעית, ורק מצד מידת חסידות המשיכו לשמור שביעית. ודעת רובם הגדול של הראשונים, שגם לאחר ביטול בית הדין נשאר החיוב לשמור שביעית מדברי חכמים. 5


  1. רוב הראשונים והאחרונים סוברים ששמיטה בזמן הזה מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהערה 3. ויש אומרים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה, ורק מצד מנהג חסידות יש שנהגו בו. כך דעת רז"ה (תרומות מה, ד), ראב"ד, או"ז בשם רשב"ם, נמוקי יוסף. וכ"כ מאירי (מגן אבות טו), וכתב: "רבים אשר אתנו מהגאונים והרבנים". ורשב"ש סי' רנח כתב: "הרבה גדולים סוברים שאינה נוהגת אפילו מדבריהם", וכתב שכן סוברים גם בה"ג, רבי יהודה הנשיא אלברצלוני, רבינו יהודה בן יקר. ויסוד דבריהם שדין השביעית תלוי לגמרי ביובל, וממילא, מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה שמיטות ויובלות, בימי הלל השני בשנת ד' אלפים קיט (359 למניינם), בטלה גם מצוות השביעית. ועל כן מצינו שבימי האמוראים הראשונים נהגו שמיטה, כי עדיין לא בטל בית הדין שמנה יובלות (ועי' במבוא לשבה"א יא).

    ויש שדייקו מהרמב"ם ששביעית בזמן הזה מהתורה, אולם יכלו לטעון כך מפני שהיתה בידם גרסה מוטעית בהל' שמיטה ויובל י, ט, אבל לפי הגרסה הנכונה, הרמב"ם כתב במפורש ששביעית בזמן הזה מדרבנן. והרב רבינוביץ בהקדמתו מבאר שלרמב"ם חובת שביעית בזמן הזה מחמת המנהג, שהוא חיוב דרבנן מדרגה נמוכה יותר, שכן לא תקנו לנהוג כך במפורש. ומדברי הרמב"ן (ספר הזכות על הרי"ף לגיטין לו, א) משמע ששמיטה מהתורה, אולם במכות ג, ב, כתב במפורש שהשביעית מדרבנן. וכן למדו בדעתו הרא"ש במכות א, ג, והרשב"ש. נמצא שאין אפילו ראשון אחד שכתב בבירור ששמיטה בזמן הזה מהתורה. אמנם היו מעטים מבין האחרונים שסברו שהשביעית מהתורה, ויש שרצו לדייק כך מדברי ראשונים אחרים, ומן הסתם גם נשענו בדבריהם על הגרסה המוטעית ברמב"ם (נצי"ב במשיב דבר ב, נו; ולכך נוטה בבית הלוי ג, א). אולם דבריהם נדחו על ידי רובם המכריע של הפוסקים (עיין מבוא לשבת הארץ א-ט; יבי"א ח"י יו"ד לז).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ז – חשבון השנה השביעית לימינו

בית המקדש השני נבנה בשנת 3,410 למניין שאנו מונים לבריאת העולם, והתקיים במשך 420 שנה, ובמוצאי השנה השביעית חרב (ערכין יא-יב; תענית כט, א).

לדעת רבים, החורבן היה בשנת 421 לקיומו של המקדש, היא שנת 3,830 לבריאת העולם, כלומר השנה הראשונה למחזור השמיטה, לפיכך שנת השמיטה כיום היא תשע"ה (ר"ת, ר"י, רמב"ן, ר"ן, תרומה, ב"י ורמ"א חו"מ סז, א; רמב"ם). ויש אומרים שבית המקדש חרב בשנת 420 לקיומו, היא שנת 3,829 לבריאת העולם, וזו השנה הראשונה למחזור השמיטה, לפיכך שנת השמיטה כיום היא תשע"ד (רש"י, טור).

עוד ספק התעורר, יש סוברים ששנת היובל אינה בחשבון השמיטות, כך שלאחר כל שבע שמיטות, מפסיקים לספור שנה, כנגד היובל, ורק לאחר מכן חוזרים לשבעה מחזורים נוספים של שבע שנים, וכן יש לנהוג גם לאחר חורבן הבית. לשיטתם השביעית חלה בשנת תשע"ב. אולם לדעת הגאונים, מעת שחרב בית המקדש השני הפסיקו למנות יובלות, ונמצא ספירת השביעיות רצופה. וכתב הרמב"ם שדעתו היתה שצריך להמשיך למנות גם יובלות, אלא שהואיל והמסורת כדעת הגאונים, כך יש לנהוג למעשה, "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהם ראוי להתלות" (רמב"ם שמיטה ויובל י, ד-ו). והראב"ד נותר בדעה שגם בזמן הזה יש למנות את היובלות, והשביעית היתה בתשע"ב. 6


  1. שנת היובל היא שנת החמישים למחזור השמיטה, אלא שנחלקו התנאים האם היא נכללת בתוך מחזור השמיטות. לדעת ר' יהודה שנת היובל בכלל מניין השמיטה, כך שהמחזור השלם הוא 49 שנים, ושנת היובל נמנית כשנה הראשונה למניין השביעית הבאה. ולדעת חכמים היובל מוסיף עוד שנה מחוץ לחישוב השמיטות, כך שהמחזור השלם 50 שנה (ר"ה ט, א).

    לר"ת ור"י הלכה כר' יהודה, ותחילת חישוב השמיטות משנת הקמת בית המקדש, כמבואר בערכין יב, ב, לפי שיטת ר' יהודה. והחורבן היה בשנת 421 לבניינו, 3,830 לבריאת העולם (70 לסה"נ), ושנה זו היתה הראשונה לשמיטה, נמצא שהשביעית כיום בשנת תשע"ה. וכך סוברים ראשונים רבים.

    גם לרש"י (ע"ז ט, ב) הלכה כר' יהודה, אלא שמנו את שנות השמיטה מהשנה השביעית להקמת בית המקדש השני. והחורבן היה בשנת 420 לבניינו, 3,829 לבריאת העולם (69 לסה"נ), ושנה זו היתה הראשונה לשמיטה, נמצא שהשביעית כיום בשנת תשע"ד, וכן סוברים הרא"ש (ע"ז א, ז), והטור (חו"מ סז).

    הרמב"ם מסכים עם רש"י שהחורבן היה בשנת 420 לבניינו, אלא שלדעתו הלכה כחכמים (כדלהלן), והחלו למנות מהשנה השביעית לבניין בית המקדש, ושנת החורבן נקראת השנה שלאחר החורבן, והיא היתה מוצאי שביעית. נמצא שלמעשה דעתו כדעת ר"ת, ששנת 3,830 היא השנה הראשונה לשמיטה.

    לדעת רמב"ם וראב"ד שמיטה ויובל י, ד; ו, הלכה כחכמים. ולדעתם גם לאחר שנחרב הבית יש להמשיך למנות יובלות, כלומר להוסיף עוד שנה לחשבון כל שבע שמיטות. לפי זה יוצא ששנת היובל האחרונה היתה בשנת תשס"ה והשמיטה שאחריה בשנת תשע"ב. אולם דעת הגאונים שאמנם הלכה כחכמים שהיובל אינו בחשבון השמיטות, אבל לאחר החורבן כבר אין מונים יובלות, ובכך מתאחד חשבונם עם חשבון ר"ת וסיעתו. וכיוון שכך המנהג והקבלה ביד הגאונים, ביטל למעשה הרמב"ם את דעתו. והראב"ד נשאר בדעתו שגם היום צריך למנות יובלות, וסבר שאולי גם הגאונים מסכימים לכך.

    נמצא שיש לנו שלוש דעות במניין השמיטות (רש"י – תשע"ד; ראב"ד – תשע"ב; ר"ת והגאונים – תשע"ה), ואף שעד סוף תקופת הראשונים עדיין המחלוקת לא הוכרעה, והטור סבר כרש"י, והראב"ד נותר בדעתו, מ"מ במשך הזמן נתקבל המנהג כדברי ר"ת והגאונים, וכ"כ ב"י ורמ"א חו"מ סז, א. וכן סיכם בשו"ת מהרלב"ח סי' קמג. וכן הכריע בספר חרדים הקדמה למצוות התלויות בא"י. וכ"כ המבי"ט א, נ, בתגובה למי שערער על החשבון.

    ואף שהמנהג הוכרע לגבי שביעית, ואין מי ששומרה בשנה אחרת, עדיין יש שהורו מחמת ספק השנים שלא לברך על פדיון מעשר שני שנוהג בשנים א' ב' ד' ה' לשביעית, וכ"כ הרב אלישר (ספר איש אמונים ל, א, סק"ז). אולם למעשה מוסכם לברך כפי שכתבו בשו"ת אבקת רוכל (סי' ד), וברכ"י (יו"ד שלא, כג). ועדיין היו שסברו שנכון מחמת ספק השנים להפריש מספק גם מעשר שני וגם מעשר עני. כ"כ בשו"ת רדב"ז (ב, תשלא); הלכות קטנות (ב, קמג); הרב אלישר (שמחה לאיש יו"ד כו), ושכן נהג מורו בעל ספר בני בנימין; לוח דינים של גאוני ירושלים משנת רס"ט (אות סט). אמנם באבקת רוכל (סי' ד), וברכי יוסף (שלא, כג) לא כתבו שיש להתנות. וכן נוהגים למעשה. ובשו"ת מטה יוסף (יו"ד ט) כתב שהמנהג להתנות הוא מנהג בורות כנגד מנהג ישראל. והובאו הדברים בחזון עובדיה (תרומות ומעשרות עמ' קצא, הערה ה), אבל סיכם למעשה שהרוצים להחמיר ולהתנות רשאים לעשות כן.

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ח – גבולות ארץ ישראל – עולי מצרים ובבל

כשקידש עזרא עם בית דינו את הארץ למצוותיה, קידש את המקום שבו התיישבו עולי בבל, ומקום התיישבותם היה בשטח קטן משטח התיישבותם של עולי מצרים. אולם כיוון שמקום התיישבותם של עולי בבל נתקדש, חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה.

כל עבודות השדה האסורות בשביעית אסורות בכל השטח שנכבש על ידי עולי מצרים וגם בסוריה. אולם גזירת ספיחים, שגזרו חכמים שלא לאכול מירקות שצמחו מאליהם בשביעית, חלה רק על השטח שנתקדש על ידי עולי בבל (רמב"ם, סמ"ג, חינוך ועוד). ויש מקילים וסוברים שבגבול עולי מצרים וסוריה אף מותר לאכול את פירות השביעית לאחר זמן הביעור (ר"ש). ויש אומרים, שגם אין בפירותיהם קדושת שביעית (גר"א). 7

בפשטות, כל מקום שבריבונות מדינת ישראל חייב במצוות התלויות בארץ, כפי מדרגת גבול עולי בבל. וכפי שכתב הרמב"ם (הל' תרומות א, ב): "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל וזה הוא הנקרא כיבוש רבים". וכבר ביאר מרן הרב קוק שלציבור היהודי ונבחריו יש מעמד של מלכות (משפט כהן קמד), ולכן מה שנכבש על ידי מדינת ישראל נחשב ככיבוש רבים. אמנם יש שפקפקו בכך, או מפני שאולי אין לציבור ונבחריו מעמד של מלכות, או מפני שאולי צריך שהסנהדרין יקדשו את המקום הנכבש, או מפני שאולי צריך לכבוש קודם את מרכז הארץ. ויותר נראה שיש לכל המקומות שבריבונות ישראל דין עולי בבל.

למעשה, לגבי הנגב והערבה, אין כל כך צורך לדקדק בקווי גבולות עולי בבל ועולי מצרים, הואיל ולדעת רוב הפוסקים ממילא אין ביניהם הבדל משמעותי, כי כל איסורי השביעית זולת גזירת ספיחים חלה גם בתחום עולי מצרים. וגם אם נאמר ששטחים מסוימים אינם נחשבים בגבול עולי מצרים, אזי מסתבר שהריבונות הישראלית יוצרת חיוב לכל ענייני המצוות התלויות בארץ. קל וחומר שכן הדין לגבי הגולן, הואיל ולרוב הפוסקים הוא בתחום עולי בבל. לפיכך, יש להקפיד בכל דיני שביעית בכל גבולות מדינת ישראל. 8


  1. משנה שביעית ו, א: "כל שהחזיקו עולי בבל… לא נאכל ולא נעבד. וכל שהחזיקו עולי מצרים… נאכל אבל לא נעבד". לרמב"ם ד, כו, מה שאמרו "לא נאכל" הכוונה שגזרו חכמים שם על הספיחים שלא יאכלו (כמבואר לעיל ג, ד), ובגבול עולי מצרים לא גזרו והספיחים מותרים באכילה. וכן דעת רוה"פ, ומהם: סמ"ג, חינוך, כפתור ופרח, תפא"י, נבחר מכסף, חזו"א, משפטי ארץ יז, ד; מאמ"ר ב, ז. ויש אומרים שבנוסף לכך שבגבול עולי מצרים אין גזירת ספיחים, גם לא חל על הפירות שגדלים שם דין ביעור (ר"ש ורמב"ן לפי מרן הרב שבה"א ד, כו, 16). ויש אומרים שגם אין דין קדושת שביעית על הפירות שבגבול עולי מצרים, אלא רק איסור עבודה יש שם (מהרי"ט, הגר"א, פאת השולחן).

    דין סוריה כדין גבול עולי מצרים, ואף שבזמן בית המקדש הראשון בגבול עולי מצרים חיוב המצוות היה מהתורה ובסוריה מדרבנן, בזמן הבית השני בשניהם חל החיוב מדרבנן. וכל איסורי העבודה בשדה חלים בסוריה כבשאר המקומות, ורק לעניין אחד יש הבדל, שתקנו חכמים לשנות בדרך עיבוד פירות השביעית, לעשותם בכלים קטנים או בשינוי אחר, כדי שיזכרו שהם פירות שביעית, כמבואר לעיל ג, ג. ולא תקנו זאת על פירות שבסוריה, וכפי שאמרו במשנה שביעית ו, ב: "עושין בתלוש בסוריא אבל לא במחובר, דשים וזורין ודורכין ומעמרין אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקים". כך היא דעת הרמב"ם. ולדעת ר"ש, גם בגבול עולי מצרים אין צריך לשנות בדרך עיבוד הפירות.

    כתב במור וקציעה (או"ח שו) שהדינים שקבעו חכמים לגבי גבול עולי בבל התרחבו וחלו בעת מלכות חשמונאי על כל תחום מלכותם. אולם אחר שנלקחו מידינו חזרו הדינים לחול רק על המקומות הראשונים שהתקדשו על ידי עולי בבל. (ועיין תבואות הארץ עמ' כא; מעדני ארץ שביעית ח, ג). כמו כן יש דיון האם רוב עבר הירדן המזרחי נחשב בגבול עולי בבל (סמ"ג עשה קסא בשם ר"ת; תשב"ץ ג, קצח), או רק בגבול עולי מצרים (ראב"ד שמו"י ד, כח).

  2. לגבי שטחי הערבה הדרומית עד אילת, רבים סוברים שגבול עולי מצרים לא הגיע עד שם (אור לציון שביעית ו, א; ילקוט יוסף שביעית והלכותיה א, ה; שבט הלוי ה, קעג). ויש אומרים שגבול עולי מצרים המבואר בפרשת מסעי כולל עד אילת (רס"ג, הרב טיקוצ'ינסקי ספר ארץ ישראל כו, ב; מאמ"ר ב, ט, 23; קטיף שביעית ד, א, 2. ועיין אוצר ארץ ישראל לרב ישראל אריאל חלק ה פרק ל). ויש אומרים שבזמן שלמה התפשטה המלכות עד אילת וכל השטח התקדש בקדושת עולי מצרים (ציץ אליעזר ג, כג; הרב גורן ב'משנת המדינה' עמ' 31; ועיין במשמרת השביעית בקונטרס שבסופו).

    לגבי מעמד הריבונות של מדינת ישראל: יש סוברים שאינו משנה את הדין (ארץ חמדה ח"א שער ג' ו, ג; יג, ב; ולכך נטה באהלה של תורה ח"ג א, ד. וכך משמע מעמדת הרבנים החרדים, וכפי שכתב הרב קלמן כהנא בסוף 'השביעית תשמטנה'). ויש אומרים שהכיבוש והריבונות הישראלית מחייבים במצוות כדין עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב גרשוני אור המזרח כב עמ' 159; הרב גורן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 49-63; הרב אריה שטרן 'אמונת עתיך' 50 עמ' 70-71; הרב ויטמן שמיטה ממלכתית פרק יא, 6; הרב זולדן 'מלכות יהודה וישראל' סי' כד; הרב נחמיה ראטה, אור הנר ב עמ' 32-33). וכן מסתבר, מה עוד שכל הנגב עד אילת הוא בתחום מלכות שלמה ואולי אף בגבולות פרשת מסעי.

    קל וחומר לגבי הגולן, שלדעת רבים הוא בתחום עולי בבל (ציץ אליעזר י, א; הרב ישראלי כמובא ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 194; הרב יגאל אריאל ב'ארץ ירדן וחרמונים' עמ' 186).

    אמנם בשעת הדחק, ניתן לצרף את הדעות המקילות, הסוברות שאין חובת ביעור וקדושת שביעית בגבול עולי מצרים (אלא רק איסור עבודה). ואמנם לעניין גזירת ספיחים יש יותר מקום להקל, אלא שאין לכך משמעות כיום, שכן אין מי שטורח לקטוף צמחים שגדלו מאליהם. כך שבפועל אין לקולא זו שבגבול עולי מצרים משמעות למעשה. וכן בשעת הדחק אפשר לצרף את הדעות המקילות וסוברות שהנגב הדרומי אינו בגבול עולי מצרים, ושאין הריבונות הישראלית יוצרת חיוב ומותר לעבוד שם. אבל ההוראה הרגילה היא, שכל דיני שביעית חלים בכל גבולות מדינת ישראל כדין עולי בבל. לפיכך, אין צורך לשרטט את הדעות השונות היכן עובר גבול עולי בבל בנגב ובערבה.

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

ט – אמירה לגוי לעבוד בקרקע ישראל

כידוע, אף שמותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אסרו חכמים ליהודי לבקש מהגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת, ואיסור זה נקרא איסור 'שבות' או 'אמירה לגוי'. בכלל זה גם אסרו לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים בשבת, ואיסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות' (פנה"ל שבת כה, א; ט, יא-יב; כה, ד). וכן הדין בשאר איסורי תורה שעונשם מיתה, שאסור לבקש מגוי לעשותם, ואף אסור לבקש מגוי לעשות איסורי חכמים שנקבעו כסייג להם, וגם איסור זה נקרא 'שבות דשבות'. ורק לצורך גדול או לצורך מצווה התירו 'שבות דשבות'.

אבל התעורר ספק לגבי איסורי תורה שחומרתם פחותה, שאין בהם עונש מיתה, האם גם בהם יש איסור 'שבות' (ב"מ צ, א). למעשה, אף שיש מתירים, דעת רוב הפוסקים שגם בשאר איסורי התורה אמירה לגוי אסורה מדברי חכמים (רמב"ם ורא"ש). אולם כאשר האיסור הוא מדברי חכמים, מוסכם שמותר לומר לגוי לעשותו, שאין איסור 'שבות דשבות' באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה.

לפיכך, כיוון שלא קבעה התורה עונש מיתה לעובר על השביעית, גם כאשר מצוות השביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות בשביעית מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכיום שהשביעית מדברי חכמים, מותר מעיקר הדין לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.

אמנם יש סוברים שמצוות השביעית שהארץ עצמה תשבות, ובכלל המצווה למנוע מגוי לעבוד בשדה שלנו, מפני שהוא מפר בכך את השביתה, קל וחומר שאסור לומר לו לעשות מלאכה בשדה (מנחת חינוך קיב, ב). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים, שמצוות השביעית היא שישראל ישבתו, ואין מצווה שהארץ תשבות, ולכן מותר ליהודי בשביעית לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. וכן הלכה. ולמעשה, אף שכיום מצוות השביעית מדברי חכמים, נוהגים להקל במלאכה שיסודה מהתורה רק במקרים דחוקים, ובמלאכה שיסודה מדברי חכמים גם שלא בשעת הדחק.

לפיכך, מותר לקבלן כבישים שצריך לשתול שיחי סרק בצידי הכביש כדי למנוע סחף, לשכור גוי בשביעית שיכין את האדמה וישתול את השיחים (לעיל ב, י). וכן מותר לקבלן בתים שצריך להכין את הקרקע שסביבות הבניינים לצורך גינה, לשכור גוי שיישר את הקרקע ויפרוש עליה אדמת גן (לעיל ב, ז). ולכתחילה נכון ליצור עסקה כזו שגם הגוי יהיה שותף ברווחים שבה, שאז הוא עושה את מלאכתו עבור עצמו. 9


  1. הגמ' ב"מ צ, א, לא פשטה את הספק, האם גם בשאר איסורי תורה שאין עליהם עונש מיתה אסרו חכמים לומר לגוי לעשות את הדבר האסור לצורך היהודי. יש אומרים שהואיל ואיסור אמירה לגוי מדברי חכמים, הדין הוא שיש להקל בספק שהועלה בגמרא (הובא ברא"ש ומאירי). ודעת רובם המכריע של הפוסקים להחמיר. וכ"כ רמב"ם ורא"ש. וכן נפסק בב"י ורמ"א יו"ד רצז, ד (השני). וכן בשו"ע אה"ע ה, יד; חו"מ שלח, ו.

    אלא שנחלקו הפוסקים במצב שהגוי עושה את הדבר לצורך עצמו, כגון שהוא מרוויח מכך אחוזים. יש אומרים שמותר, הואיל ואינו עושה זאת רק עבור היהודי, וכך סוברים: רמ"א יו"ד רצז, ד (השני) עפ"י הגהות מרדכי, הגהות אשרי ומ"מ. ומנגד כתב הש"ך שם ד', שרבים אוסרים, והם: רש"י, ר"י, רא"ש, אגודה ונמוקי יוסף, וכן משמע מהרמב"ם, עי"ש. (בשבה"א קונ"א א, סוס"ק א, ביאר שטעם האיסור לדעתם מפני שנראה שהגוי עושה זאת בשליחות הישראל. עי"ש).

    אבל באיסורי תורה שאין בהם עונש מיתה אין איסור 'שבות דשבות', כלומר, מותר לומר לגוי לעשות מלאכה שאסורה מדברי חכמים כסייג לאיסור תורה שאין עליו עונש מיתה. וכ"כ מהר"ם מרוטנבורג (פראג תקנט); רוקח כמובא בפר"ח או"ח תסח, א; ברכ"י תקנא, ד; פמ"ג משב"ז שז, ד; ערך השולחן תרצו, א; חזו"ע שבת ח"ג עמ' תצב-ה. לפי זה גם כשהשביעית היתה מהתורה, היה מותר לבקש מגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים, וכיום שהשביעית כולה מדברי חכמים, מותר לבקש מגוי לעשות כל מלאכה.

    אמנם יש שלמדו מע"ז טו, ב, שהמצווה היא שהארץ תשבות, ולכן אסור לישראל להניח לגוי שיעבוד בשדהו. כ"כ בתוס' רבנו אלחנן שם, מהרש"ל (ב"מ צ, א), ומנחת חינוך (קיב, ב). אולם מדברי התוס' ע"ז שם 'מי', עולה שהאיסור שישראל יעבוד, אבל אין מצווה שהארץ תשבות. וכן משמע מהחינוך קיב; בית יצחק יו"ד ח"ב קכא, ח-ט. וכ"כ פאת השולחן כג, לא; מרן הרב קוק בשבת הארץ א, א; קונ"א א. וכן משמע מכל שאר הראשונים והאחרונים שלא הזכירו שיש איסור שהגוי יעבוד בקרקע, וכפי שכתב האדר"ת (המובא בסוף שבה"א), שלא הזכיר זאת שום תנא ואמורא, ראשונים ואחרונים. וכ"כ רשז"א (מעדני ארץ שביעית יג), ובניין אב ג, מא. וכיוון שדעת רובם המכריע של הפוסקים להקל, וגם שביעית בזמן הזה מדרבנן, ברור ופשוט שאין לחוש כלל לדעת המחמירים.

    כאשר יהודי מבקש מגוי לזרוע עבורו בשדהו, מה שגדל בשדה היהודי מותר באכילה ואין עליו גזירת ספיחים, מפני שהגזירה היא סייג לעוברי עבירה, אבל כאשר גוי עושה זאת, אין בדבר איסור (רמב"ם בשו"ת פאר הדור טו; מרן הרב שבה"א קונ"א א, א).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

י – אמירה לגוי לעבוד בשדה של הגוי

מותר לכתחילה להשכיר לנוכרי כלים חקלאיים כדי שיעבוד בהם בשדה שקנויה לו בארץ ישראל, ואין בכך איסור של סיוע לדבר עבירה, הואיל ואין על הגוי מצווה לשבות בשביעית. בעבר כשהיו חורשים בבהמות, היה מותר לישראל להשכיר את בהמתו לגוי לצורך חרישה בשביעית, כי רק בשבת מצווה על ישראל שגם בהמתו תשבות, אבל בשביעית אין מצווה שהבהמה תשבות (ע"ז טו, ב).

וכן מותר לומר לגוי בשביעית: תחרוש את שדך כדי להשביחה, כי במוצאי שביעית אני מעוניין לחכור אותה ממך. משום שאין לגוי איסור לעבוד בשדה שלו בשביעית, והוא חורש בעיקר עבור עצמו, כדי שיוכל להרוויח כסף בהחכרתה לישראל (משנה שביעית ד, ג).

וכן מותר לתת לגוי כלי חרישה וחיטים כדי שהגוי יזרעם בשדהו בשביעית על מנת שיחלוק את היבול עם היהודי. מפני שאף בזמן שהשביעית היתה מהתורה, איסור האמירה לגוי הוא בקרקע של ישראל, אבל כאשר הקרקע שייכת לגוי אין איסור. 10


  1. משנה שביעית ד, ג, "חוכרין נירין מן הנוכרים בשביעית אבל לא מישראל". דעת רוב המפרשים, שהכוונה לסכם בשביעית עם הגוי לקבל ממנו אחר השביעית את שדהו החרושה בחכירה, ואף שגורמים בכך לגוי לחרוש את שדהו בשביעית. וכ"כ ריבמ"ץ, ר"ש, רע"ב, תפארת ישראל. וכן מבואר בתוספתא ג, ז. אמנם במשנה שם אמרו גם: "מחזיקין ידי גויים בשביעית אבל לא ידי ישראל". ובירושלמי שם הובאו שני פירושים: א) שהכוונה לסכם איתו שיחרוש כדי שהיהודי יחכור ממנו את השדה אחר השביעית. ב) לעודד אותו בעבודתו. ובבבלי גיטין סב, א, מובא רק הפירוש השני. ויש סוברים לפי זה, שרק לעודד אותו מותר, אבל אסור לסכם איתו שיחרוש בשדהו בשביעית כדי להחכירה ליהודי לאחר השביעית (יש שלמדו כך מרמב"ם ח, ח, ועוד מפרשים). אולם דעת רוב הראשונים שהדיון הוא על פירוש המשנה, אבל מוסכם למעשה שמותר לסכם עם גוי שיחרוש בשדהו בשביעית, כדי שיהודי יחכור את השדה ממנו לאחר השביעית. וכ"כ למעשה רא"ש, סמ"ג ופאת השולחן כח, ס"ק כה, וזאת משום שהגוי חורש עבור הרווח שלו. וכיוון שרוב הפוסקים מקילים, והוא גם דין דרבנן, שכן כל איסור אמירה לגוי מדברי חכמים בלבד, הלכה כמיקלים. ק"ו שיש סוברים שאין איסור אמירה לגוי בשאר איסורים, ק"ו ששביעית בזמן הזה מדרבנן, ואין כלל איסור אמירה לגוי באיסור דרבנן, כמובא בהערה הקודמת. (ואף אם נקבל את לימודם של המחמירים מהמשנה שאסור לבקש מגוי לעבוד בשביעית בשדה שלו, אפשר לומר שהמשנה דיברה במצב שהשביעית מהתורה, ואמירה לגוי אסורה בשביעית, אבל בזמנינו גם הם יודו שאמירה לגוי מותרת).

    וכן פסקו למעשה מהריט"ץ (ישנות מז); נחפה בכסף ח"א יו"ד ד; פרי הארץ ג, ד, שמותר לתת לנכרי חיטים כדי שיזרעם בשדהו עבור ישראל. וכיום יש מהחרדים שמסכמים עם גויים שיגדלו עבורם ירקות בשביעית, וטוענים נגדם, על פי מה שלמדו מהרמב"ם ועוד מפרשים, שאסור לומר לגוי לעבוד בשדהו בשביעית. ואף שהם טועים ופוגעים במצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות ועוברים על "קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" (ויקרא כה, יד, ספרא שם) בכך שמעדיפים נוכרים על פני בני עמם שנוהגים על פי היתר המכירה (כמבואר להלן ט, א). מ"מ כפי המבואר לעיל, מותר לומר לגוי לעבוד בשדהו עבור ישראל. ועיין בשביתת השדה ג, ד, 10.

    יש להעיר: הקרקע שייכת לגוי רק אם נקנתה בפועל מיהודי או התקבלה מיד המלכות על פי החוק, אבל קרקעות שהגוי או אבותיו תפסו בכוח, נחשבות גזולות, ואין גזלתם מפקיעה את בעלות היהודי שממנו נגזלה. בפועל קרקעות רבות כיום נחשבות כקרקעות מדינה, וערבים השתלטו עליהן שלא כחוק, ואין דינן כקרקע של גוי. ויש אומרים עוד, שאפילו מה שמלכויות שונות כבשו בארץ, אינו מפקיע את בעלות הישראל. אמנם בפשטות לרוה"פ דינא דמלכותא דינא גם בארץ ישראל (ועיין במאמ"ר סי' כא, ובמאמרו של הרב עמיחי, קטיף שביעית עמ' 359-361).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

יא – דין פירות הגדלים בשדה של גוי

נחלקו הפוסקים בדין פירות שגדלו בשביעית בשדה של גוי. לדעת המבי"ט, הם קדושים בקדושת שביעית ולכן אסור לאבדם, אמנם כיוון שגדלו בקרקע של גוי מותר לסחור בהם. ואם יהודי יקנה אותם ויאסוף אותם מהשדה, יהיו פטורים מתרומות ומעשרות, כדין פירות שביעית שפטורים מתרומות ומעשרות.

לעומת זאת, המנהג בארץ ישראל היה שאין בפירות שגדלו בשדות הגוי קדושת שביעית כלל, כי קניינו של הגוי מפקיע אותם ממצוותם. וכיוון שאין עליהם דין שביעית, אם יהודי יקנה את הפירות ויאסוף אותם מהשדה, כיוון שחיוב תרומות ומעשרות תלוי במלאכת אסיפתם והיא נעשתה על ידי יהודי, יהיה חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. וחיזק מנהג זה רבי יוסף קארו בתשובותיו. וכיוון שרצו חכמי צפת לשמור על המנהג ושלא תתפתח מחלוקת, גזרו נידוי על מי שינהג קדושה בפירות שביעית שגדלו בשדות גוים ולא יפריש מהם תרומות ומעשרות.

אלא שהתעורר ספק האם יפרישו מהם מעשר שני או עני, שכן בשנים א' ב' ד' ה' של השמיטה מפרישים מעשר שני, ואילו בשנים ג' ו' מעשר עני, והשאלה מה הדין בפירות שגדלו בשדות הגוי בשביעית ונאספו על ידי יהודים. לדעת רבי יוסף קארו ורוב הפוסקים מפרישים מהם מעשר עני כהמשך לשנה הקודמת שהפרישו בה מעשר עני (רמ"א יו"ד שלא, יט). ויש שחששו להפריש מספק גם מעשר שני, ומרן הרב קוק כתב שכן ראוי לכתחילה. אמנם נוהגים שלא לברך על הפרשת תרומות ומעשרות, מתוך שמתחשבים גם בדעת המבי"ט. 11


  1. נחלקו תנאים (ירושלמי דמאי ה, ח), אם יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע את המצוות התלויות בארץ. לר' מאיר, אין קניין, היינו שקנייתו את הקרקע אינה מפקיעה אותה מהמצוות, ולר' יהודה ולר' שמעון יש קניין, שקניינו מפקיע אותה מהמצוות. וכן בבבלי (גיטין מז, א) נחלקו בזה אמוראים, לרבה אין קניין, ולר' אלעזר יש קניין. בירושלמי נפסק במפורש כר' יהודה ור' שמעון שיש לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחובת המצוות. וכ"כ רע"ב (פאה ד, ט; דמאי ה, ט). וכן דעת ר"ח וערוך כמובא בתחילת ההערה הבאה. אולם בבבלי קצת משמע שאין קניין, וכן דעת רוה"פ. וכ"כ הרמב"ם בהל' תרומות א, י: "גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה. לפיכך אם חזר ישראל ולקחה ממנו אינו ככיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות…" המבי"ט ביאר שגם בעוד הקרקע בידי הגוי היא חייבת במצוות. ואילו לר' יוסף קארו כשהקרקע בידי הגוי הוא מפקיעה מחיוב המצוות, ורק לאחר שיקנה אותה היהודי תחזור להתחייב, וזו כוונת ההלכה שאין קניין הגוי מפקיע את הארץ מהמצוות. וכן למד באבקת רוכל כד, באופן מיוחד לגבי שביעית מדרשת חכמים (ספרא בהר פרשה א): "לָכֶם ולא לאחרים", שאף אם נאמר שאין קניין לגוי בארץ ישראל לשאר מצוות, דין השביעית מיוחד שחל על קרקע שלכם ולא כשהיא בידי גויים. וכ"כ בפאת השולחן כג, כט.

    למעשה, דעת רש"ס שכל מצוות שביעית חלות על הפירות שגדלים בקרקע של גוי. וכן סובר המבי"ט, אלא שלדעתו אף שיש בהם קדושת שביעית, אין בהם איסור סחורה ואולי אף אין חובת ביעור, ולדעת בנו מהרי"ט (א, מג), אין עליהם איסור סחורה אבל הם חייבים בביעור. וכ"כ בספר חרדים פרק נו; של"ה, שערי צדק טז, יד; חזו"א כ, ז. וכתב מרן הרב (שבה"א קונ"א כ), שגם לדעת הסוברים שאין קניין לגוי, הכוונה שמדרבנן חלה המצווה, אבל מדאורייתא, הפירות שגדלים בשדה גוי פטורים ממצוות התלויות בארץ.

    אולם הדעה העיקרית כפי המנהג הוותיק בארץ ישראל, וכפי שפסקו חכמי צפת עם רבי יוסף קארו, שאין קדושת שביעית בפירות שגדלו בשדה גוי, ואם אספם יהודי, עליו להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואף נידו את מי שנהג אחרת. וכ"כ הטור (הל' א"י ב), רמ"א (יו"ד שלא, יט), מהריק"ש, דרישה, מהריט"ץ (ישנות צח); ברכ"י שלא, י. וכ"כ פאת השולחן כג, כט; מרן הרב קוק (שבה"א ד, כט); יבי"א ח"י יו"ד מב. וכן סוברים כל המסכימים להיתר המכירה (להלן ז, 3). וכיוון שחיוב תרומות ומעשרות חל בעת איסוף הפירות (מירוח), אם הגוי מכר את פירותיו ליהודי שיאספם מהשדה, חובה עליו להפריש מהם תרומות ומעשרות, שכן אין עליהם דין שביעית, כי בעוד היו בידי הגוי, הוא הפקיעם ממצוות השביעית. ועיין קטיף שביעית ע, י-טו.

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

יב – האם מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי

יש אומרים, שאסור ליהודי לעבוד בשביעית בקרקע ששייכת לגוי, מפני שההלכה כדעת הסוברים "אין קניין לגוי בארץ ישראל" (מבי"ט). ואף לדעת הסוברים שפירות שגדלו בשדות של גויים אין בהם קדושת שביעית, זהו מפני שבכוח בעלותו של הגוי להפקיע את הקדושה שבפירות, אבל אין בכוחו להפקיע את הקדושה שבקרקע עצמה, ולכן אסור ליהודי לעבוד בה (חזו"א).

ויש אומרים, שמותר ליהודי לעבוד בשביעית בקרקע ששייכת לגוי, והיתר זה כולל גם מלאכות שאיסורן מהתורה. מפני "שיש קניין לגוי בארץ ישראל", שאם קנה קרקע, אין המצוות התלויות בארץ חלות עליה, ובכלל זה גם מצוות השביעית. ויש אומרים, שאמנם בזמן שחיוב מצוות השביעית מהתורה, אין קניינו של הגוי מפקיע את מצוות השביעית, ואסור ליהודי לעבוד בקרקע ששייכת לגוי, אבל כאשר מצוות שביעית חלה מדברי חכמים בלבד, יש בכוח קניינו של הגוי להפקיע את המצווה, ומותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי בשביעית. 12


  1. בסנהדרין כו, א, לימדו חכמים זכות על יהודי שחרש בשדה בשביעית, שמא הוא אגיסטון. ופירשו ר"ח וערוך, וכן רש"י בפירושו הראשון, שהוא שכיר בקרקע של גוי. ובתוס' שם פירשו, שזה לפי הדעה שיש קניין לגוי להפקיע את חיוב המצוות. וכפי שהתבאר בהערה הקודמת שנחלקו בזה תנאים, אמוראים וראשונים. אם כן לפי שיטה זו, כיוון שקניין הגוי מפקיע את הקרקע ממצוותיה, מותר ליהודי לעבוד בקרקע ששייכת לגוי גם בזמן שחובת מצוות שביעית מהתורה.

    אמנם בגיטין סב, א, אמר רב שאסור לישראל לעבוד בקרקע של גוי, וכן פסק הרמב"ם (ח, ח). וביארו שהאיסור לדעתו מדרבנן משום מראית עין, שיחשבו שהקרקע של יהודי (מהריט"ץ ישנות מז). וחכמים שלימדו זכות על זה שעבד אולי חולקים על כך, ואולי העלו אפשרות שידוע היה במקומו שהוא שכיר, ולכן אין בעבודתו איסור מראית עין (עיין שו"ע או"ח רמג, א-ב). ולשיטה זו אפשר לומר שגם בזמן ששביעית מהתורה, מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי, כי רק משום מראית עין גזרו על כך, ועתה בטלה הגזירה, כפי שיבואר בהמשך.

    ורבים סוברים שההיתר ליהודי לעבוד בשדה של גוי (סנהדרין כו, א) הוא כאשר שביעית מדברי חכמים. ורב שאסר ליהודי לעבוד בשדה של גוי סבר שבזמנו, בעוד בית הדין קידש חודשים ומנה שנים, שביעית מדאורייתא (כדעה המובאת בתורת כהנים). אבל כיום שמוסכם על רובם המכריע של הראשונים ששביעית אינה מהתורה, מותר ליהודי לעבוד בשדה של גוי (מבוא לשבה"א יא; אוצרות יוסף; יבי"א ח"י מב, ו).

    כיוצא בזה כתב בספר התרומה (הל' א"י ח"ג עמ' תקצ), שכאשר חובת המצווה מהתורה, אין לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחיוב המצוות, אבל כאשר חובת המצווה מדברי חכמים, קניינו מפקיעהּ מהמצווה, וכדין סוריה שתמיד חיובה היה מדברי חכמים, והכל מסכימים שיש לגוי קניין להפקיעה מהמצוות (גיטין מז, א). וכ"כ מהר"י קורקוס (מובא בכסף משנה תרומות א, יג). וכן דעת הגר"א (יו"ד שלא, כח), ופאת השולחן כג, כט. ומה שפסק הרמב"ם (ח, ח), שגם כאשר השביעית מדרבנן אסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי, הוא משום מראית עין (מהריט"ץ ישנות מז). וביאר מרן הרב קוק, שגזירה זו נגזרה בעת שרוב הקרקעות היו בידי ישראל, אבל בזמן הגלות, כאשר רוב הקרקעות היו בידי גויים – בטלה הגזירה, ואין לחדשה בלא תקנה חדשה (שבה"א קונ"א כ). והוסיפו הגדולים שאחריו, שבכל אופן בעת שרגילים להשתמש ב'היתר מכירה', אף שרוב הקרקעות של ישראל, אין מקום לגזירה, שהכל יודעים שהם עובדים בשדה שנמכרה לגוי, כמובא בכרם ציון יט, גידולי ציון ד, ויבי"א י, מב, ו.

    מנגד, יש סוברים שאין קניין לגוי להפקיע את המצוות גם כאשר השביעית מדברי חכמים, ולכן הפירות הגדלים בשדהו קדושים בקדושת שביעית, ומצוות השביעית חלה עליהם. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, כך דעת רש"ס, מבי"ט, מהרי"ט, חרדים, של"ה וחזו"א. וממילא ברור שלדעתם אסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי. ומה שמובא (סנהדרין כו, א), שחכמים לימדו זכות על יהודי שעבד בשביעית שאולי הוא אגיסטון, הכוונה שהוא נמצא במצב של פיקוח נפש (תוס' גיטין סב, א, 'אין'). ויש אומרים, שאף לדעת הסוברים שאין על הפירות שגדלים בשדה גוי קדושה, מ"מ על הקרקע נותרה קדושה, ואסור ליהודי לעבוד בה, וכן מובא בבית יצחק, חזו"א, מעדני ארץ. ולא זו בלבד, אלא שיש שלמדו מדברי הכסף משנה (ד, כט), שאם יהודי זרע בשדה של גוי, חל על הגידולים איסור ספיחים. וכתב מו"ר הרב ישראלי (חוות בנימין א, ט, יב), שניתן לומר זאת רק כאשר השביעית מהתורה, אבל כשהיא מדרבנן ברור שאין איסור ספיחים. (עוד עיין בסוף הערה 10 שאין גזירת ספיחים על מה שהגוי זורע בשדה של יהודי).

פורסם בקטגוריה ה - הזמן המקום והאדם | כתיבת תגובה

א – מצוות שמיטת כספים

מצווה מהתורה שבסוף שנת השמיטה ישמיטו כל ישראל את החובות שאחיהם בני ישראל חייבים להם, ולא יתבעו אותם מהם יותר. שנאמר (דברים טו, א-ג): "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'. אֶת הַנָּכְרִי תִּגֹּשׂ וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ". וכל התובע חוב שהיה צריך לשמוט בסוף השמיטה, מבטל מצוות עשה, שנאמר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ", ועובר על מצוות לא תעשה, שנאמר: "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ" (רמב"ם ט, א).

מצווה זו מתקיימת בסוף שנת השמיטה, שבתום השנה שבה כל בעלי השדות שמטו את הפירות שבשדותיהם, כאשר החמה שוקעת ושנת השמיטה מסתיימת, גם ההלוואות נשמטות ופוקעות. שנאמר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה". לפיכך, עד סוף שנת השמיטה עוד יכול המלווה לתבוע את חובו, וכשתשקע החמה ביום האחרון של השנה השביעית, החובות נשמטים ואסור לתובעם (רמב"ם ט, ד; שו"ע חו"מ סז, ל).

קיומה של המצווה מהתורה תלוי בדין היובל, שרק כאשר כל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט בנחלתו, וכל השדות שנמכרו חוזרות בשנת היובל לבעליהן – ההלוואות נשמטות בסוף השנה השביעית. אבל עתה שהיובל בטל, מהתורה מצוות שמיטת כספים בטלה, וחכמים תקנו להמשיך לקיימה זכר למצווה, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל (רמב"ם ט, ב-ג).

מצווה זו מתפשטת גם לחוץ לארץ, הואיל והיא נוהגת בכסף ולא בדבר שגדל מהארץ. וכן למדו חכמים ממה שנאמר: "כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'", קריאת השמיטה נמשכת לכל מקום (קידושין לח, ב).

בפועל, בארצות רבות לא נהגו ישראל לקיים את מצוות שמיטת כספים, אלא המשיכו לגבות חובות גם לאחר השמיטה בלא כתיבת פרוזבול שמקיים את החוב למרות השמיטה (להלן ה). יש אומרים שהם סמכו על דעות היחידים הסוברים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, או שאין שמיטת כספים נוהגת בחוץ לארץ. ויש אומרים שמנהגם מבוסס על הסכמת הציבור שההלוואות ניתנות על תנאי שהשמיטה לא תחול עליהן (להלן הלכה ד). ואע"פ כן דעת רוב הפוסקים ששמיטת כספים חלה בזמן הזה מדברי חכמים בכל העולם, וכדי לגבות את החובות אחר השמיטה צריכים לכתוב שטר פרוזבול (רמב"ם ט, ג; שו"ע חו"מ סז, א). 1


  1. יש אומרים שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל (רב נטרונאי גאון, רז"ה). ויש אומרים שנוהגת מדברי חכמים בארץ ולא בחוץ לארץ (ר"י ברצלוני). וי"א בדעת הרמב"ן ששמיטה בזמן הזה מהתורה (התומים והגר"א). אמנם דעת רובם המכריע של הראשונים ששמיטת כספים נוהגת מדברי חכמים גם בחו"ל (רמב"ם, סמ"ג, רשב"א, רא"ש, כפתור ופרח, שו"ע חו"מ סז, א; שועה"ר הל' הלוואה לד; פאת השולחן כט, ד, ועוד רבים). לפי זה חייבים לכתוב פרוזבול בחו"ל כדי שהחובות לא יושמטו, וכ"כ בשו"ע. אלא שבמקומות רבים לא נהגו לכתוב פרוזבול ואע"פ כן גבו חובות. והרא"ש תמה מאוד על מנהגם, וניסה לבטלו, אבל לא מחה בגובי החובות מפני שאולי מתוך כך שכולם נהגו לגבות חובות נעשו ההלוואות על דעת שלא יישמטו, ואולי סמכו על מה שהיו רגילים לכתוב בשטר שיהיו גובים אותו "בכל צד שיוכל בין בדברים דתיים ובין בדברים שאינם דתיים" (תשובות הרא"ש כלל עז, ב; עז, ד. עיין להלן בהלכה ד, באיזה אופן התנאי מועיל). והרמ"א חו"מ סז, א, כתב עפ"י הרא"ש שאף שלכתחילה צריך להיזהר לכתוב פרוזבול, אין לעכב את גביית החובות בלא פרוזבול. ע"כ. וכן היה המנהג הרווח בקהילות חו"ל, שגם כשלא כתבו פרוזבול גבו חובות. ובשו"ת כתב סופר חו"מ ט, ביאר שהמצווה להחזיר הלוואה מהתורה, ואילו השמיטה מדרבנן, ויש ספק אם נוהגת עכשיו. הרי שאם יגבו את החובות אחר השמיטה יכנסו לספק איסור דרבנן, ואם לא יגבו, יעברו על ספק איסור תורה של גזל.
פורסם בקטגוריה ו - שמיטת כספים | כתיבת תגובה

ב – האיסור להימנע מלהלוות ומגמת המצווה

הזהירה התורה מאוד, שלא נימנע מלהלוות כסף לאנשים נאמנים לקראת שנת השמיטה. שהואיל והם אנשים שרגילים להחזיר את חובם בזמן, רוב הסיכויים שיצליחו להחזיר את חובם לפני תום השמיטה, ואין לחשוש יתר על המידה שמא לא יצליחו להחזיר את חובם והחוב יישמט. וזהו שנאמר (דברים טו, ט-י): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

אמנם כאשר מבקש ההלוואה ידוע כאדם לא אמין, בכל השנים אין מצווה להלוות לו (שו"ע חו"מ צז, ד). וקל וחומר שאין מצווה להלוות לו לקראת השמיטה, שכן המצווה היא להלוות ולא לתת מתנה. 2 הרי שהמצווה היא להלוות לאנשים נאמנים שמסתבר שיחזירו את חובם, אלא שבכל הלוואה יש סיכון מסוים, שמא הלווה ייקלע לקשיים לא צפויים ולא יצליח לפרוע את חובו, ולסיכון הזה נצטווינו להיכנס כדי לקיים את מצוות ההלוואה. ואף לקראת השמיטה נצטווינו שלא להימנע מלהעניק הלוואות לאנשים נאמנים, למרות שאם לא יצליחו להחזירן עד סוף השמיטה, נצטרך לשומטן.

מגמת המצווה לסייע לעניים שלא הצליחו לשלם את חובם, שאחת לשבע שנים יוכלו להשתחרר מעול החובות שְהִשְׂתָּרְגוּ על צווארם. וקבעה התורה את זמן פקיעת החובות בתום השנה השביעית, כדי שיוכלו להתחיל מחדש את מחזור שבע השנים כשהם משוחררים מעול החובות.

כיוון שמגמת המצווה היא לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור, מצווה שישלם את הסכום שקיבל בהלוואה. והמשלם את דמי חובו למרות הפטור, רוח חכמים נוחה הימנו. ואם ניצל את שמיטת החוב ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו והרי הוא נבל ברשות התורה. וכך יעשו, כשיבוא הלווה להחזיר את חובו, צריך המלווה לומר לו: "משמט אני את חובי ואינך חייב להחזירו לי". ואם אמר הלווה: "אף על פי כן רצוני שתקבל ממני סכום זה במתנה" – יקבל ממנו. ואם הלווה לא אמר כן אלא רצה לתת את הכסף כהחזר חוב, אין רשות למלווה לקבלו. אבל מותר לו להסביר את ההלכה כדי שהלווה יבין שרק בדרך מתנה מותר למלווה לקבל את דמי החוב (משנה שביעית י, ט, משנה ראשונה שם; גיטין לז, ב; רמב"ם ט, כח; שו"ע סז, לו; אג"מ חו"מ ב, טו). 3


  1. בשו"ע חו"מ צז, ד, מבואר שנכון שלא להלוות לאדם שאינו נאמן או לבזבזן שרגיל להוציא את כספו שלא לצורך. "וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מדה זו, מוטב שלא ללוותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום (שמות כב, כד): לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה". וכן ביאר במנחת שלמה א, מז, א, לעניין שמיטה, שהאיסור להימנע מלהלוות לקראת שנת השמיטה הוא ללווים נאמנים שרגילים להחזיר הלוואות בזמן. אבל למי שאינו נאמן אין איסור, מפני שכאשר הוא נמנע מלהלוות לו, הוא בעצם נמנע מלתת לו מתנה. ועיין בפנים יפות טו, ד; וב"ח חו"מ סז, כ.
  2. נלענ"ד שככל שקרובים יותר לזמן השמיטה וסכום ההלוואה גדול יותר ומצבו של הלווה השתפר יותר, כך מצוותו גדולה יותר להחזיר את החוב למרות השמיטה.
פורסם בקטגוריה ו - שמיטת כספים | כתיבת תגובה

ג – מצוות הלוואה בתורה

ההלוואות שדיברה בהן התורה, הן בעיקר הלוואות קטנות לזמן קצר שאנשים נצרכו לקחת כדי לקנות לעצמם מזון. וכפי שאמרו חכמים (מכות ג, ב): סתם הלוואה לשלושים יום. שכן עד העת החדשה, בה למד האדם לייצר את מזונו ומלבושיו ושאר צרכי ביתו בכמויות גדולות ובזול, המחסור היה גדול, ואנשים עבדו בעבודות קשות כדי להשיג לבני ביתם לחם לאכול ובגד ללבוש. ואף שעבדו לפרנסתם לעיתים נותרו ללא כסף, מפני שעדיין לא סיימו את עבודתם או מפני שעדיין לא שילמו להם או מפני שלא מצאו קונה למרכולתם, וכדי לקנות דברי מאכל נאלצו לבקש הלוואות. הם לא היו עניים שאינם מסוגלים לעבוד שצוותה התורה לתת להם צדקה, אלא הם נצרכו להלוואה שתאפשר להם לשרוד עד אשר יקבלו את שכרם. ולעיתים אף אדם שנחשב אז עשיר, כי היה לו בית נאה ורהיטים טובים, נותר בלא כסף מזומן לקנות מזון לבני ביתו, ומצווה מהתורה להלוות גם לו בשעת דוחקו. אלא שאם באו עני ועשיר לבקש הלוואה, מצווה להקדים את העני, כי מצבו דחוק יותר, ואילו העשיר יכול בשעת הדחק למכור מעט מרכושו בזול כדי להתקיים (ב"מ עא, א; שו"ע חו"מ צז, א). אמרו חכמים, שמצוות ההלוואה גדולה ממצוות הצדקה, מפני שהצדקה משפילה את האדם ואילו בהלוואה כבודו נשמר, ועל ידי כך יוכל ביתר קלות לשקם את עצמו. והמעלה הגדולה ביותר, היא מעלת זה שנותן לעני עבודה (שבת סג, א; שו"ע יו"ד רמט, ו). עוד אמרו חכמים (סוכה מט, ב), שיש צד במצוות ההלוואה שהיא גדולה ממצוות הצדקה, מפני שהיא ניתנת לעניים ולעשירים, ואילו הצדקה ניתנת לעניים בלבד. אמנם ככלל מצוות הלוואה נחשבת כענף של מצות הצדקה (רמב"ם מתנות עניים י, ז). על ההלוואות הללו הזהירה התורה (שמות כב, כד): "לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ". 4

לעומת זאת בימינו, תנאי החיים השתפרו מאוד, ורבות מן ההלוואות שאנשים לוקחים כיום הן הלוואות גדולות שעיקר יעודן השקעה, כגון הלוואה לקניית דירה שתחסוך את הצורך לשלם שכר דירה חודשי, או הלוואה לצורך הקמת עסק שיניב רווחים, או לצורך מימון לימודים גבוהים שיאפשרו אח"כ פרנסה בכבוד. וכיוון שמדובר בהשקעה ולא בהלוואה, נותן הכסף זכאי לקבל אחוזים מהרווח עבור השקעתו. לכתחילה היה ראוי שיחשבו כמה רווחים נוצרו בזכות ההשקעה כדי לחלקם ביניהם. אלא שהואיל וחישוב זה קשה ומורכב מאוד, נעזרים ב'היתר עסקה', לפיו חלק מההלוואה הופך לפיקדון, והריבית לאחוזי רווח. ומסכמים מראש מה יהיו אחוזי הרווח שהמלווה יקבל, בין אם התוכנית העסקית תצליח יותר או פחות.

ואמנם מי שיסכים להעניק הלוואות גדולות בחינם כדי לסייע לחברו לקנות דירה או להתחיל עסק או לשלם שכר לימוד, או לקנות דברי מותרות, יקיים בהלוואתו מצווה של גמילות חסדים. אבל לא הטילה התורה על האדם מצווה לעשות כן, כי רק לאדם דחוק עבור צורכי הקיום שלו נצטווינו להעניק הלוואה. וכן לקראת השמיטה, אם יזהר אדם שלא לתת הלוואות לצרכי השקעות או מותרות, לא תחול עליו האזהרה החמורה (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ…"


  1. כך ניתן ללמוד מהגדרת המצווה שהיא גם לעשירים בשעה שהם דחוקים, וכפי שכתב החינוך תעט: "אף בעשירים הגדולים גם כן תתקיים מצוות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני מקרה אחר…" וכ"כ בשו"ע חו"מ צז, א: "ואפילו עשיר שצריך להלוות, מצווה להלוותו לפי שעה", הרי שהוא מפני דוחקו. וכ"כ רבנו יונה בפירושו לאבות א, א: "להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם". וכ"כ באהבת חסד ח"א א, א: "ומצווה גם כן להלוות לעשיר לפי שעה בשעה שאין המעות מצוי לו". וכ"כ שם בפרק ו, נתיב החסד ג.
פורסם בקטגוריה ו - שמיטת כספים | כתיבת תגובה

ד – אילו חובות נשמטים

שביעית משמטת את כל סוגי ההלוואות, בין הלוואות קטנות ובין גדולות, בין אם נעשו על-פה ובין אם נכתבו בשטר, בין אם היו לצורך קיומי ובין אם היו לצורכי מותרות. ואף אם נכתב בשטר, שכל נכסי הלווה יהיו ערבים להחזרת החוב, בסיום השמיטה החוב נשמט. אמנם אם נכתב בשטר שפירעון החוב יהיה מקרקע מסוימת, אין השמיטה משמטת את החוב, מפני שהוא נחשב כגבוי ועומד מהקרקע שנקבעה לכך (גיטין לז, א; רמב"ם ט, ו). 5

נתן הלווה למלווה משכון כנגד ההלוואה, החוב אינו נשמט, הואיל והמשכון עצמו עומד במקום החוב. ואם ירצה הלווה לקבל את המשכון שלו, יצטרך לשלם את דמי ההלוואה. ואם שווי המשכון פחות מסכום ההלוואה, לדעת רבים, רק החלק שכנגד שווי המשכון אינו נשמט והשאר נשמט (רמב"ם ט, יד; שו"ע סז, יב. ולר"ש שביעית י, ב; רא"ש גיטין ד, יז, גם השאר אינו נשמט).

ההלוואה נשמטת בתנאי שזמן פירעונה הגיע לפני תום שנת השמיטה, וכבר יכול היה המלווה לתבוע את חובו. אבל חוב שזמן פירעונו לאחר סיום השנה השביעית, אינו נשמט (רמב"ם ט, ט).

רק הלוואות נשמטות בשביעית, אבל חובות שחייבים הקונים לשלם לבעל החנות אינם נשמטים, הואיל ואינם באים מכוח הלוואה, אלא הם תשלום עבור מוצרים. ואם נצטברו לקונה חובות, וסיכמו את התשלום שעל הקונה לשלם לבעל החנות, נעשה התשלום כהלוואה והשביעית משמטת אותה. שכר שצריך אדם לשלם לפועל אינו נשמט, מפני שאינו תשלום שמגיע מכוח הלוואה, אלא שכר עבודה. אמנם אם הצטברו לבעל העסק חובות לשכירו, וסיכמו את דרכי התשלום וזקפו אותו כהלוואה, השביעית משמטת אותה. 6

המלווה לחברו חלב או ביצים, כיוון שהלווה אינו מחזיר לו אותם עצמם אלא חלב וביצים כנגדם, הרי זה כהלוואה שנשמטת בשמיטה. ובתנאי שלפני סיום השביעית עבר הזמן שבו הלווה היה צריך להחזיר את המוצרים שלווה (מלאכת שלמה שביעית י, ב; בא"ח כי תבא כו).

חובות וקנסות שנפסק בבית הדין שאדם חייב לשלם לחברו, אינם נשמטים. וכן המוסר את שטר חובו לבית הדין, ואמר להם: גבו אתם את חובי, אינו נשמט. מפני שנאמר (דברים טו, ג): "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ", דווקא חובות שבידך תשמט אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים (ספרי שם; משנה שביעית י, ב; ירושלמי י, ב; רמב"ם ט, טו). גם כסף שאדם חייב לקופת גמילות חסדים וצדקה אינו נשמט, כי קופת הצדקה נחשבת תחת אחריות בית הדין (רשב"א, שו"ע סז, כח).


  1. המתנה על השביעית שלא תשמט, תנאו בטל, כי התנה כנגד מה שכתוב בתורה. אבל אם באופן אישי קיבל על עצמו לשלם, תנאו קיים. וכפי שאמרו (מכות ג, ב), שהמלווה את חברו "על מנת שלא תשמטני בשביעית – אין שביעית משמטתו, על מנת שלא תשמטני שביעית – שביעית משמטתו". וכן נפסק ברמב"ם (ט, י) ושו"ע (חו"מ סז, ט). אמנם מלכתחילה יש אומרים שאסור להתנות תנאי אישי, כי התורה צוותה שישמטו ישראל את החובות, אלא שאם תנאו היה אישי, תנאו קיים (ב"ח חו"מ סז, יב; חת"ס חו"מ קיג; מרן הרב עזרת כהן מב). אמנם מדברי רובם המכריע של הראשונים והאחרונים עולה במפורש שמותר לעשות תנאי אישי שכזה. וכן משמע מדברי רמב"ן גיטין לז, א; וריטב"א, מאירי ור"ן לגיטין לו, א, ששאלו מדוע צריך לעשות פרוזבול, הרי ניתן לעשות תנאי. ותרצו תירוצים שונים, ולא תירצו שאסור לעשות כן לכתחילה. ובתבואות שור (סוף מכות) כתב שאם המלווה מבקש לעשות תנאי אישי, והלווה מסרב, עדיין המלווה חייב להלוות לו ולא להימנע מחמת השמיטה. ומדברי הראשונים שהוזכרו עולה שאינם מסכימים לדעתו.
  2. כ"כ תוס', רמב"ן, ר"ן, רשב"א, ריטב"א ותוס' רא"ש בכתובות נה, א; כפתור ופרח מט; מהר"ם מרוטנבורג. וכ"כ ריבמ"ץ, רע"ב למשנה י, ב. וזה לשון שו"ע חו"מ סז, ד: "אין שביעית משמטת אלא מִלווה". ויש שרצו לטעון, שאין הקפת החנות ושכר השכיר נשמטים כאשר זמן פרעונם אחר ר"ה, אבל אם זמן פרעונם היה לפני ר"ה – נשמטים. כך משמע מב"י סז, יד, ולכן כתב שקנייה חד פעמית, כיוון שזמן פרעונה מיד, נשמטת בשביעית. וכ"כ תוס' יו"ט י, ב. כן פסקו לעניין קנייה סמ"ע סז, כו; ערך לחם יא; קצוש"ע קפ, י; אול"צ ז, א. ומשמע שלעניין שכר שכיר, מודים שאינו נשמט. ובמאמ"ר כב, יג-יד; כב, לא, החמיר גם לעניין שכר שכיר ושכר דירה. וקשה מאוד על דעתם, שהרי רק לגבי הלוואה נזכרה שמיטה, כדי לסייע לעניים שלא הצליחו לפרוע את חובם, ומדוע אדם ששכח לשלם חובו לחנות או לפועלים יהיה פטור מלשלם אותו. וכפי שלמדנו כך כתבו כל הראשונים, ורוב האחרונים, ומהם: לבוש, ב"ח, ח"מ, ב"ש, אורים ותומים, גר"א, פאת השולחן, ערוה"ש, ישועות ישראל, חזו"ע.
פורסם בקטגוריה ו - שמיטת כספים | כתיבת תגובה

ה – תקנת הפרוזבול

בשלהי ימי בית המקדש השני רבו העניים שבקשו הלוואות והתקשו לפורען, וכנגד זה נמנעו העשירים מלתת לעניים הלוואות לפני השמיטה, מחשש שלא יחזירו אותן בזמן ויישמטו, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו, ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא". לפיכך תיקן הלל הזקן שיעשו פרוזבול שיפקיע את שמיטת החובות, וכך יוכלו העשירים לעזור לעניים בהלוואות סמוך לשמיטה בלא לחשוש שיפסידו את כספם. וזו משמעות המילה 'פרוזבול' – תקנת עשירים כדי שיוכלו להלוות לעניים (משנה שביעית י, ג; גיטין לו, א – לז, א).

יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות שמסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית, כמבואר בהלכה הקודמת. אלא שלשם כך היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלא שימסרם בפועל לבית הדין, ועל ידי כך יוכל מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו, בין אם כתבו עליהם שטר בין אם נתנו בעל פה. ואמנם בזמן שחובת השמיטה מהתורה – הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות אינם נמסרים לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שהפרוזבול לבדו יועיל.

ההיגיון במצוות התורה ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל היתה חלקת אדמה שממנה יכלה להתפרנס, וממילא מספר העניים היה מועט יחסית, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה צוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפורעם עד סוף השנה השביעית. ורק במקרים נדירים כאשר היה מדובר בחוב גדול ומסוכן במיוחד, היה המלווה טורח למסור את שטרו לבית הדין, או דורש עבורו קרקע או משכון כעירבון להבטחת החזרתו. אבל לאחר שהיובל התבטל, לרבים מישראל כבר לא היתה נחלה, וממילא מספרם של העניים עלה ומצבם נעשה דחוק יותר, והתרבו מאוד מבקשי ההלוואות, ורבים מהם התקשו להחזירן בזמן. ואם העשירים היו מקיימים את המצווה ומלווים לכל דורש, רבים מהם היו פושטים את הרגל בסוף השביעית. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאין לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א). לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלא חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את החובות מדין השמיטה. ותקנה זו מועילה לעשירים שיוכלו לקיים את מצוות ההלוואה, ומועילה לעניים שיוכלו לקבל הלוואות. 7


  1. ההסבר הכללי שכתבתי מתאים לכל הדעות. אמנם החילוק בין מסירת שטרות לבית דין שמועילה לשמיטה מהתורה ובין פרוזבול שמועיל לשמיטה מדברי חכמים, הוא לפי ריטב"א מכות ג, ב; ר"ן ורבינו קרשקש לגיטין לו, א; בעל התרומות מה, יא, ועוד רבים. אולם לתוס' גיטין לו, א, 'מי', פרוזבול מועיל גם כאשר שמיטת כספים מהתורה, ותקנת הלל היתה לפרסם הלכה זו, כדי שיהיו הכל נוהגים לכתוב פרוזבול ולא ימנעו מלהלוות. ולרש"י (עפ"י תוס' מכות שם) ורמב"ן, אין הבדל בין מסירת שטרות החוב לבית הדין לכתיבת הפרוזבול, בשני המקרים אין הדבר מועיל לשמיטה מהתורה. ורק מפני ששמיטה מדברי חכמים, תיקן הלל שמסירת החובות לבית הדין תמנע את השמטתם, ומה שדרשו מהפסוק אינו אלא אסמכתא.

    רבים שאלו, לשם מה היה צריך לתקן פרוזבול, הרי כפי שמבואר בהלכה ד', יכול המלווה להתנות עם הלווה שלא ישמיט הוא חוב זה, וכן יכול לדרוש משכון? אלא שפעמים רבות בעת מתן ההלוואה ישנה אופטימיות שהלווה יחזיר את החוב בזמן, ולא מתאים לבטא אז חשדנות כלפי אמינותו של הלווה ולהתנות שחוב זה לא יושמט בשביעית או לדרוש משכון. ובמיוחד לפי מה שביארתי שעיקר ההלוואות שדיברה בהן התורה היו הלוואות קטנות לצרכי מזון. וגם לא ניתן להמליץ לקבוע את זמן החזרת החוב לאחר השביעית, כי בדרך כלל המלווה מעוניין שהחוב יוחזר מוקדם יותר. בנוסף לכך, אם כל אחד יצטרך להבטיח את חובותיו באופן אישי, יוכלו להתגלע וויכוחים אם אכן עשו תנאי ואם עשוהו כראוי וכו'. אבל כאשר תיקן הלל שיעשו פרוזבול, כולם יזכרו לעשותו ולא יהיו יותר וויכוחים על תוקפם של החובות אחר השמיטה. בנוסף לכך, על ידי הפרוזבול נעשה זכר לשמיטת כספים, שיודעים שיש שמיטת כספים אלא שהפרוזבול מפקיעו (ריטב"א מכות ג, ב). ועיין ברמב"ן וריטב"א לגיטין לו, א.

פורסם בקטגוריה ו - שמיטת כספים | תגובה אחת

ו – פרטי דיני הפרוזבול

הפרוזבול הינו שטר שכתוב בו: "מוסר אני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל החובות שיש לי, ועל ידי כך אוכל לגבות אותם בכל זמן שארצה".

אדם שהעניק הלוואות רבות לאנשים שונים, די לו בפרוזבול אחד, שכן בפרוזבול אחד הוא מוסר את כל חובותיו לבית הדין (משנה שביעית י, ה; שו"ע סז, כו).

הפרוזבול מועיל לכל ההלוואות שנתן המלווה עד זמן חתימת הפרוזבול, שעל ידי הפרוזבול הם נמסרים לבית הדין. אבל הלוואות שיינתנו אחר חתימת הפרוזבול נשמטות בסוף השביעית (משנה י, ה; רמב"ם ט, כב).

יש מי שאומר, ששטר הפרוזבול צריך להתקיים בפני בית הדין עצמו, היינו שהשטר יימסר בפועל לבית הדין, ויחתמו עליו הדיינים או שני עדים שראו שהחובות נמסרו לבית הדין. אבל לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין צריך למסור את הפרוזבול לדיינים, אלא העיקר שהמלווה יכתוב בפרוזבול שהוא מוסר את חובותיו לבית הדין שבמקום פלוני, אפילו הם בעיר אחרת, ויחתמו על כך שני עדים (שו"ע ורמ"א סז, כ-כא).

יש אומרים שבית הדין שמוסרים לו את החובות צריך להיות של רבנים חשובים, מגדולי החכמים שבדור (רמב"ם ט, יז). ויש אומרים שאפשר למוסרם לכל שלושה רבנים (רמב"ן, רשב"א, רא"ש ורמ"א). למעשה, נכון למסור את החובות לבית דין חשוב שבאותו אזור, אבל אין צורך לדקדק שיהיה החשוב שבדור, מה עוד שלא ניתן לקבוע מי הוא בית הדין החשוב שבדור (עיין שו"ע סז, יח).

טוב שהעדים החותמים על הפרוזבול יהיו כשרים לעדות ולא קרובים זה לזה, אולם מצד הדין אפשר לקיים את הפרוזבול גם על ידי עדים פסולים וקרובים, הואיל וגביית החוב אינה נעשית מכוח העדים, אלא מכוח זה שהמלווה מסר את הלוואותיו לבית הדין, וחתימת העדים אינה אלא לקיום הדבר.

כיוון שאין בכתיבת הפרוזבול עשיית דין, אפשר לכותבו בלילה. אפשר לעשות שליח לכתיבת הפרוזבול (מאמ"ר כג, ו-ח). 8

כשם שנשים חייבות בכל מצוות השביעית, כך חייבות במצוות השמטת החובות, וכדי שלא יישמטו עליהן לעשות פרוזבול. בני זוג שמנהלים חשבון משותף, יכול אחד מהם לחתום על פרוזבול עבור חשבונם המשותף. ואם יש להם חשבונות נפרדים, צריך שזה שחותם על הפרוזבול יציין במפורש שהוא כולל גם את חשבונות בן או בת זוגו (עי' שו"ע סז, כה).

תקנו חכמים שהפרוזבול יחול בתנאי שיש ללווה או לאשתו זכות בקרקע כלשהי, שעל ידה יש מקום לחוב להתחיל להיגבות כבר בעת כתיבת הפרוזבול (ר"ש). ואין מדקדקים לברר זאת בעת שכותבים שטר פרוזבול, מפני שאין אדם שאין לו זכות בקרקע כל שהיא, שכן גם מי ששוכר דירה או אף קיבל קרקע בהשאלה למקום מיטתו, נחשב כמי שיש לו קרקע. למשל, בן שיש לו מיטה בבית הוריו, נחשב כמי שיש לו קרקע. ואם לא היתה ללווה שום קרקע, ואף לא קיבל רשות מאדם שיש לו קרקע להניח את מיטתו בחלקו, צריך המלווה להקנות או להשאיל לו קרקע בשיעור כלשהו, ועל ידי כך הפרוזבול יחול (משנה י, ו; שו"ע סז, כב-כה).

עברה השביעית ובא המלווה לגבות את חובו ואמר: פרוזבול היה לי ואבד. מאמינים לו ויגבה את חובו (שו"ע סז, לג).


  1. תלמידי חכמים שהלוו זה לזה רשאים להודיע לתלמידיהם שהם מוסרים חובותיהם לבית הדין, ובכך יעשו פרוזבול והחובות לא יישמטו (שו"ע סז, כ). ויש אומרים שגם שאר אנשים יכולים לעשות כן (רמ"א שם), ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם.
פורסם בקטגוריה ו - שמיטת כספים | כתיבת תגובה

ז – חומרות והידורים

אין השביעית משמטת אלא בסופה (שו"ע סז, ל), ולכן כותבים פרוזבול לקראת סוף שנת השמיטה. אמנם יש סוברים שלמרות שהחובות נשמטים בסוף השנה השביעית, איסור הנגישׂה מתחיל בתחילת השביעית, שכבר מאז אסור לגבות חובות, ולכן צריך לכתוב את הפרוזבול לפני תחילת השנה השביעית (רא"ש גיטין ד, יח; כ). ויש מהאחרונים שכתבו, שטוב לחוש לדעה זו, ובנוסף לפרוזבול הרגיל, לכתוב פרוזבול גם בסוף השנה השישית (תומים סז, כו). אבל לרובם המכריע של הפוסקים אין צריך לחוש לדעה זו, וכן המנהג.

יש סוברים שכל הכספים שמופקדים בבנק בתוכנית חסכון או בקרן השתלמות או פנסיה נחשבים כהלוואה, ואם ניתן לגבותם לפני סוף השמיטה, השמיטה שומטת אותם. אולם למעשה, כספים אלו הם השקעה או פיקדון ולא הלוואה ולכן אינם נשמטים. בנוסף לכך, רבים אומרים שהבנק אינו נחשב כחבר, שעל ההלוואות עימו חלים דיני השמיטה, אלא הוא 'חברה בעירבון מוגבל' שלא חלים עליה דינים אלו. 9

כיוצא בזה, יש סוברים שמשכנתא שמקבלים מהבנק נחשבת כהלוואה רגילה, ולכן כל תשלום שזמן פרעונו היה לפני סוף השביעית ולא שולם, נשמט. למעשה, אין המשכנתא כהלוואה אלא כעסקה, ולכן משלמים אחוזי רווח למלווה, וממילא אין השמיטה חלה עליה. בנוסף לכך, בנק המשכנתאות הוא חברה בע"מ, ורבים סוברים שלא חלים עליו דינים אלו.

יש סוברים שצ'ק נחשב כשטר חוב, ואם זמן פירעונו הגיע לפני סוף השמיטה, הרי הוא נשמט. ויש סוברים שאינו נשמט, מפני שדינו ככסף מזומן, שכן במקומות שונים אפשר לשלם בו. למעשה, טוב לכתוב על צ'קים פרוזבול, אבל בדיעבד אם לא כתבו, אין הם נשמטים, כי העיקר כסוברים שאין הצ'ק נחשב כשטר חוב שבין אדם לחברו. 10

מכל החששות הללו, רבים כתבו שטוב שכל אדם יכתוב פרוזבול בסוף השנה השביעית, הואיל ולכל אדם יש חשבון בנק וחסכונות וכדומה. והמליצו לכתוב את הפרוזבול יחד עם התרת נדרים שבערב ראש השנה, ושכל איש יהיה שליח גם עבור אשתו. בנוסף לכך, יש בכתיבת הפרוזבול מעלה שעושים על ידו זכר לשביעית (ריטב"א מכות ג, ב; אורים ותומים חו"מ סז, ב; בא"ח כי תבוא כו).

יש חוששים שאולי אין ללווה קרקע, ולשם כך בעת שחותמים על הפרוזבול, מקנה אחד העדים למלווה סודר ותמורת זה המלווה מקנה ללווים שאין להם קרקע, משהו מהקרקע שברשותו. ויש שאף כתבו זאת בשטר הפרוזבול (מאמ"ר כג, יט). והמקובל שלא לחשוש לזה, כמבואר בהלכה הקודמת.

יש מהדרים לתת הלוואה לחבר לאחר חתימת הפרוזבול וקובעים שזמן פירעונה יהיה לפני תום השנה השביעית, כדי לקיים בה את מצוות השמטת הכספים. וטוב שהחבר יבוא להחזיר את ההלוואה, כדי שהמלווה יקיים את השמיטה בפיו ויאמר לו: "משמט אני" (בא"ח כי תבוא כו; מאמ"ר כב, לב-לג).


  1. הרב אליהו במאמ"ר כב, ח, החמיר בכל זה. ובשמיטת כספים כהלכתה י, ה, נטה להקל וסיכם שנכון להחמיר. אולם מקובל לומר שהכספים שהופקדו בבנק הם השקעה או פיקדון. ומצד נוסף אין שמיטת כספים חלה על בנק, מפני שהוא חברה בע"מ, וכ"כ עטרת משה חו"מ סז, עמ' מד, הואיל ואין שעבוד ההלוואה על האנשים בעלי הבנק אלא על נכסי החברה בלבד. ולכך נטה ריש"א, כמובא בשמיטת כספים י, הערה א. מנגד, יש שהחילו על חברה בע"מ דיני הלוואה, והם: יחו"ד ד, סד; מאמ"ר כב, יט.
  2. הסוברים שצ'ק אינו נשמט הם: רשז"א במנחת שלמה ח"ג קכג, הואיל ויש לו דין כסף. וכ"כ באג"מ חו"מ ב, טו; שבט הלוי ט, רצא. ומנגד, יש סוברים שנשמט: מאמ"ר כב, י; חזו"ע דיני שמיטת כספים ד. עוד עיין בהלכה ד שיש סוברים שגם שכר שכיר והקפת חנות שזמן פרעונם לפני סוף השביעית נשמטים, ואין הלכה כמותם, אבל המחמירים חוששים לדבריהם.
פורסם בקטגוריה ו - שמיטת כספים | כתיבת תגובה

א – הצורך בהיתר

במשך שנות הגלות הארוכה הארץ עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות. גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, והחסידים ותלמידי הגר"א שהחלו לעלות לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים ישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני הישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל"ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ"ב החלה העלייה הראשונה של 'חובבי ציון', שמכוחה עד שנת השמיטה של תרמ"ט קמו עוד שבע מושבות: ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה, נס ציונה, יסוד המעלה, עקרון (מזכרת בתיה) וגדרה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה היתה כפולה, אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית היתה עלולה להביאם לדוחק נורא וסכנת רעב. מבחינה כללית, השביתה היתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך לאחוז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ועוד רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ, ימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי הקיום והשמיטה בארץ.

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי 'חובבי ציון', יחד עם חבריו הרב יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב"ד וורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שאח"כ היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הרב אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. עוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שהגלות בעוון ביטול השביעית, ומנגד, על ידי שמירת השביעית זוכים לרוב ברכה (ויקרא כה, כ-כא, כו, לד-לה, מג; שבת לג, א; אבות ה, ח-ט).

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה, פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו עבורם את מכירת השדות. כך גם היתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצידם ולחמו בחריפות כנגד ההיתר וכנגד הרבנים שתמכו בו.

ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי הישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב'חובבי ציון' כדוגמת הנצי"ב מוולוז'ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית, התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר, וכפי שהעיד האדר"ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול, ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות הראיה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, עד כמה המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה, שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ב – הרב קוק והיתר המכירה

בשנת תרס"ד עלה הרב קוק לארץ והחל לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר"ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו, במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד, גרמה למתנגדיו להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר"ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלימות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן לא ניתן היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלימה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם כנגדו וכנגד הרבנים שתמכו בו. ומנגד, חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה בענייני הכשרות (אגרות הראיה רצא, שיא).

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ"ז. רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. מפני שכפי שנלמד בהמשך, גם אם בדור הראשון הרבנים המחמירים יכלו להתעלם מדעת המקילים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה, הרי שבדור השני המחמירים כבר הכירו את שיקולי ההיתר, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים שמקובל לסמוך עליהם בשעת הדחק, כדוגמת אכילת 'חדש' בחוץ לארץ. אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם כנגד עבודת יישוב הארץ והתנועה הציונית, שרבים ממנהיגיה היו חילונים, קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא. כפי שנראה, עמדת המתירים היתה שקולה ומאוזנת תוך שהם משתדלים להחמיר עד כמה שאפשר כדי לקיים את מצוות השביעית.

לא היה קל לרבנים המתירים, הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. אולם הרב קוק, שהיה רבן של המושבות, עמד על דעתו וביסס את ההיתר בספרו 'שבת הארץ', ובתשובות ואגרות רבות. הרב קוק המשיך לשמש כרבה של יפו והמושבות גם בשנת תרע"ז, למרות שלא היה אז בארץ. לאחר מכן בשמיטות תרפ"ד ותרצ"א, שימש כרבה הראשי של ארץ ישראל. היות ובמשך ארבע שמיטות היה הרב קוק אחראי על קיומו של ההיתר, והוא גם ביססו בספריו, נקרא ההיתר על שמו.

ניתן לומר שלא היתה בדורות האחרונים מחלוקת הלכתית גדולה ומקיפה כמחלוקת על 'היתר המכירה', שכמה סוגיות גדולות כלולות בה: א' שביעית בזמן הזה. ב' דין קרקעות של גוים. ג' מצוות יישוב הארץ ו'לא תחנם'. ד' דיונים סביב תוקף המכירה עצמה (על ההיתר כיום להלן בהלכות יא-יד). 1


  1. מימי מרן הרב קוק ואילך החל לבלוט מאפיין נוסף בדרך הצגת הסוגיה. המתירים נטו לנהוג בחסידות וענוותנות ומתוך כבוד לדעת המחמירים הציגו את שתי הדעות כשוות (כפי שכתבו למשל הרב טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה והרב זוין ב'לאור ההלכה'). בכך הלכו בדרכו של מרן הרב קוק זצ"ל שנהג בחסידות יתירה. אולם מנגד, רבים מהמחמירים, משנת תר"ע ואילך, נטו לבטל את עמדת המתירים ולזלזל בכבודם, ואף לכנותם בביטוים קשים, ככופרים ועוקרי תורה וכיוצא בזה, תוך פגיעה חמורה בכללי הוויכוח הראויים בין תלמידי חכמים. וכיוון שדברי המתירים נשענים על יסודות התורה ומצוות יישוב הארץ, נגררו המחמירים במלחמתם לפגוע בכבוד התורה וגדולי הדור וקדושת יישוב הארץ. ראוי לציין שהרב קוק מצד קדושתו וחסידותו היה נוטה בכל המצוות וההלכות לחומרא, ורק כשהיה הכרח הלכתי להכריע, היה מכריע כפי כללי ההלכה. למשל כתב באגרת קפט: "ועל זה לבי דַוָּי, על שאנו מוכרחים ללמד את העם להפקיע מצוות שביעית". ולכן עודד תמיד את המסוגלים לשבות. מתוך כך יש שרוצים ללמוד שלא היה שלם עם ההיתר, אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה, ואף ציין שאינו רוצה לבאר את כל יסודות ההיתר, כדי שלא להשכיח את השביעית, מתוך תקווה שבמהרה נזכה לשומרה כהלכתה מהתורה. וכנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ואהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא יפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב). אולם דרכו זו היתה מיוחדת, ובדרך כלל במקרים דומים, הפוסקים נהגו להגיב בחומרא כנגד התקפות ודיבות מהסוג שהוציאו על מרן הרב קוק. אבל כיוון שמרן הרב נהג בחסידות, המשיכו תלמידיו בקו החסידות. וכיוון שהאמת תובעת את עלבונה, חובה עלינו שלא להפריז בכבודם של המתנגדים להיתר אלא לבקרם ביושר על שלא נהגו בסוגיה זו כפי המקובל בישראל מדורי דורות.
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ג – יסוד חיוב השביעית בזמן הזה

לדעת רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, מפני שמהתורה רק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, צריך לקיים את מצוות היובל והשביעית. לפיכך, מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו רוב ככל ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה (לעיל ה, ג-ד, 3; להלן י, יא).

ואחדים מהאחרונים סוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מהתורה, ומנגד ישנה דעה חשובה בראשונים, שאין כיום חובה לקיים את השביעית, מפני שכשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות, ומאז התבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים את השביעית. וכך דעת רז"ה, ראב"ד, נימוקי יוסף ומאירי, וכן ניתן ללמוד מעוד ראשונים (לעיל ה, 5).

בנוסף לכך, כבר למדנו (ה, ז) שגם לגבי זמן השביעית נחלקו הראשונים. שיש אומרים שהשביעית היתה בשנת תשע"ד (רש"י ורא"ש), ויש אומרים בשנת תשע"ב (ראב"ד). ואף שנתקבל בישראל לנהוג כדעת הגאונים ושנת השביעית בשנת תשע"ה, מכל מקום מכלל ספק לא יצאנו. ואף שעל סמך המניין המקובל אנו מפרישים מעשר שני בשנים הקבועות לכך (א' ב' ד' ה'), ואף מברכים על פדיונו, אין זה אומר שהדעות אודות ספק השנים בטלות, שכן הלכה היא שמברכים על המנהג.

נמצא איפוא, שמעיקר הדין, בשעת הדחק היה ניתן להורות לחקלאים היתר גמור, ולפטור אותם לגמרי מחובת השביתה בשביעית. שכן ידוע שכאשר הדוחק גדול מאוד, אפילו במצווה מהתורה, ניתן לסמוך על דעת יחיד שמיקל. קל וחומר כאשר מדובר במצווה שחיובה כיום לדעת רוב הפוסקים מדברי חכמים בלבד. קל וחומר שהמיקל וסובר שאין השביעית נוהגת בזמן הזה אינו יחיד אלא כך דעת כמה מגדולי הראשונים. קל וחומר כאשר יש ספק אימתי חלה השנה השביעית. כמו כן יש לצרף לשיקולי ההיתר, את דעתו של רבי יהודה הנשיא, שגם בעת שהיה ברור שצריך לשמור שביעית מדברי חכמים, סבר שמפני הדחק יש לבטל את חובת השביעית (לעיל ה, ה). 2


  1. כתב בשו"ת הרשב"א א, רנג, וכ"כ רמ"א חו"מ כה, ב, שבשעת הדחק בדבר שיש בו הפסד מרובה סומכים על דעת יחיד. לב"ח, ט"ז יו"ד רצג, ד, סומכים על דעת יחיד אפילו במצווה דאורייתא, וכן נהגו באשכנז להתיר איסור דאורייתא של חדש על סמך דעות יחידים שאין איסור חדש בחוץ לארץ או אין איסור חדש בתבואת גויים. ואמנם כתב הש"ך (יו"ד הנהגת איסור והיתר רמב), שרק בדין דרבנן אפשר לסמוך על היחיד, אבל בדין דאורייתא, חובה מהתורה ללכת על פי הרוב, שנאמר (שמות כג, ב): "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת". אולם מרן הרב (מבוא לשבה"א פרק י) ביאר שהחובה לילך על פי הרוב הוא דווקא כשישבו יחד ודנו זה עם זה במסגרת בית דין, וכשלא ישבו יחד, רק מצד הסברה ראוי ללכת על פי הרוב, ולכן בשעת הדחק סומכים על היחיד גם בדין דאורייתא. וכך דעת הפוסקים הלכה למעשה. וביבי"א ח"י יו"ד מג, הביא לכך מקורות רבים מדברי ראשונים ואחרונים. קל וחומר לעניין שביעית, שגם המחמירים סוברים שהאיסור מדרבנן.

    עוד כתב הרב הרצוג (פסקים וכתבים ג, מח), שדעת הסוברים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה אינה דעת יחיד, אלא כך סוברים כמה וכמה מגדולי הראשונים (לעיל ה, 5), ואפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק ולהתיר את העבודה בשדות. ובחזו"א כג, ד, טען שבעניין זה 'איתמר הלכתא' שלא כדעת הרז"ה. אולם הוא חלק בזה על רבים מהראשונים והאחרונים שהתחשבו להלכה בדעות יחידים. ואף הרמ"א בחו"מ סז, א, התחשב בדעת הרז"ה הסובר שאין חובת שביעית בזמן הזה. וביבי"א ח"י יו"ד מג, הביא לכך מקורות רבים מדברי ראשונים ואחרונים.

    בנוסף לכך, יש לצרף את ספק השנים (לעיל ה, ז), שהוא ספק על שלוש שנים. שכן ידוע שבמוצאי השביעית נחרב הבית השני, אלא שנחלקו אימתי שנת החורבן. לרוה"פ יוצא ששנת תשע"ה היא שביעית, ולרש"י וטור תשע"ד. עוד נחלקו האם צריך למנות יובל, היינו האם צריך להוסיף כל שבע שמיטות את שנת החמישים ורק אח"כ לחזור למנות שמיטות, כמובא ברמב"ם וכן סובר הראב"ד למעשה. או שאין למנות יובל כלל, אלא למנות שביעיות ברצף, כדעת הגאונים וכדעת הרמב"ם למעשה (י, ד-ו). מסיבה זו, לדעת כמה פוסקים צריך להפריש בכל השנים גם מעשר שני וגם מעשר עני מספק, ויש שאף הורו שלא לברך על פדיון מעשר שני מספק. ואף שבפועל יש לנו מנהג ברור במניין השנים, ועל פיו מפרישים מעשר שני בשנים א' ב' ד' ה', ואף מברכים על פדיונו. מ"מ המנהג אינו מבטל את הספק, שכן אף שמברכים על סמך מנהג, הספק נשאר ומצטרף לדעת הסוברים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה (עיין לעיל ה, סוף הערה 6). וכ"כ למעשה שספק השנים הוא יסוד גדול להיתר בשמחה לאיש יו"ד כו, לרב אלישר; אוצרות יוסף למהר"י ענגיל (שביעית עמ' צו); משפט כהן סג. וכ"כ בהרחבה ביבי"א ח"י יו"ד מב, ח.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ד – דין שדות של גויים

יסוד ההיתר מבוסס על כך שדין השביעית אינו חל על שדות שבבעלות גוים. ואמנם הלכה זו שנויה במחלוקת. ראשיתה במחלוקת תנאים ואמוראים, אם קניין הגוי מפקיע את חובת המצוות התלויות בארץ. בתלמוד הירושלמי (דמאי ה, ח) נפסק כדעת הסוברים שבעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת פוסקים אחדים. ומהתלמוד הבבלי (גיטין מז, א) משמע שהלכה כדעת הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת רוב הפוסקים (לעיל ה, 11).

אלא שנחלקו הפוסקים במשמעות דעתם של הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, יש אומרים שבעוד השדה בידי הגוי חלות עליה המצוות (מבי"ט), ויש אומרים, שכאשר השדה בידי הגוי אין המצוות חלות עליה, אלא שאחר שהגוי ימכור אותה ליהודי, יחזור חיוב המצוות לחול עליה בלא שיהיה צורך לקדש מחדש את הקרקע למצוותיה (רבי יוסף קארו). הרי לנו מחלוקת, האם מצוות התלויות בארץ חלות בשדות של גוים (כמבואר בהרחבה לעיל ה, יא-יב, 11-12).

בנוסף לכך, לדעת בעל ספר התרומה, דעת הסוברים שאין בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות נאמרה לגבי מצוות שחובתן מהתורה, אבל לגבי מצוות שחובתן בזמן הזה מדברי חכמים, כשביעית ותרומות ומעשרות, בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות. וכן דעת הגר"א (כמבואר לעיל ה, 12).

נמצא איפוא שלדעת הרבה פוסקים, קניין הגוי מפקיע את חובת מצוות השביעית, וכיוון שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ברור שהלכה כדעת המקילים.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ה – סיכום ההיתר

כפי שלמדנו (בהלכה ג), מעיקר הדין בשעת הדחק אפשר להתיר לגמרי את השביעית על פי צירוף של שני שיקולים: א) על פי הראשונים שסוברים שאין חובת שביעית נוהגת בזמן הזה, שאף שהם מיעוט, כיוון שגם למחמירים שביעית מדברי חכמים, בשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם. ב) הספק לגבי מועד השנה השביעית. ולכן גם אם לא היתה אפשרות להתיר על ידי מכירה, לא היה מקום למחות במיקלים על סמך דעות אלו (אגרות הראיה רז, שיא).

אלא שהואיל ויש אפשרות להתיר את העבודה בשדות על ידי מכירה לגוי, שלדעת הרבה פוסקים מפקיעה את חובת השביעית, הורו גדולי הרבנים להתיר את העבודות על ידי המכירה לגוי.

מצד הדין היה אפשר להתיר ליהודים לעשות בשדות שנמכרו כל מלאכה, ובכלל זה גם מלאכות שכתובות בתורה, הואיל וחובת השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ובכל מחלוקת הלכה כדעת המיקלים, ולכן אין צריך לחשוש לדעת הסוברים שהמכירה לגוי אינה מפקיעה את חובת השביעית. וכן הורו כמה מגדולי הרבנים. אולם רוב הרבנים ומרן הרב קוק רצו לעשות זכר לשביעית, ולכן גם לאחר המכירה, התירו ליהודי לעשות מלאכות שיסוד איסורן מדברי חכמים בלבד, אבל את המלאכות שכתובות בתורה, שהן: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה, התירו על ידי גוי בלבד, ורק בשעה של דוחק גדול, לעיתים התירו לעשותן על ידי יהודי.

עוד קבעו המתירים, שרק לצורך קיומי כחקלאות ניתן להשתמש בהיתר המכירה, אבל לא לצורך מותרות כטיפוח גינות.

כיוון שהמתירים לא רצו שההיתר יקבע לדורי דורות, קבעו שההיתר צריך להישקל מחדש בכל שביעית, כדי לבחון האם עדיין השעה דחוקה ויש צורך להיעזר בו. ומרן הרב קוק היה מעודד חקלאים שמסוגלים לכך, להדר במצווה ולשבות מכל מלאכה בשביעית, ובתנאי שלא יוציאו לעז על ההיתר (אגרות הראיה קצב, שי, שיב). 3


  1. מעין היתר המכירה כבר נעשה לפני כארבע מאות וחמישים שנה, בשנת שכ"ז, על ידי יהודים שחכרו שדות מגוים, והעסיקו בהם פועלים גוים, והוצרכו להמשיך לעבד את השדות בשביעית, ופסקו המבי"ט (ב, סד), ומהרי"ט (יו"ד נב), שישכירו את השדות לגוי, וכך ימשיכו לנהל את העבודה בשדות. והם הורו להשכיר לשנתיים, כדי שהשנה השביעית תהיה מובלעת בעוד שנה. וביאר מרן הרב קוק (שבה"א קונ"א א, סוסק"א), שמצד הדין אין איסור להשכיר לשנה אחת הואיל והגוי ששוכר את השדה עובד עבור עצמו כדי להרוויח בה כמה שיותר, אלא שהחמירו להשכיר בהבלעה לשנתיים משום הידור, כדי שלא יראה כמי שמבקש מהגוי לעבוד בשביעית בשליחותו. ומהר"ם גלאנטי (יו"ד נז) נשאל בשנת שס"ב, על שדה בלבנון, שהיא בגבול עולי מצרים, והתיר למכור את הקרקע לגוי לשביעית, מפני שהשביעית שם מדרבנן. פחות ממאתיים שנה לאחר מכן, נשאל רבה של חברון ר' מרדכי רביו (נפטר תקמ"ג), על כרם של יהודי, וסמך על מהר"ם גלאנטי, והתיר למכור את השדה לגוי לשנתיים בהבלעה, כמבואר בספרו שו"ת שמן המור יו"ד ד. וכן הלכו בשיטתו גדולי הרבנים הספרדים, ובראשם הראשל"צ הרב אלישר כמבואר בשו"ת שמחה לאיש יו"ד כו, והוא שסידר בפועל את המכירה בשנת תרמ"ט, בהסכמת הראשל"צ שקדם לו, הרב פאנג'ל. וכן התירו בשנת תרמ"ט הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב שמואל מוהליבר, הרב קלפפיש אב"ד ורשה, והרב יהושע מקוטנא (ישועות מלכו יו"ד נג-נז, נט), וכן באבני נזר (יו"ד תנח); וכן פסק הרב מרדכי אלישברג, הרב חיים אלעזר וקס, ומהר"י ענגיל (אוצרות שביעית) והאדר"ת.

    מנגד החמירו: הנצי"ב (משיב דבר ב, נו), הרב סולובייצ'יק בבית הלוי (ג, א), ערוה"ש (טו, י), הרב מרדכי גימפל יפה. ולכך נטו בתחילה הרב שמואל סלנט ומהרי"ל דיסקין, ובשמיטת תרנ"ו אחר ששמעו את מצוקת החקלאים, הסכימו להקל באילנות. עוד כתבו להחמיר: דברי מלכיאל ז, מט; שאלת דוד סוף חלק א. וכ"כ בספר בית רידב"ז, והביא מכתבי הסכמה לדבריו מהרב מאיר אריק והרב חיים ברלין. וכ"כ הרב אלפנדרי (הסבא קדישא א, כב). וכן היו עוד רבנים שהצטרפו לכרוזים להחמיר.

    חובה לציין שהצד המשותף לרובם המכריע, שלא הכירו מקרוב את חיי המתיישבים, רובם חיו בחוץ לארץ, וניזונו משמועות של אישים שהתייחסו בהסתייגות לישוב החדש. ואלה שהכירו את המתיישבים, גם אם בתחילה נטו לחומרא, שינו דעתם לקולא, וכפי שהאדר"ת העיד על עצמו (אגרות הראיה רז). וכן היו רבנים שאחר שקראו את דברי מרן הרב על שיקולי ההיתר נוכחו בצדקתם, אבל לא פרסמו דבריהם מפני המריבה, וכפי שהעיד חתנו של מהרש"ם, שאחר שהמהרש"ם קרא את נימוקיו של מרן הרב, חזר בו ואמר שדבריו אמיתיים להלכה, אבל אינו רוצה להתערב עוד בדבר מפני בעלי מריבה.

    למעשה, המתירים מהדור השני ואילך היו גדולי הרבנים שנשאו בעול הציבור בארץ, ובראשם מרן הרב קוק, הרב הרצוג והרב פרנק, ונימקו את דבריהם בתשובות רבות. וכן פסקו הרב עוזיאל והרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח, יו"ד כח). וכ"כ הרב טכורש (כתר אפרים ג), הרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה), הרב זוין (לאור ההלכה), הרב כשר (נועם א' עמ' קסז-קצא), הרב ישראלי (ארץ חמדה ח"א ספר א, שער ה), ולכך נטה רשז"א במעדני ארץ. וכן הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים: הרב אונטרמן, הרב ניסים, הרב שפירא, הרב עובדיה יוסף (יבי"א ח"י יו"ד לז-מד), הרב מרדכי אליהו (מאמ"ר כא).

    היו שהתירו ליהודי לעשות את כל המלאכות, גם שיסודן מהתורה, וכך דעת הרב מוהליבר, שסבר שגם בלא מכירה אפשר להתיר מלאכות דרבנן. וכך דעת אבני נזר וכך משמע מהרב אלישר, וכך מעידים שהורה הגרע"י בעל פה. אולם בפועל הרבנים שהנהיגו את ההיתר התירו לעשות מלאכות שיסודן מהתורה על ידי גוי, ושיסודן מדרבנן על ידי יהודי (עי' אגרות הראיה קצח; שי; יבי"א שם מב, ו). במשפט כהן סז, כתב שגם לאחר מכירה אין להתיר ליהודי בציר וקציר. ורשז"א במעדני ארץ סי' ב', כתב שאיסור קצירה ובצירה תלוי בבעלות על הפירות, ואם כן אפשר להתיר ליהודי לקצור ולבצור אחר המכירה.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ו – לא תחנם

לכאורה יש להקשות, הרי אסור למכור קרקע מארץ ישראל לגוי, שנאמר (דברים ז, ב): "וְלֹא תְחָנֵּם", פירשו חכמים (ע"ז כ, א): "לא תתן להם חניה בקרקע". וכן כתב הרמב"ם (ע"ז י, ג-ד): "אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם? שנאמר: וְלֹא תְחָנֵּם, לא תיתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת עראי היא".

אולם מצווה זו נועדה לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר (דברים ז, א-ב): "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… וּנְתָנָם ה' אֱלוֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". ואם כן כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור. וכפי שכתב האדר"ת, שהאיסור נועד לחזק את אחיזתם של ישראל בארץ, ולא יתכן שבגללו אחיזתנו תיחלש. 4

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא היתה נצרכת לחיזוק ישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של 'לא תחנם'. 5


  1. בעניין זה כתבו ביאורים רבים, אבל להלכה זה היסוד העיקרי, והוא מובא בשמן המור יו"ד ד; ישועות מלכו יו"ד נה, נט; אדר"ת במכתב שהובא בסוף שבת הארץ; אבני נזר יו"ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז); לאור ההלכה לרב זוין. וכן עולה מדברי הרמב"ם (הל' ע"ז י, ג-ד, כמובא למעלה). וניתן ללמוד זאת מהאיסור לתת לגוי מתנת חינם, שאף הוא נלמד מ'לא תחנם', וכאשר מתן המתנה היא לתועלת ישראל, מותר ליתנה לגוי (רמב"ן ור"ן לגיטין לח, ב). ואמנם עניין הקרקע גדול בהרבה ממתנה, ולכן אסור למכור קרקע לגוי עבור תועלת אישית, אבל כדי לחזק את אחיזתם של כלל ישראל בקרקע מותר. ושלא כחזו"א שביעית כד, ד, שהמציא בזה גדר חדש, בניגוד למגמת המצווה המבוארת במפורש בתורה.
  2. כתב בספר החינוך שלט, שהאיסור הוא למכור לצמיתות. והוסיף בשם הרמב"ן, שהאיסור הוא "למכור למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי… ואם התנה עם הגוי להחזירה, מותר למוכרה לו". והובא במשפט כהן ס. וקשה ממה שאסרו חכמים להשכיר קרקע לגוי (ע"ז כ, ב), אלא שהאיסור כאשר יש בכך פגיעה באחיזת ישראל בארץ, אבל לצורך חיזוק אחיזתם ויישוב הארץ, אין שום איסור (משפט כהן סג). ←

    בנוסף לכך, הזכיר מרן הרב במבוא לשבת הארץ בפרק יב, שיש אומרים שעיקר האיסור למכור לגוי שאין לו קרקע בארץ, שעל ידי כך יתחזק בישיבתו בארץ, כדברי הרמב"ם (ע"ז י, ד). אבל אם יש לו כבר קרקע אפשר שאין בזה איסור, ולכן עדיף למכור לו. כיוצא בזה כתב הרב פרנק בהר צבי זרעים ב, מז, עפ"י תשובה מבעל תורת חסד, שמותר להחליף עם גוי קרקע או בית, כי אינו נותן לו חניה.

    בנוסף לכך, מהתורה איסור 'לֹא תְחָנֵּם' נובע מהחשש להשפעתם הרעה של הגויים על ישראל, שנאמר (דברים ז, ב-ד): "…לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר". לפיכך מותר למכור קרקע לגר תושב, היינו לגוי שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח. אלא שלדעת הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) בזמן שהיובל בטל, אין בתי הדין של ישראל רשאים לקבל גוי כגר תושב. אולם לראב"ד (שם י, ו; ואיסורי ביאה יד, ז) גם בזמן הזה, מי שנוהג בפועל כגר תושב, יש לו דין גר תושב, ומותר למכור לו קרקע בארץ. ואף שאין הלכה כראב"ד, כאן שממילא מותר למכור מהסיבות שהוזכרו, רבים כתבו שעדיף למכור לגוי שאינו עובד עבודה זרה ויש לו דין גר תושב. ועיין במאמרו של הרב עזריה אריאל 'התורה והארץ' ח"ח עמ 391.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ז – הערמה

יש שתקפו את ההיתר מהצד השני, שאין זו מכירה אמתית, הואיל וברור שהגוי אינו מתכוון לממש את הקנייה שלו, כי הוא מבין שמדובר בפעולה שנועדה לצורך דתי בלבד, ולכן אין למכירה זו תוקף.

אולם אין בטענה זו ממש, מפני שלהלכה אם נעשתה מכירה משפטית, הרי שלמעשה הקרקע שייכת לגוי, וממילא אין חלים עליה דיני שביעית. וכן מצינו בהלכות רבות, שבשעת הצורך מבצעים פעולת מכירה משפטית, כדי להיפטר ממצווה שקשה לקיימה.

למשל, מצווה מהתורה לתת את בכורות הבהמות הטהורות לכהן, והכהן צריך להעלותם לקרבן בבית המקדש ולאכול מבשרם בטהרה. וכיום שבית המקדש חרב, בכור הבהמה נותר בקדושתו בלא שהכהן יכול לעשות בו דבר. והורו חכמים למכור את הוושט והקנה של כל המבכירות לגוי, וכיוון שהגוי שותף בבהמה, הבכור שתמליט לא יהיה קדוש ויוכלו לנהוג בו כבשאר הבהמות. ואף כאן ברור שאין למכירה זו משמעות מעשית, וגם לאחר שישחטו את הבהמה לא יקראו לגוי לבוא לקחת את הקנה והוושט שלו, כי אין להם ערך, אלא שבפועל הואיל ועשו קניין והקנה והוושט שייכים מבחינה משפטית לגוי, נעשה הגוי שותף בבהמה ושוב אין קדושה בבכור שתמליט (שו"ע יו"ד שכ, ו).

ודין הבכור חמור יותר, שכן איסור אכילת בשר בכור מהתורה, ואילו איסור שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ואם לעניין חומרת דין בכור סומכים על מכירה משפטית, קל וחומר שיש לסמוך על מכירה לצורך הפקעת דין שביעית.

וכן לגבי דין חמץ בפסח, כל המשהה ברשותו חמץ עובר בשני איסורי תורה: בל יראה ובל ימצא, ובשעת הצורך מתירים למכור את החמץ לגוי כדי להיפטר מהאיסורים הללו, למרות שהסיכוי שהגוי ישתמש בחמץ שקנה קלוש. וכן מצינו בעוד הלכות, שקבעו חכמים להיעזר בקניין שכל מגמתו היא לפטור את האדם מחיוב הלכתי מסוים, הרי שאין ממש בטענת המתנגדים להיתר. 6


  1. דין מכירת חמץ מבואר בפניני הלכה פסח פרק ו. וכן מְצווה התורה שהפודה מעשר שני יוסיף חומש, ובשעת הצורך כדי להיפטר מתוספת החומש, התירו לו לתת כסף לחברו כדי שהוא יפדה את פירותיו, ואח"כ יחזירם לבעלים הראשון (משנה מעשר שני ד, ד). וכן אם ראובן הדיר את שמעון מנכסיו, ואין לשמעון מה לאכול ורצה ראובן לעזור לו, הורו חכמים שראובן ייתן מאכלים במתנה ללוי והוא ייתנם לשמעון, ובכך ראובן לא יעבור על נדרו, שכן שמעון לא נהנה מרכושו אלא מרכושו של לוי (נדרים מח, א). וכן מי שלא הניח עירוב תבשילין, אסור לו לבשל מיום טוב לשבת, ובשעת הצורך התירו לו להקנות את מאכליו לחברו, כדי שחברו יבשלם ואח"כ ייתנם לו (ביצה יז, א). יש להוסיף, שהיתר המכירה הוא כדוגמת היתר הפרוזבול המבואר בפרק הקודם.
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ח – תוקף המכירה

עוד טענו המחמירים, שאין למכירה תוקף משפטי הואיל ואינה מתבצעת לפי כללי המכירה הנהוגים תוך רישום בטאבו. וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ קצ, ז), שבמקום שרגילים לכתוב שטר על הקניין, כל זמן שלא כתבו שטר, אין המכירה נגמרת. ואם כן במקום שנוהגים לרשום את מכירת הקרקעות בטאבו, אם לא נרשמה, אין לה תוקף (ערוה"ש שם, כה). ולא זו בלבד, אלא שחייבים לעשות כן משום שזהו דין המלכות (שו"ע חו"מ קצד, ב).

אולם טענה זו נדחית, מפני שכל הדיונים אם קניין מסוים תופש או לא הוא כאשר יש וויכוח בין המוכר שטוען שאין תוקף למכירה לבין הקונה שטוען שיש לה תוקף, ואזי יש לברר אם גמר המוכר בדעתו למכור. אבל כאן שהמוכר והקונה רוצים שיהיה לה תוקף, בלא שום ספק המכירה חלה (יבי"א ח"י יו"ד מ). ועוד, שאם כותבים במפורש, ששום טענה לא תחשב נגד מכירה זו, כפי שנוהגים בשטרות המכירה, הקניין חל גם אם נעשה שלא כמקובל (קידושין כו, א). הרי שמכירה זו היא מכירה משפטית, לא פיקטיבית וגם לא לצורך שימוש הקונה בשדה, אלא מכירה לצורך הגדרה משפטית, שהקונה הוא הבעלים למשך השנה השביעית, וככזו שני הצדדים מעוניינים בקיומה וגומרים בדעתם להסכים לכל הנצרך לקיומה. וכן נהגו לגבי מכירת חמץ, שאף במקומות שהחוק מחייב לרשום כל מכירה לצורך מס, כיוון ששני הצדדים הסכימו לכך, יש למכירת החמץ תוקף גם ללא רישום כדרישת חוק המלך או המדינה. ואע"פ כן, כיוון שהמתנגדים התעקשו לתקוף את ההיתר שלא בצדק, ביוזמת הרב הראשי לישראל שלמה גורן זצ"ל העבירה הכנסת חוק בשנת תשל"ט, לפיו מכירת הקרקעות בשביעית על ידי הרבנות הראשית תקפה גם בלא תשלום אגרה ורישום בטאבו.

עוד טען בעל ה'חזון איש' כנגד המכירה, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום 'לא תחנם', הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה, ואין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, "שאין שליח לדבר עבירה" (חזו"א שביעית כד, ד). אולם העושים כן נוהגים על פי גדולי הרבנים שסוברים שהדבר מותר, ועל כן אין הם נחשבים שליחים לדבר עבירה, ויש לשליחותם תוקף. מעבר לכך, יש בטענתו פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ, שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה. 7


  1. לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה כנגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי, מפני החשש שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של הקנאים, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה. כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים, כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעיזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים כנגד לימודי חול ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו, ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת. ועל החזו"א עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלא לשאת פנים לגדולים ממנו. וכן אפשר ללמד זכות זו על הרידב"ז שהיה חריף וסוער וריתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על שיצא שביזה את מרן הרב קוק. אבל קשה ללמד זכות זו על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכל וכל. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר שהיו גדולים וצדיקים מהם.
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

ט – מדוע לא התירו כך בעבר

אחר כל מה שלמדנו, יש מקום לשאול, מדוע לא השתמשו בהיתר זה בשנים שלאחר חורבן בית המקדש השני, בהן התקשו ישראל מאוד לשמור את השביעית. כי בנוסף לקושי הגדול של כל חקלאי להתקיים תוך שהוא שובת ממלאכת שדהו שנה שלימה, גם הרומאים הטילו על ישראל מיסים כבדים, שאותם היו צריכים לשלם גם בשנה השביעית.

על הימים שבהם היו ישראל חייבים בשביעית מהתורה אין לשאול, שכן ברור שאין מקום לחפש דרכים להשתמט ממצוות התורה, ובמיוחד שהתורה עצמה הבטיחה שבזכות קיום המצווה ישראל יתקיימו על אדמתם בברכה, ואם חס ושלום יבטלו את השמיטה, יגלו מעל אדמתם. גם על ימי בית המקדש השני שבו היו חייבים מדברי חכמים אין לשאול, הואיל ועל ימים אלו ממש תקנו חכמים לקיים את השביעית, מתוך תקווה שיישובם יתבסס עד שיחזרו כל הגלויות למקומן ותחזור השביעית לחול מהתורה. אבל על הימים שלאחר החורבן יש לשאול.

תשובה ראשונה, אכן רבי יהודה הנשיא, ראש חכמי ישראל, רצה לבטל לגמרי את מצוות השביעית. אלא שלשם החלטה שכזו הוא נצרך להסכמת כל חכמי דורו, וכיוון שרבי פנחס בן יאיר לא הסכים לכך, התעכב מלהוציא את מחשבתו אל הפועל (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א; לעיל ה, ה).

עוד ביאר מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים והגויים שחיו בארץ ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא היתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר היהודי מאדמתו.

עוד צריך לומר, שבזמן חכמים לא היה ספק אימתי חלה השביעית, ולכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ולכן לא ניסו להפקיע את עצמם מהמצווה. אבל מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, יש סוברים שאין חובה לשמור שביעית, ואף התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, כך שגם בלא מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק, על אחת כמה וכמה בתוספת מכירה (עי' מבוא לשבה"א יד).

עוד ביאר מרן הרב קוק זצ"ל, שבזמן שרוב הקרקעות היו בידי ישראל, היתה גזירה על ישראל שלא יעבדו גם בשדות של גויים, משום מראית עין, ושמא יבואו מתוך כך לעבוד בשדות ישראל. אבל לאחר שרוב הקרקעות היו בידי גויים בטלה הגזירה, ושוב אין לחדש את הגזירה בלא החלטה חדשה של חכמים (שבה"א קונ"א כ). וגם כיום שרוב הקרקעות בידי ישראל, הואיל ורוב החקלאים משתמשים ב'היתר המכירה', אין מקום להחזיר את הגזירה (כרם ציון יט, גידולי ציון ד; יבי"א ח"י יו"ד מב, ו). 8


  1. עיין לעיל ה, 12, שיש ראשונים שסוברים שאין הלכה כדעת רב שאסור ליהודי לעבוד בשדה גוי. ויש סוברים שהאיסור הוא רק כאשר השביעית מהתורה, ולשיטותיהם אין כלל שאלה. אולם יש סוברים שהאיסור לעבוד בשדה גוי הוא גם כשהשביעית מדרבנן, ולמעלה הובאו דברי מרן הרב ביישוב שיטה זו. עוד כתב בעשה לך רב ה, נ, שהואיל ובית ראשון חרב בעוון שביעית, כשחזרו בימי בית שני הקפידו מאוד לשמור במסירות נפש את השביעית. אבל עתה כבר אין לחוש לשביעית דווקא, והולכים לפי כללי ההלכה.
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

י – שיקולים נוספים

כפי שכבר למדנו, בשלב הראשון היו מבין מתנגדי ההיתר רבנים שתמכו ב'חובבי ציון'. אולם בשלב השני, התבררו המחנות, כאשר מתנגדי ההיתר מתנגדים גם לתנועה הציונית שקמה בשנת תרנ"ז, והחלה להוביל את מצוות יישוב הארץ. חשוב לעמוד על הקשר זה, מפני שעל פי כללי הפסיקה 'היתר המכירה' מבוסס כראוי, ולא זו בלבד, אלא שהוא נוטה לחומרא לעומת המקובל במקרי דחק דומים (כמבואר בהלכות ג-ה). אלא שאם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלא לשבות בשביעית, וגם אין מעלה בקיום מצוות יישוב הארץ על ידי יהודים שאינם מדקדקים במצוות, אין צורך למצוא היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על המצווה שצוותה התורה את ישראל ליישב את הארץ, וכל ישראל מצווים בה, בין אלה שמדקדקים במצוות ובין אלה שמדקדקים פחות. וכיוון שהשביתה בשביעית עלולה לפגוע בקיום המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), ראוי להפקיע את מצוות השביעית שחיובה בזמן הזה מדברי חכמים על ידי מכירת השדות לגוי. שכן גם בלי השביתה בשביעית קשיי העלייה וההתיישבות היו עצומים, ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהעולים והמתיישבים יתמעטו אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, סברו הרבנים שראוי למצוא היתר כדי לעזור לכמה שיותר יהודים לעלות לארץ ולהתבסס בה ולתפוס כמה שיותר קרקעות. לימים התברר שהנחיצות היתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

עוד סברה טענו המתנגדים, שכבר התורה התייחסה לשאלת הדחק של השמיטה, והורתה לסמוך על ברכת ה', שנאמר (ויקרא כה, כ-כב): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן". אולם כבר כתבו הפוסקים, שברכה זו מובטחת בעת שמצוות השביעית חלה מהתורה, אבל כאשר המצווה מדברי חכמים, ברכה זו אינה מתקיימת. 9

מכאן אנו מגיעים לשיקול נוסף. חלק מהמתנגדים סברו שצריך לסמוך על ה' שיקבץ את ישראל ויושיבם על אדמתם ויפרנסם. ואם כבר עולים לארץ, צריכים לשמור שביעית ולסמוך על ה' שיעזור לשובתים להתקיים. וכך כל שיטתם לסמוך על הנס. אולם חכמי ישראל לדורותיהם הורו שעל ישראל לתכנן את דרכם לפי ההיגיון ולא לסמוך על הנס (שבת לב, א). ולא זו בלבד אלא שאסור לנסות את ה' אם יעזור לנו בזכות שאנו שומרים את מצוותיו, שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (תענית ט, א). לפיכך, גדולי ישראל עוררו את הציבור לעלות לארץ, ליישב את אדמתה, ולקרב את הגאולה בדרכי הטבע. וכן לגבי השביעית, אם רואים שבפועל השביתה בשביעית, שחיובה מדרבנן או ממנהג חסידות, תעכב את יישוב הארץ, צריכים להשתמש ב'היתר המכירה' כדי לקיים את המצווה הגדולה של יישוב הארץ על ידי חיזוק העלייה וההתיישבות.

ויש מהמחמירים, שלא היו רבני קהילות, ועמדתם הבסיסית היתה שצריך תמיד להחמיר כדי לצאת ידי כל השיטות, ועל כן התנגדו להיתר שאינו על פי כל הפוסקים. אולם מאז ומתמיד גדולי התורה לא נהגו כן, ולא הטילו חומרות על הציבור אלא העדיפו ללכת בדרכי ההיתר, וכדברי הגמרא: "כוח דהיתרא עדיף". על אחת כמה וכמה בדבר שאין הציבור יכול לעמוד בו, שגדולי ישראל טרחו למצוא היתר כדי להציל את ישראל מעוון. ולא זו בלבד, אלא שהנטייה להחמיר על הציבור על פי מיעוט הפוסקים ומעבר לחובת הדין – מבטלת את כללי ההלכה ומציגה את התורה באופן מעוות (אורח משפט קיב; אגרות הראיה קפט).

יתר על כן כתב מרן הרב קוק זצ"ל, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים, שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות הראיה רצא, שיא).


  1. כ"כ סמ"ע חו"מ סז, ב; הגהות יעב"ץ וחתם סופר לגיטין לו, א; פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו יו"ד נג, מהר"י ענגיל באוצרות יוסף עמ' 102; מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד. ושלא כדברי חידושי הרי"ם לגיטין שם, וחזו"א שביעית יח, ד. ובכלל למדנו שהנהגת ארץ ישראל היא בדרך הטבע, ולכן המן פסק בעת שנכנסו לארץ, וכפי שכתב מרן הרב: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה" (אורות התחיה כח), הרי שעיקר קידוש השם והברכה שבארץ ישראל הם בדרך הטבע. עוד מבואר בירושלמי מעשר שני ד, ג, שעל פי מה שנאמר (דברים יד, כד): "כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ", למדו חכמים שבשעת הצורך מותר להערים בפדיון מעשר שני על ידי חבר כדי להיפטר מתוספת החומש. הרי שחכמים למדו שעלינו להתאמץ כדי שהברכה שה' הבטיח לנו תגיע אלינו, והשתדלות זו כוללת לעיתים גם הערמה כדי להפקיע את חובת המצווה. ומן הסתם זה נדרש במצב של חולשה רוחנית לאומית, כמו בזמן בית המקדש השני שחובת תרומות ומעשרות היתה לרוה"פ מדרבנן (לעיל ה, ד; להלן יא, 2).
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

יא – ההיתר כיום

כפי שלמדנו (בהלכה ה), יש צורך לבחון בכל שביעית, האם עדיין אנו נמצאים במצב של דוחק שמצריך אותנו להשתמש ב'היתר המכירה'. בחסדי ה', מצבנו היום טוב לאין ערוך ממצבם של העולים הראשונים, שסבלו מדוחק נורא. מאז ועד היום הישוב היהודי בארץ הלך והתבסס בהדרגה. עוד לפני קום המדינה, היו שמיטות שבהן כבר לא נשקפה סכנת רעב למתיישבים, אבל עדיין היה צורך גדול בהיתר, מפני שהשביתה היתה מדרדרת את המתיישבים לעוני ופוגעת בתנופת ההתיישבות וקליטת העולים. גם בשמיטות הראשונות לאחר קום המדינה, כאשר עוד רבים התפרנסו מחקלאות, השביתה בשביעית היתה עלולה לפגוע בקיומה וביטחונה של המדינה, שנזקקה לכל המשאבים הכספיים האפשריים כדי להמשיך בקליטת העלייה, בניית צבא ההגנה לישראל, וביסוסה של מדינת ישראל אל מול אויביה.

אולם בשמיטות האחרונות, מצבנו השתפר מאוד. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה ומפותחת. בזכות הפיתוחים המדעיים והמכונות החדשות, אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות הגענו למצב שבו כ-1.5% בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד, והוא עומד כיום על כ-2% בלבד מהתוצרת הלאומית.

לכאורה ניתן לטעון שבמצב כזה כבר אין נכון להשתמש בהיתר, אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי, משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) האחריות לכלל הציבור. ג) המדינה ככלל.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

יב – ההיבט הראשון: החקלאי הפרטי

החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית צריך להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. וכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנים לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים, יעדיפו הקונים את מתחריו. אם ימכור במחירים שלהם, יתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים, מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים, שבלית ברירה יצטרכו להחליף מקצוע. אם כן ברור שמצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש ב'היתר המכירה'.

כלומר אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן שהם במצב של שעת הדחק, וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר. ואין לטעון נגדם דבר, אלא לשבח אותם על שהם זוכים להיאחז באדמה ולגדל את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית שחלה בזמן הזה מדברי חכמים, ויש אומרים ממידת חסידות, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראליים. אמנם מי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש יאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית, כפי שיבואר בהמשך (יא, א).

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

יג – ההיבט השני: האחריות לכלל הציבור

כיוון שרוב החקלאים הם מסורתיים או חילוניים, אין סיכוי שהם יצייתו לדרישה לשבות בשביעית. אמנם כיוון שרובם הגדול מכבד את המסורת, אם יציעו להם למכור את השדות כדי להפקיע את חובת השביעית, יעשו זאת ברצון. וכיוון שכך, הרי שזו שעת הדחק, וראוי לרבנים לעודד אותם למכור את שדותיהם בשביעית, כדי להצילם מעוון.

בנוסף לכך, אם לא ימכרו את השדות, הרי שהפירות שיגדלו בהם יהיו קדושים בקדושת שביעית, והם יופצו בכל רחבי הארץ, תוך שהציבור המסורתי והחילוני נכשל ועובר בהם על איסור סחורה וחוסר זהירות בקדושת פירות שביעית, ולעיתים בלא משים גם דתיים עלולים להיכשל בזה. ושוב מדובר בשעת הדחק, שכן במצב הציבורי שלנו, שהמדקדקים במצוות הם מיעוט, אין אפשרות למנוע את הפצת הפירות הקדושים הללו, וראוי לרבנים לבצע את המכירה, כדי להפקיע את הפירות הגדלים בהם מקדושת שביעית, למען לא יחטא בהם הציבור הרחב.

יתר על כן, אם בשנה השביעית יופצו פירות שביעית בלא השגחה וכנגד ההלכה, מערכת הכשרות הארצית עלולה להיפרץ למשך כל שבע השנים.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

יד – ההיבט השלישי: המדינה ככלל

אף שאחוז החקלאות בכלל התוצר הלאומי הוא כשני אחוזים בלבד, כיוון שמדובר במדינה, מדובר בסכומי עתק. כלומר, אם המדינה תרצה לממן את השביתה בשביעית, תצטרך להשקיע בכך כעשרה מיליארד שקלים, חלק כפיצוי לחקלאים השובתים, וחלק לכיסוי הגירעון בקופת המדינה הנובע מאובדן מיסי החקלאים. קיצוץ כזה בתקציב המדינה שקול לשעת הדחק. אמנם בשנים קשות מדינת ישראל נאלצת לבצע קיצוצים שכאלה ואף גדולים מהם בתקציבה, אולם קיצוצים אלה כואבים וקשים, והם נפרשים על פני כל משרדי הממשלה, ובכללם תחומים שהקיצוץ בהם גובל בפיקוח נפש. כמו למשל, דחיית הרחבת בתי חולים לקליטת חולים, דחיית הקמת חדרי ניתוח נוספים, עיכוב בסלילת כבישים, עיכוב בהצטיידות בכלי נשק מתוחכמים, דחיית הקמת יחידות משטרתיות נוספות לטיפול בפשע. הקיצוץ גם עלול לחייב הפחתה בקצבאות הילדים, העניים והקשישים, או לכל הפחות יעכב העלאות שתוכננו בתקציבים אלו. הקיצוץ גם יפגע במערכת החינוך, ויכלול קיצוץ של מאות מיליוני שקלים לפחות בתקציב הישיבות. ובהרכב האוכלוסייה הנוכחי מסתבר שהקיצוץ בתקציב הישיבות ומערכות החינוך הדתיות והחרדיות יהיה הרבה יותר גדול, שכן יש להעריך שאם נציגי הציבור הדתי והחרדי ידרשו שהמדינה תממן את השביתה בשביעית, נציגי הציבור החילוני והמסורתי ידרשו שעיקר הקיצוץ יהיה בתחומים הנוגעים לציבור הדתי והחרדי. כמדומה שבמצב כזה, גדולי הרבנים יכריעו שעדיף שלא להניף את חרב הקיצוץ ולפגוע בפעולות רבות שכולן מצוות מהתורה, כדי להדר בקיום מצווה שתוקפה כיום מדברי חכמים ויש אומרים ממידת חסידות, וניתן להפקיעה על ידי 'היתר המכירה'.

אמנם לטווח ארוך, מצבה הכלכלי הטוב של מדינת ישראל, מאפשר לנו לתכנן את הדרך לשביתה מלאה בשביעית, וכפי שיבואר להלן (יא, א).

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

טו – המחרימים את פירות ההיתר

יש טוענים שאסור לאכול פירות שגודלו במסגרת 'היתר המכירה', אולם דבריהם מנוגדים לכללי ההלכה, ומבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר. שכן למדנו (לעיל ג, ח) שגם כאשר הפירות גודלו ונשמרו באיסורים גמורים, לדעת רוב הפוסקים, הם מותרים באכילה. ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים. הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. קל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים.

אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על 'היתר המכירה' צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים אין מקום לאסור. קל וחומר בזמן הזה שיש סוברים שאין חובה לקיים את השביעית, ויש מחלוקת אימתי היא השנה השביעית (לעיל הלכה ג; לעיל ה, 5; ה, ז).

ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת 'היתר המכירה'. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים באיסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.

הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, כנגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם. אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש ב'היתר המכירה', ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות 'היתר המכירה', ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות 'היתר המכירה'. טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכל, ואין לאכול אצל מי שסומך על 'היתר המכירה', ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על 'היתר המכירה', שהם חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזו, שותף בחטאם. 10


  1. לגבי המחרימים עיין מנחת יצחק ח, צו. באול"צ במבוא לשביעית אסר את ירקות הספיחים. ועיין במנחת שלמה א, מד, שכתב שגם המחמירים אחר שהורו שלדעתם הפירות אסורים באכילה, אם ישאלום הלכה למעשה, עליהם להורות שבספק בדברי חכמים הלכה כדעת המקילים, ולכן אין ביכולתם לאסור את הפירות שגדלו בהיתר המכירה. כיוצא בזה כתב באג"מ או"ח א, קפו, וכעין זה אה"ע ד, סא, ב. וכיוצא בזה בהל' שביעית לרב זילבר ט, סב. ומקור לכך בשו"ת המבי"ט א, כא. ועיין מאמ"ר יח, טז. כיוצא בזה למדנו באיסור ליהנות ממלאכת שבת, שכל זמן שיש מחלוקת אם הדבר אסור, אין איסור ליהנות ממנו (שו"ע או"ח שיח, ב; פנה"ל שבת כו, ה). ונעבד אסור משום קנס, הרי שניתן ללמוד משבת, שאין לקנוס במקום שיש מחלוקת. וקל וחומר שאין לאסור משום ספיחים כאשר החקלאים עשו כן על פי הוראת הרבנים.
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה | כתיבת תגובה

א – אוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א), שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות, וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו משאירים לו מזון שלוש סעודות, ואת שאר הפירות היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, לכל אחד לפי צרכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה מגמה נוספת היתה לתקנה, לספק פירות שביעית לכל בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצרכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות עבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר. הוסיף הרמב"ן (ויקרא כה, ז): "אלו הפירות המכונסים ל'אוצר בית דין', אינם צריכים ביעור", הואיל וכל מגמת הביעור שהאדם שהפירות ברשותו יוציאם לרשות הציבור, והפירות שב'אוצר' כבר מיועדים לכלל הציבור (עי' לעיל ד, י).

יש אומרים שתקנת 'אוצר בית דין' היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק ל'היתר המכירה'. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום שרגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, לא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילו לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי 'אוצר בית דין' היא הדרך היחידה שעל ידה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

מנגד יש טוענים, שדברי התוספתא על תקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלו להלכה, ולכן תקנה זו לא נזכרה כלל בתלמוד הירושלמי והבבלי. וגם הראשונים כמעט שלא הזכירו אותה, משום שקיומה כרוך באיסורים שונים.

כפי שנלמד להלן, אף שיש תשובות טובות לרוב הקושיות על 'אוצר בית דין', למעשה, אין בכך פתרון כולל לשאלת השביעית, ובמקרים רבים פתרון זה מחייב לעבור על איסורי שביעית. 1


  1. הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ז), ואחריו רשב"ש (שו"ת סי' רנח), הם היחידים מהראשונים שהזכירו את התוספתא (שביעית ח, א), כתקנה של 'אוצר בית דין'. אמנם עוד ראשונים הזכירו את התוספתא, והם ר"ש ורא"ש (שביעית ט, ח), תוס' רי"ד (פסחים נא, ב, 'ונטל'), תוס' ר"ש משאנץ (פסחים נג, א), תוס' רבינו יהודה שירליאון (ע"ז סב, ב). אולם הם הביאו אותה כדי להוכיח שהביעור הוא הפקר, ושלא כדעת הרמב"ם שסובר שהביעור הוא איבוד הפירות (לעיל ד, 10). אבל אפשר להבין, שהם מסכימים למבואר בתוספתא, שמותר לבית הדין למנות שליחים שיקטפו את הפירות עבור כל בני העיר.

    הרמב"ם לא הזכיר תקנת 'אוצר בית דין', ויש שלמדו מזה שלדעתו אין לה מקום, מפני שהיא מנוגדת למצוות ההשמטה כמבואר בהלכה הבאה. ולדעתם גם שאר הראשונים זולת רמב"ן ורשב"ש אינם מסכימים לתקנת 'אוצר בית דין'. וכ"כ רש"ס (ירושלמי ט, ו), וביאר שהתוספתא עוסקת בפירות שישית שבית הדין הפקיעם לטובת העניים. אולם נראה יותר שגם הראשונים שלא הזכירו תקנה זו, מסכימים לעיקרון שבה, כמבואר בהלכה הבאה. ולא הוצרכו להזכירה כי נתקנה לדורה, ואם יהיה בה צורך לעתיד, יחזרו להפעילה לפי תנאי הזמן והמקום. וכ"כ חזו"א יא, ז; יב, ו. ולדעת הרב ישראלי בחוות בנימין ג, צח, זו אחת הדרכים לקיום השביעית בזמן הזה. ולדעת הרב יעקב אריאל, זו הדרך הטובה לקיום השביעית בימינו (תחומין כח).

    בפועל, בד"ץ אשכנזים וחסידים בירושלים בשנת תר"ע הפעיל 'אוצר בית דין' לראשונה, בתנאי שלא יעשו מלאכות אסורות בשביעית, ושמחיר הפירות יהיה נמוך מהרגיל. ומרן הרב קוק הסכים להיעזר בזה כתוספת ל'היתר המכירה', אבל סבר שכשהוא לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיג-שיד, משפט כהן עו). והרב הרצוג והרב פרנק, העדיפו שלא לצרפו ל'היתר המכירה'. וה'חזון איש' סבר שזו הדרך הנאותה לאספקת פירות בשביעית וקיום החקלאים, וקיים אוצר בית דין בשנת תש"ה ותשי"ב. והמשיך בדרכו הרב ישראלי, שאף הוביל משנת תשי"ט את מסלול 'אוצר בית דין' במסגרת הרבנות הראשית. אחריו המשיכו הרב יעקב אריאל ו'מכון התורה והארץ'. עיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח"ח עמ' 169 ואילך. הרב זאב ויטמן בספרו 'לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל', הציע להרחיב את התקנה באופן שבשליחות בית הדין תנוהל כל החקלאות וחלוקת הפירות והירקות במרכולים, בדומה לכל השנים, בהפחתה מסוימת של המחיר, וזאת על סמך ההנחה ש'היתר המכירה' נועד לשעת הדחק ועדיף לסמוך על כל הקולות האפשריות מאשר על 'היתר המכירה'. אמנם כתב שהצעה זו צריכה לעמוד לפני רבני ישראל. למעשה, הוא עצמו זכה לשפר את ניהול 'היתר המכירה' במסגרת הרבנות הראשית.

    מנגד, הרב יהושע בן מאיר בספרו 'מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין', פירט את כל הבעיות הקשות שב'אוצר בית דין', ובכללן העבודות לאוקמי פירא, ושהחקלאים בעלי השדה מנהלים את הכל כדרך בעלים. ומבאר את עמדת גדולי רבותינו מרן הרב קוק זצ"ל וממשיכיו, ומסיק בעמ' 97 שלא נכון לקיים 'אוצר בית דין' כלל, ורק בדיעבד אפשר לאכול מפירותיו. כפי שיבואר בהמשך, אף שעל חלק מהקושיות ניתן להשיב, שתי בעיות קשות עדיין נותרות: א' מלאכות לצורך אוקמי פירא. ב' סחורה. את הבעיה הראשונה ניתן לפתור על ידי עבודת נוכרים, אולם לבעיה השנייה אין פתרון, זולת מקרים מיוחדים שבהם ניתן להוזיל את התשלום עבור פירות ה'אוצר' באופן משמעותי. כל זה יבואר בהמשך.

פורסם בקטגוריה ח - אוצר בית דין | כתיבת תגובה

ב – הקטיף והביעור

יש סוברים שתקנת 'אוצר בית דין' לא התקבלה, מפני שעל פי התקנה שליחי בית הדין צריכים לקטוף את פירות כל השדה, ואילו התורה אסרה לקטוף בשביעית את פירות כל השדה כדרך שקוטפים בכל השנים, שנאמר (ויקרא כה, ה): "וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". בנוסף לכך, לפי התקנה שליחי בית הדין מכינים כמויות גדולות של יין ושמן, ולשם כך סוחטים את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד, ואילו חכמים אסרו זאת, והתירו לסחוט את הענבים והזיתים בכלים קטנים בלבד (לעיל ג, ג).

אולם נראה למעשה, שהאיסור הוא שיחיד יקטוף את כל הפירות לעצמו, אבל מותר לבית הדין בשליחות הציבור, למנות פועלים שיקטפו את כל היבול עבור כולם, כשם שמותר לכמה אנשים לשכור פועל אחד שילך לשדה ויקטוף עבור כל אחד ואחד מהם פירות לתצרוכת ביתו. וכן האיסור לסחוט את הענבים בגתות ואת הזיתים בבתי הבד חל רק על אדם יחיד, שיש חשש שיסחט שם כמויות גדולות עבור מסחר שאסור בפירות שביעית, אבל מותר לשליחי בית דין לעשות זאת בשליחות בני העיר.

אמנם אסור לבעלי השדות ושליחי בית הדין למנוע מאנשים לבוא לשדות לקטוף פירות לתצרוכת ביתם. 2

גם כאשר יִכלו הפירות מהשדה, אין ה'אוצר' צריך לבער את הפירות שברשותו. מפני שכפי שלמדנו למעשה, הביעור הוא חלוקת הפירות לכל (לעיל ד, י), וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' נועדו לטובת כלל הציבור, הרי הם כמבוערים ועומדים. ואמנם נציגי ה'אוצר' שומרים עליהם, אבל שמירה זו היא עבור הציבור, כדי שכל מי שירצה, יוכל לקבל פירות תוך שהוא משתתף בהוצאות הטיפול בהם. אמנם על מי שלקח פירות מה'אוצר', חלה החובה לבערם מביתו ולהפקירם בעת שיכלו מהשדות. אלא שהואיל וסייע לבית הדין ושילם עבור הטיפול בהם, מן הראוי שלאחר שיפקירם יסייעו לו לחזור לזכות בהם (כמבואר לעיל ד, יא). 3


  1. כמבואר בהערה הקודמת, לדעת רש"ס (ירושלמי ט, ו) גם לשליחי בית הדין אסור לקטוף פירות רבים ולעבדם כדרך כל השנים. וכן דעת הרב הרצוג, פסקים וכתבים ח"ג עב, מכך שאין להיתר זה שום רמז בראשונים ובפוסקים. וכ"כ הרב בן מאיר ב'מה נאכל' עמ' 44-50, וכן למד בדברי הרמב"ם. מנגד, התומכים ב'אוצר' ביארו שגם הראשונים שלא הזכירו את ה'אוצר', מסכימים לעקרונותיו, מפני שאיסור הבציר והקטיף הוא כדרך בעלים, אבל כאשר שליחי הציבור קוטפים את הפירות עבור בני העיר, אין בזה איסור. וכ"כ בספר השמיטה ח"א ג, ג לרב טיקוצ'ינסקי; חזו"א יא, ז; יב, ה-ו. וכן ביאר בחוות בנימין ח"ג סי' צח, והרב יהודה עמיחי ב'התורה והארץ' ח"ח עמ' 169 ואילך. ונראה שאפשר לסמוך על דבריהם, מהטעם שכתבתי למעלה, שכשם שמותר לשכן לקטוף עבור שכניו, כך מותר לבית הדין למנות שליח שיקטוף עבור יותר אנשים. (וזאת בצירוף לדעת היחידים, ר"ש ורא"ש, שמתירים לקצור שדה שלם שהופקר, לעיל ג, 3).

    ב'שמיטה ממלכתית' טו, 5, סובר שמותר לבית הדין למנוע מאנשים לקטוף פירות מהמטע, כי איסור השמירה הוא רק על בעל הבית. אבל מסיק שבית הדין יוכל להסתפק בכך שיתבע את הבאים ליטול פירות, שישלמו את חלקם בהוצאות הטיפול. ועיין ב'מה נאכל' לרב בן מאיר עמ' 73-74. ולענ"ד חובה לשמוט את השדה לכל, ולכן אסור למנוע מהרוצים בכך לקטוף פירות, אלא שמותר לבקש מהם לשלם את חלקם עבור הטיפול, אבל אם יטענו בכנות שאינם מעוניינים בו, אין לחייבם בתשלום (עי' קטיף שביעית כב, י; ולעיל ג, 12-13).

  2. אמנם לרמב"ם וסיעתו שסוברים שהביעור הוא כילוי הפירות מהעולם, גם ל'אוצר' אסור להחזיק את הפירות ברשותו אחר שהגיע זמן הביעור. אלא שכפי שלמדנו (לעיל ד, 10) נפסק להלכה שהביעור הוא הפקרת הפירות לכל, וכיוון שהפירות שבידי ה'אוצר' מיועדים לכלל הציבור אין צריך לבערם. אמנם לכתחילה כשאפשר טוב לחוש לרמב"ם ולסיים את אכילת פירות השביעית עד זמן הביעור.
פורסם בקטגוריה ח - אוצר בית דין | כתיבת תגובה

ג – מלאכות אסורות

אם 'אוצר בית דין' היה מסתפק בקטיפת הפירות וחלוקתם, היה ניתן לקיימו על פי רוב הפוסקים. אולם כדי שיצמחו על העצים פירות רבים וטובים, שיהיה משתלם לקטוף אותם ולהובילם לצרכנים, צריך בדרך כלל לבצע במטעים טיפולים רבים של דישון, ריסוס, גיזום ועוד פעולות רבות. משום שבחקלאות המודרנית כל עץ ושיח מוציא כמות גדולה ויפה של פירות, פי כמה ממה שהיה מקובל בעבר, ובלא כל הטיפולים הללו, יצמחו על העצים והשיחים פירות מעטים וקטנים באופן משמעותי מהמקובל. ואזי תהיה בעיה כפולה: ראשית, כיוון שהפירות יהיו קטנים ופחות יפים, רוב הצרכנים יעדיפו שלא לקחתם. ואפילו אם יוזילו את מחירם מאוד, עדיין יתקשו למצוא אנשים שירצו לשלם עבורם. שנית, כיוון שהפירות שגדלים על העצים יהיו מועטים באופן ניכר, לא ישתלם לשכור פועלים כדי לקוטפם. ואם יעלו את מחירם כדי לשלם לפועלים שקטפום, לא ימצאו כמעט אנשים שירצו לשלם עבורם.

אמנם תומכי 'אוצר בית דין' ובראשם בעל 'חזון איש' חידשו הלכה, לפיה כל המלאכות שהותרו לצורך קיום העץ מותרות גם לצורך הפירות שעל העץ. על פי זה התירו כמעט את כל המלאכות, כדי שהפירות יגיעו לרמה שישתלם לקוטפם ולשווקם.

אלא שכפי שלמדנו (ב, ב-ג), דעה זו מנוגדת למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים, שבהן מבואר, שכל המלאכות האסורות מדברי חכמים אסורות תמיד, זולת מקרים בודדים שבהם מותר לבצען לצורך קיום האילן. ואילו לשיטה זו יוצא שרוב המלאכות מותרות, זולת מקרים שאין בהן צורך ויש להימנע מהן. וכן הורה מרן הרב קוק זצ"ל, שאסור לעשות שום פעולה לצורך קיום הפירות. ולא זו בלבד, אלא שהאיסור בזה יסודו בביטול מצווה מהתורה. שכן כל מה שאמרו שיש מלאכות שאסורות מדברי חכמים, והן מותרות לצורך קיום האילנות, הכוונה למלאכות שנעשות כדרך ארעי בשעה שיש בהן צורך מיוחד, שאז אין בהן הפרה של המצווה הכללית לשבות מעבודת השדה. אבל כאשר אדם עובד בשדה כדרך קבע, כפי שנצרך כדי להצמיח את פירות 'אוצר בית הדין', גם אם עשה רק מלאכות שלא נזכרו בתורה, הוא מבטל מצוות עשה מהתורה שצוותה לשבות בשביעית.

אמנם אפשר לפתור בעיה זו על ידי שכירת נוכרים שיבצעו את כל העבודות לצורך הצמחת הפירות (כמבואר לעיל ה, ט). 4


  1. לעיל ב, ב-ג, 3, מבואר היתר העבודות לקיום האילן והאיסור להשבחתו. בפשטות ברור שאסור לעשות מלאכה עבור קיום הפירות. והחזו"א (טז, ד; כא, יד), חידש שגם לצורך קיום הפירות מותר לעשות מלאכה. וכ"כ הרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה ד, ב, 5). והסכימו לדעתם גם רשז"א במעדני ארץ ז; מאמ"ר ג, ח-ט; שביתת השדה ו, ה, 5. עוד סבר חזו"א כא, טו, שזמירה אסורה מהתורה רק בגפן, ודבריו דחויים על פי הראשונים והאחרונים, כמבואר לעיל ב, ה, 5.

    בחוות בנימין ג, צח; קג, סובר שבשליחות בית הדין מותר לעשות מלאכות לאוקמי פירא של הפירות שכבר החלו לגדול על העצים. אולם נראה שגם אם נקבל את סברתו, לכל היותר נוכל להתיר לקיים את הפירות באופן דחוק, אבל אין היתר לעשות מלאכות רבות כפי שנצרך כיום כדי שיוכלו לשווקם במסגרת ה'אוצר' תוך תחרות עם פירות אחרים. וכן סוברים חלק מההולכים בשיטה זו. אולם מארגני ה'אוצרות' סומכים על שמועה מהחזו"א שהסכים להתיר את כל המלאכות שאיסורן מדרבנן כדי שפירות הגדלים בשביעית לא יפגעו פגיעה משמעותית בכמותם ורמתם לעומת המקובל בשאר השנים (עיין משפטי ארץ ג, 5).

    להלכה אף שכיום מצוות שביעית מדברי חכמים, אין לקבל היתרים אלו, שמנוגדים לכל מהלך הסוגיות. ראשית מפני שהעיקר להלכה ששום מלאכה אין להתיר לצורך קיום הפירות, וכפי שכתב מרן הרב קוק (שבה"א א, ה, טז; א, טו, ד; קונ"א יב, משפט כהן עט). וכ"כ תורת השביעית עמ' מג; דבר השמיטה עמ' נח. וכפי שכתבתי לעיל ב, 3. יתר על כן, לעיל ב, 1, מבואר שהעושה את עבודות השדה כדרכו הרגילה בכל השנים, למרות שלא עשה אחת מארבע המלאכות, ביטל מצוות עשה מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, ד-ה): "וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'… שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ" (רמב"ן ויקרא כג, כד; ריטב"א ר"ה לב, ב). והרחיב בזה מרן הרב (שבה"א א, ד; קונ"א ב, א; ז), וביאר שכן משמע מדברי הרמב"ם. כיוצא בזה כתב ערוה"ש יט, ג. ואמנם אפשר לטעון שהואיל ושביעית בזמן הזה מדברי חכמים, אפשר לסמוך על המקילים הללו. אלא שמעבר לכך שקשה מאוד לקבל את סברתם, הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את המצווה במכירה, מאשר לטעון שמקיימים את השביעית תוך ביטול עיקר מצוותה, השביתה, לדעת מרן הרב קוק ודעימיה. ונראה שתומכי ה'אוצר' סוברים שעיקר השמיטה לחלק את הפירות לכל, ולכן לדעתם ניתן לקבל את כל הקולות הנלוות ל'אוצר' הואיל והן מתאימות למגמה זו. אולם השביתה היא עיקר השביעית, כמבואר לעיל א, א, ולכן הקולות המופלגות של ה'אוצר' עוקרות את עיקר השביעית. וממילא הרבה יותר נכון להלכה להפקיע את החובה על ידי 'היתר המכירה'. בנוסף לכך, 'היתר המכירה' נשען במידה רבה על הדעות הסוברות שאין חובה לקיים את השביעית בזמן הזה, ועל הספק לגבי השנים, ולכן יותר נכון להלכה להתיר את העבודות בהפקעה גמורה על ידי מכירה מאשר לטעון ששומרים שביעית, אבל בפועל משכיחים את תורת השביעית בקולות מופלגות שמבטלות את השביתה לגמרי, בניגוד למהלך הסוגיות בגמרא ובראשונים.

    אמנם אם העבודות יעשו על ידי גויים, אין בזה איסור, שכן 'שבות דשבות' באיסור שאין בו עונש מיתה מותר (עי' לעיל ה, ט). ועדיין אין זו השביתה האמורה בתורה, וכפי שכתבתי כיוצא בזה בפנה"ל שבת ט, יא, שכל היתר 'שבות דשבות' הוא לשעת הדחק, אבל אין להשתית את סדרי השבת על עבודות של גוי ב'שבות דשבות'. ולכן בעת שנחזור לקיים שביעית מהתורה, לא נוכל לקיים את כל עבודות השדה על ידי גויים, אלא רק לעיתים נוכל להיעזר בגויים כדרך 'שבות דשבות' בשבת.

פורסם בקטגוריה ח - אוצר בית דין | כתיבת תגובה

ד – ירקות באוצר בית דין

לגבי ירקות שצריך לזורעם מחדש בכל שנה יש בעיה נוספת, הואיל ואסור לזרוע בשביעית. לפיכך הציעו שה'אוצר' ישכור את החקלאים כדי שיזרעו בשדותיהם את הירקות לפני תחילת השנה השביעית, ויקטפום בשביעית, ונציגי ה'אוצר' יגבו מהציבור תשלום עבור העבודה שבעלי השדות ביצעו בשליחותם.

כפי שלמדנו (לעיל ג, ד), לדעת הרמב"ם, כל תבואה, קטניות או ירקות שצומחים בשביעית בשדה ישראל אסורים באכילה משום גזירת ספיחים. אולם לדעת הר"ש והרא"ש, אין גזירת ספיחים חלה על ירקות שהחלו לגדול בשישית, הואיל ובאותו זמן מותר לזרוע, אמנם כיוון שלוקטים את הירקות הללו בשביעית, חלה עליהם קדושת שביעית.

וכן נראה למעשה, שהואיל וגזירת ספיחים מדברי חכמים, אפשר לכתחילה לסמוך על הסוברים שכל שהחל לנבוט לפני השביעית, כיוון שנזרע בהיתר גמור, לא חלה עליו גזירת ספיחים. באופן זה יש פתרון לאספקת ירקות למשך המחצית הראשונה של השנה השביעית ולא למחצית השנייה ותחילת השנה השמינית. 5


  1. עיין לעיל ג, 5, שלדעת ר"ש ורא"ש, ירקות שהתחילו לגדול בשישית ונלקטו בשביעית, אין בהם איסור ספיחים, אבל יש בהם קדושת שביעית. וכן דעת תוס' וריטב"א. ולדעת רמב"ם (ד, ט-י; ד, יב), סמ"ג, רש"ס ומבי"ט, כל מה שנלקט בשביעית נכלל באיסור ספיחים. רוב האחרונים פסקו כדעת ר"ש (פאת השולחן, שבה"א ד, ג; ספר השמיטה, חזו"א). אמנם יש סוברים, שגם לדעת המקילים צריך שיגיע לעונת המעשרות בשישית (מנחת שלמה א, מט-נ) אבל למעשה, כיוון שגזירת ספיחים מדרבנן, הלכה כמיקלים. וזאת בנוסף לכך שסברתם נראית.
פורסם בקטגוריה ח - אוצר בית דין | כתיבת תגובה