א – אוצר בית דין

מבואר בתוספתא (שביעית ח, א), שכאשר ראו חכמים שיש אנשים שקוטפים פירות רבים מדי בשביעית, העמידו שליחים מטעמם בפתח העיירות, וכל מי שהביא פירות רבים מן השדות, היו משאירים לו מזון שלוש סעודות, ואת שאר הפירות היו נוטלים ומכניסים לאוצר שבעיר כדי לחלקם לשאר האנשים. וכאשר הגיעה עונת הקטיף של הפירות המצויים, וכן של הענבים והזיתים, היה בית הדין שוכר פועלים שיקטפו אותם, ואת הענבים סחטו בגתות כדי להכין מהם יין, ואת הזיתים טחנו בבית הבד כדי להכין מהם שמן. ומהפירות, היין והשמן, היו מחלקים בערבי שבתות לכל בני העיר, לכל אחד לפי צרכי ביתו.

תקנה זו נועדה למנוע מעוברי עבירה ליטול כמויות גדולות מפירות שביעית ולסחור בהם. כפי הנראה מגמה נוספת היתה לתקנה, לספק פירות שביעית לכל בשווה. שהואיל וקשה לבני העיר לצאת בכל פעם לשדות כדי לקטוף פירות לצרכי ביתם, היו שליחי בית הדין קוטפים את הפירות עבור כולם. ומן הסתם בית הדין שילם לפועלים מקופת הקהל שנאספה ממיסי כלל תושבי העיר. הוסיף הרמב”ן (ויקרא כה, ז): “אלו הפירות המכונסים ל’אוצר בית דין’, אינם צריכים ביעור”, הואיל וכל מגמת הביעור שהאדם שהפירות ברשותו יוציאם לרשות הציבור, והפירות שב’אוצר’ כבר מיועדים לכלל הציבור (עי’ לעיל ד, י).

יש אומרים שתקנת ‘אוצר בית דין’ היא הדרך לקיום השביעית בלא להזדקק ל’היתר המכירה’. ועוד יש אומרים, שזו הדרך הנכונה לקיום השביעית בזמן הזה, מפני שכיום שרגילים לגדל פירות במטעים גדולים שמרוחקים ממרכזי האוכלוסייה, לא משתלם לאדם לנסוע למטע כדי לקטוף חמישה קילו לתצרוכת ביתו. ולכן קטיף הפירות וחלוקתם על ידי ‘אוצר בית דין’ היא הדרך היחידה שעל ידה יוכל הציבור ליהנות מפירות השביעית.

מנגד יש טוענים, שדברי התוספתא על תקנת ‘אוצר בית דין’ לא התקבלו להלכה, ולכן תקנה זו לא נזכרה כלל בתלמוד הירושלמי והבבלי. וגם הראשונים כמעט שלא הזכירו אותה, משום שקיומה כרוך באיסורים שונים.

כפי שנלמד להלן, אף שיש תשובות טובות לרוב הקושיות על ‘אוצר בית דין’, למעשה, אין בכך פתרון כולל לשאלת השביעית, ובמקרים רבים פתרון זה מחייב לעבור על איסורי שביעית. [1. הרמב”ן בפירושו לתורה (ויקרא כה, ז), ואחריו רשב”ש (שו”ת סי’ רנח), הם היחידים מהראשונים שהזכירו את התוספתא (שביעית ח, א), כתקנה של ‘אוצר בית דין’. אמנם עוד ראשונים הזכירו את התוספתא, והם ר”ש ורא”ש (שביעית ט, ח), תוס’ רי”ד (פסחים נא, ב, ‘ונטל’), תוס’ ר”ש משאנץ (פסחים נג, א), תוס’ רבינו יהודה שירליאון (ע”ז סב, ב). אולם הם הביאו אותה כדי להוכיח שהביעור הוא הפקר, ושלא כדעת הרמב”ם שסובר שהביעור הוא איבוד הפירות (לעיל ד, 10). אבל אפשר להבין, שהם מסכימים למבואר בתוספתא, שמותר לבית הדין למנות שליחים שיקטפו את הפירות עבור כל בני העיר.

הרמב”ם לא הזכיר תקנת ‘אוצר בית דין’, ויש שלמדו מזה שלדעתו אין לה מקום, מפני שהיא מנוגדת למצוות ההשמטה כמבואר בהלכה הבאה. ולדעתם גם שאר הראשונים זולת רמב”ן ורשב”ש אינם מסכימים לתקנת ‘אוצר בית דין’. וכ”כ רש”ס (ירושלמי ט, ו), וביאר שהתוספתא עוסקת בפירות שישית שבית הדין הפקיעם לטובת העניים. אולם נראה יותר שגם הראשונים שלא הזכירו תקנה זו, מסכימים לעיקרון שבה, כמבואר בהלכה הבאה. ולא הוצרכו להזכירה כי נתקנה לדורה, ואם יהיה בה צורך לעתיד, יחזרו להפעילה לפי תנאי הזמן והמקום. וכ”כ חזו”א יא, ז; יב, ו. ולדעת הרב ישראלי בחוות בנימין ג, צח, זו אחת הדרכים לקיום השביעית בזמן הזה. ולדעת הרב יעקב אריאל, זו הדרך הטובה לקיום השביעית בימינו (תחומין כח).

בפועל, בד”ץ אשכנזים וחסידים בירושלים בשנת תר”ע הפעיל ‘אוצר בית דין’ לראשונה, בתנאי שלא יעשו מלאכות אסורות בשביעית, ושמחיר הפירות יהיה נמוך מהרגיל. ומרן הרב קוק הסכים להיעזר בזה כתוספת ל’היתר המכירה’, אבל סבר שכשהוא לבדו אין בו כדי סמיכה (אגרות הראיה שיג-שיד, משפט כהן עו). והרב הרצוג והרב פרנק, העדיפו שלא לצרפו ל’היתר המכירה’. וה’חזון איש’ סבר שזו הדרך הנאותה לאספקת פירות בשביעית וקיום החקלאים, וקיים אוצר בית דין בשנת תש”ה ותשי”ב. והמשיך בדרכו הרב ישראלי, שאף הוביל משנת תשי”ט את מסלול ‘אוצר בית דין’ במסגרת הרבנות הראשית. אחריו המשיכו הרב יעקב אריאל ו’מכון התורה והארץ’. עיין במאמרו של הרב יהודה עמיחי ב’התורה והארץ’ ח”ח עמ’ 169 ואילך. הרב זאב ויטמן בספרו ‘לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל’, הציע להרחיב את התקנה באופן שבשליחות בית הדין תנוהל כל החקלאות וחלוקת הפירות והירקות במרכולים, בדומה לכל השנים, בהפחתה מסוימת של המחיר, וזאת על סמך ההנחה ש’היתר המכירה’ נועד לשעת הדחק ועדיף לסמוך על כל הקולות האפשריות מאשר על ‘היתר המכירה’. אמנם כתב שהצעה זו צריכה לעמוד לפני רבני ישראל. למעשה, הוא עצמו זכה לשפר את ניהול ‘היתר המכירה’ במסגרת הרבנות הראשית.

מנגד, הרב יהושע בן מאיר בספרו ‘מה נאכל בשנה השביעית – היתר מכירה או אוצר בית דין’, פירט את כל הבעיות הקשות שב’אוצר בית דין’, ובכללן העבודות לאוקמי פירא, ושהחקלאים בעלי השדה מנהלים את הכל כדרך בעלים. ומבאר את עמדת גדולי רבותינו מרן הרב קוק זצ”ל וממשיכיו, ומסיק בעמ’ 97 שלא נכון לקיים ‘אוצר בית דין’ כלל, ורק בדיעבד אפשר לאכול מפירותיו. כפי שיבואר בהמשך, אף שעל חלק מהקושיות ניתן להשיב, שתי בעיות קשות עדיין נותרות: א’ מלאכות לצורך אוקמי פירא. ב’ סחורה. את הבעיה הראשונה ניתן לפתור על ידי עבודת נוכרים, אולם לבעיה השנייה אין פתרון, זולת מקרים מיוחדים שבהם ניתן להוזיל את התשלום עבור פירות ה’אוצר’ באופן משמעותי. כל זה יבואר בהמשך.]

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן