ארכיון הקטגוריה: שמחת הבית וברכתו

הספר כולל עשרה פרקים בהם מבוארים בהרחבה הנושאים הבאים:

א – מצוות עונה, ב – הלכות עונה, ג – קדושה וכוונה, ד – שמירת הברית, ה – פרו ורבו, ו – קשיים ועקרות, ז – סריס והשחתה, ח – נחמת חשוכי ילדים, ט – הפסקת הריון, י – האיש והאשה

פרק ב' סגור בסיסמא – לקבלת הסיסמא לפרק ב' ניתן להשאיר הודעה בטופס 'צור קשר'

בשל הצניעות הראויה לעיסוק וללימוד בנושאים אלו, לא נשווק את הספר במכירה בחנויות אלא במכירה ישירה דרך מדריכי חתנים ומדריכות כלות, עם זאת, לומדים שכבר הקימו משפחה ומעוניינים ללמוד בספר יכולים ליצור קשר עם ההוצאה בטופס צור קשר

כמו כן, בקרוב יצא בעז"ה גם כרך נוסף של הרחבות לנושא זה שיבאר בהרחבה את כל מקורות הפסיקה, העיון והסוגיות, לטובת הלומדים המבקשים לעיין במקורות הדינים.

שאלות, הערות והארות לגבי הספר אישות אפשר להפנות לדוא"ל של הרב מאור קיים mcayam@gmail.com

ד – התיקון לחטא

תיקונים שונים נאמרו לחטא של הוצאת זרע לבטלה, אולם התיקון הראשון והעיקרי הוא כמובן תיקון הברית, היינו שיתקשר האיש אל אשתו באהבה גמורה. שאמרו חכמים (ויק"ר כא, ה), באיבר שאדם חטא, בו עליו להוסיף מצוות. היינו שיתאמץ מאוד לשמח את אשתו בכל העונות שהוא חייב בהם, וכשיש התנגשות בין מה שמשמח אותו לבין מה שמשמח את אשתו, ישים את תאוותו בצד וישתדל לשמח את אשתו ככל יכולתו.

וכן יהדר במצוות פרו ורבו, להוליד בנים ובנות ככל שכוחו וכוח אשתו מאפשרים להם. ובלבד שלא יתקוטט על זה עם אשתו, שכבר למדנו שהתיקון הראשון הוא לשמח את אשתו ככל יכולתו. אלא שאם יזכה מתוך שמחת עונה להדר במצוות פרו ורבו, יזכה לתיקון גדול. במקום מה שהשחית והמית – ירבה חיים. במקום חטא האנוכיות – יקדיש עצמו לטובת גידול ילדיו וחינוכם לתורה ומצווות.5

מעבר לכך, תיקון גדול לעוון זה הוא לימוד תורה, מפני שעל ידי לימוד התורה מתקשרים לשורש החיים, ומוסיפים חיים לעולם ומתקנים אותו. וכן למדנו (קידושין ל, ב), שברא הקב"ה יצר הרע וברא לו תורה תבלין, הרי שהתורה מתקנת את יצר הרע והופכת אותו לטוב. וכן למדנו, שאין אש של גיהנם שולטת בתלמידי חכמים (חגיגה כז, א). וכן למדנו שהתורה מגינה על האדם ומצילה אותו (סוטה כא, א). ובמיוחד על ידי לימוד התורה בשקידה ויגיעה אפשר לתקן עוון זה, שעל ידי שאדם ממית את תאוותו החיצונית בשקידת התורה, הוא מחזיר את החיות הפנימית שלו לקדמותה (ברכות סג, ב; תמיד לב, א. צדקת הצדיק צז, קו, קכג).

וכן אדם שזוכה ללמד תלמידים ולקרבם לתורה, מתקן עוון זה, מפני שגם התלמידים נקראים בנים. וכנגד מה שחטא בהשחתת כוחות חיים, הוא מוסיף חיים בתלמידיו. ובמיוחד מי שזוכה לקרב רחוקים, הרי שהוא ממש מתקן חטא זה, שעל ידי שהוא מסייע למי שנפל לחזור ולהתקרב, הוא גם מחזיר את כוחותיו שנפלו (צדקת הצדיק קטז, קכו).

גם מתן צדקה לעניים הוא תיקון גדול לחטא זה, כמו שנאמר (משלי י, ב): "וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת". במקום מה שהמית מכוחותיו הוא מוסיף חיים. ובתנאי שיתן צדקה לעניים הגונים, היינו עניים שאינם יכולים להתפרנס בכוחות עצמם, ומשתמשים בכסף לדברים טובים, ולא לסמים ואלכוהול וכיוצא בזה. אבל אם הוא נותן צדקה לעניים שאינם הגונים, הרי שהוא ממשיך לחטוא בחטא הדומה להוצאת זרע לבטלה, כיוון שמבזבז דמים לשווא. ולפעמים, כאשר אדם עוד לא שב על חטא זה כראוי, גם כשהוא רוצה לתת צדקה לעניים, מן השמיים מכשילים אותו בעניים שאינם הגונים (צדקת הצדיק קכה).6


  1. כתב בצדקת הצדיק מט: "כל אחד יודע שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר, להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות… נקי ובר לבב. ולכן אמרו בויקרא רבה (כא, ה), שבאבר שבו חטא בו יעשה מצוות". שם באות קכד כתב: "איסור דהוצאת זרע לבטלה הוא בכלל מצוות פרו ורבו… ולכן על ידי מצוות פרו ורבו בכוונה הראויה לשם ה', יוכל גם לתקן מה שחטא באיסור זה, ולקלוט אותן טיפין לקדושה…". כתב מרן הרב קוק (אורות התשובה יד, ל): "דווקא מתוך התשובה האמיתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם".
  2. ללמד תלמידים: אמרו בזוהר (זו"ח רות קח, ב) על "אותם שהפגימו ברית קודש", שהם אלה שלא עסקו בפריה ורביה. ועל כך בכה רבי יוחנן, שכל בניו מתו, ונמצא שלא קיים מצוות פריה ורביה. עד שמצא נחמה בדבריו של אותו זקן, שמי שזוכה ללמד תורת אמת, הרי שהוא ממש בונה ומחיה את העולם, ועליו נאמר (ישעיהו נו, ה): "וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת, שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

    תורה וגמילות חסדים: למדנו שאפילו לאחר שנגזר על האדם בבית דין של מעלה גזר דין שיש עמו שבועה, שאינו יכול להימחל בזבח ומנחה, על ידי עיסוק מרובה בתורה – הוא נמחל. ויש אומרים שגם על ידי ריבוי של מעשי חסד – הוא נמחל (ר"ה יח, א).

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ה – איסור דברים שעלולים להביא לזה

אסור לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יגרום לקישוי והוצאת זרע לבטלה. ואם הוא משתין וחושש שמא יינתזו רסיסים מסביב או על רגליו, מותר לו לכוון עצמו על ידי נגיעה בעטרה, היינו בקצה האיבר, במקום שאינו מגרה כל כך. ומי שהוא נשוי ואשתו טהורה, רשאי בשעת הצורך לנגוע באיבר שלו כדי לכוון עצמו. אבל שלא לשם כך, גם לנשוי אסור, כדי שלא יגרה עצמו, שכל אותו גירוי צריך להיות שמור להרבות אהבה בינו ובין אשתו.7

בשעת הצורך, כדי למנוע גירוד או אי נעימות, מותר לנגוע באיבר על ידי בד עבה, מפני שבאופן זה, כל זמן שאינו מתכוון לכך, אין חשש שיגיע לגירוי (מ"ב ג, טו). וכן בשעה שאדם לבוש במכנסיו, מותר לו לסדר את עצמו דרכם.

כדי להסיר צער מותר לנגוע באיבר, כגון למרוח משחה או להסיר קוץ, ובתנאי שלא יגרום לגירוי.

האיסור הוא לנגוע באיבר עצמו, אבל באשכים אין איסור, ובתנאי שלא יגרה עצמו בכך. גם בשעה שאדם מתרחץ, לא יגע בידיו באיבר שלו, שמא יגרה עצמו, אלא ירחץ וינקה את מבושיו סביב, ובתוך כך יבואו מים וסבון וינקו גם את האיבר עצמו (מ"א ג, יד; רוח חיים אה"ע כג, ג). ויש מתירים בשעת הצורך לנגוע גם באיבר ממש, בתנאי שאינו גורם לגירוי (סדר היום). ונשוי רשאי בשעת הצורך להקל בזה (עיין אוצה"פ כג, טז, ד).8


  1. דעת רוב הראשונים שנשוי יכול להקל לנגוע באיבר לצורך עשיית צרכיו (רי"ף, רמב"ם, רא"ש ועוד רבים). וכ"כ שו"ע אה"ע כג, ד, בלא להזכיר דעה מחמירה. ובשו"ע או"ח ג, יד, כתב דעה זו בסתם. והוסיף "ומידת חסידות ליזהר אפילו הנשוי", שכך דעת רבנו יונה, ריא"ז וטור. ונחלקו בדעת המתירים, יש אומרים שההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו (סמ"ק, אגודה, אוהל מועד), ולרוב הראשונים ההיתר גם כשאשתו מחוץ לביתו וגם כשהיא נדה (תוס' ומאירי, וכך משמע מסתימת רוב הראשונים). אולם למ"א ג, יד, ההיתר הוא דווקא כשאשתו עימו והיא טהורה. וכ"כ הרבה אחרונים, ומהם: ברכ"י, ח"א, שועה"ר, מ"ב כז. וכך כתבתי למעלה בסתם, מפני שזו הדעה הממוצעת, שמתחשבת בשתי הדעות, ובה יוצאים ידי עיקר חשש סברת המחמירים, אף שהם עצמם החמירו גם כשאשתו טהורה. אמנם הרבה אחרונים הקילו לנשוי גם כשאשתו נדה וכשאינה עימו (ב"ש, בכור שור), והרוצה להקל רשאי לסמוך עליהם בתנאי שאינו מתגרה בזה.
  2. נדה יג, ב, אמר ר' טרפון: "כל המכניס ידו למטה מטבורו – תקצץ, אמרו לו לרבי טרפון: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להן: לא; והלא כריסו נבקעת! אמר להן: מוטב תבקע כריסו ולא ירד לבאר שחת". והכוונה לאסור נגיעה באיבר ולא באשכים ובמה שמסביב (שו"ע או"ח ג, טו). ובשעה של צער, הלכה כחכמים שחלקו על ר' טרפון (עיין אג"מ אה"ע נו, אוצה"פ כג, יג, ג).

    כתב שו"ע אה"ע כג, ו, שאסור לרכוב על בהמה בלא אוכף, שמא יגרום להוצאת שכבת זרע, אבל על אוכף מותר. ואם יניח על הבהמה מרדעת רכה, שמצד אחד חוצצת בין חום הבהמה לבינו, ומצד שני אינה קשה כאוכף, לרש"י אסור ולרמב"ם מותר, ומשמע ששו"ע כג, ו, היקל כרמב"ם. עיין באוצה"פ כג, יט, א. ויש שחששו שלא להרכיב אדם על הכתפיים בגלל זה (רוח חיים פלאג'י או"ח תרסט), ואין חוששים לכך, מפני שהכתפיים קשות, והרוכב פוחד שמא יפול, וכדוגמת המבואר בנדה יג, א. ורק מי שיודע שעלול להגיע לקישוי צריך להיזהר בזה.

    עוד הזהירו, שלא ישן אדם על ערפו ופניו למעלה, שמא יבוא לידי קישוי (שו"ע אה"ע כג, ג). ונלענ"ד שעיקר האיסור מפני שישנו בלא בגדים, ואזי לרש"י האיסור כי חששו שאיברו יתקשה ויתגנה, או שבלא משים יגע בידיו באיברו, אבל מאז שרגילים ללבוש תחתונים גם בשינה, אין כל כך חשש. וכן היה חשש שכל תזוזה של השמיכה תיצור גירוי (כדעת רשב"ם בתוס' נדה יד, א, 'לייט'), אבל אצל הלובש תחתונים אין חשש. ועיין פניני הלכה תפילה כו, 3.

    וכן הורו חכמים (ב"מ צא, א; שו"ע אה"ע כג, ג): "ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור". ומארחות צדיקים שער כו, שער התשובה, משמע שזהירות זו היא למי שחטא בזה.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ו – הרהורי עבירה – שני סוגי האיסורים

שני סוגי הרהורים אסורים. האחד, להרהר בעבירה של ניאוף, השני, להרהר בדבר שעלול לגרום למקרה לילה. טעם האיסור בשניהם, שהם פוגמים בייחוד המקודש שבין בני הזוג, ומטים את התשוקה שצריכה להוסיף ביניהם אהבה ודבקות למחוזות זרים, וגורמים לשכינה שתסתלק מביניהם.

האחד, שאסור לאדם להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמו חוטא בניאוף עם אשה שאינה אשתו וקל וחומר לתכנן במחשבתו את החטא, שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". פרשו חכמים (ברכות יב, ב): "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם – זו מינות (עבודה זרה או כפירה)… אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה". לפיכך, אסור לאדם להתבונן בנשים או בבגדיהם באופן שעלול להביא אותו להרהורי עבירה (שו"ע אה"ע כא, א). בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה אסור, מפני שהוא פוגם באהבה שבינו לאשתו, ומטמא את מחשבתו בדברים אסורים, הוא גם עלול להביאו לידי ניאוף ממש. שהחטא מתחיל בהרהורי תאווה, שעל ידי הגברתם היצר משתלט על האדם עד שמחטיאו בניאוף. אמרו חכמים שהרהורי עבירה קשים מהעבירה עצמה (יומא כט, א). אמנם העונש החמור הוא על העבירה, אולם ההרהורים בעבירה, הם שגורמים לאדם להפר את בריתו עם אשתו ולחטוא בניאוף, והם שנמשכים לפני העבירה ואחריה, והם שמטמאים יותר את מחשבתו ונשמתו.

אחת הסיבות לתקנת חכמים לקרוא בכל יום את פרשת 'ויאמר', כדי לעורר את האדם להישמר מהרהורי עבירה, שנאמר בה (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ברכות יב, ב). שעל ידי זיכרון הציצית יכול אדם להינצל מעבירה (מנחות מד, א; לעיל ג, ו).9

השני, אסור לאדם להרהר בדברים שמגרים את יצרו ועלולים לגרום שתצא ממנו שכבת זרע בלילה בתוך שנתו. שנאמר (דברים כג, י) "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב). איסור זה כולל הרהור או קריאה או צפייה בדברים שמגרים את היצר וגורמים לאיבר להתקשות, וזאת למרות שאין המהרהר מדמיין את עצמו מתקרב לאשה שאסורה עליו. גם לאדם נשוי, בעת שאשתו טמאה או כשהם רחוקים זה מזה, אסור להרהר בענייני החיבור עימה באופן שמגרה אותו, שמא יבוא לידי טומאה בלילה. שכל התשוקה הזו צריכה להיות שמורה לאשתו בלבד.10

יציאת הזרע בלילה נקראת 'קרי' ו'טומאה'. 'קרי' מפני שהיא מתרחשת בלא כוונה אלא ב'מקרה לילה'. ויש בה 'טומאה', שגזרה התורה טומאה על מי שיצאה ממנו שכבת זרע, שאסור לו לעלות להר הבית ולאכול בטהרות. וכדי לטהר עצמו, עליו לטבול ולהמתין עד שתשקע השמש (עיין לעיל ג, ח).

'מקרה לילה' קורה משילוב של טבע הגוף שמייצר זרע, יחד עם הרהורים שאדם מהרהר בהקיץ ומגרים את יצרו וגורמים לאיבר שלו להתקשות. ואף שבמשך היום הוא מצליח לשלוט בעצמו ואינו מוציא את זרעו לבטלה, הרהורים אלו חוזרים אליו בחלומות הלילה וגורמים לו ל'מקרה לילה'. ובכל אופן, גם צדיקים שמצליחים לשלוט על מחשבותיהם ביום, רואים מעת לעת קרי, מפני שכך הוא טבעו של הגוף שמייצר זרע, וככל שעוברים הימים, הגוף מתעורר יותר להוציאו. ודבר זה קורה לצעירים בתדירות גבוהה מאשר אצל מבוגרים. (דין איסור אוננות והרהורי עבירה לנשים יבואר להלן י-יב).


  1. האיסור להרהר בעבירה של ניאוף הוא מהתורה (סהמ"צ לרמב"ם ל"ת מז; סמ"ג לאוין טו; סמ"ק ל; חינוך שפז). ואין לוקים עליו כי אין בו מעשה (עצי ארזים כא, א). והוסיף רבנו יונה, שבכלל זה אסור להתבונן באשה שאסורה עליו כדי ליהנות מיופיה, וזאת למרות שאינו מתכוון לנאוף עימה, כי אף שעכשיו אינו מתכנן לנאוף עימה ההסתכלות עלולה להביא לזה, ועל כך הוזהרנו ב'לא תתורו' (אגרת התשובה יח). ולסמ"ק (מצווה ל) הוא מדרבנן, שמא יגיע להרהור עבירה ממש, אמנם אם יתגרה מכך יעבור באיסור תורה מחמת סוג ההרהור השני (מצווה כד).
  2. להרבה פוסקים אדם שמהרהר בדבר שעלול לגרום לו טומאה בלילה עובר באיסור תורה, שהדרשה היא דרשה גמורה (סמ"ג ל"ת קכו, סמ"ק כד, ר"ן חולין לז, ב, בית שמואל כא, ב). לעומת זאת, ליראים מה, האיסור מדרבנן. וכ"כ פמ"ג, עזר מקודש, ואחיעזר ח"ג כד, ה, שהרמב"ם ושו"ע לא הזכירו אזהרה זו, משום שלדעתם היא אסמכתא. עיין באוצר הפוסקים כג, ז-ח.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ז – גדר ההרהורים והדרך להינצל מהם

בשני סוגי ההרהורים, האיסור הוא שאדם ישקיע מחשבתו בהם, ויעורר תאוותו אליהם. אבל הרהור שעובר בדעתו של האדם בלא בחירה, וחולף כלעומת שבא, אינו נכלל באיסור, מפני שלא ניתנה תורה למלאכי השרת (מאירי חולין לז, ב; עזר מקודש כג, ג). ואף מהרהור שמתמשך יותר, ויש בו כבר שמץ של איסור, מפני שהיה ראוי להסירו מיד מדעתו, אין כמעט אדם שניצול, ואפילו הוא צדיק. וכפי שאמרו חכמים (ב"ב קסד, ב): "שלוש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום: הרהור עבירה, ועיון תפלה (שמסיח דעתו מעט בתפילה), ואבק לשון הרע".11

ככל שאדם מקושר יותר עם אשתו באהבה, ונזהר בהלכות צניעות, כך הוא ניצול יותר מהרהורי עבירה. ולכאורה, כדי להינצל מהרהורי עבירה היה צריך להינשא בגיל בר מצווה, אלא שהואיל והנישואין דורשים אחריות רבה, ויש צורך להתכונן לקראתם בלימוד תורה ולימוד מקצוע, הורו חכמים לכלל הציבור לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה עד עשרים (אבות ה, כא). ומנגד, הזהירו שלא לאחר את הנישואין יותר, שאם ידחה, "כל ימיו בהרהור עבירה". שהואיל וכבר התרגל בהם, גם לאחר נישואיו יתקשה להשתחרר מהם. אמנם הטעם העיקרי לחובת הנישואין לפני גיל עשרים הוא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (קידושין כט, ב, להלן ה, ז). כיום שהחיים נעשו יותר מורכבים, והניסיונות והאתגרים מרובים, קשה מאוד להינשא לפני גיל שמונה עשרה. ורוב הצעירים נזקקים לדחות את הנישואין לאחר גיל עשרים. ומכל מקום אין לאחר את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע (להלן ה, ט).

ובינתיים עד זמן החתונה צריכים הצעירים להשתדל לגדור את עצמם בצניעות יתירה מקשר עם בנות ומהרהורי עבירה, וככל שיתחזקו יותר בלימוד התורה כך יוכלו יותר לעמוד בזה. שכן אמרו חכמים שהתורה היא המועילה ביותר כנגד יצר זה. "תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ" (קידושין ל, ב). וכן נפסק להלכה: "אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי והשחתה לדברי תורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן" (רמב"ם הל' איסורי ביאה כא, יט; והובא בשו"ע יו"ד כג, ג).12


  1. כתב בספר ארח מישרים לרבי מנחם טריוש (נדפס תרי"ח): "קשה, האיך יעבור על ידי הרהור איסור לאו, הא קיימא לן דמחשבה רעה איננה מצטרפת למעשה, ואם כן הרי גם הרהור עבירה אינה אלא מחשבה, ואיך חושבה לאיסור לאו? אבל אתי שפיר דהרהור של תאוות נשים אם מתקשה על ידי כך חשוב מעשה… ואם כן יש לומר הא דאין אדם ניצול בכל יום מהרהור עבירה היינו הרהור לחודיה, והא דעובר בלאו היינו בהרהור עם קישוי". ובזה אין צדיקים נכשלים כל יום, אבל לעיתים גם בזה צדיקים נכשלים, ובמיוחד בימי הנעורים, כי כך טבע האדם, וכפי שנאמר (קהלת ז, כ): "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא". ועל כן גם הצדיקים צריכים כפרה בקבורה (סנהדרין מו, ב). ועיין בצדקת הצדיק קב, שמי שתכונתו היא של צדיק – כמעט ואינו חוטא בזה, אבל מי שתכונתו חסיד – נכשל יותר, אבל מאידך גם מתקן יותר, כי זוכה למעלת בעל תשובה.

    וכל כך מצויים ההרהורים אצל הצעירים עד שהוקשה למהרי"ל (מנהגים, הלכות ציצית ותפילין) "על הבחורים שאין נשואין עדיין לנשים שהם מניחין תפילין. וגם הנשוי כבר ועדיין רך בשנים לא ניחא שיניחם מפני שיצרן תקפם עליהן, והתפילין צריכין גוף נקי שלא להרהר בעודן עליו". וכ"כ בספר תשב"ץ קטן סימן רעג, שאסור לבחור שמהרהר להניח תפילין. ונשאל התשב"ץ ח"ב רסא, מבני קהילה שהחליטו שלא להעלות לתורה בחורים, מפני שאי אפשר להם בלא הרהור עבירה. והשיב, שמותר להעלותם לתורה, שכן בעלי קריין מותרים לקרוא בתורה (ברכות כב, א), "ואפילו בעלי עבירה אינן אסורין לקרות בתורה, וכל שכן ילדים (רווקים) שאי אפשר להם בלא הרהור, ומותרים להניח תפילין ולקרות ק"ש". ורק על נשואים שנמצאים יחד עם נשותיהם בחיבה אסרו חכמים להניח תפילין, שמא ישמשו מיטתם עם תפילין (ברכות כו, ב).

  2. גם נער שחוטא מאוד בהוצאת זרע לבטלה, לא יקדים את נישואיו לפני שהוא בשל לכך, שכן ידוע שיצרם של רבים מהנערים מתגבר עליהם, ואע"פ כן לא הורו חכמים להקדים את הנישואין לפני גיל שמונה עשרה. ויש שטוענים שמחמת הרהורי עבירה אסור לדחות נישואין מעבר לגיל עשרים, וכדברי הגמרא (קידושין כט, ב): "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה". אולם טענתם דחויה, מפני שידוע שלפני גיל עשרים הצעירים חוטאים בהרהורי עבירה והוצאת ז"ל יותר מאשר אחר גיל עשרים. ואע"פ כן למדנו שהורו חכמים לדחות נישואין לגיל עשרים, כדי להתכונן לאחריות שבהקמת משפחה, הן על ידי לימוד תורה והן על ידי הכנות לפרנסה. וממילא מי שנצרך לעוד שנים ספורות כדי להתכונן לנישואין, כפי המקובל כיום, גם אם בינתיים יצרו גובר עליו בהרהורי עבירה והוצאת ז"ל, לא יתחתן לפני שיהיה מוכן לכך. ובלבד שלא יתאחר מעבר לגיל עשרים וארבע, וכמבואר להלן ה, ט. ורק על דחיית נישואים לשם לימוד תורה מעבר לזמן הראוי, אמרו שזה בתנאי שאין יצרו גובר עליו. וכדברי הרמב"ם (הל' ת"ת א, ה): "ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי, ישא ואחר כך ילמוד תורה".

    ומה שאמרו שהדוחה את הנישואין לאחר גיל עשרים כל ימיו בהרהורי עבירה, הוא מפני שדחה את הנישואין מעבר לזמן שנועד לכך. מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא חוטא לפני כן, הוא יודע שזה זמני ואינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, והוא מתרגל למצוא סיפוק ליצרו בעבירה, הרי שהוא נכנע ליצרו הרע, וכבר אינו מאמין שיוכל להתגבר עליו. ולכן אף לאחר שיתחתן, מהרהורי עבירה כבר לא יינצל, כי הם הפכו להיות חלק ממנו (וכן מובא להלן ה, ז). אמנם כפי שלמדנו בהערה 2, אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ח – המצווה להתחתן

גם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה ואף הוסיף וזכה להוליד ילדים רבים, אם מתה עליו אשתו, מצווה שיתחתן עם אשה שעוד יכולה ללדת ילדים, כדי להוסיף במצוות פרו ורבו (להלן ה, ו). ואם קשה לו לגדל עוד ילדים, כגון שהוא מבוגר, או שיתקשה לפרנסם, או שהוא חושש שתתעורר מחלוקת בין בניו מאשתו הראשונה לאשתו השנייה והילדים שתלד לו, מותר לו להימנע מלהתחתן עם אשה שיכולה ללדת (עי' להלן ה, ו). אבל מצווה עליו להתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (יבמות סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וזהו שהורו חכמים (יבמות סא, ב): "אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים – אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר (בראשית ב, יח): לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". ובכך יזכה להמשיך לקיים מצוות עונה, וימנע עצמו מהרהורי עבירה.

וכן פסק הרמב"ם (הל' אישות טו, טז): "מצוות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבוא לידי הרהור". וכל כך חשובה מצווה זו עד שיש אומרים, שמה שהתירו למכור ספר תורה כדי לשאת אשה, הוא אפילו לשם נשיאת אשה מבוגרת שכבר לא תוכל להוליד, כדי לקיים את מצוות הנישואין ומצוות עונה ולהינצל מהרהורי עבירה (להלן ה, כא).13

ומי שהזדקן ופסקה ממנו תאוות אשה, ואינו משתוקק יותר לקיים מצוות עונה, כיוון שכבר קיים מצוות פרו ורבו, אינו חייב לשאת אשה. ואמנם גם זה שהזדקן והשתוקקותו נחלשה, אם ישא אשה ויחיה עימה באהבה ושמחה – יקיים מצווה. הן מפני שהזוגיות היא המצב הראוי לאדם, שעל ידה הוא מקיים בשלימות את המצוות שבין אדם לחברו, והן מצד מצוות עונה עצמה. אולם כאשר הוא חושש שמא יגרם לו צער מנישואין נוספים, כי אולי לא יצליח להתקשר באהבה עם אשתו השנייה, כל זמן שאין חשש שמא יחטא בהרהורי עבירה, אינו חייב לישא אשה. והיו גדולים שכך נהגו, שאחר שנפטרה אשת בריתם, לא נשאו אשה שנייה (רמב"ן ומאירי ליבמות סב, ב; חכמ"א קכג, ו; ערוה"ש א, ז).


  1. גם בבית שמואל א, יג; ערוה"ש ז, כתב כרמב"ם שהאיסור לשבת בלא אשה מדרבנן. אמנם הרמב"ן במלחמות ה' (יבמות כ, א, מדפי הרי"ף), הסתפק שאולי הוא מהתורה. ובברכי יוסף א, טו, כתב בשם מהרד"ך (בית יז, ט) שלרי"ף האיסור מדאורייתא. וצריך לומר, שאף לרמב"ם שהאיסור מדרבנן, מכל מקום עצם הנישואין וקיום מצוות עונה הם מהתורה, וכפי שמשמע מדבריו (הל' ס"ת י, ב) שמוכרים ס"ת כדי לישא אשה, ואפילו אינה בת בנים.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ט – הרהורים באשתו טהורה ונדה ושאר דברים

מותר לאדם נשוי, בזמן שאשתו טהורה והוא מתכוון להתחבר עימה בלילה, להרהר בדברים שיכולים לעורר את תשוקתו לאשתו, מפני שאין חשש שיגיע מכך לידי טומאה בלילה. אבל בזמן שהיא טמאה או כשהיא רחוקה ממנו, אסור לו להרהר בדברים שמגרים את יצרו אליה, שמא יבוא לראות טומאה בלילה. גם בימי הטהרה צריך אדם להיזהר שלא לקרוא או לצפות בדבר שעלול לעורר אותו להרהורי עבירה, היינו שיחשוק לעשות עבירה או להרהר בדברים שיפגעו באהבתו לאשתו.

כדי שלא יגיע אדם לידי עבירה או הרהורי עבירה, קבעו חכמים סייגים לזמן שאשתו של אדם טמאה, שלא ישחוק ולא יקל ראש עימה, ולא יריח בושם שעליה ועל בגדיה, ולא יסתכל במקומות המכוסים שבגופה, ולא יושיטו דבר זה לזה, ולא יאכלו לבדם על השולחן בלא סימן שיזכיר להם שהם אסורים, ולא יאכלו מאותה קערה, ולא ישתה הבעל משיירי כוסה, ולא יאכל משיירי מאכלה. ולא ישב או ישכב הבעל במיטה שהיא מיוחדת לאשתו, אלא אם כן היא מחוץ לעיר. ולא תציע האשה את מיטת בעלה בפניו (שו"ע יו"ד סימן קצה).

כדי שלא יחטא אדם בהרהורי עבירה, אסור לאדם לעסוק בדבר שיגרה את יצרו, כלומר יביא אותו לידי קישוי או לידי מחשבות ממושכות אודות אשה מסוימת. לפיכך, יש לאדם להתרחק ממקומות ומצבים של חוסר צניעות שעלולים לגרות את יצרו. אולם לפעמים יש בדבר צורך של פרנסה, כגון לימודים אקדמאים במסגרת שאינה צנועה כהלכה. ואזי הדין הוא, שאם יש אפשרות ללמוד את אותו המקצוע במסגרת צנועה, חובה עליו לעשות כן. ואם אין אפשרות ללמוד את המקצוע המתאים לו במסגרת צנועה, מותר לו ללמוד במסגרת שאינה צנועה ובתנאי שהוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו. אבל אם הוא מעריך שיצרו יתגבר עליו, אסור לו ללמוד שם. ובמצב של ספק או במצב של שעת הדחק יש לשאול שאלת חכם.14


  1. היסוד לכך מבואר במסכת בבא בתרא נז, ב, שההולך למקום שנשים נמצאות בו בחוסר צניעות ליד הנהר, נקרא רשע. אבל אם אין לו דרך אחרת, מותר לו ללכת דרך שם, ועליו הפסוק אומר: "ועוצם עיניו מראות ברע". ואם הדרך הצנועה ארוכה באופן משמעותי, כבר אינה נחשבת כדרך חילופית, ומותר ללכת בדרך שאינה צנועה (עיין ע"ז מח, ב, ותוס' 'הא איכא'; שו"ע יו"ד קמב, ט). וכתבו הפוסקים, שמזה בניין אב לכל שאלות הצניעות, כגון מי שרוצה ללמוד באקדמיה במסגרת שאינה צנועה, או לבחור עבודה שתצריך אותו לעיתים לטפל בנשים באופן שאינו צנוע, כמו רופאים בחלק מהתחומים, וכן פיזיותרפיסטים ופסיכולוגים. שבכל המקרים הללו, אם יש לו בדבר צורך גדול, כגון שעל ידי לימודים אלה או עבודה זו, יתפרנס יותר, או שימצא סיפוק ומיצוי גדול יותר, והוא מעריך שיצרו לא יגבר עליו, כשם שאינו גובר על רבים מהעוסקים במקצועות הללו – מותר לו לעסוק בהם. וכמובן שיקפיד שלא יעבור על איסור ייחוד. ואם הוא מעריך שיצרו יגבר עליו, היינו שעיסוקו יביא אותו לידי קישוי או שיגרום לו להרהר רבות בנשים שיפגוש בעבודתו או בלימודיו, שלא למטרת נישואין, עליו לבחור מקצוע אחר. ובמקרה של ספק או שעת הדחק, ישאל שאלת חכם (עיין אג"מ אה"ע א, נו).

    צריך להוסיף, שבכל הדברים הללו לא ניתן לקבוע גדרים לכולם, מפני שהשוני בין האנשים גדול מאוד. וכפי שאמרו חכמים, שהיודע בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, רשאי להקל בדברים שאחרים חייבים להחמיר בהם. כגון רב גידל שהיה מדריך נשים בעת טבילתן כיצד לטבול, ואמר שהנשים דומות עליו באותה שעה כאווזים לבנות. וכן ר' יוחנן, שידע שהנשים שיוצאות מבית הטבילה רוצות להסתכל בדמותו כדי שיזכו להוליד בנים טובים כמותו, וישב לפניהן בשערי הטבילה ולא חשש מיצר הרע (ברכות כ, א). וכן ר' אחא שלצורך שמחת חתן וכלה היה מרכיב את הכלה על כתפו ורוקד, ואמר שאין הדבר גורם לו להרהורים יותר מנשיאת קורה על גבו (כתובות יז, א). ומנגד, היו תנאים ואמוראים שחששו מאוד מיצרם, כדוגמת אביי, שראה איש ואשה שהלכו דרך ארוכה יחד ולא חטאו, ושיער בעצמו שהיה יכול לחטוא והצטער מאוד, עד שניחמוֹ אותו סבא ואמר לו שאין זה סימן לפחיתותו, שכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב, א), וכן רבי חייא בר אשי, שגם לעת זקנותו התפלל שלא יפול בידי יצר הרע, וכשאשתו התחפשה לזונה, רצה לחטוא עימה, ואף שהתברר לו שהיא אשתו, כיוון שהתכוון לאיסור התענה על כך עד סוף ימיו. וכן לעניין איסור ייחוד, אמר רבי מאיר: "הזהרו בי מפני בתי", ורבי טרפון אמר: "הזהרו בי מפני כלתי" (קידושין פא, ב).

    וכיוון שיכול אדם לרמות את עצמו, כתבו הראשונים והאחרונים שלא יסמוך אדם על עצמו אלא אם כן הוא חסיד גדול שמכיר ביצרו (ריטב"א קידושין פב, א; סמ"ק מצווה ל'; יש"ש קידושין ד, כה; פת"ד אה"ע כא, ג). ובספר החינוך (מצווה קפח), החמיר יותר וביאר שהאמוראים שהקילו בזה לשם מצווה היו כמלאכים, "אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בעניינים אלו כלל". וכן מקובל להורות. ומ"מ בתחום הסביר, שבו אנשים רבים מתגברים על עצמם, הדבר תלוי בהערכתו של האדם, וככל שהוא רגיש יותר בעניין זה, כך עליו להחמיר יותר.

    עוד צריך לדעת לגבי כל הדברים הללו שתלויים בהתעוררות היצר, שישנו הבדל גדול בין צעירים למבוגרים. שהצעירים, מטבעם הגופני והנפשי, מתעוררים לכך במהרה, ועל כן עליהם לגדור את עצמם יותר. וכן רווק צריך להיזהר בזה יותר מנשוי, מפני שאינו יכול לבטא עדיין את תשוקתו בקדושה במסגרת ברית הנישואין.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

י – איסור אוננות בנשים

גם לנשים אסור לגרות את עצמן כדי להגיע לשיא התענוג. וזאת מפני שתשוקה זו צריכה להיות שמורה להוסיף אהבה ודבקות בין איש לאשתו, ולא לסיפוק תאווה אנוכית. אמנם מפני שתי סיבות שכרוכות זו בזו איסור זה בנשים פחות חמור מאצל גברים: ראשית, אצל גברים יציאת הזרע פוגעת במצוות עונה, מפני שכוח הגברא של הגברים מוגבל, וכאשר הזרע יוצא לבטלה, רצונו של האיש להתחבר אל אשתו יפחת, ואם זמן העונה יהיה באותו יום, פעמים שאף אם ירצה, לא יוכל להתחבר אליה. לעומת זאת, אצל אשה, אין כל כך הגבלה בעניין זה, וגם לאחר שתביא את עצמה לשיא התענוג, תוכל להגיע שוב לשיא התענוג עם בעלה, ובכל אופן תוכל לקיים את החיבור עימו. שנית, בזרע של הגברים יש את יכולת ההולדה, ואילו בנוזלים המופרשים אצל נשים על ידי הגירוי, אין יכולת הולדה. שגם לאחר הפרשתם, הביצית שברחם יכולה להיות מופרית כמקודם.

ומכל מקום אסור לאשה לגרות את עצמה, מפני שכל התענוג הזה צריך להיות שמור לחיזוק הקשר שבין בני הזוג.

עוד הבדל ישנו בין גברים לנשים, שאצל הגברים הגירוי מהיר, וכל נגיעה באיבר עלולה לעורר את היצר, ולכן אסרו חכמים לאיש לנגוע באיבר שלו, שמא יבוא לידי הוצאת זרע לבטלה (לעיל הלכה ה). ואילו אצל נשים מגע רגיל באותו מקום אינו מעורר כל כך, ולכן אמרו חכמים לעניין בדיקת דם נדה, "כל היד המרבה לבדוק בנשים – משובחת" (נדה יג, א). 15


  1. משמע מדעת ר"ת (תוס' נדה יג, א), שאין לנשים איסור לגרות עצמן באותו מקום, ולכן אמרו בנשים, שכל היד המרבה לבדוק עצמה באותו מקום מראיית נדה משובחת. וכך משמע מברכ"י יו"ד שלה, ה. אולם לדעת רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר"ן ומאירי, אסור לנשים לגרות עצמן ביד, אלא שבבדיקה רגילה אין גירוי. האיסור הוא כפי שנאמר לגבי המבול (בראשית ו, יב): "הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ", כָּל בָּשָׂר כולל נשים, שאף הן השחיתו דרכן באופן זה. ועוד, שהנגררת אחר יצר התאווה באופן שאינו מתוקן, עלולה להגיע לחטאים נוספים. ולכל ההסברים יסוד האיסור, שיש בזה פגיעה בברית הנישואין, שכל התשוקה הזו נועדה לחיזוק האהבה והדבקות במצוות עונה שבין איש לאשתו ולקיום מצוות פרו ורבו (להלן ה, ג, מבוארת מצוות פרו ורבו לנשים). כיוצא בזה כתב בתורה לשמה תקד: "מצינו לרבינו האר"י זצ"ל בשער הכונות כ"י בדרושי הלילה דרוש ז', וז"ל: ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שכבת זרע לבטלה להיותו בלא אשה, כך האשה בוראה מזיקין בלא האיש, וזה נרמז בפסוק… (תהלים צא, י): וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ, רצה לומר נגע שהוא ס"מ דכורא לא יקרב באהלך שהיא אשתך". אמנם אין זה חמור כמו בהוצאת זרע לבטלה אצל איש, ועל כן לא תיקן האר"י ז"ל סדר תעניות להשחתת זרע של האשה. וכאשר יש לאשה עיכוב בשמחת עונה, ולפי עצת מטפלת יראת שמיים טוב שתנסה לגרות עצמה לבדה, מותר לעשות כן. ראשית, מפני שהדבר נעשה לשם קיום המצווה, שנית, בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת ר"ת והברכ"י. (ועיין חידושי חת"ס נדה יג, א, שמשמע שמיקל בנשואה שחושבת על בעלה).
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

יא – איסור הרהור לנשים

כשם שלגברים אסור להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמם חוטאים, וקל וחומר לתכנן את ביצוע החטא, כך אסור לנשים להרהר בעבירה, היינו לדמיין את עצמן חוטאות בניאוף או קירוב בשר עם גבר זר, וקל וחומר שאסור לתכנן זאת. שנאמר (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". "אַחֲרֵי עֵינֵיכֶם – זה הרהור עבירה" (ברכות יב, ב). וכפי שכתב בספר החינוך (שפז): שמצווה זו נוהגת "בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות". "שגם להן אסור להרהר אחר האנשים זולתי בבעליהן, שעליהם ראוי להן להמשיך כל חשקן וחפצן, וכן יעשו בנות ישראל הכשרות" (שם קפח).

בנוסף לכך שעצם ההרהור בדבר עבירה גורם לאשה לאהוב פחות את בעלה, ומטמא את מחשבתה בדברים אסורים, ההרהור בזה עלול להביאה בהמשך לידי ניאוף ממש. שכך היא דרכו של יצר הרע, בתחילה מעורר להרהר בדבר, ואח"כ ממשיך לקרב את האדם לחטא עד שלוכדו ברשתו ומחטיאו בניאוף ומאבדו מהעולם. ובעניין זה גברים ונשים שווים.

אמנם כפי שלמדנו (בהלכה ו), לגברים יש עוד סוג של הרהורים אסורים, והם הרהורים שגורמים לקישוי האיבר, ועלולים לגרום למקרה לילה. ואפילו באשתו, בעת שהיא נדה, אסור לאיש להרהר באופן שעלול לגרות אותו. ואילו אצל נשים אין כזה חשש. ולכן מותר לאשה להרהר בענייני החיבור, כל זמן שאינה מהרהרת בעבירה (כמבואר לעיל ו). וכן מותר לאשה להרהר בבעלה בעת נידתה.16


  1. שו"ע יו"ד שנב, ג: "האיש אינו כורך ומקשר האשה (שמתה בתכריכים), אבל האשה כורכת ומקשרת האיש (שמת)". ומבאר הש"ך ב: "משום הרהור, אבל באשה ליכא הרהור כל כך". וכיוון שמדובר במת, מובן שאין שם הרהור עבירה של ניאוף, אלא החשש הוא מהרהור שמביא לגירוי ומקרה לילה. וכ"כ באג"מ אה"ע א, סט. וכן עולה מברכ"י יו"ד שלה, ה.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

פתח דבר

א

על פי עצת חברים טובים, ספר זה יוצא לאור בהוצאה פנימית. וזאת משום העניינים הרגישים המבוארים בארבעת הפרקים הראשונים שבו, שמחמת הצניעות אין רגילים ללמדם בציבור, ויתכן שאף יהיו רבנים שיתנגדו לפרסומם ברבים. לכן ספר זה גם הופרד מסדרת 'פניני הלכה'. קראתיו 'שמחת הבית וברכתו', מפני שמבוארת בו מצוות עונה שעיקרה שמחה, וכפי שקראו לה חכמים (פסחים עב, ב; ע"ז ה, א): "שמחת עונה". ו'הבית' הוא המשפחה, 'וברכתו' על שם מצוות פרו ורבו שמבוארת בספר זה בהרחבה, והיא נמשכת ממצוות עונה.

מתחילה חשבתי שאם ירצה ה' ואזכה לבאר סוגיות אלו בכתב, אעשה זאת בגיל זקנה ושיבה, מתוך תקווה שאז פחות אתבייש לפרסמם. אולם בשנים האחרונות התעוררתי יחד עם אשתי לליקויים שונים בתחום הדרכת החתנים והכלות, ליקויים שעלולים לגרום למשברים וצער במקום שבו צריכה להיות שמחה ואהבה. מרבים מאוד בפרטי הלכות נידה וכל ענייני הריחוק, ומקצרים מאוד במצוות עונה. אשתי נתנה לכך משל לבחורה שבאה לאשה מבוגרת כדי שתלמד אותה כיצד לבשל לכבוד השבת. והאשה מלמדת אותה כיצד לנפות את הקמח, לבדוק ירקות וקיטניות מחרקים, לבדוק את הביצים מדם, להפריד בשר מחלב בבישולים ובכלים ובבצל ובסכינים, להקפיד על בישולי עכו"ם, חלב נוכרי וג'לטין, ולקנות רק מוצרים שכשרים למהדרין. ורק לא מלמדת אותה כיצד להכין תבשילים טעימים כדי לענג על ידם את השבת. ולא זו בלבד אלא שהיא טועה לחשוב שבזכות ההקפדה על הלכות כשרות, שהיא כמובן חשובה מאוד, זוכים גם לענג את השבת, וזה שהאוכל לא מבושל דיו וגם ממש לא טעים, אינו בעיה, שכן כך הוא תפקידנו בעולם לסבול על קידוש השם. כך יש מדריכות כלות שמלמדות כי שמירת הלכות טהרה ודיני ההרחקות מזכה את הבית בקדושה, במקום להבין שהשמחה וההתיחדות במצוות עונה היא גילוי הקדושה בחיים, כאשר הלכות נדה וטהרה הן תנאי הכרחי לקיום המצווה עצמה.

 

מטעות זו נוצר פירוד נורא בין הקדושה והחיים, האמת והטוב, החובה והשמחה. קרע שמצוות ואהבת לרעך כמוך ככלל ומצוות עונה כפרט, נועדו לאחותו. לפיכך אזרתי עוז בחורף תשע"ד וכתבתי את הלכות וטעמי מצוות עונה, ומתוך כך המשכתי לברר וללבן את הלכות מצוות פרו ורבו.

לא אסתיר כי היו מרבותי וחברי שיעצוני להימנע מלכתוב ולפרסם דברים אלו, או לפחות לעמעם את משמעותם. רובם מתוך דאגה לי, ומקצתם מפני שסברו שאין לבאר ולפרש בכתב דברים שהצנעה יפה להם. אולם כיוון שמתהלכות בציבור הבנות מוטעות ושמועות שווא, שמוציאות דיבה רעה מאוד על תורתנו הקדושה, כאילו מגמתה למעט את השמחה שבמצוות עונה. חשתי חובה להציג באופן בהיר את עמדתה של תורתנו הקדושה, כפי המבואר בחז"ל ובפוסקים, ולהציל בכך את תורתנו הקדושה מהדיבה הרעה שטפלו עליה, ולהציל בכך את הזוגות היקרים, הגברים והנשים, מהחסרון והצער שעמדות מוטעות אלו גורמות להם. ראוי לציין שהדיבה הרעה על תורתנו נובעת מהבנות מוטעות בדברי חז"ל והזוהר והמקובלים, ומושפעות במידה מסוימת מהדת הנוצרית שהעלתה על נס את מי שמתוך דבקות דתית אינו מתחתן.

כדי להזים את הדיבה הרעה, היה לכאורה ראוי להתעלם מעצת החברים ולפרסם את הדברים ברבים, אולם נמנעתי מכך מחשש שהדברים ייתפשו באופן מוחצן וחלקי על ידי החיצוניים לעולם התורה וההלכה, ואילו עיקר מגמתי שדברים אלו יילמדו בתוככי בתי המדרש ובתי ישראל הקדושים והצנועים, ומתוך הישועה והשמחה שתבוא לבתים על ידי הדרכת התורה, יבקע כשחר אור קדושתם של ישראל ובהדרגה יתפשטו הדברים ותצמח רפואה וישועה לעולם כולו.

ספר זה מיועד בראש ובראשונה לרבנים ומדרכי חתנים ומדריכות כלות, אך גם לזוגות שחפצים שחיי משפחתם יהיו מוארים בהדרכתה, שמחתה ואורה של תורה. ואע"פ כן הפצתו של ספר זה תהיה פנימית, ותיועד בעיקר לבני הקהילה בהר ברכה, תלמידי הישיבה, והמקורבים לישוב ולישיבה. ואם ירצה ה', יופיע ויתפשט קמעה קמעה כדרך גאולתם של ישראל.

[תוספת למהדורה שנייה תשע"ה: בעקבות פניות של רבנים ומדריכי חתנים, שבקשו שאתייחס לשאלות נוספות בענייני צניעות, נוספו כמה הלכות במהדורה זו].

 

ב

כאן המקום להודות לרב מאור קיים שליט"א, ר"ם בישיבת הר ברכה, שליווה וסמך אותי במשך כל הלימוד, ובכשרונו וחריצותו הרחיב מאוד בהבאת מקורות רבים שסייעו לליבון הסוגיות וביסוס הביאורים והסברות המרכזיות. ובתוך כך גם שקד על הכנת ספר ההרחבות, שנועד להוספת מקורות והסברים לדברים המבוארים בספר. כמו כן אודה לרב בראל שבח שליט"א שאף הוא סייע בליבון הסוגיות.

וכן אודה לרבנים שהואילו לעבור על הפרקים הראשונים והוסיפו את הערותיהם: הרב יואל קטן שליט"א, מדריכי מנוער, שיחד עם אשתו הרבנית ורופאת הנשים, התמחו בנושאים הנידונים בספר, ותרמו לו את חלקם. הרב יהושע שפירא שליט"א ראש ישיבת רמת גן, שיחד עם אשתו הרבנית, מדריך זוגות בדרכי הקדושה והשמחה, ובהתמודדות עם קשיים שונים בתחום הזוגיות. הרב יהודה ברנדס שליט"א, שהאיר הערות מחכימות ומועילות לפרקים הראשונים. ואף חיזק אותי בדברי חז"ל, על שלמה המלך, שכתב את שיר השירים בהיותו צעיר, משלי בהיותו מבוגר, קהלת בהיותו זקן (שיר השירים רבה א, י), לפיהם אין ראוי לדחות את כתיבת הלכות עונה לגיל הזקנה. עוד אודה במיוחד לאחי הרב ישראל מלמד שליט"א, שבנוסף לעבודתו החינוכית התמחה כיועץ בתחום הזוגיות וקשיים הקשורים לקיום מצוות עונה, והערותיו והארותיו היסודיות, המעמיקות והקולעות לארבעת הפרקים הראשונים, הועילו מאוד.

כמו כן אודה לכל הר"מים בישיבה, שבנוסף לכך שעברו על הפרקים והעירו את הערותיהם, במשך שנים רבות, תוך הדרכת החתנים בני הישיבה ובוגריה, זכינו ללבן מתוך ניסיון והעמקה, את הסוגיות המבוארות בספר. וכן תודה לרב עידוא אלבה שליט"א על הערותיו לפרקים העוסקים במצוות פרו ורבו, ולרב שמואל אריאל שליט"א.

תודה מיוחדת לרב יונדב זר שליט"א שהעמיק חקר בהלכות והגיה את כל הספר. ותודה לר' מאור הורוביץ שליט"א שהשתתף בליבון המקורות ואחראי על ההגהות האחרונות וגמר ההכנה לדפוס, ולר' נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח. וכן לר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, ולקודמים לו בהנהלת הישיבה, ר' יעקב כץ ור' דודו סעדה. ולאחראים על ההדפסה והשיווק קרן פוגל ויוחנן לישה.

אחרונים חביבים תושבי הישוב הר ברכה ובוגרי הישיבה, שמתוך הדרכתם, הלימוד עמהם ושאלותיהם, הגברים עימי והנשים עם אשתי, נתבררו ונתלבנו כל הסוגיות שבספר. על המבואר בספר אפשר לומר: "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, א).

 

ג

היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל נמשל ליחס שבין החתן והכלה (להלן א, ה-ו), והצער על חורבן בית המקדש העיב על השמחה בבתי ישראל פנימה (להלן ג, טו). יחד עם תהליך קיבוץ הגלויות ובניין הארץ, שערי שלום, שמחה וברכה נפתחים לזוגות היקרים שבונים את בתיהם בקדושה.

יהי רצון שנזכה ויתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיהו סב, א-ה): "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ (כנסת ישראל) עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". ומצוות עונה תתקיים באופן השלם. "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי" (הושע ב, יח-כה). והלוואי וגם ספר קטן זה יזכה להוסיף שמחה וברכה בין איש לאשתו, ולא נבוש בעולם הזה ולא נכלם לעולם הבא.

 

אליעזר מלמד

סיון תשע"ד

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – ערך המצווה

מצווה גדולה מהתורה לפרות ולרבות, וכיוון שזו המגמה הבסיסית של הבריאה, זו המצווה הראשונה שנזכרה בתורה. וכפי שנאמר לאדם וחוה בסיום מעשה הבריאה (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ועוד נאמר בפרשת נח לאחר המבול (ט, א): "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף ואמר (שם ז): "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ".

על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): "שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו".

וזו המגמה הראשונה והיסודית של הבריאה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (גיטין מא, ב): "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר: לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". פסוק זה (ישעיהו מה, יח) מלמד שההוראה האלוקית הבסיסית ביותר היא ליישב את העולם, שנאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלוֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ – לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד". עוד אמרו חכמים במשנה (סנהדרין לז, א): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". ואם כך אמרו על מי שמקיים עני שלא ימות ברעב (ב"ב יא, א), על אחת כמה וכמה שגדולה מעלתם של ההורים שמולידים ילד ומגדלים ומחנכים אותו, שהם ממש מקיימים עולם מלא.

ועל כן אמרו חכמים שהשאלה השלישית ששואלים את האדם בעומדו לדין בעולם הבא: האם "עסקת בפריה ורביה", כאשר השאלה הראשונה: האם נשאת ונתת באמונה, והשנייה: האם קבעת עיתים לתורה (שבת לא, א).

אמר רבי אליעזר (יבמות סג, ב): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ…" ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו. רבי יעקב אמר (שם): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". לכל אדם ייחוד משלו, ולכן כל אדם מגלה בחינה נוספת של צלם אלוקים, והנמנע מלעסוק בפריה ורביה, ממעט את הופעת הגילוי האלוקי בעולם.

אמרו חכמים (זוהר חדש רות נ, ב): "בזמן שאדם יוצא מן העולם הזה ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה. זכה – מקדימים לו מלאכי שלום ואומרים לו שלום בואך. לא זכה – מלאכי חבלה מקדימים לו ואומרים אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. ומאן איהו (ומי הוא הרשע)? מי שלא נתעסק להניח בן בעולם הזה. שכל המניח בן בעולם הזה ומלמדו תורה ומעשים טובים, אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטים בו". וזהו שנאמר (תהלים קכז, ג-ה): "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר". "אלו מלאכי חבלה שאינם יכולים לשלוט עליו. שלא יאמר אדם הרי תורתי ומעשים טובים מגינים עלי ולא אתעסק בפריה ורביה, אלא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אינו נכנס במחיצתו של הקב"ה ואין לו חלק לעולם הבא" (עיין בפרק ח, בנחמת חשוכי ילדים).

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על א – ערך המצווה

ב – חזקיהו ובן עזאי

בעת שצבאו האדיר של סנחריב מלך אשור צר על ירושלים להחריבה, חלה המלך חזקיהו, שנאמר (ישעיהו לח, א): "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". כבר שנים לפני כן ידע חזקיהו שסכנה גדולה נשקפת לו ממלכות אשור, שכן בעקבות החטאים שגברו בישראל, מלכות אשור כבר הכניעה את מלכות ישראל שבשומרון, והגלתה את עשרת השבטים מהארץ (מלכים ב' יז), והאיום על מלכות יהודה היה קרוב ומוחשי. כדי למנוע את הרעה ציווה חזקיהו את כל העם לחזור בתשובה ולהתחזק בתורה. "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד, ב).

והנה בשעתו הקשה, כאשר האסון שממנו פחד עמד להתרחש וצבא אשור כבר צר על ירושלים, והוא עצמו נפל למשכב, בא אליו הנביא בהודעה נוראה: "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה – מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא". נזדעק חזקיהו בשאלה, במה חטאתי שנגזר עלי להיכרת מהעולם הזה ומהעולם הבא?! השיב הנביא: "משום שלא עסקת בפריה ורביה". ענה חזקיהו, הרי נודע לי ברוח הקודש שייוולדו לי בנים שאינם הגונים. אמר לו הנביא: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד". כלומר, מה לך לחשב בסתריו של הקב"ה, מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקב"ה – יעשה. הבין חזקיהו שחטא, וביקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי זכותו וזכות ישעיהו תסייע שיהיו בניו טובים. השיב לו הנביא: כבר נגזרה עליך הגזירה. אמר לו המלך: "בן אמוץ כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך), אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).

"וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל". וישמע ה' את קולו ויצו את ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוסיף לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ואף יציל אותו מחיל אשור. בלילה יצא מלאך ה' והיכה את כל חיל סנחריב וירושלים ניצלה, וחזקיהו נשא את בתו של ישעיהו הנביא, ונולד להם מנשה. ואמנם חששו של חזקיהו התאמת, מנשה שמלך אחר חזקיהו עשה הרע בעיני ה' ועבד עבודה זרה וגם דם נקי שפך הרבה מאוד, עד שנחתמה הגזרה על חורבן בית המקדש הראשון (מלכים ב' יט-כא). ואע"פ כן, מצוות פרו ורבו לא זזה ממקומה, כי היא היסוד לקיום העולם. ואף במקרה של חזקיהו, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו.

אמנם למדנו על אחד מגדולי התנאים, בן עזאי, שלא נשא אשה ולא קיים את מצוות פרו ורבו. מסופר בתלמוד (יבמות סג, ב), שבן עזאי דרש מהפסוקים שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה: "כאילו שופך דמים וממעט הדמות. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים?! אמר להם בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים". וכן נפסק להלכה, שמי שחשקה נפשו בתורה ולומד בשקידה עצומה כל ימיו, אם מרוב שקידתו לא נשא אשה, אין בידו עוון, ובתנאי שלא יהא יצרו גובר עליו (רמב"ם אישות טו, ג; שו"ע אה"ע א, ד). אמנם יש לדייק שאין בידו עוון, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן (נחלת צבי; ט"ז ו).

הרי שרק מצווה אחת ישנה שהעוסק בה יכול בשעת הדחק להתבטל ממצוות פרו ורבו, והיא מצוות תלמוד תורה. וזאת משום שלימוד התורה עצמו מוסיף חיים לעולם. עובדה שבן עזאי, למרות שלא עסק בפריה ורביה, התעמק בחשיבותה הגדולה של המצווה ודרש על ערכה, ובוודאי מכוח תלמודו נולדו ילדים רבים. אבל חזקיהו המלך שרצה להתנות את המצווה בכך שילדיו לא יהיו רשעים, ביטל את העיקרון המקודש שלה, שמבטא את הערך המוחלט של החיים. ועל כן היה צפוי לעונש נורא בעולם הזה ובעולם הבא. למדנו מכך, שיסוד החיים הוא הערך הראשון במעלה, שכן גם רשעים יכולים לחזור בתשובה. יתר על כן, גם אם לא יחזרו בתשובה, הצדיקים לומדים ממעשיהם לקחים. אבל כאשר מבטלים את המצווה, עוקרים את הכל וכופרים בערך החיים שברא ה' בעולם הזה.1


  1. הקשה בערוה"ש אה"ע א, יד, והלא אמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) שמפסיקים מתלמוד תורה להקמת סוכה וללקיחת ארבעת המינים. ועוד אמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ב), שהלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא, ואיך בן עזאי התבטל מהמצווה. וכתב שמוכרחים להסביר, "שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנת נפשות אם היה פורש מן התורה". ונראה לבאר, שהואיל ומצוות פרו ורבו תלויה בנישואין שכרוכים בהקשבה והתפנות נפשית כדי להתקשר באהבה לאשה, ידע בן עזאי בנפשו, שמרוב שקידתו בתורה, לא יוכל לספק את אשתו כראוי, ועל כן לא התחתן. מה שאין כן בשאר המצוות, שהואיל ואינן דורשות השקעה נפשית, יכול היה לקיים בעוד שמוחו שקוע בתורה. ועיין סוטה מט, א: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים". ואיש כמוהו גם יודע שאין יצרו גובר עליו. והיו שכתבו שאין בדורות הללו מי שיכול לנהוג כבן עזאי (ריטב"א, ברכ"י).
פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ב – חזקיהו ובן עזאי

ג – המצווה הכללית והחובה הפרטית

מצווה מהתורה לפרות ולרבות, ובכל ילד שהאיש והאשה מולידים הם מקיימים מצווה גדולה, וזוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם, ומקיימים בזה עולם שלם (נדה לא, א; משנה סנהדרין ד, ה). וזו המגמה היסודית של הבריאה, שחפץ ה' ביישובו של העולם, וכפי שאמרו חכמים (משנה גיטין ד, ב): "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה", שנאמר (ישעיהו מה, יח): "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".

אמנם בלא הגדרה מחייבת, המצווה הגדולה הזו עלולה להיות כללית מדי עד שבמקרים רבים, מרוב חששות, לא תצא אל הפועל כראוי. משום שהנישואין הם עניין רגיש ומורכב, שתלוי בדעתם ורגשותיהם ותקוותיהם והסכמתם של האיש והאשה, ופעמים שגם באמצעים כלכליים ובתמיכתם של ההורים, וההחלטה על קיומם דורשת אחריות ואומץ.

גם לאחר הנישואין, המצווה הכללית מותירה ספקות רבים. מצד אחד, כיוון שבכל ילד מקיימים מצווה עצומה, אולי אפשר להסתפק בילד אחד, שהוא לבדו עולם ומלואו, ולדחות את הולדתו לקראת גיל ארבעים, לתקופה שבה ההורים יהיו מבוססים ומנוסים. ומנגד, כיוון שהמצווה גדולה וחשובה כל כך, אולי צריך כל אדם להתאמץ מעבר לכוחותיו כדי להוליד כמה שיותר ילדים, ולשם כך עליו להתחתן מוקדם ככל האפשר, ולקצר את זמן ההנקה כדי ללדת כמה שיותר ילדים.

לפיכך, בנוסף לרעיון הכללי של המצווה, קבעה התורה הגדרה בסיסית מחייבת למצווה, וחכמים הוסיפו וקבעו עוד גדרים, כדי לתת לרעיון הכללי צביון ברור ומחייב. הרי שהמצווה הכללית מהתורה היא לפרות ולרבות, ובכל ילד וילד שמולידים – מקיימים את המצווה. והחובה מהתורה היא להוליד בן ובת, וכדרך שהקב"ה ברא בתחילה את אדם וחוה. וזהו שנאמר (בראשית א, כז-כח): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ…" כיוון שמבואר בפסוק שרצון התורה שנפרה ונרבה ונמלא את הארץ, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (להלן ה-ו), ואף קבעו זמן לקיום מצוות התורה, שעד גיל מסוים חייבים להתחתן (להלן ז-י).

המצווה הכללית שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, והוא הבועל בחיבור. ולזה רמז הפסוק: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – "האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".

להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו).2

ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (להלן ח).

כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד.


  1. מוכרחים לחלק בין המצווה הכללית לפרות ולרבות כדי ליישב את העולם, ששייכת לגברים ונשים כאחד, ובין החובה הפרטית שהוטלה על האיש, וגידרה להוליד בן ובת, והוסיפו חכמים וחייבו להוליד עוד (כמבואר בהלכות ה-ו). מצווה כללית פירושה יסוד ומגמה בתורה, שעדיין אין בה גדרי חיוב, אלא ערך וייעוד, שאדם מצווה להזדהות עימו ולהשתדל לקיימו ככל יכולתו. על המצווה הכללית וערכה העצום למדנו מיד בסיום פרשת הבריאה, ומיד לאחר המבול. וסמכו אותה חכמים על הפסוק בישעיהו מה, יח: "לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", וקראו לזה בקיצור 'לשבת'. אבל אין הכוונה שתוקף המצווה מדברי נביאים בלבד, אלא שהנביא פירש עניינה, שהיא יסוד היסודות, שכל העולם כולו נברא למענה, ובה האדם משתתף עם הקב"ה בקיום העולם בצד הממשי של החיים, כאשר השותפות הרוחנית היא בלימוד התורה. ועל כן רק לשם שתי מצוות אלו מוכרים ס"ת (להלן הלכה כא). ולכן חייבו לשחרר עבד שחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן וללדת (גיטין מא, א). ואף שיש איסור תורה לשחרר עבד כנעני (יו"ד רסז, עט), כיוון שהיא מצווה כללית כוחה גדול והתירו לעבור על לאו מהתורה כדי לקיימה, מה שלא היו מתירים עבור מצווה רגילה (תוס' שם 'לא תוהו'; חגיגה ב, ב, 'לא תוהו'). וכן כתב באתוון דאורייתא (כלל יג). והמצווה הכללית שייכת לגברים ולנשים כאחד, ומה שנפסק להלכה שנשים אינן חייבות במצוות פרו ורבו, הכוונה רק לצד של החובה הפרטית, אבל המצווה הכללית, שהיא יותר חשובה, שייכת לנשים ולגברים כאחד. ולכן בשעת הצורך מוכרים ספר תורה כדי להשיא אשה כמו איש (מ"א קנג, ט; א"ר יב; מ"ב כד, להלן הערה 21). ולדעת רוב הראשונים (להלן בהערה 21) מוכרים ס"ת גם עבור מי שכבר קיים חובת פרו ורבו מהתורה, שכן למצווה הכללית אין גדרים והיא מתקיימת בכל ילד וילד שמולידים, בין אם הוא ילד יחיד ובין אם הוא הילד העשירי. וכ"כ רמב"ן (מלחמות כ, א, בדפי הרי"ף). וכ"כ האלף לך שלמה (אה"ע ב). גם הוראת הגירושין לבני זוג שבמשך עשר שנים לא נולד להם ילד, היא מפני המצווה הכללית בלבד, אבל לשם קיום המצווה הפרטית לא היו מחייבים זאת. ולכן מי שיש לו בן או בת, למרות שלא קיים את חובת המצווה הפרטית בבן ובת, אינו צריך להתגרש (להלן ו, ז, 8).

    יש אומרים שהפסוק בסוף פרשת הבריאה (בבראשית א, כח) נאמר לברכה ואילו הציווי נאמר לנח ובניו (ט, ז). וכ"כ רש"י, רמב"ן, תוס'. ויש אומרים שגם הפסוק הראשון למצווה, וכך משמע בפשטות, שכן דנו בו חכמים ור' יוחנן בן ברוקה. וכ"כ החינוך, אור החיים, מלבי"ם ונצי"ב. ויש לומר, שגם לסוברים שהפסוק הראשון נאמר לברכה, ממנו למדו את יסוד המצווה הכללית. ולכן על פיו ביארתי את יסוד המצווה בהלכה א' וכאן.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ג – המצווה הכללית והחובה הפרטית

ד – גדרי קיום חובת המצווה בבן ובת

מי שהיו לו בן ובת ונפטר אחד מהם בחיי האב בלא שהספיק להוליד ילד נוסף, לדעת רב הונא קיים מצוות פרו ורבו, מפני שהמצווה היא להוליד, וגם כשהתינוק חי זמן קצר, יש לחייו ערך, ונשמתו גילתה דבר מה בעולם, ואף קרבה בכך את הגאולה, כי "אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (אוצר נשמות ישראל)". ולדעת רבי יוחנן, המצווה מתקיימת רק בילדים שנותרו בחיים לאחר מיתת האב, מפני שמגמת המצווה לדאוג להמשך יישובו של העולם. אגב, רבי יוחנן עצמו, קבר את כל בניו בלא שהשאירו אחריהם ילדים, ונמצא שעל עצמו אמר שלא זכה לקיים את המצווה. וכן נפסק להלכה. אמנם אם בנו ובתו המשיכו לחיות אחרי מותו, גם אם הם נותרו רווקים זקנים, בלא סיכוי שיולידו ילדים, קיים את חובת מצוותו (יבמות סב, א-ב; שו"ע אה"ע א, ה).

מי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הספיק להוליד לפני מותו ילד אחד, קיים את חובתו בנכדים שנולדו לו על ידם, שהעיקר הוא שזרעו ימשך אחריו דרך בנו ובתו.3

מי שהיו לו בן ובת, והוליד הבן ילדים לרוב, והבת נפטרה בחייו בלא ילדים, לא קיים את חובת מצוותו, מפני שזרעו לא נמשך דרך בנו ובתו אלא רק דרך בנו. וכן הדין אם בתו הולידה ילדים לרוב ובנו נפטר בחייו בלא ילדים (שו"ע אה"ע א, ו).

מי שהיו לו בן ובת, אבל היה הבן סריס, שאינו יכול להוליד, או שהיתה הבת אילונית, שאינה יכולה להוליד, לא קיים את חובת מצוותו, הואיל ואין לו בן ובת שיכולים להוליד (ירושלמי יבמות פ"ו ה"ו; שו"ע אה"ע א, ה). אבל אם היו בנו ובתו ראויים להוליד, והבן התחתן עם אילונית, או הבת עם סריס, או שלא התחתנו כלל, קיים את חובת מצוותו, הואיל וילדיו עצמם אינם סריסים (ח"מ ו).

היה הבן חרש-אילם או שוטה, קיים בו אביו את חובתו, מפני שמבחינה גופנית הוא יכול להוליד (רמ"א אה"ע א, ו). לפי זה בילד אוטיסט יוצאים ידי חובה, אבל בבעלי תסמונת דאון אין יוצאים, הואיל ורובם הגדול עקרים.

היו לו ילדים בהיותו גוי ואח"כ התגייר, יש אומרים שאם גם ילדיו התגיירו, קיים בהם את חובת מצוותו, אבל אם לא נתגיירו לא קיים את חובתו (רמב"ם, שו"ע אה"ע א, ז; יש"ש). ויש אומרים, שגם אם ילדיו לא התגיירו, קיים בהם את חובת מצוות פרו ורבו (תוס', מהרי"ל, ח"מ, ב"ש והגר"א יז).

יהודי שהוליד בנים מגויה, לא קיים בהם מצוות פריה ורביה, מפני שהם גויים ואינם מיוחסים אחריו כלל.4


  1. לדעת רמב"ם ושו"ע אה"ע א, ו, צריך שיהיו לו נכד ונכדה, ואפילו אם הנכדה מהבן, והנכד מהבת, כיוון שיש לו נכד ונכדה – קיים מצוות פריה ורביה. אבל אם היו הנכדים בנים או בנות, לא קיים את המצווה, כשם שאם היו לו שני בנים או שתי בנות – לא קיים את המצווה. ולדעת בעלי התוספות ושלטי גיבורים, גם כאשר יש לו מהם שני נכדים או שתי נכדות – כיוון שהם שניים שנולדו מבנו ובתו – קיים את המצווה.
  2. הבא על אשת איש והוליד בן ממזר, לדעת רבים, למרות חטאו, יצא ידי חובת בן. ולדעת הרדב"ז (ח"ז ב), לא יתכן שיקיים מצווה על ידי עבירה. ועיין להלן ו, ה, בדין זה. לכאורה לפי הרדב"ז, בני זוג שלא שמרו טהרת המשפחה, והולידו באיסור נדה, לא קיימו את המצווה, כי היא מצווה הבאה בעבירה. ורבים מפרשים שגם לרדב"ז קיים את המצווה, ואין דינו כממזר, מפני שאת הממזר אי אפשר היה להוליד בלא העבירה, ואילו הנדה היתה יכולה לטבול, נמצא אין העבירה תנאי לקיום המצווה.
פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ד – גדרי קיום חובת המצווה בבן ובת

ה – המצווה להרבות ילדים

כפי שלמדנו (בהלכה ג) בכל ילד שאדם זוכה להוליד הוא מקיים מצווה גדולה מאוד מהתורה, אלא שהתורה קבעה כמצווה מחייבת שיוליד כל אדם מישראל בן ובת, וחכמים הוסיפו כמצווה מחייבת שיוליד עוד ילדים (יבמות סב, ב). שתי סיבות לכך: א) מפני הערך העצום של החיים. ב) כדי להבטיח את קיום החובה מהתורה. ונבאר יותר:

הסיבה הראשונה: ערכם העצום של החיים שמתגלים בכל נפש ונפש, וכפי שמבואר בתורה שריבוי הילדים הוא מצווה וברכה, שנאמר לאדם וחוה (בראשית א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". וכן נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (שם ט, א), "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (שם ט, ז). וכן נאמר לאברהם אבינו: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (שם כח, יד). וכן בפסוקי הברכה: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: "ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: "וּפָרוּ וְרָבוּ" (ירמיהו כג, ג), "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ" (יחזקאל לו, יא), "אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם" (שם, לז).

וזהו שכתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

הסיבה השנייה: גם מי שזכה להוליד בן ובת, עדיין אינו יכול להיות בטוח, שיזכה להיות שותף במגמה הכללית של המצווה, היינו שמשפחתו תימשך דרך בנו ובתו. כי אולי אחד מילדיו ימות, או יתברר שהוא עקר, או יישאר רווק כל ימיו. וזהו שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו", שנאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים".5


  1. יבמות סב, ב: "רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו – ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו… אמר רב מתנא: הלכה כרבי יהושע".

    אמנם מוסכם שחובת המצווה דרבנן אינה חמורה כחובת פרו ורבו מהתורה, וכמה ראשונים כתבו, שהמצווה היא לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. ולכן מי שקיים פרו ורבו מהתורה ואשתו נפטרה מצווה שישא אשה שיכולה ללדת, אבל אין כופים אותו על כך ואין קוראים אותו עבריין אם נשא אשה שאינה בת בנים (רמב"ן מלחמות ה' יבמות יט, ב, מדפי הרי"ף), וכן נפסק להלכה (ב"ש א, יד). ולכן כאשר הוא חושש שמא יתעוררו קטטות בין ילדי אשתו הראשונה לשנייה, רשאי לשאת אשה שאינה בת בנים (תה"ד רסג; רמ"א א, ח). גם מחמת קשיי פרנסה אפשר לשאת אשה שאינה בת בנים (ערוה"ש א, ח).

    וכן לעניין קיום העונות, מי שעדיין לא קיים פרו ורבו מהתורה, חייב לקיים את כל העונות שבהן אשתו יכולה להיכנס להיריון, ואילו לגבי החובה דרבנן, אם אשתו מסכימה, אינו חייב לקיים את כל העונות הללו אלא רק את חלקן (ברכ"י אה"ע א, ב; פת"ש א; ערוה"ש י; מרן הרב במצוות ראיה אה"ע א). אמנם לדעת בית שמואל א, א, וט"ז א, א, בתירוצו הראשון, גם לצורך החובה דרבנן, חובה לקיים את כל העונות.

    הסיבה השנייה מבוססת על המגמה של מצוות פרו ורבו. אמנם רק במקרה שאחד מהם ימות בימי חייו או יתברר שהוא סריס, לא יקיים את חובתו, אבל אם ישאר רווק, כפי שמצוי יותר, יקיים את חובתו. אלא שהמגמה של המצווה הכללית שזרעו ימשך דרך בנו ובתו לא תתקיים. ולדעת הנצי"ב בהעמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות, כיוון שיש חשש שמא בנו או בתו ימותו, יש חיוב דאורייתא להוליד עוד בן ובת. ולדעת הרמב"ם אין חוששים למיתה, ולכן כתב שהמצווה להוסיף עוד ילדים היא משום הערך שבכל ילד וילד.

    פירש רש"י (יבמות סב, ב): "אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה – איזה זרע יהא הגון וירא שמים ומתקיים". כיוצא בזה מצינו בבועז שאמרו חכמים (ב"ב צא, א) שהוא אבצן, שהיו לו כמה נשים וזכה להוליד שלושים בנים ושלושים בנות (שופטים יב, ט), וזכה לחתן את כולם. לקראת סוף ימיו, בהיותו קרוב לגיל שמונים, נפטרה עליו אשתו, אבל מתוך דבקותו במצווה, לא הסתפק בילדיו ונכדיו הרבים, וכשהזדמנה לידו המצווה גאל את רות המואביה ונשאה לאשה, וזכה להוליד ממנה את שושלת בית דוד. ולא זו בלבד, אלא שכל ששים הילדים הראשונים שלו נפטרו בחייו, ורק עובד שנולד לו מרות המואביה לעת זקנתו נשאר לו עד סוף ימיו. ואף שבדרך כלל ההדרכה לאדם בן שמונים שעדיף שלא ישא אשה בת בנים, מפני שלא יוכל לטפל בילדו ולגדלו כמקובל, מכל מקום במקרה של רות היה בזה חסד מיוחד עם רות המואביה ועם משפחת אלימלך ונעמי. בנוסף לכך, בועז היה בעל משפחה גדולה ועשיר, כך שחשש היתמות של בנו שנולד מרות היה קל יותר. מ"מ למדנו שלעיתים מהילד האחרון צומחת ברכה גדולה, ויש בזה עידוד לקיום המצווה בהידור המירבי.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ה – המצווה להרבות ילדים

ו – שתי מדרגות במצוות חכמים

כפי שלמדנו, התורה קבעה כמצווה מחייבת להוליד בן ובת, וחכמים הוסיפו וקבעו כמצווה מחייבת שיוליד אדם עוד ילדים. לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו.

לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, חייבים לקיים את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. לא זו בלבד, אלא גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן, כמבואר להלן בהלכה טז (אמצעי המניעה הראויים לכך יבוארו בהלכות יז-יט, והצורך בשאלת חכם בהלכה כ).

היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו במקרים רבים שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, יש מקום לומר שהחובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהחובה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות להתאמץ שיהיו להם לפחות ארבעה עד חמישה ילדים.

הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות: א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד כדי לקיימה (להלן יג-טו, ובפרק ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים. ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים (כמבואר להלן בהלכות טז, כ).6


  1. כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח". וכן העתיקו ריב"ש סי' טו, וספר חרדים (ז, ב). ולא ברור האם חובה על האדם להתאמץ בזה בכל כוחו בלא להתחשב כמעט בקשיי בריאות ופרנסה, או הכוונה להתאמץ באופן רגיל תוך התחשבות בקשיים השונים. יש ראשונים שכתבו שמצוות "לערב אל תנח ידך" היא מדרבנן ולא הגדירו את המצווה לפי כוח ההורים או מספר הילדים (רי"ף, רא"ש, סמ"ג ועוד רבים. ומ"מ מוכרח בתוס' שבת קי, ב, 'והתניא', ש'לערב' הוא יותר משני בנים ושתי בנות). ונלענ"ד שבעבר כמעט ולא התעוררה שאלה בזה, מפני שבאופן טבעי, כמחצית מהילדים נפטרו בילדותם, ונשים רבות נעשו עקרות מסיבות שונות, כדוגמת הפלות טבעיות (שבלא גרידה עלולות לגרום לעקרות). גם ההנקה היתה מונעת ווסתות והיריון למשך שנתיים (כפי הנראה שפע המזון המגוון שעומד לרשותנו, מעניק לאשה כוח להניק ולבייץ כאחד). בכל אופן, בעבר, מספר הילדים הממוצע היה לכל היותר ארבעה או חמישה. ומי שזכתה לברכה של ריבוי ילדים לא העלתה בדעתה למנוע היריון.

    כיום עם שיפור הרפואה, וקיצור ההנקה, יש אפשרות לאשה רגילה ללדת הרבה יותר ילדים, ועולה השאלה מהי חובת המצווה, ואימתי מותר למנוע היריון. יש נוטים לומר שהחובה היא ללדת ככל היותר, בלא להתחשב כמעט בבעיות פרנסה וקשיים גופניים, ורק במקרה של חולי גופני או נפשי, התירו מניעת היריון (הרב יוסף משאש, ישכיל עבדי, מנחת יצחק), ויש סוברים שאפשר להתחשב בשיקולים של פרנסה וקשיים גופניים (ערוה"ש, אג"מ, ציץ אליעזר). כמבואר להלן בהערה 15. אמנם בפועל, מסתבר שגם המחמירים יקלו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקשה, וגם המקילים יחמירו כאשר השואלים יתארו את מצבם כקל. הרי שהתשובה תלויה במידה רבה בדרך הצגת השאלה, שתלויה בהרגשתו ובתפישת עולמו של השואל על ריבוי ילדים, אם הוא דבר קשה במיוחד או לא. במצב זה השואלים נמצאים בדילמה קשה וגם הרבנים המשיבים.

    כדי לסייע הן למשפחות והן לרבנים המשיבים, נלענ"ד שיש צורך לחלק את מצוות חכמים לשתי מדרגות, ולתת בכך מענה לרוב השאלות. יתר על כן, נראה שכך בפועל פוסקים רוב הרבנים, שעד לגודל משפחה ממוצעת בחברה הדתית פחות נוטים להקל במניעת היריון, ומשם ואילך יותר נוטים להקל. נמצא שקביעה זו מבטאת בהגדרה מסודרת את המקובל בפסיקה (כמבואר להלן בהערה 15).

    ויש לחלוקה זו סימוכין בשתי סברות: האחת: מצינו שחכמים קבעו את מצוותם כעין מצוות התורה. "כל דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון" (גיטין סה, א, ועוד מקומות). כך למשל בצומות הנביאים, שהם כעין יוה"כ שמהתורה (פניני הלכה זמנים ז, א). וכך למד רבי יוסף אוטלינגי ב"לוח דינים של הנימוקי יוסף" יבמות אות ס: "מדאורייתא קיים פריה ורביה בבן ובת לחוד, ומדרבנן בעו תרי מכל חד". לפיו יוצא שצריך שני בנים ושתי בנות דווקא. ויש לצרף לכך את סברת העמק שאלה קסה, ג-ד, לדעת השאילתות (לעיל בהערה 5), שכדי להבטיח את קיום המצווה דאורייתא יש צורך בשני בנים ושתי בנות דווקא. בפועל הסיכוי שבארבעה ילדים יהיו שני בנים ושתי בנות הוא 37.5%, ובחמישה ילדים – 62.5% (ב-6 – 78.13%, ב-7 – 87.5%). לכן המדרגה השנייה היא ארבעה עד חמישה ילדים, שבמידה ואין בארבעה הראשונים שני בנים ושתי בנות, טוב להוליד ילד חמישי, שלרוב המשפחות, בחמישה ילדים כבר יהיו שני בנים ושתי בנות. אבל אין לקבוע כחובה על סמך סברה קלה זו להוליד יותר מחמישה ילדים. שכן גם בארבעה יש כעין דאורייתא מצד המספר, ואף הסיכון שלא יקיים פרו ורבו יורד לחצי, הואיל ומאחד המינים יש שניים.

    הסברה השנייה פחות מוגדרת אבל יש לה משקל רב: כלל ידוע הוא "פוק חזי מאי עמא דבר", כלומר, כאשר אין יודעים כיצד חייבים לקיים מצווה מסוימת, יוצאים ורואים כיצד המנהג הרווח אצל שומרי המצוות. ממוצע הילדים בקרב שומרי המצוות שאין להם קשיים מיוחדים, גופניים או נפשיים (בלא המהדרים במיוחד) הוא בין ארבעה לחמישה ילדים. וכן מצינו שכתבו הראשונים שמצוות חכמים זו אינה מחייבת לעשות הכל כדי להוליד ילדים בלא גבול, אלא מצווה לקיים מנהג דרך ארץ ליישוב העולם. כ"כ הרז"ה והרמב"ן (ליבמות יט, ב, מדפי הרי"ף). ויש מרבני זמנינו שסוברים שיש מחלוקת אם מצוות חכמים זו היא חובה גמורה ככל מצווה דרבנן או שהיא מצווה קלה (בני בנים ב, לח; איש וביתו יז, הערה ב). ואף שיותר נראה שאין בזה מחלוקת, מ"מ אם נקבל את דבריהם, הרי שבחלוקה שחילקתי יש הכרעה שנותנת מקום לכל דעה וסברה, שעד ארבעה וחמישה ילדים מצוות-חובה, ומכאן ואילך מצוות-רשות.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ו – שתי מדרגות במצוות חכמים

ז – גיל חיוב המצווה לגברים

אף שבגיל שלוש עשרה מתחייב הנער בכל המצוות, אמרו חכמים שזמן הנישואין לאיש הוא בגיל שמונה עשרה ולא יאוחר מגיל עשרים. וזאת משום שעליו להתכונן לקראת האתגר הגדול של הקמת המשפחה בשני תחומים:

האחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וזהו שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה". וכן אמרו חכמים שיש להקדים לימוד תורה לנשיאת אשה, שאם ישא אשה תחילה, עול הפרנסה עלול למנוע ממנו ללמוד תורה כפי הראוי לו (קידושין כט, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב): "ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו".

השני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכל להתפרנס, וכדי לבנות בית ולחסוך כסף לרכישת אמצעים לצרכי פרנסה. וכן למדו חכמים (סוטה מד, א) מסדר הפסוקים (דברים כא, ה-ז): "אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת… אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם… אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה…". "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה. ואף שלמה אמר בחכמתו (משלי כד, כז): הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ. הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ – זה בית, וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ – זה כרם, אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ – זו אשה". וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…"

לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו", לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת".

בנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה", מפני שכל עוד הוא יודע שכאשר יגיע זמנו יתחתן ויאהב את אשתו כגופו, גם אם הוא נכשל לעיתים בהרהורי עבירה והוצאת זרע לבטלה, הוא יודע שהדבר אינו ראוי, וכשיגיע לנישואיו ישמור את כל תשוקתו לאשתו. אבל כאשר רווקותו נמשכת מעבר לזמן, הוא מתייאש מיכולתו להתגבר עליו ונכנע ליצרו הרע ומתרגל לספק את יצרו בעבירה, ולכן אף לאחר שיתחתן וישמור נאמנות לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן עצמו (לעיל ד, ב, 2).

והיו שקיבלו עזרה מההורים, או שהיו מוכשרים במיוחד, ויכלו להתחתן בגיל צעיר יותר, והיה בכך שבח. וכפי שאמר רב חסדא על עצמו, שעדיפותו על חבריו אינה מפני כשרונותיו או צידקותו אלא מפני שזכה להתחתן בגיל שש עשרה, ומתוך כך למד תורה בטהרה בלא שיצר הרע יתגרה בו. ואילו היה מתחתן בגיל ארבע עשרה, היה כל כך שמור מהיצר עד שהיה יכול להתגרות בשטן בלא פחד שמא יחטיאו (קידושין כט, ב).7


  1. יסוד החיוב להתחתן עד גיל עשרים הוא משום מצוות פריה ורביה, וכיוון שהגיע לעשרים ולא התחיל לקיים את המצווה, אומר הקב"ה "תיפח עצמותיו". וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, ב): "האיש מצווה על פריה ורביה… וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה, הרי זה עובר ומבטל מצות עשה". וכ"כ הרא"ש קידושין א, מב, בטעם קביעת הגיל: "שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו". וביבמות ו, טז: "וכן היה נכון ברווק שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא אשה, שיכפוהו בית דין לישא לקיים פריה ורביה". וכ"כ סמ"ג עשין מט; רבינו ירוחם (נתיב כב, ב). וכ"כ טור ושו"ע אה"ע א, ג: "ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופין אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". וכ"כ בשו"ת מהר"ם פדאווה מה, שכל המתעכב "בכל יום ויום הוא עובר בעשה".

    וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (יו"ד מז): "בית דין כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פרו ורבו, אע"ג שמצות פרו ורבו אחת היא כל ימי חייו, ומשקיימה נפטר הימנה, כל שמתעצל בה שיהוי מצווה היא ולא ביטול מצווה. מיהו מאחר שהוא מצווה הרי הוא מבטל קיום מצווה". ולכן "אם נשבע שלא לישא אפילו שנה אחר עשרים הוי ליה נשבע לבטל את המצוה ולא חיילא". וכ"כ שכנה"ג חיו"ד רלו הגה"ט ס"ק מד; יפה ללב ח"ד אה"ע א, יב. אמנם לרשב"א (שו"ת ד, צא), הנשבע שלא יתחתן עד אחר גיל עשרים, לא נחשב כמי שנשבע לבטל עשה, הואיל ויכול לקיים את המצווה אח"כ. וכן דעת חקרי לב (אה"ע א), שאינו נחשב כנשבע "לבטל את המצוה כיוון שעכ"פ אפשר לקיים המצווה אחר הזמן שקבע, וכל שיש אפשרות לקיים את שניהם לא חשיב לנשבע לבטל המצווה". אמנם "נענש בידי שמים על הזמן שעבר שביטל העשה, ואם מת אז היה מבטל העשה לגמרי". ואפשר לומר שלרשב"א החובה להתחתן עד גיל עשרים מדרבנן, ודעתו היא ששבועה על מצווה דרבנן חלה (שו"ת א, תריד).

    עוד צריך להוסיף שהזמן הוא גורם משמעותי במצוות פרו ורבו, שכן מגמת המצווה לרבות בארץ ולמלא אותה (בראשית א, כח; ט, ז). והריבוי תלוי בשני גורמים, מספר הילדים וזמן לידתם, שככל שמולידים בגיל צעיר יותר, כך מתרבים יותר. על פי זה מובנים דברי חכמים שאסרו נישואין במועד, שמא יאחרו את הנישואין בחודשים ספורים למועד, ויהיה מזה "ביטול פריה ורביה" (חגיגה ח, ב; שו"ע או"ח תקמו, א-ב; פניני הלכה מועדים י, ד). וכן אמרו (עירובין סג, ב): "לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה".

    עוד יסוד לחיוב להתחתן ושלא לדחותו מעבר לגיל עשרים, משום מצוות עונה ומניעת איסור הרהורי עבירה, וכפי שמבואר בקידושין כט, ב. וכ"כ הרמב"ם (אישות טו, טז): "וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור". וכ"כ ריטב"א (יבמות סא, ב); ראב"ד (השגות על רז"ה), ונמוקי יוסף (שניהם ביבמות יט, ב, מדפי הרי"ף); לבוש א, ח; וערוה"ש א, ז. ועיין לעיל ד, ז-ח.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ז – גיל חיוב המצווה לגברים

ח – כפייה על המצווה

נפסק בשולחן ערוך (אה"ע א, ג): "מצווה על כל אדם לישא אשה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". והיאך נעשית כפייה זו? לדעת הרי"ף והרמב"ם בשוטים, ולדעת בעלי התוספות והרא"ש, בתוכחות וקנסות, שלא יסחרו עימו או לא יעסיקו אותו, אבל אין מכים או מנדים אותו על כך (שו"ע אה"ע קנד, כא).

לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים מתוך אהבה ורצון, ואיך יתכן לכפות אדם לישא אשה? אכן ברור שלא כפו אדם להתחתן עם אשה שלא בחר בה, אלא שרצו חכמים להביע עמדה עקרונית, שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים כדי לקיים את מצוות פריה ורביה, וכעקרון בית הדין צריך לכפות על כך. אמנם בפועל, רק במקרים נדירים בית הדין היה יכול להתערב בזה. למשל, במקרה שהבחור קיים יחסי חברות קרובים עם בחורה, ואף הסכימו להתחתן, אלא שהבחור דוחה את הנישואין באמתלאות שונות, שאז בית הדין היה כופה אותו להינשא (רוח חיים פלאג'י אה"ע א, יב).

ובדרך כלל הדיון על כפיה היה כאשר אדם רצה לישא אשה שאינה יכולה ללדת, כדוגמת השאלה שנשלחה לריב"ש (סימן טו), שחי לפני כשש מאות וחמישים שנה באלג'יר: בחור אחד רצה להתחתן עם אשה זקנה שהיה לה ממון רב, ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מכך, מפני שלא יוכל לקיים עימה את מצוות פרו ורבו. אולם הריב"ש השיב להם, שכבר דורות רבים נוהגים שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בזה עלולה לגרום קטטות רבות. (עניין בני זוג שלא ילדו עשר שנים, מבואר להלן ו, ז-ח).

לסיכום, לדעת בעל השולחן ערוך, כופים על קיום מצוות פרו ורבו, וכפי שביארנו, בפועל רק במקרים נדירים שבהם היתה הפרה בוטה של המצווה כפו על המצווה. ולדעת הריב"ש והרמ"א, גם במקרים הללו אין כופים על מצוות פרו ורבו (שו"ע אה"ע א, ג). וכך נוהגים למעשה.

מי שאינו מוצא אשה שמתאימה לו, אף שיש אשה שמסכימה להתחתן עימו, אם אינו רוצה בה, אינו חייב להתפשר, וימשיך לחפש כלה מתאימה, למרות שכבר הגיע לגיל חובת נישואיו (יפה ללב ח"ד אה"ע א, יג). אמנם אם הוא שוגה באשליות ומחפש כלה שאינה בנמצא, או כזו שמסתבר שלא תסכים להתחתן עימו, הרי שהוא אשם בעיכוב המצווה. ולצורך פתרון בעיות מסוג זה הורו חכמים (אבות א, ו): "עשה לך רב וקנה לך חבר", כדי שיוכלו לייעץ לו ולפעמים אף להוכיחו על שגיאותיו. וככל שהרווק מבוגר יותר, כך עליו להזדרז יותר בקיום המצווה, תוך נכונות להתפשר, מפני שכפי הנראה אין מדובר בפשרה אלא בהתאמה למציאות.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ח – כפייה על המצווה

ט – גיל המצווה למעשה

כתבו כמה מגדולי הפוסקים, על פי הגמרא (קידושין ל, א), שלצורך לימוד תורה, או בזמנים דחוקים של קשיי פרנסה, מותר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (יש"ש, ברכ"י).

בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראתם אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כשרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים אקדמאים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

אם נצטרך לדחות את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית הבית, רוב הצעירים יצטרכו להתחתן לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה.

לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, כדין שעת הדחק, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם לגיל מבוגר יותר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שכל השרוי בלא אשה אינו נקרא אדם (יבמות סג, א), ושרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.8


  1. על אפשרות דחיית הנישואין בדיעבד לגיל עשרים וארבע למדנו בקדושין ל, א: "אדידך על צוארי דבריך (רש"י: "בעוד ידך תקיפה על בנך וקודם שיגדיל ולא יקבל תוכחתך – השיאו אשה") משיתסר ועד עשרים ותרתי, ואמרי לה מתמני סרי ועד עשרים וארבעה". כלומר, לדעה השנייה, הורו חכמים להורים שידריכו את בניהם להינשא בין גיל שמונה עשרה לעשרים וארבע. לא לפני גיל שמונה עשרה, מפני שעדיין אין בהם בגרות ואחריות להקמת משפחה, ולא אחרי גיל עשרים וארבע, כי כבר יהיה קשה לעודד אותם להתחתן. ויש להוסיף שברבות השנים האדם נעשה פחות גמיש ופתוח, וקשה לו יותר להתחתן, כפי שאנו רואים בעינינו. ושיערו חכמים שעד גיל עשרים וארבע עוד קל יחסית להינשא, ועד גיל עשרים ושתיים יותר קל. על פי גמרא זו, פסק בים של שלמה א, נז, לגבי מי שרוצה להמשיך לשקוד על התורה: "שיעור האחרון לכל המיקל שלא ישא, לא יותר מכ"ד שנים". ואם כך לצורך לימוד תורה, ק"ו לצרכי חול. וכ"כ ברכ"י אה"ע א, ט, ופת"ש ה: "ומ"מ יראה דאין להתאחר מפני סיבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע". וכ"כ בזכרון משה אה"ע א, ג (לרבי משה אזולאי, נכד החיד"א); ובספר תולדות אדם אה"ע א, ג (לרבי אייזק יצחק שור); ורב פעלים יו"ד ח"ב, ל. וכך נראה מהרא"ש (קידושין א, מב), שיש קצבה לדחיית המצווה משום תלמוד תורה. ויש שכתבו גיל עשרים וחמש (חפץ חיים, שמ"ש ומגן ח"ב אה"ע כג), וכדי שדבריהם יתאמו לגמרא, ראוי לפרש עד תחילת עשרים חמש. ובבית שמואל א, ה, כתב שאכן לדעת הרא"ש יש קצבה לדחייה, אבל מהרמב"ם משמע שאין קצבה לדחיית הנישואין לשם לימוד תורה, משמע אף יותר מגיל עשרים וארבע, ובתנאי שאין יצרו גובר עליו. ואפשר בדוחק לומר, שגם מי שלומד מקצוע, אם לימודו לשם שמיים, כדי להועיל לעולם, ויצרו אינו גובר עליו, רשאי לסמוך בשעת הדחק על הרמב"ם ולדחות את נישואיו יותר מגיל עשרים וארבע. (ועיין לעיל ד, 12).

    ויש שמתעקשים לטעון, שאיננו צריכים להתחשב בקשיים ובאתגרים שהחיים המודרניים מציבים לפנינו, אלא צריך להמשיך לדרוש מכל הבנים להתחתן לפני גיל עשרים. אולם דבריהם מנוגדים להדרכת התורה לנהוג בדרך ארץ (סוטה מד, א; רמב"ם הל' דעות ה, יא). והם גוזרים בכך על רוב שומעי לקחם חיי עוני, ומונעים מהם את האפשרות להשתתף ביישובו של עולם לפי הכשרון שחנן אותם ה'. והם גם נוטים להתכחש למצוות התורה לשרת בצבא כדי להגן על העם והארץ. ועיין לעיל ד, 12, על טענת הרהורי עבירה. ←

    מנגד יש טוענים, שראוי לאדם לדחות את נישואיו עד לאחר סיום לימודיו המקצועיים ועד שיתחיל להתפרנס בכבוד, גם אם הדבר יארך שנים רבות, וכדרך שנוהגים הצעירים במדינות המפותחות מבחינה כלכלית ומדעית. וגם דבריהם מנוגדים להלכה, שקבעה שיש גבול לדחיית הנישואין. וכן אנו מוצאים, שצעירים שדחו את נישואיהם מתקשים אחר כך מאוד במציאת זיווגם, ורבים מהם נותרים רווקים שנים ארוכות. מפני שהזמן המתאים מבחינה נפשית לנישואין הוא בסביבות גיל עשרים, וככל שהזמן עובר, ההתלהבות פוחתת וקשה להם יותר להחליט לכרות ברית עולם של נישואין. זו אחת הסיבות להתפוררות מוסד המשפחה בארצות שבהן הצעירים דוחים את מועד הנישואין יתר על המידה.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על ט – גיל המצווה למעשה

י – גיל הנישואין לנשים

כפי שלמדנו, קבעה ההלכה, שזמן נישואי הגברים לכתחילה בגיל שמונה עשרה עד עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע, אולם לנשים לא קבעה ההלכה זמן. הסיבה לכך, שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. גבר שלא ילמד את כל יסודות התורה או לא יפרנס את משפחתו, יחשב כעבריין, ולכן הורו חכמים לגברים לדחות את הנישואין לגיל שמונה עשרה. אולם נשים, שאינן חייבות ללמוד את כל יסודות התורה, ומעיקר ההלכה אינן חייבות בעול פרנסת המשפחה, יכולות להתחתן לפני כן. וכיוון שהגברים חייבים במצוות פרו ורבו, קבעה ההלכה שאסור לאיש לדחות את נישואיו מעבר לגיל עשרים, ובשעת הדחק עשרים וארבע. אולם לגבי אשה, כיוון שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה, לא קבעו חכמים זמן שעד אליו האשה חייבת להינשא. ומכל מקום אמרו חכמים, שנכון שתתחתן בהקדם האפשרי, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה (סנהדרין עו, א).

כיוון שיש לאשה מצווה גדולה ועצומה להתחתן וללדת ילדים, צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, ואף הורו חכמים שיקדיש אדם כעשירית מרכושו כדי לסייע לבתו להתחתן (כתובות נב, ב; שו"ע אה"ע קיג, א), אלא שאין בית הדין מתערב לכפות את ההורים בכך (רמ"א אה"ע ע, א).

בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח).9


  1. לכאורה יש בהלכה זו סתירה. מצד אחד התורה התירה לאב לחתן את בתו מעת לידתה ועד הגיעה לבגרות, ובכך שיקבל את כסף קידושיה מהחתן (שצריך להיות לפחות בן שלוש עשרה), היא נעשית לאשת איש. מנגד אמרו חכמים: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א). כדי להבין את ההלכה צריך לבאר, שעד הדורות האחרונים הפרנסה היתה כרוכה בעבודה פיזית קשה, במשך כל שעות היום, ועל כן היו הנשים תלויות בגברים לצורך קיומן. בזמנים של מחסור, היו הורי הבנות צריכים לשלם לחתן סכום גדול לנדוניה, כדי שיסכים לשאת את בתם לאשה ולהתחייב לשאת בעול פרנסתה. בלא כן, היה חשש שבתם תישאר גלמודה בלא בעל, ילדים ופרנסה. ולעיתים כשעמדה בפני ההורים הצעה של חתן הגון ממשפחה טובה, הזדרזו לחתן את בתם בעודה ילדה ובעוד שהיה בידם כסף לנדוניה, מפני שחששו שמא כשתגדל לא יצליחו למצוא לה חתן הגון או שלא תהיה בידם אפשרות כלכלית להעניק לה נדוניה ראויה. ולעיתים כשהמחסור גבר, הדרך היחידה שנותרה לפני הורים עניים להצלת בתם מרעב ולהבטחת עתידה, לחתן אותה בעודה קטנה לאיש מבוסס. לכן התירה התורה לאב לחתן את בתו הקטנה. ואף בתקופת הראשונים לעיתים נצרכו לחתן קטנות, וכפי שכתבו בעלי התוספות, לפני כשמונה מאות שנה (קידושין מא, א, 'אסור'): "משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם". ולעיתים נהגו כך מפני "שאנו מתי מעט, רגילים לקדש אפילו קטנה, שמא יקדמנו אחר" ולא ימצא שידוך לבתו (רבנו פרץ על סמ"ק מצווה קפג). "שמא אם לא יקח כשיזדמן לו, לא יזדמן לו אחר כך" (רבני צרפת בשיטה מקובצת לכתובות נז, ב). עיין באוה"פ אה"ע לז, ח, כה-כו.

    ואם אבי המשפחה נפטר, תקנו חכמים לצורך קיומה של הקטנה, שיוכלו אימה ואחיה לקדשה לאשה. אלא שהואיל וקידושיה אינם מהתורה, אם תרצה להיפרד ממנו, די שתמאן בו בפני עדים, ובכך תתיר את קשריה עימו, וכותבים לה על כך שטר מיאון. אבל משהגיעה לגיל שתים עשרה והביאה סימני בגרות ולא מיאנה, הרי היא אשתו לכל דבר (שו"ע אה"ע סימן קנה).

    אמנם כשלא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, הורו חכמים שגם אדם עני לא ישיא את בתו הקטנה בלא הסכמתה המלאה, ורק כשתגיע סמוך לפרקה, היינו סמוך לתקופת נעוריה, אם תרצה להינשא לפלוני, מצווה על אביה לקדשה לו לאשה (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח; תפארת ישראל קידושין ב, ב). ואם לא רצתה עדיין להתחתן, היו ממתינים לה עד שתרצה. ומכל מקום אמרו חכמים (סנהדרין עו, א), שצריך לעודד את הבנות להתחתן בהקדם, כמה שיותר סמוך לגיל הנעורים, כדי שלא תתעכב בקיום מצוות פרו ורבו, וכדי שיצר הרע לא יתגרה בה לעוררה לזנות, וזהו שנאמר (ויקרא יט, כט): "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ", "רבי עקיבא אומר: זה המשהא בתו בוגרת".

    כאשר הנישואין נעשו מתוך הכרח קיומי, למרות שנעשו בלא בחירה של הבת הקטנה, לא היה בהם גנאי, ובנות רבות זכו על ידי כך לנישואין וחיי משפחה מאושרים. בתחילה האיש התייחס לאשתו ביחס אבהי כאל בת יקרה, לאחר שגדלה ועמדה על דעתה, נעשתה לו כאחות. וכשהעמיקו הקשרים ביניהם, נעשתה לו כאם שדואגת לכל מחסורו הנפשי. וכך המשילו חז"ל את היחס של הקב"ה לכנסת ישראל, בשמות רבה נב, ה. צריך להוסיף שהורו חכמים, להימנע מתשמיש עד שתגיע הבת לבגרות. וקראו למי שבעל את אשתו הילדה "משחק בתינוקות", ואמרו שהוא מעכב את המשיח, הואיל ואינה ראויה ללדת וגם אינה שמחה בכך (נדה יג, ב).

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על י – גיל הנישואין לנשים

יא – גיל הנישואין לנשים בזמננו

במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות מנהג זה התבטל לחלוטין (ערוה"ש לז, לג). וכיוון שהנישואין התקיימו לאחר שהבנות הגיעו לגיל מצוות ובגרות, בדרך כלל בין שלוש עשרה לשש עשרה, ההחלטה הסופית על כך היתה בידן. ועדיין נותר להורים תפקיד חשוב מאוד, לסייע לבנות בבחירת החתן ובתשלום הנדוניה, שהיתה בשווי של כעשירית מרכושם. אולם ההחלטה על הנישואין וקבלת הקידושין נעשתה על ידי הבנות.

כיום, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך: א' כיוון שהבנות יכולות לבטא את כשרונותיהן בתחומים רבים, חובה עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם. ב' בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידולם. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת באחריות לטיפול בילדיה.

ומכל מקום גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהן מתבגרות מוקדם יותר, וכפי שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן בפחות השקעה. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים. אמנם בנושא הפרנסה, נשים כיום שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת בתחילה בעיקר עול הפרנסה ולאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, ועל ידי כך יוכלו להקדים את גיל הנישואים.

לסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל המתאים לנשים הוא כשנתיים קודם.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על יא – גיל הנישואין לנשים בזמננו

יב – מצוות הצעירים, ההורים והחברה

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים, ההורים והחברה, אתגר גדול. תוך שנים ספורות הצעירים צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

החובה הראשונה מוטלת על הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם, כדי שיוכלו לפרנס את משפחתם ולתרום ליישובו של עולם.

החובה השנייה מוטלת על ההורים, וכפי שאמרו חכמים (קידושין כט, א; ל, ב), שחובה על ההורים להשיא את ילדיהם, שנאמר (ירמיה כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת אח"כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים בהמשכת הדורות. והורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מנכסיהם עבור חתונת כל אחד מילדיהם. ונראה שכיום, חלק משמעותי מהעזרה של ההורים צריך להיות מכוון כדי להקל על ילדיהם לעמוד באתגר הגדול המשלב יחד, נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות.10

גם החברה ככלל מחויבת ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.11


  1. כתובות נב, ב: "ועד כמה (צריכים ההורים לתת לחתונת בתם)? אביי ורבא דאמרי תרוויהו: עד לעישור נכסי". ולכן אם נפטר האב בלא שהביע את דעתו, כמה ברצונו לתת לחתונת בתו, נותנים עשירית מנכסיו (כתובות סח, א; שו"ע קיג, א). אבל אין כופים על כך (רמ"א ע, א). וכתב מהר"מ מינץ א, לא, שאסור להפלות את הבת ולתת לה יותר מאשר לבן. וכן כתבו תוס' כתובות נ, ב, 'ומאי', בשם ר"ח, שאסור לתת לבת יותר מעשירית הנכסים, כדי שלא להפלות לרעה את הבנים ולהעבירם בזה מהירושה. אבל לא נהגו כן (רמ"א קיג, א; ט"ז א). משום שלעיתים המציאות היתה, שאם ההורים לא נתנו לבת יותר, לא יכלו למצוא לה חתן.

    מפשט הגמרא כתובות נב, ב, משמע שמצוות ההורים לחתן את הילדים מהתורה. ולדעת רבים מדברי קבלה, שמעמדם בין דאורייתא לדרבנן, שכן המקור בנביא (ר"ן, מאירי, ריטב"א). ויש אומרים שהמצווה מדרבנן והפסוק אסמכתא (לחם משנה בביאור הרמב"ם אישות כ, א). ואמנם כתבו הראשונים שזו חובת האב, אבל האם שפטורה מחובת פרו ורבו פטורה גם מזה (ר"ן, מאירי). אבל ברור שיש לה בזה מצווה גדולה, וכשם שיש לה מצווה גדולה בפרו ורבו, כמבואר בהלכה ג. נלענ"ד שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מהעשירית שההורים צריכים להשקיע בחתונת ילדם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה. עוד נלענ"ד שיש מקום לומר שההוראה להקדיש עשירית מהרכוש לצורך כל חתונה, היתה בעת שלרוב האנשים היו בערך חמישה ילדים שהגיעו לגיל חתונה. לפי זה, מי שזכה בעשרה ילדים, צריך להקדיש כחמישה אחוז מרכושו לכל ילד. אלא אם כן הוא ממשיך לחסוך ולהגדיל את הונו, שאז לקראת כל חתונה ישקיע עשירית ממה שיש לו באותו זמן.

  2. יחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נעשו ארוכים יותר, אולם מנגד, ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק עבורם הלוואות, שתשלומם יגיע לאחר תחילת העבודה. וכך לגבי הבתים, הם אמנם גדולים ויקרים בהרבה, אולם גם הוקמה מערכת ענפה של הלוואות למשך עשרות שנים שמסייעת ברכישתם.

    מעבר לקושי לשלב את כל האתגרים יחד, חברת השפע יצרה אצל רבים התמכרות למותרות, עד שאנשים רבים נעשו משועבדים להם בלא יכולת להגשים שום אידיאל. כי הם תמיד טרודים בהשגת עוד כסף לקניית מכונית יותר טובה, ובגדים ורהיטים יותר יקרים, ובית יותר גדול ובסביבה יותר יוקרתית. לשם כך אנשים רבים דוחים את הנישואין ומתרשלים במצוות פרו ורבו. וצריך להתגבר על היצר ולהציב את האידיאלים מעל ההנאות החולפות, ולזכור, שגם כאשר אדם מסתפק כיום במועט, הוא חי כדרך שחיו עשירים לפני מאתיים שנה. ואם אז יכלו לחיות כך באושר, גם היום הדבר ניתן, ועל כן כל אחד יכול להגשים את האידיאלים שלו ולזכות לחיות באמת.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על יב – מצוות הצעירים, ההורים והחברה

יג – ההיתר למנוע היריון למשך שנה בין הלידות

בעבר רוב הנשים נהגו להניק כשנתיים, וכמעט תמיד ההנקה היתה מונעת את תהליך הביוץ ומחזור הווסתות, וממילא לא יכלו להיכנס להיריון בכל משך ההנקה. כך באופן טבעי נוצר הפרש של כשנתיים בין הלידה לתחילת ההיריון הבא. כיום המציאות השתנתה בשני דברים: האחד, משך ההנקה הממוצע התקצר לחצי שנה ואף פחות. כמה סיבות לכך ומהן: יציאתן של נשים רבות לעבודה, המתח המוגבר המלווה את חיינו ופיתוח תחליפי מזון סבירים לחלב אם. השני, אצל נשים רבות ההנקה אינה מבטלת את תהליך הביוץ והווסתות, וממילא גם במשך ההנקה הן יכולות להיכנס להיריון.

נמצא איפה שאם בני הזוג יקיימו את מצוות עונתם, תמידים כסדרם, נשים רבות יכנסו להיריון חודשים ספורים לאחר הלידה, כאשר אצל נשים שאינן מניקות או מיניקות באופן חלקי הסיכוי לכך גדול יותר. השאלה האם מותר להשתמש באמצעי מניעה כדי לקיים את מצוות עונה בלא להתחיל היריון נוסף בשנה הסמוכה ללידה?

יש רבנים שנוטים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול שנובע מחולשה יתירה או עצבנות קשה, מפני שלדעתם מצוות פרו ורבו מחייבת ללדת כמה שיותר ילדים ולא למנוע היריון. אולם הלכה כדעת רוב הפוסקים שסוברים שבשעת הצורך מותר למנוע היריון באמצעים הכשרים על פי ההלכה (כמבואר בהלכות יז-יט). וכיוון שהניסיון מראה, שמצד בריאות הגוף והנפש, רצוי לרוב הנשים לעשות הפסקה של כתשעה חודשים עד שנה בין הלידה להיריון הבא, מותר לכתחילה לכל הנשים להשתמש לצורך זה באמצעי מניעה. וכן לאחר הפלה, בשעת הצורך, על פי הוראת רופא ירא שמיים, אפשר למנוע היריון למספר חודשים.12


  1. סוגיית 'תכנון המשפחה' לא הוגדרה באופן מסודר בספרי הפוסקים, אלא מצינו תשובות רבות לאנשים שונים במצבים שונים. הסיבה העיקרית לכך, מפני שזו סוגיה שהתחדשה בדורות האחרונים, כאשר בעקבות פיתוח הרפואה ושיפור תנאי החיים והמזון, האשה הממוצעת יכולה ללדת הרבה יותר ילדים מאשר בעבר (כמבואר בתחילת הערה 6). בנוסף לכך, לדעת רבים, הואיל והנושא מורכב מאוד, יש לשאול בזה חכם, וממילא אין צורך לכתוב על כך הגדרות כוללות (כמבואר בהלכה כ). עוד צריך לציין שתשובות רבות נכתבו על אמצעי מניעה שיש בהם חשש השחתת זרע, ולא על גלולות והתקן, שאין בהם חשש זה, הואיל והם דומים לכוס של עיקרים, עיין להלן בהלכה יז. בכל אופן, מכלל התשובות מצינו שלוש שיטות עיקריות. המחמירים סוברים שאין למנוע היריון בלא צורך גדול, ורק באופן טבעי על ידי הנקה מותר למנוע היריון, אבל באופן אחר, גם לאחר לידה אין למנוע היריון זולת במקרים מיוחדים של חולי גופני או מצב נפשי רעוע (שבט הלוי ג, קעז; משנה הלכות ה, רי). מנגד, יש מתירים תמיד למנוע היריון למשך שנתיים, גם לפני השלמת חובת פרו ורבו, מפני שכך הוא הטבע הבסיסי, וכך היה בפועל במשך כל הדורות שנהגו להניק שנתיים (נדה ט, א), ובתוך כך גם מנעו היריון (שיח נחום צד; בני בנים א, ל). והדרך המרכזית היא, שלצורך חשוב של התאוששות מלידה וטיפול בתינוק, מותר לכתחילה למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה. ואף אשה שאינה חשה בצורך זה, יכולה לכתחילה למנוע היריון למשך זמן זה, כי הניסיון מצביע על הצורך שבדבר. ובמצבים מיוחדים של חולשה גופנית או נפשית גדולה, מקילים עד שנתיים. וכמדומה שרוב הרבנים מורים כן (עיין נשמת אברהם אה"ע ה, טז, 1).
פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על יג – ההיתר למנוע היריון למשך שנה בין הלידות

יד – מניעת היריון לשנתיים ויותר בין הלידות

לפני קיום חובת פרו ורבו בבן ובת, אין למנוע היריון למשך יותר משנה. אולם יש נשים, שמצד מצבן הגופני או הנפשי, נזקקות להפסקה של יותר משנה לאחר הלידה, ואזי מותר להן למנוע היריון עד למשך שנתיים.

אבל לצורך לימודים או עבודה, או מפני קשיים כלכליים וכיוצא בזה, אסור לבני זוג שעדיין לא קיימו את מצוות פרו ורבו למנוע היריון ליותר משנה. ויש מקילים בזה עד שנתיים.

ואף שנכון לנהוג כדעת רוב הפוסקים ולא להקל במצוות פרו ורבו, שלמענה העולם נברא ובה האדם נעשה שותף עם הקב"ה בקיום העולם (גיטין מא, ב; נדה לא, א), מכל מקום הרוצים להקל, יש להם על מה לסמוך.12 אבל מעבר לשנתיים, אסור להקל לפני קיום חובת המצווה.

ואין האשה יכולה לטעון, שהואיל והיא עצמה אינה חייבת במצווה, מותר לה למנוע היריון בלא הגבלה, מפני שלאחר שנתקבלה תקנת רבנו גרשום שאסור לאיש לישא שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כורחה, נעשה האיש תלוי לגמרי באשתו בקיום חובת המצווה, ובהסכמת האשה להינשא, הסכימה להיות שותפה עמו בקיום חובת המצווה (חת"ס אה"ע כ).

בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה, גופנית או נפשית, שהטיפול בה דורש מניעת היריון, מותר גם לפני קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, למנוע היריון למשך יותר משנתיים לאחר הלידה. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש לאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.13


  1. יסוד הלכה זו מבואר בהערה הקודמת. ואמנם בשו"ת בני בנים א, ל, התיר לצורך גידול התינוק למנוע היריון ארבע שנים, והראיה מכתובות ס, א, שמותר לאשה להניק ארבע שנים. ויש לדחות, שרק כאשר המניעה היא בדרך טבעית, על ידי הטיפול בתינוק, מותר, וכדרך שהעוסק במצווה פטור מהמצווה. אבל בדרך מלאכותית אסור, מפני חובת המצווה. וכשם שקבעו חכמים שחובה להינשא עד גיל עשרים כדי לקיים את חובת המצווה, וכל העובר זמן זה נחשב עבריין (קידושין כט, ב), כך יש זמן טבעי למניעת היריון, שהוא לכל היותר שנתיים. וכך מקובל להורות.
פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על יד – מניעת היריון לשנתיים ויותר בין הלידות

טו – מניעת היריון לפני הלידה הראשונה

במצב רגיל, אסור לבני זוג צעירים למנוע היריון לפני הלידה הראשונה. מפני שמצוות פרו ורבו היא חובה גמורה שיש לה זמן, וזהו שאמרו חכמים (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו", מפני שלא התחיל לקיים את מצוות פרו ורבו (רמב"ם אישות טו, ב. לעיל הלכה ז). ואמנם למדנו (הלכה ט), שבזמנינו מותר בשעת הצורך לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע, אבל הזוכים להתחתן לפני כן, אינם רשאים למנוע עצמם בידיים מקיום חובת המצווה.

ורק בשעת הדחק, כאשר האשה סובלת ממחלה גופנית או נפשית, מותר למנוע היריון גם לפני הלידה הראשונה, כדי שתוכל להבריא. והיתר זה צריך להישקל בכובד ראש ולאחר קבלת חוות דעת מרופא ירא שמיים.

וכן בני זוג שחוששים שהקשר ביניהם לא יציב ויש חשש שיאלצו להיפרד, טוב שימנעו היריון עד אשר יבססו את הקשר ביניהם. היתר זה הוא בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה.

עוד סיבה יכולה להחשיב את מצבם כשעת הדחק, כאשר שני בני הזוג נמצאים במסגרת לימודים לחוצה במיוחד, כדוגמת לימודי רפואה. כשאין מי שיכול לעזור להם, ולהערכתם אם יכנסו להיריון ולידה, לפחות אחד מהם לא יוכל להשלים את לימודיו ויאבד את האפשרות להגשים את שאיפתו וכשרונותיו, ולתרום לציבור במקצוע המתאים לו. כיוון שמדובר בנזק משמעותי מאוד לכל החיים, מותר להם בשעת הדחק למנוע היריון. ובתנאי שהמניעה לא תפגע ביכולתם לקיים את חובת מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים (כמבואר לעיל ו). ושאלה זו צריכה להיבחן ברצינות על ידי חכם.

ואם יבואו בני זוג צעירים שהקשר ביניהם חזק והם מתכוונים להתחתן בעתיד, וישאלו מה עדיף, שיתחתנו וימנעו היריון עד לגמר הלימודים המקצועיים, או שידחו את נישואיהם עד לסיום הלימודים. אף שלהלכה עליהם להינשא ולא למנוע היריון, כאשר הם מוכנים לאחת משתי האפשרויות הללו בלבד, עדיף שיתחתנו וימנעו היריון, כי האיסור שבעיכוב הנישואין חמור מהאיסור שבמניעת ההיריון.14


  1. מוסכם על הפוסקים שאסור למנוע היריון לפני הלידה הראשונה, בין כאשר בני הזוג רוצים לבסס יותר את הקשר שלהם, ובין כשהם בעומס לימודים, או כשהם חוששים מבעיות כלכליות. וזאת משום שמעת שהגיע אדם לגיל עשרים חלה עליו חובה גמורה לקיים מצוות פרו ורבו, כמבואר לעיל בהלכה ז, ובהערה 7, מדברי הרמב"ם, הרא"ש ועוד רבים. גם מבחינה מוסרית, הזוגיות וההורות באים כאחד, ובכך מתבטאת הברית שביניהם. וכ"כ באהלה של תורה א, סז. ←

    אמנם כאשר יש חשש שהקשר בין בני הזוג אינו יציב, מותר להם למנוע היריון. וכך מורה הניסיון, שמניעה זו נחוצה, כדי להפחית את הכאב והנזק להם ולתינוק במקרה שיאלצו להתגרש. ואין ראוי למשוך היתר זה בלא גבול, ולכן כתבתי שהוא בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה. (בשו"ת בני בנים ד, טו, התיר לצורך זה חצי שנה, כעונת ספנים).

    בשעת הדחק אפשר להתיר מניעה לצורך השלמת לימודים במסגרת תובענית במיוחד, כדוגמת רפואה, כאשר בלא המניעה, יש חשש סביר שאחד מבני הזוג לא יוכל להגשים את חלומו, ויגרם להם נזק משמעותי לכל החיים. שני יסודות להיתר. האחד, מחיוב הנישואין עצמו, שהתירו חכמים לדחותו עד גיל עשרים לצורך לימוד התורה והכנות הפרנסה, וכתבו יש"ש וברכ"י שבשעת הדחק מותר לדחות עד גיל עשרים וארבע, כמבואר בהלכה ט, והערה 7. וכתב בבית שמואל א, ה, שהגבלת זמן הדחייה בשעת הדחק היא לדעת הרא"ש, אבל מהרמב"ם משמע שהעוסק בתורה רשאי לדחות יותר, ובתנאי שאין יצרו גובר עליו. ואפשר בדוחק לומר, שגם מי שלומד מקצוע תובעני, אם לימודו לשם שמים, כדי להועיל לעולם, ובלא המניעה לא יוכל להשלים את לימודו, רשאי לדחות יותר, וכשם שהשוו את ההיתר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע לצורך לימוד לצורך ולצורך שאר דברים חשובים מאוד. (ואין לצרף את דעת הרשב"א בשו"ת ח"ד צא, הסובר שאין חובה מהתורה להתחתן עד גיל מסוים, כי חכמים חייבו זאת, כמבואר בהערה 7).

    יסוד שני, מצינו שאין תובעים מאדם להקדיש עבור קיום מצווה יותר מחמישית מנכסיו (רמ"א או"ח תרנו, א). ואמנם כאשר זה המחיר המקובל, צריך להקדיש יותר. אבל כאשר ניתן לקיים את המצווה אח"כ, אפשר לומר שאין לדרוש מאדם לוותר על חלומו כאשר הוא שווה עבורו יותר מחמישית מנכסיו. מה עוד שוויתור זה כרוך בדרך כלל באובדן הרבה יותר מחמישית הכנסותיו. עוד חשוב לציין את ערך הפרנסה, שלא תבעו חכמים מגמל וספן, שנאלצים לצאת מביתם לחודש או לחצי שנה לפרוש ממקצועם, למרות שבעטיו פוחת הסיכוי שיקיימו את חובת פרו ורבו מהתורה ומדברי חכמים.

    אמנם היתר זה הוא רק לשעת הדחק כשאין ברירה אחרת, ונכון לשאול בזה חכם שמבין את הסוגיה על כל צדדיה, כדי לבחון האם מניעת היריון הכרחית להגשמת חזונם.

    כפי שלמדנו בהלכה ז, אסרו חכמים (קידושין כט, ב), לדחות נישואין מעבר לגיל עשרים מפני שתי סיבות, האחת, משום פרו ורבו כפי שאמר תנא דבי רבי ישמעאל, השנייה בדברי רב הונא משום הרהורי עבירה, ובצד החיובי, משום ערך האהבה שבנישואין שמתבטא במצוות עונה. הרי שגם אם אדם מונע עצמו מלקיים את מצוות פרו ורבו, מ"מ מצווה שיקיים את הנישואין ומצוות עונה וימנע מהרהורי עבירה. ולכן כאשר בני הזוג מוכנים לשתי אפשרויות בלבד: דחיית הנישואין או נישואין ומניעת היריון, עדיף שינשאו וימנעו היריון.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על טו – מניעת היריון לפני הלידה הראשונה

טז – מניעת היריון לאחר קיום חובת המצווה בבן ובת

יש מחמירים וסוברים, שגם לאחר קיום מצוות פרו ורבו מהתורה בבן ובת, אסור למנוע היריון, מפני שחכמים קבעו כמצווה מחייבת להוליד עוד ילדים ככל האפשר. ולכן מותר למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה, כדי שהאשה תתאושש ותוכל לטפל בתינוק, ומעבר לכך, רק לצורך בריאותי מותר למנוע היריון. אבל אסור למנוע היריון מפני טרדות וקשיים בגידול הילדים או מצב כלכלי דחוק.

למעשה, כפי שלמדנו (בהלכה ו), אפשר לומר שחובה מדברי חכמים לקיים את מצוות פרו ורבו בארבעה עד חמישה ילדים, ומעבר לכך – מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה. לפיכך עד קיום החובה מדברי חכמים, טוב שלא למנוע היריון למשך יותר משנה אחר הלידה. והרוצים להקל, לצורך תוספת התאוששות גופנית ונפשית, רשאים למנוע למשך שנתיים, שזה היה זמן המניעה הטבעי במשך דורות רבים על ידי הנקה. ובמקרה של מחלה, לאחר קיום חובת התורה בבן ובת, ניתן למנוע היריון ליותר משנתיים.

לאחר קיום חובת המצווה מדברי חכמים בארבעה עד חמישה ילדים, מותר בשעת הצורך, למנוע היריון למשך זמן בלתי מוגבל. כגון שבני הזוג יודעים שאם יהיו להם עוד ילדים, העומס עליהם יכבד, ויבואו לידי עצבנות וכעס, ויקשה עליהם לחנכם כראוי. וכן כאשר יש להם תפקידים חשובים בעלי ערך, והם רוצים למלא את התפקידים הללו יותר מאשר להוליד עוד ילדים, ולהערכתם לא יוכלו למלאם כראוי עם יוסיפו עוד ילדים. וכן כאשר האשה מעוניינת לבטא את כשרונותיה בעבודה המתאימה לה, ואם תוליד עוד ילדים תהיה מתוסכלת מאוד. וכן עניים שסבורים שיקשה עליהם לגדל עוד ילדים בלא להזדקק לצדקה.

את כל השיקולים הללו צריכים שני בני הזוג לשקול יחד, ואם הם חלוקים בדעתם, עליהם להתפשר, מפני שהם שותפים שתלויים זה בזה. ונכון שיתייעצו בזה עם חכם.

והמהדרים בקיום המצווה, גם לאחר שיש להם חמישה ילדים, מוסיפים ללדת כפי יכולתם. ואף אם ימנעו היריון למשך שנה אחר כל לידה, יחשבו מהדרים. וכך ראוי שינהגו אלה שמעריכים שגם אם יהיו להם עוד ילדים, יוכלו בלא קשיים מיוחדים לחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ כראוי, ואין בעבודתם שליחות חשובה שתיפגע באופן משמעותי מתוספת הילדים.

אשה שהגיעה לסביבות גיל ארבעים וחוששת מהסיכונים המתרבים והולכים מהיריון בגיל מבוגר, רשאית למנוע היריון מכאן ואילך. וגם בין המהדרות במצווה, רבות נוהגות כך.15


  1. יש שכתבו שאין לאדם למנוע עצמו מללדת עוד ילדים מחמת קשיי חינוך או פרנסה, מפני שחיוב המצווה מדברי חכמים הוא להוליד עוד ילדים ככל האפשר, ורק מסיבה בריאותית אפשר להיפטר מהחובה אחר קיום המצווה דאורייתא (הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח"ג תתקמא; ישכיל עבדי אה"ע ב, ו; מנחת יצחק ח"ג כו, ג; חלקת יעקב ג, סא; אז נדברו ו, סג; משנה הלכות ה, רי). ויסוד דבריהם מספר חסידים תקי"ט: "לא יחשוב הצדיק כשהוא עני אם אבוא אל אשתי שמא תהר ממני ואנה אקח לפרנסה, זה ממחוסרי אמנה הוא כל מי שחושב כך, כי הקב"ה מזמין בדדי אשה חלב ליונק כשיוצא ממעי אמו. ואמרו במכילתא מי שיש לו מה שיאכל היום ואומר מה אוכל למחר הרי זה ממחוסרי אמנה". (ועיין בהערה 6).

    מנגד מצינו שמפני סיבות שונות התירו להימנע מלהוליד עוד ילדים. וכפי שכתב רמ"א אה"ע א, ח, שאם מתה אשתו ויש לו הרבה בנים והוא חושש שאם יתחתן עם אשה בת בנים, יבואו קטטות בין הבנים, מותר לו לישא אשה שאינה יכולה ללדת. ובתה"ד רסג, כתב שאף לאחר שקיים פרו ורבו יכול מסיבה זו לשאת אשה שאינה יכולה ללדת. ואפשר להבין ברמב"ם, שהמצווה בתנאי שיש לו כוח לחנך ולפרנס את ילדיו, שכתב (אישות טו, טז): "כל זמן שיש בו כוח". וכ"כ בערוה"ש א, ח: "אם מעמדו מספיק לפרנסם". ועוד מצינו מעשה באשתו של ר' חייא שאחר שהיו לה שני בנים ושתי בנות, שתתה כוס של עקרין ולא ילדה יותר. ומכאן למדו רבים שאחר קיום המצווה דאורייתא, אפשר למנוע היריון על ידי מעשה גרמא של האשה, אפילו בלא סיבה חזקה (אג"מ אה"ע ח"ד עד, א-ב; ציץ אליעזר ח"ט נא, ב; ריש"א קובץ תשובות ג, קעד). ויש מקום לומר שאין בזה מחלוקת גדולה, שכן גם המקילים יסכימו שמצווה להרבות ילדים ככל האפשר, וגם המחמירים יסכימו שלהלכה הרוצים למנוע באופן שאין בו איסור (כמבואר בהלכה הבאה), רשאים, אלא שהם רגילים להורות לתלמידיהם לנהוג במנהגי חסידות.

    למעשה כתבתי למעלה על פי המבואר בהלכה ו, שיש שלוש מדרגות במצווה: א' החיוב מהתורה, ב' החיוב מדברי חכמים ארבעה עד חמישה ילדים, ג' מצווה להוסיף עוד ילדים אבל לא חובה. מעבר למקורות המסוימים שהבאתי לחלוקה זו בהערה 6, באופן זה באים לידי ביטוי כל הדעות, דעת המחמירים עד המדרגה השנייה, ודעת המקילים במדרגה השלישית. ובאמת גם במדרגה השנייה יש מסתפקים בארבעה גם כשאין בהם שני בנים ושתי בנות, ויש מהדרים בחמישה או אף ממתינים עד שיהיו שני בנים ושתי בנות. וגם במדרגה השלישית, מששה ומעלה, יש כמובן מדרגות, ולפי ריבוי הילדים גודל ההידור. ולכאורה חלוקת מצוות חכמים לשני חלקים, חובה ומצווה, היא חלוקה מחודשת שכמעט ואין לה מקור בפוסקים. אולם נלענ"ד שהמתבונן בפסקי הרבנים והדרכותיהם, ימצא שבפועל כך היא ההדרכה הממוצעת, שבתחילה בעוד יש למשפחה מעט ילדים, מורים להחמיר שלא למנוע היריון בלא צורך גדול, וכשיש להם הרבה ילדים, מקילים גם בלא צורך גדול. נמצא איפה שבחלוקה לשלוש מדרגות, יש ביטוי למקובל אצל הפוסקים, ויש בה תועלת מרובה, שהיא נותנת כלי ביד הפוסק וביד השואל, שעד למדרגה השנייה, שהיא המקובלת על רוב המשפחות הדתיות, נכון לנטות לדעת המחמירים שלא למנוע היריון בלא צורך מיוחד ומשם ואילך נכון לנטות לדעת המתירים.

    כמבואר לעיל בהערה 5, חובת חכמים קלה מחובת התורה, שלפני קיום החובה מהתורה אסור לבטל שום עונה, ולאחר קיום החובה לרוב הפוסקים מותר לבני הזוג לבטל חלק מהעונות (שו"ע אה"ע עו, ו). לפיכך, לפני קיום החובה מהתורה, הדעה העיקרית היא, שבלא סיבה מיוחדת אסור למנוע יותר משנה, ואילו לאחר קיום החובה, טוב שלא למנוע יותר משנה, אבל הרוצים להקל למשך שנתיים רשאים.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על טז – מניעת היריון לאחר קיום חובת המצווה בבן ובת

יז – אמצעי המניעה האסורים והמותרים

הלכה היא שאסור להשחית זרע לבטלה, ועל כן גם כאשר מותר למנוע היריון, אסור לעשות זאת באופן שמקיימים את החיבור ולקראת יציאת הזרע האיש פורש וזורה את זרעו בחוץ (לעיל ד, א, 1). וכן אסור לקיים את החיבור עם קונדום, שהוא מעטה גומי שמכסה את אברו של האיש, מפני שגם באופן זה האיש זורה את זרעו אל תוך הגומי לבטלה.

אבל מותר למנוע היריון על ידי פעולה עקיפה. שתי דרכים עיקריות לכך: א) גלולות. ב) 'התקן תוך רחמי'.

שני אמצעים אלו נחשבים כיעילים ביותר למניעת היריון, וכטובים ביותר מבחינה הלכתית, מפני שמניעת ההיריון מתבצעת בגוף האשה ובדרך עקיפה שאין בה פגיעה בזרע. ולכן כאשר מותר למנוע היריון, מותר לכל הדעות להשתמש באמצעים אלו (כמבואר בהלכה יח).

עוד שני אמצעים ישנם, שהם פחות יעילים למניעת היריון, וגם פחות טובים מבחינה הלכתית: א) קצף או נרות קוטלי זרע. ב) דיאפרגמה (דרכי מניעתם מבוארים בהלכה יט).

כל מה שנתבאר בהלכות הקודמות, שמותר למנוע היריון לכתחילה, הוא כאשר המניעה היא בגלולות או התקן. אבל בדיאפרגמה או קוטל זרע ההיתר בדיעבד, וכדי להשתמש בהם, צריך שסיבת המניעה תהיה יותר חזקה (כמבואר בהלכה יט).16

אשה שזוכה למנוע היריון על ידי הנקה, נפטרת מכל החששות ותופעות הלוואי שמלווים את אמצעי המניעה השונים. לכן טוב להמליץ לאשה שאינה חוששת להיכנס להיריון חודשים ספורים אחר הלידה, שבמשך הזמן שהיא מניקה לא תשתמש באמצעי מניעה, ואם במשך ההנקה לא יהיו לה וסתות ולא תיכנס להיריון, תדע שההנקה מונעת אצלה היריון, וכך גם לאחר הלידות הבאות תוכל למנוע היריון על ידי הנקה בלא צורך להשתמש בגלולות הורמונאליות או התקן. ומכל מקום מי שחוששת להיכנס להיריון במשך ההנקה, רשאית לכתחילה להשתמש באמצעי מניעה כדי למנוע היריון למשך תשעה חודשים עד שנה.17


  1. ביבמות סה, ב, מסופר על אשתו של ר' חייא, שסבלה מצער לידה, ואחר שהיו לה שני בנים ושתי בנות, קבלה היתר לשתות כוס של עקרין שעשה אותה עקרה לתמיד. וכן נפסק בשו"ע אה"ע ה, יב. יש אומרים שההיתר לכך הוא רק כאשר הלידות מצערות אותה מאוד (ב"ח ה, ט; יש"ש יבמות ו, מד; ערוה"ש ה, כד). ויש אומרים שההיתר הוא גם בלא צער גדול (ב"ש ה, יד; ח"מ ו; ט"ז ז; ברכ"י יד). ונלענ"ד שבלא שום צער אסור, משום בל תשחית של כוח ההולדה שבגופה.

    כפי שלמדנו בהלכה יד, לאחר קבלת חרם דרבנו גרשום, לפיו אסור לאיש לשאת שתי נשים, ואסור לאיש לגרש את אשתו בעל כרחה, בעת חתונתה האשה מסכימה להשתתף עם בעלה במצווה, וממילא ההחלטה על מניעת היריון וקל וחומר עיקור צריכה להיות בהסכמת שניהם. וכ"כ חת"ס אה"ע כ, והובא בפת"ש ה, יא. ומכל מקום גם אם האשה שתתה את הכוס בלא היתר, כל זמן שהם נשואים, מצוות עונה נותרה לגביהם בעינה.

    בכל אופן למדנו מהמעשה באשת ר' חייא, שכאשר מניעת ההיריון נעשית בגרמא, בתוך גוף האשה, כשאין דבר שחוצץ בין הזרע לרחם, אין חשש של השחתת זרע בעת התשמיש. ולכן אין חשש של איסור השחתת זרע במניעת ההיריון בגלולות (הורמונים) או התקן תוך רחמי, וכל הדיון הוא רק האם הדבר מותר מצד ביטול מצוות פרו ורבו.

    אולם נחלקו הפוסקים ביחס למניעת היריון על ידי חסימת הזרע מכניסה לרחם בדיאפרגמה או על ידי קוטל זרע, ואף שדעת רוב הפוסקים להקל, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, ולכן השימוש בהם הוא בדיעבד, כמבואר להלן בהלכה יט והערה 19.

    על ידי קונדום, מוסכם להלכה שאסור למנוע היריון, ועיין להלן ו, ד, לגבי חולה איידס.

  2. אפשר להציע למינקת שתשתמש בנרות קוטלי זרע עד להופעת הווסת הראשונה. ואף שלמדנו שאמצעי מניעה זו הוא בדיעבד, כאן שיש סיכוי סביר שההנקה עצמה מונעת את ההיריון, השימוש בהם יותר לכתחילה, כי עיקר המניעה על ידי ההנקה, והנרות רק מגבירים את הביטחון שבמניעה. ואם תראה שכל זמן שהיא מניקה אינה רואה וסת, תוכל לאחר הלידה הבאה שלא להשתמש בשום אמצעי מניעה כל עוד היא מיניקה. ואם עדיין תחשוש, תוכל להמשיך להשתמש בנרות עד להופעת הווסת הראשונה.
פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על יז – אמצעי המניעה האסורים והמותרים

יח – גלולות הורמונאליות והתקן תוך רחמי

גלולות למניעת היריון נועדו לבליעה בכל יום, והן מכילות הורמונים שמונעים ביוץ או מונעים השרשה של הביצית ברחם. יש גם אפשרות לקבל הורמונים אלו בעזרת מדבקה שמועילה למשך שבוע, או טבעת להנחה בתוך הנרתיק שמועילה למשך שלושה שבועות. היתרון בשיטות המניעה ההורמונאליות, שהן קלות לביצוע, ואפשר להשתמש בהן למשך חודש אחד בלבד או למשך שנים. יתרון נוסף, על ידי המשך השימוש בהן ניתן להאריך את ימי הטהרה באופן ניכר, שכן כל עוד האשה תמשיך לקבל הורמונים אלו, לא תראה ווסת. נמצא שאם בדרך כלל ימי הטהרה הם כשבועיים עד שלושה בכל מחזור, על ידי המשך נטילתם ניתן להרחיבם למשך חודש וחצי ויותר. באופן זה גם ניתן לתכנן את מועד ימי הטומאה באופן שיתאים לבני הזוג. אמנם אין ליטול אמצעים אלו ברציפות ללא אישור רפואי.

החיסרון הוא, שבמקרים רבים ההורמונים גורמים לתופעות לוואי, כמצב רוח רע, השמנה וירידה ברצון לקיים את מצוות עונה. אמנם כיוון שיש סוגים רבים של גלולות, בעצת רופא ניתן להחליף את הגלולה עד מציאת הגלולה המתאימה ביותר, ובכך להפחית מאוד את תופעות הלוואי. בעיה נוספת, יש חוששים שההורמונים גורמים למחלת הסרטן. אמנם הדעה הרווחת כיום אצל הרופאים, שאין מדובר בסכנה שיש לחשוש לה, ויש שטוענים להיפך, שההורמונים מפחיתים את הסיכון למחלות מסוימות. עוד בעיה בשיטה זו, שהיא לעיתים גורמת לדימומים שמטמאים. בדרך כלל החלפת הגלולה תוכל לפתור את הבעיה.

במשך ההנקה צריך ליטול גלולות מיוחדות, שאינן פוגעות בהנקה, אמנם שכיחות הדימום בהן גבוהה יותר. בדרך כלל נטילת חצי כדור נוסף ליום מפסיקה את הדימומים, אבל אם הם נמשכים, מוכרחים למצוא פתרון אחר (יעויין בהערה 17).

'התקן תוך רחמי' מוכנס לתוך הרחם על ידי רופא, ובדרך שלא ברורה, מונע את השרשת הביצית ברירית הרחם. היתרון של ההתקן, שאין לו את תופעות הלוואי של ההורמונים, ואין בו את הסיכונים שיש חוששים שקיימים בהורמונים, ואין צורך לזכור לקחתו כל יום כמו גלולה. לכן נשים רבות מעדיפות להשתמש ב'התקן' על פני מניעה בדרך הורמונאלית.

החיסרון הוא, שהכנסתו נעשית על ידי רופא ועלותו גבוהה יחסית, ועל כן רגילים להשתמש בו למשך שנה ויותר. עוד חיסרון גדול, ה'התקן' עלול לגרום לדימומים ממושכים בחודשים הסמוכים להכנסתו לרחם, וגם לאחר מכן הוא גורם להארכת המחזור ביום עד שלושה ימים, ובכך מקצר את מספר ימי הטהרה. אם ה'התקן' לא הונח כראוי, הוא עלול לגרום לדימומים עד החלפתו.18


  1. כאשר דם הווסת נפסק, ושוב ראתה האשה דם שהרופאים מעריכים שההתקן גרם ליציאתו, נחלקו הפוסקים בדינו. יש מקילים מפני שהיא בחזקת מסולקת דמים, ודינו של דם זה כדם מכה, כי הוא נגרם מההתקן (טהרת הבית ח"א ה, י; דברות אליהו ו, לו). ויש מחמירים, כי אולי זה דם ווסת (שיעורי שבט הלוי קפז, סו"ס ה). ועוד אפשר לטעון, שכל היוצא מהרחם מטמא. ויש מתייחסים לכך כספק שאפשר לצרפו כשיקול נוסף להקל (באהלה של תורה א, כד). ונראה שיש להחשיב דימומים אלה ככתם, שבפחות מגריס או על בגד צבעוני הוא טהור. ואם מדובר בהתקן שגם מפריש הורמונים, אי אפשר להקל, כי אולי ההורמונים גרמו לדימומים מסוג של וסת.

    אבל כאשר בעקבות ההתקן משך הדימום של הווסת מתארך, למרות שברור שההתקן גרם לכך, אין אפשרות להקל, הואיל וקשה להבדיל בין דם הווסת לדם שבא מההתקן.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על יח – גלולות הורמונאליות והתקן תוך רחמי

יט – קצף ונרות או דיאפרגמה

עוד שני אמצעים ישנם שמעמדם ההלכתי שנוי במחלוקת: א) נרות או קצף קוטל זרע שאשה מכניסה לתוך הנרתיק לפני התשמיש. ב) דיאפרגמה, הוא מעטה שהאשה מכניסה לנרתיק ומניחה על פתח צוואר הרחם כדי לחסום את מעבר הזרע לרחם. בדרך כלל מוסיפים לתוך הדיאפרגמה חומר קוטל זרע, כדי להעלות את סיכויי המניעה. כאשר האשה יודעת להניח את הדיאפרגמה כראוי, הסיכוי שתיכנס להיריון נמוך מאוד, אבל מעט נשים יודעות להניחו כראוי. בפועל, מבין הנשים שמונעות היריון בשתי הדרכים הללו ומקיימות מצוות עונה, תמידים כסדרם, יותר מעשרה אחוז נכנסות להיריון במשך שנה.

המקילים סוברים, שהואיל והאשה היא ששמה את קוטל הזרע או הדיאפרגמה בגופה, ובנוסף לכך התשמיש נעשה כדרכו במגע של גוף בגוף בלא חציצה, אין זה נחשב השחתה של הזרע, אלא רק עצירתו מלהגיע לרחמה ולהפרותה. והמחמירים סוברים, שהואיל ומשתמשים בחומרים קוטלי זרע, הרי שמניעת ההיריון נעשית בהשחתה ישירה של הזרע.

כאשר יש צורך ממשי למנוע היריון, וקשה להיעזר בגלולות או 'התקן', אפשר למנוע היריון בשני האמצעים הללו. ואמנם, אם אמצעים אלו היו מונעים את ההיריון בוודאות, רק בשעת הדחק היה אפשר לסמוך על המקילים. אבל דווקא מפני שיש סיכוי של למעלה מעשרה אחוז, שאשה שתשתמש בהם תיכנס להיריון בתוך שנה, מותר בשעת הצורך להשתמש בהם, הואיל ואין בהם מניעה גמורה (עזרת כהן לז). וזאת בתנאי שהמשתמשים יכוונו בדעתם, שאם יתחיל היריון יקבלו אותו ברצון.19


  1. יסוד הסוגיה ביבמות יב, ב: "שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה… דברי רבי מאיר (משום שההיריון עלול לסכן אותן במידה מסוימת). וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו, משום שנאמר: שומר פתאים ה'". לדעת ר"ת, כל ההיתר שדנו בו נוגע להכנסת מוך (בד) לנרתיק אחר התשמיש, כדי לשאוב את הזרע ולמנוע היריון, אבל אם תכניס את המוך לפני כן, אסור לאיש לשמש עימה, מפני שהוא משחית את זרעו על המוך. וכן פסקו שו"ת רע"א עא-עב; חת"ס יו"ד קעב; בנין ציון קלז; רב פעלים ח"ד יו"ד יז.

    מנגד, לדעת יש"ש (יבמות א, ח), הדיון בגמרא הוא על הכנסת מוך לפני התשמיש, ואין בו איסור הוצאת זרע לבטלה, הואיל והתשמיש כדרך כל הארץ. ונחלקו בברייתא האם שלוש נשים אלו צריכות להניח שם מוך כדי למנוע היריון או שאינן צריכות, כי בדרך הטבע לא יכנסו להיריון. וכ"כ כמה ראשונים: רי"ד על יבמות שם, שו"ת הרא"ש (לג, ג). וכן משמע ממה שכתב בשיטה מקובצת לכתובות לט, א בשם רמב"ן ורא"ה ותלמיד הרשב"א. וכן פסקו חמדת שלמה אה"ע מו; מהרש"ם א, נח; תורת חסד אה"ע ב, מד; כתב סופר אה"ע כו; אחיעזר א, כג; ג, כד. ולכך נטה מרן הרב קוק בעזרת כהן לד, לז.

    לכאורה לדעת ר"ת ודעימיה, כשם שאסור לשמש במוך כך אסור גם בדיאפרגמה או נרות או קצף. אולם רבים מהאחרונים שהקילו בדיאפרגמה ונרות או קצף, שהשימוש בהם נעשה רווח במאה השנים האחרונות, סוברים שאף ר"ת ודעימיה שהחמירו במוך יסכימו לכך. מפני שר"ת אוסר במוך כי האיש והאשה חשים שהוא חוצץ ביניהם, אבל השימוש באמצעים הללו הוא כדרך כל הארץ, והזרע יוצא אל גופה של האשה, בלא שיחושו שדבר חוצץ ביניהם (מהרש"ם א, נח; מהר"ש ענגיל ו, פו; שיח נחום צד).

    בכל אופן, אף שהעיקר להלכה כדעת המתירים, שכך דעת רוב האחרונים, ולפי ביאורם כך דעת כל הראשונים. מ"מ כיוון שיש אחרונים שאוסרים את השימוש באמצעים אלו, היה נכון להורות, שרק בשעת הדחק, כאשר ברור שיש צורך למנוע היריון, והדרכים הטובות יותר אינן מתאימות, מותר להשתמש בהם. אבל כאשר ההיתר למנוע היריון אינו מרווח, נכון להחמיר שלא למנוע באמצעים אלו. אלא שיש בשימוש בהם צד של קולא, הואיל ואין ביטחון במניעתם, וכתב מרן הרב קוק בעזרת כהן לז, שכאשר המניעה אינה בטוחה, יתכן שגם המחמירים יקלו. ולכן יותר בקלות אפשר להתיר את השימוש בהם, ובכל עת שיש צורך ממשי להשתמש דווקא בהם, מותר. ובתנאי שבני הזוג יהיו מודעים לכך שמניעה זו אינה מוחלטת, ואם יכנסו להיריון יקבלו אותו בברכה, שאז מניעה זו תידמה ל"דבר שאינו מתכוון", מפני שאינה וודאית, וגם אינה ברצון מוחלט.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על יט – קצף ונרות או דיאפרגמה

כ – שאלת רב

מקובל להורות, וכך כתוב ברוב התשובות שעסקו בשאלות אלו, שבכל שאלה שנוגעת למניעת היריון צריך לשאול רב, משום שהנושא מורכב וגורלי ומצריך דיון רציני. נמנה בקיצור את המרכיבים שבהם הדין תלוי: א) מספר הילדים שכבר יש לבני הזוג. האם קיימו את המצווה מהתורה או מדברי חכמים, ועד לאיזה מדרגה הגיעו בקיום המצווה. ב) גיל האיש. ככל שעברו יותר שנים מאז שהיה בן עשרים, כך קשה יותר להתיר מניעת היריון לפני קיום מצוות פרו ורבו. ג) גיל האשה. ככל שהאשה מבוגרת יותר, כך יש יותר סיכון שמניעת ההיריון תגרום לבני הזוג שלא להוליד את מספר הילדים שהיו רוצים, ואולי אף לא יצליחו לקיים את המצווה מהתורה. ד) סיבת המניעה: חולי גופני או נפשי, קשיים כלכליים או נפשיים, צורך בהגשמה אישית, קשיים בגידול הילדים ומניעת כעס ועצבנות. ה) כאשר לא ניתן למנוע על ידי שני האמצעים הכשרים לכתחילה, גלולות או התקן, יש לחשב את הצורך במניעת ההיריון לעומת הבדיעבד שבשימוש בקוטלי זרע או דיאפרגמה.

בנוסף לכך, לפעמים בני הזוג אינם רואים את התמונה השלימה. לעיתים הם סבורים שמפני גודל המצווה אסור להם למנוע היריון, ובאמת לפי מצבם נכון שימנעו היריון למשך שנה או יותר. ולעיתים העומס והבעיות הכלכליות נראות להן קשות מכפי שהן באמת, ואם ימנעו היריון, לאחר שנים יתחרטו, אבל אז כבר יהיה מאוחר. כדי למנוע טעויות כאלה, רצוי להתייעץ עם רב, שמתוך ניסיון חייו ושיקול דעתו לגבי הערכים השונים המונחים על כף המאזניים, יוכל להורות להם את הדרך שבה יוכלו לקיים את המצווה כראוי, באופן שייטב להם בעולם הזה ובעולם הבא.

אמנם מצד האמת, יש מקרים פשוטים שבהם אין צורך לשאול רב, כמו למשל, בני זוג צעירים, שרשאים לדחות היריון למשך תשעה חודשים עד שנה לאחר הלידה. ואע"פ כן טוב שישאלו רב, שמתוך כך אולי יתבררו להם עניינים נוספים, והקשר שלהם אל הרב יתחזק. וכאשר השאלה מורכבת, מי שאינו מבין את הסוגיה על בוריה, חייב לשאול רב. ומי שמבין היטב את הסוגיה על כל מרכיבה, יכול בדרך כלל לדעת מה ראוי לו לנהוג. אמנם כיוון שאנשים עלולים לטעות בהערכת הקשיים שלהם או במשקל האתגרים והערכים שעומדים לפניהם, בין לצד ההפרזה בין לצד ההפחתה, נכון שכאשר יש לבני הזוג רצון למנוע היריון מעבר לשנה אחר הלידה, ישאלו רב. ונכון לשאול בזה רב שמכיר את בני הזוג. כאשר יש לאשה קשר עם רבנית מנוסה בתחום זה, אפשר שיסכימו ביניהם שהאשה תתייעץ עם הרבנית.

ואם אין להם רב או רבנית שמכירים אותם, נכון שישאלו רב שמכיר את עולם הערכים שלהם. ומכל מקום כיוון שהוא אינו מכיר אותם, תשובתו לא תוכל להיות שלימה, הואיל ויקשה עליו להעריך אם הם מגזימים או מפחיתים במשקל הקשיים או האתגרים העומדים לפניהם.20


  1. כתב מו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל בדרכי טהרה יט, יז: "ולא יפסוק אדם דין לעצמו בעניינים אלו, ולא תסתמך אשה על מה שפסק החכם לחברתה… ומי שעושה ופוסק על דעת עצמו, עוון פלילי הוא". וכ"כ הרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה א, סו-סז). וכ"כ באג"מ אה"ע א, סד, שבכל שאלה שכזו הוא חוקר ודורש את מצבם של בני הזוג, ומורה באופן אישי, תוך התניה שלא יפרסמו את דבריו, ושלא כמו רב אחד שהתיר לכל זוג לדחות שנתיים אחר הלידה. ובשבט הלוי ד, קעז, כתב, שהוא מקצר בכתיבת הלכות אלו כי ראוי לשואלם בעל פה. וכ"כ אז נדברו ז, פא. והרב רבינוביץ שליט"א (שיח נחום צה) כתב שמותר לדחות עד שנתיים, ולאחר מכן יש לשאול רב.

    ונראה למעשה, שמותר לבני הזוג להחליט לבדם על דחייה של שנה, שכן זו ההלכה. (אלא אם כן התחתנו בגיל מאוחר, ואולי עדיף שלא ימנעו היריון כלל). ובני תורה שלמדו יפה את הסוגיה (המבוארת בפרק זה ובהערות), וההלכה ברורה להם, יכולים לפסוק לעצמם. אלא שעדיין יתכן שיטעו בשיקול הדעת, ולכן נכון שיתייעצו עם רב שמכיר אותם. מה עוד שהקשר עם הרב מועיל תמיד להתחזקות בתורה וערכיה.

    חשוב לציין, שכאשר שואלים רב שאינו מכיר את בני הזוג, צורת הצגת השאלה קובעת במידה רבה את התשובה, שכן הצורך והדוחק מוגדרים על ידי השואל, ואם הגזים לאחד הצדדים, התשובה תהיה נכונה לאופן הצגת השאלה, אבל לא למציאות האמיתית שלהם. ואף אם יציג את השאלה באופן מדויק, כיוון שהרב לא מכיר אותם לעומק, לא יוכל לתת להם את העצה הטובה ביותר לפי מכלול הערכים והאתגרים העומדים לפניהם. לכן נכון לשאול שאלות מסוג זה רב שמכיר את בני הזוג או לפחות את החברה שבה הם חיים, ואת הערכים שמנחים אותם.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על כ – שאלת רב

כא – מכירת ספר תורה לצורך נישואין

לרוב מעלת קדושת ספר תורה, אמרו חכמים שאין למוכרו, והמוכרו אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו"ע יו"ד ער, א). אך ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, אם אין לו אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, ימכור את ספר התורה שלו וישתמש בכסף שיקבל בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו"ע אה"ע א, ב; או"ח קנג, ו). ואף הציבור רשאים למכור ספר תורה שברשותם כדי לחתן יתום או יתומה (שו"ע או"ח קנג, ו).

מעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם נולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).

דין זה לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ימצאו יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה עד כמה גדול ערכן של מצוות פרו ורבו ונישואין.

יש אומרים שהיתר זה הוא רק למי שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת, אבל למי שכבר יש בן ובת, אסור למכור ספר תורה עבור נישואין (שו"ע אה"ע א). ולדעת רבים, גם למי שקיים את המצווה בבן ובת מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה וללדת עוד ילדים. וכך היא דעת רוב הראשונים והאחרונים.

ואם גם כשימכור את ספר התורה לא יספיק לו הכסף כדי לישא אשה צעירה שעוד יכולה ללדת, יש אומרים שאסור לו למכור את ספר התורה כדי לישא אשה שאינה ראויה ללדת (נמוקי יוסף, ריטב"א), ויש אומרים שמותר למכור ספר תורה גם עבור עצם הנישואין ומצוות עונה, שבלעדיהם האדם אינו שלם, וכדי להינצל מהרהורי עבירה (רמב"ן, ח"מ אה"ע א, י).21


  1. כמה ראשונים הבינו שדעת הרי"ף, שאין מוכרים ס"ת אלא לצורך קיום מצוות פרו ורבו בבן ובת. וכ"כ למעשה בשו"ע אה"ע א, ח. ודעת רוב הראשונים שמוכרים גם כדי להוסיף וללדת עוד ילדים, וכן דעת שאילתות, בה"ג, רא"ש. וכן דעת רמב"ן, שפירש שגם רי"ף מסכים לזה. וכ"כ בית שמואל א, טז, למעשה. ואם מכירת ספר התורה תועיל רק לישא אשה שאינה יכולה להוליד, לנימוקי יוסף וריטב"א, לא ימכור. ולדעת רמב"ן ומהרש"ל ימכור. וכ"כ בחלקת מחוקק י, כדי להצילו מהרהורי עבירה, שכתב בתה"ד רסג, שהרהור עבירה קשה ממצוות 'לשבת'. וכ"כ בשו"ת משיבת נפש א, מא; פני יהושע מב; ועוד.

    כשם שמוכרים ספר תורה לצורך נישואי איש כך מוכרים ס"ת כדי לסייע לאשה להתחתן ולהוליד ילדים, ואפילו אם כבר היו לה ילדים מנישואין ראשונים. ואמנם בחלקת מחוקק אה"ע א, א, כתב שאין מוכרים ס"ת עבור אשה, כי אינה מצווה על פריה ורביה. אולם לבית שמואל א, ב, מוכרים, הואיל וההיתר משום מצוות 'לשבת יצרה', שהיא יסודית יותר ובה האשה חייבת כאיש. וכן פסקו למעשה מהר"ם אלשקר עב, כנה"ג, מ"א קנג, ט; א"ר יב; מ"ב כד. לא זו בלבד אלא שמבואר בכתובות סז, ב, וכן נפסק בשו"ע יו"ד רנא, ח, שמקדימים להשיא יתומה לפני יתום, כי בושתה מרובה.

    לפי הרמב"ם, גם ליחיד אסור למכור את ספר התורה שלו. אולם לרא"ש מותר ליחיד למכור את ספר התורה שלו, ורק אם הקדישו לציבור אסור. ובשו"ע או"ח קנג, י, הזכיר את שתי הדעות. ומ"מ גם לרא"ש מוסכם שאין הדבר ראוי, ולכן המוכר את ספר התורה שלו אינו רואה סימן ברכה לעולם (עולת תמיד, א"ר, מ"ב קנג, ס). ולכן סתמתי למעלה שאין למכור ס"ת בלא חילוק בין יחיד לציבור.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על כא – מכירת ספר תורה לצורך נישואין

א – איסור סירוס

מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, כפי שנאמר בסיום פרשת הבריאה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח; וכן א, כב; ח, יז; ט, א). כהמשך לכך אסרה התורה כל פעולת סירוס בזכר, בין באדם ובין בבעלי החיים, שנאמר לגבי הקרבנות (ויקרא כב, כד): "וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה', וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ". ממה שנאמר "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ" למדנו, שבנוסף לכך שאסור להקריב קרבן זכר שאחד מאיברי ההולדה שלו נפגעו, אסור גם לעשות פעולה שפוגעת באחד מאיברי ההולדה של אדם או בעל חיים, והעובר ומסרס חייב מלקות. ואע"פ שנאמר וּבְאַרְצְכֶם, למדו חכמים מפי השמועה שאיסור התורה חל גם בחוץ לארץ (שבת קי, ב; רמב"ם איסורי ביאה טז, י).

שלושה חלקים יש באיברי ההולדה של הזכר, הביצים שבהם הזרע נוצר, צינור הזרע, והגיד שהוא איבר החיבור עצמו. כיוון שכל פגיעה קשה באחד מהם מסרסת, הרי היא אסורה מהתורה. גם המסרס אַחַר מסרס עובר באיסור, לפיכך, אם בא אחד ומיעך את הביצים עד שאינו יכול ללדת, ובא שני וכרת אותם, והשלישי חתך את צינור הזרע, והרביעי ריסק את הגיד, והחמישי כרת את הגיד, כיוון שכל אחד מהם עשה מעשה של סירוס, כל אחד מהם עבר באיסור תורה שעונשו מלקות (שבת קיא, א; שו"ע אה"ע ה, יא).

גם שתיית סם שגורם לסירוס אסורה, שכך למדנו ממה שנאמר בפסוק הבא (ויקרא כב, כה): "כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם", שכל השחתה של היכולת להוליד אסורה (שבת קיא, א; שו"ע אה"ע ה, יא). אלא שהואיל וסירוס זה נעשה בעקיפין, רבים אומרים שאיסורו מדברי חכמים. ויש אומרים שאיסורו מהתורה, אלא שהואיל ואינו פוגע באופן ישיר באיברי ההולדה, אין עליו עונש מלקות.1


  1. יש אומרים ששתיית סם הגורם לסירוס אסורה מהתורה. כ"כ ריא"ז, העמק שאלה קה, ט. וכ"כ נתיבות לשבת ה, ז, בשיטת רמב"ם ושו"ע. ולפוסקים רבים הדבר אסור מדברי חכמים. כך דייק יראים סי' שמב ממה שהתירו שתיית כוס של עיקרין בזקנה ועקרה. וכ"כ רשב"א שבת קי, ב, מאחר ולא אסרה תורה אלא פגיעה בגוף איברי ההולדה. וכ"כ מאירי; חת"ס אה"ע א, כ; חזו"א אה"ע יב, ז; יבי"א ח, אה"ע יד. 

    יש אומרים שלצורך ספק הצלת נשים או קטנים מאונס ובמקרים רחוקים אף רצח, מותר לסרס זכר שמועד לכך סירוס גמור שאסור מהתורה (שו"ת מנחם משיב ב, יח). ואם הסירוס הוא באופן כימי, כיוון שהוא זמני, איסורו מדברי חכמים, וברור שמותר לעשותו לשם מניעת אונס וניאוף גם במצב שאין חשש של סכנת נפשות (עי' יד יהודה ה, יא-יב, עמ' 431; שו"ת אשר חנן ו-ז, סב). סירוס כימי נעשה כיום על ידי הזרקת הורמון נשי (אסטרוגן) או מתן תרופות נוגדות להורמון הזכרי (אנדרוגניות). סירוס זה מונע אפשרות לעבר אשה, ומפחית מאוד את הדחף המיני, והשפעתו זמנית.

פורסם בקטגוריה ז - סריס והשחתה | סגור לתגובות על א – איסור סירוס

כב – ברכת העם ונחלת הארץ

גדולה מצוות פרו ורבו, שעל ידה מתקיימת הברכה האלוקית לעם ישראל, ועל ידה עם ישראל נוחל את הארץ הקדושה. וכפי שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יג, יד-טז): "… שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה". וכן נאמר לו לאחר ניסיון העקדה (בראשית כב, יז): "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".

וכן נאמר ליצחק אבינו (בראשית כו, ד): "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

וכן נאמר ליעקב אבינו בבית-אל לקראת צאתו לחרן (בראשית כח, יג-יד): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ". וכן נאמר לו לאחר שחזר מחרן לארץ (בראשית לה, יא-יב): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלוֹהִים: אֲנִי אֵל שַׁדַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ".

וכן הבטיח ה' לישראל, שכאשר ילכו בחוקותיו, יזכו לרוב ברכות, ואחת מהן: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (ויקרא כו, ט).

כשעמדו ישראל להיכנס לארץ, לא היתה התוכנית האלוקית שינחלו ישראל את עבר הירדן המזרחי, ורק לאחר שבני ראובן וגד בקשו לנחול אותו, נתקבלה בקשתם. ולכאורה יש לשאול, הרי גם עבר הירדן המזרחי הוא חלק מארץ ישראל, ומדוע לא התכוונו לנחול אותו? אלא שהואיל וישראל לא התרבו במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לא היו מספיק אנשים לנחול כראוי גם את עבר הירדן המזרחי, לפיכך היתה התוכנית שינחלו תחילה את עיקר הארץ, את עבר הירדן המערבי, ורק לאחר שיתרבו, ינחלו גם את עבר הירדן המזרחי.

כיוצא בזה נאמר (שמות כג, כט-לא): "לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר, כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ". והמחיר על כך שלא היו מספיק יהודים לישב את כל הארץ, שנותרו בה אויבים, והתקיים בהם מה שנאמר (במדבר לג, נה): "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם, וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ".

ולכן לקראת מותו, כשהורה משה רבנו לישראל לכבוש את הארץ, ברכם בברכת הריבוי, שנאמר (דברים א, ז-יא): "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת… בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ… ה' אֱלוֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב (ובזכות זה תוכלו לכבוש את הארץ). ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם", שעל ידי כך תוכלו לנחול את כל הארץ בשלמות.

בפועל, העיכוב בקיום מצוות פרו ורבו בהידור הראוי, היה אחד הגורמים לכך שעברו יותר משלוש מאות שנה עד שהוקמה מלכות בית דוד ונבנה בית המקדש בירושלים.

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על כב – ברכת העם ונחלת הארץ

כג – הגאולה תלויה במצווה

גדולה מצוות פרו ורבו שעל ידה נגאלו ישראל ממצרים, שנאמר (שמות א, ז): "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". ועוד נאמר (שם יב): "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". אמרו חכמים, שאין דור בישראל שיהיו בו פחות משישים ריבוא, ולכן רק לאחר שהגיעו למספר זה נעשו עם ויכלו לצאת ממצרים ולקבל את התורה (זוהר רע"מ ח"ג רטז, ב; תפארת ישראל כט). ואם לא היו מתאמצים במצווה, והיה חסר מהם אפילו אחד, לא היו זוכים לצאת ממצרים ולקבל את התורה (דב"ר ז, ח). וזהו שאמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים", שבזכות השתדלותן במצווה העמידו את "כל הצבאות הללו" (תנחומא פקודי ט, לעיל א, ח).

עוד חובה להוסיף, שלאחר השואה האיומה שהכריתה ששה מיליון מבני עמנו, מצווה כפולה ומכופלת להתאמץ להגדיל את המשפחות ככל האפשר. להשלים את כל מה שנחסר, כדי שעם ישראל יוכל להגשים את ייעודו האלוקי (עיין רמב"ן דברים ל, ב).

אמרו חכמים (אליהו זוטא יד): "כמו שנגאלו ישראל ממצרים בזכות שהיו פרים ורבים, כמו כן יגאלו לעתיד בזכות שהם פרים ורבים. ומנין לך? תדע לך שהוא כן, שאין ישראל נגאלים אלא אם כן הם פרים ורבים ויהיו מלוא כל העולם, שנאמר (ישעיהו נד, ג): כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ".

וכן אמר רבי אסי (יבמות סב, א): "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", שנאמר (ישעיהו נז, טז): "כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף, כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי". הביאור הוא, שיש אוצר נשמות של כנסת ישראל, וכל יהודי שנולד מגלה ניצוץ אחד מאותו אוצר. ואפילו מי שנפטר מיד אחר לידתו, מגלה בעולם איזה דבר ועל ידו הגאולה מתקרבת. ולכן גם אם ח"ו ישראל לא יחזרו בתשובה כראוי, כיוון שכל הנשמות שבאוצר יצאו אל הפועל, יצטברו כל התיקונים הנצרכים ותהליך הגאולה יתקדם, ומתוך כך יחזרו ישראל בתשובה. ואם יקדימו ישראל ויתעוררו לחזור בתשובה שלימה, יחיש ה' את גאולתנו ויזכו שתלד כל אשה יותר ילדים (תוספות נדה יג, ב, 'עד'), וכל אחד מישראל יגלה ניצוצות רבים יותר, ובכך יצאו לפועל כל הנשמות שבגוף, והגאולה תבוא במהרה (מהרש"א שם).

הרי שעל ידי מצוות פרו ורבו מקרבים את הגאולה, ועל ידי ברכתה הגאולה מתקיימת, שנאמר (ירמיהו כג, ג): "וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ". וכן נאמר (יחזקאל לו, ח-יא): "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא. כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, וְנֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה. וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ, וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם, וְהֵטִבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". ועוד נאמר (שם לז-לח): "כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים: עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם, אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם. כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלַיִם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'".

פורסם בקטגוריה ה - פרו ורבו | סגור לתגובות על כג – הגאולה תלויה במצווה

א – החובה להיעזר ברפואה (הפריות מבחנה)

בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעוברון, שאותו יכניסו אח"כ לרחם.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה. וברור שהחיוב כולל את כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהם. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו.

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה, אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זה אלא הידור.1


  1. כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ד, קז): "נצטוינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא ע"י התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול". המכשול הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האשה תופרה על ידי זרע של אדם אחר. אולם לאחר שהטיפולים הרפואיים הוכחו כמוצלחים, הוסכם שמותר להיעזר בהם לצורך מצוות פרו ורבו תוך שמירה שלא יחליפו את הזרע. יש שהורו שלא להשתמש בהם מעבר לחובת פרו ורבו (שבט הלוי ח"ח רנא, יא, ריש"א כמובא בתחומין כב עמ' 403). ולרשז"א מותר גם לצורך ילדים נוספים (נשמת אברהם אה"ע עמ' רכו). וכ"כ בשו"ת אשר חנן (ג-ד, סא). אמנם לדעת רשז"א (מנחת שלמה ח"ג צח, ח), אין חובה לעשות כן, וגם כאשר הביוץ חל לפני זמן הטבילה, אין מצוות פו"ר מחייבת אותם לעשות תחבולות לקחת מזרעו של האיש ולעברה באותם הימים, אמנם הסתפק לגבי מקרה שאחד מבני הזוג תובע זאת, אם רשאי השני לסרב לו. וגם מו"ר הרב שאול ישראלי הסתפק בזה (חוות בנימין ח"ג קח).

    אולם נראה שכל זה היה בעת שהשימוש בהפריות מבחנה היה נדיר, והיה ספק גדול אם יצליח. אבל לאחר שטיפולים אלו נעשו רווחים מאוד, ורוב בעיות העקרות נפתרות על ידם, הרי הם בכלל ההשתדלות הרגילה שבני הזוג חייבים לעשות כדי לקיים את המצווה. וכשם שלא יטען אדם שאינו צריך לקנות מקרר ותנור אפיה לאשתו, כי לפני מאתיים שנה הם לא היו לאף אחד, כך לא יטען שאינו חייב להשתדל בפריה ורביה באופן זה כי לפני מאה שנה לא נהגו כך. ולא יתכן שמה שעושים כיום בכל העולם, בני ישראל שמחויבים במצוות פרו ורבו לא יעשו. וכ"כ הרב דייכובסקי בתחומין (כב, עמ' 406), ואף הוסיף שחובתם להוציא על כך סכומים גבוהים מאוד. ע"כ. וכאשר יש סיבה שבעטיה הטיפולים קשים לאחד מבני הזוג, יש לשאול שאלת חכם.

    והיו שרצו לטעון שהמצווה היא להוליד על ידי חיבור, כדרך כל הארץ, ובאופן אחר אין מקיימים את המצווה. ואמנם למנחת חינוך (א, יג), המצווה היא שיהיו ילדים, ולא משנה באיזה דרך, אבל למדו מהתוס' (ב"ב יג, א, 'כופין'), שהמצווה מתקיימת דווקא בחיבור (באהלה של תורה א, סט. וכך אפשר להבין מדברי משפטי עוזיאל ח"ב אה"ע יט). ותימה, מפני שאמנם ברור שדרך קיום מצוות התורה לפרות ולרבות הוא על ידי החיבור, מכל מקום עיקר המצווה שיולידו בן ובת, ואם ישנה לפניהם עוד דרך להוליד, אזי הם מחויבים בה. ואין זה דומה לאיש שאשה התעברה מזרעו באמבטי, שהסתפקו הפוסקים אם קיים מצוות פריה ורביה (ח"מ אה"ע א, ח), ונראה שלא קיים (שאלת יעבץ ב, צז), מפני שאין זו דרך מקובלת להוליד. אבל כיום שרגילים להוליד בהפריית מבחנה, הרי הם מקיימים בכך את המצווה. וגם האחרונים שסוברים כתוס', שהמצווה היא החיבור (הר צבי אה"ע א; אג"מ אה"ע ה, יט). נלענ"ד שכוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפרית מבחנה, יקיימו את המצווה לשיטתם.

    אמנם נלענ"ד שהמוציא את זרעו עבור תשלום, והרופאים מעברים בו אח"כ אשה, אינו מקיים בכך מצוות פרו ורבו, מפני שדרך קיום המצווה על ידי חיבור איש ואשה, או לכל הפחות על ידי הסכמתם להפריית מבחנה, אבל כאשר האיש אינו יודע באיזה אשה מדובר, אינו מקיים את המצווה. ואפשר ללמוד זאת מדרך הוראת המצווה לאדם וחוה יחד, שנאמר: "פרו ורבו", משמע ההוראה לבני הזוג יחד. וכיוון שאין במעשהו מצווה, יש לו בזה איסור של הוצאת זרע לבטלה.

פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על א – החובה להיעזר ברפואה (הפריות מבחנה)

ב – מתן זרע לצורך הפריה או בדיקות

במקרים של קושי להיכנס להיריון, יש לפעמים צורך לבצע בדיקת זרע, כדי לגלות את הסיבה לעיכוב ההיריון. ולעיתים יש צורך להשתמש בזרע עצמו כדי לעבר את האשה, אם על ידי הזרקתו לתוך הרחם, או לשם הפריה במבחנה.

הדרך להוצאת הזרע היא, שהאיש ישמש עם אשתו, כאשר ילביש קונדום על איברו. וצריך שיהיה זה קונדום מיוחד, שאין בו קוטל זרע שיהרוס את אפשרות הבדיקה, ויהיה בו חור קטנטן שיאפשר למעט מאוד זרע לצאת, ובאופן זה, לדעת כל הפוסקים, אין איסור של הוצאת זרע לבטלה.

כאשר אין להם קונדום שיש בו חור קטן, או כאשר נטילת הזרע היא לצורך הפריית מבחנה כדי למנוע מחלות גנטיות, מותר לשמש עם קונדום בלא חור. ונראה שגם לזה יסכימו כל הפוסקים.

כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום, כגון שצריך להביא את הזרע תוך זמן קצר למעבדה, לדעת רוב הפוסקים מותר שהאשה תביא את בעלה להוצאת זרע לתוך קונדום או כלי שמיועד לכך בעזרת חיבוק או בידיה. וגם לזה יתכן שהכל יסכימו.

יש סוברים, שכאשר צריך לבדוק את סיבת העקרות, משום חומרת איסור הוצאת זרע לבטלה, צריך לבצע קודם את כל הבדיקות האפשריות באשה. ולמעשה, יש להקדים את הבדיקות שנעשות בקלות על ידי האשה, ולאחר מכן מותר לבצע את הבדיקות הנדרשות אצל האיש, מפני שכל עוד האשה מסייעת לבעלה בהוצאת הזרע, הרי זה בכלל קיום המצווה.

כאשר אין אפשרות לשמש עם קונדום וגם האשה לא יכולה לסייע לבעלה בהוצאת הזרע, כי היא בימי טומאתה. לרוב הפוסקים מותר לאיש להוציא את זרעו לשם כך לתוך כלי, ויש מחמירים. ולמעשה, כאשר אין שום ברירה אחרת, אפשר להקל.2


  1. מבואר בתלמוד יבמות עו, א, שמי שיש לו נקב באמה (באיבר) הוא כרות שפכה ואסור לו לישא בת ישראל (להלן ז, ב). ובמקרה שיש ספק אם הנקב מגיע עד צינור הזרע, צריך לבדוק, אם בשעה שהזרע יוצא הוא יוצא גם מהנקב – הרי הוא כרות שפכה, ואם אינו יוצא – אינו כרות שפכה. ודרך הבדיקה היא "מייתינן נהמא חמימא דשערי ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי וחזינן ליה". ואין אנו יודעים כיצד עשו זאת, אבל ברור שזו היתה שיטה שגרמה להוצאת זרע בלא צורך שהאיש יגע באיברו. ניתן ללמוד מזה לענייננו, שלמרות שמותר לכרות שפכה לשאת גיורת, התירו לו להוציא זרע בגרמא כדי שאולי יהיה מותר לו לשאת בת ישראל, ואם כן קל וחומר שיהיה מותר להוציא זרע בגרמא כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו (עזרת כהן לב; אג"מ אה"ע א, ע).

    ונחלקו הפוסקים במקרה שאין לאיש אפשרות להוציא זרע בגרמא, האם יהיה מותר לו להוציא זרע על ידי גירוי בידו לצורך בדיקות פוריות או לצורך הפריית האשה. יש אוסרים, וכ"כ מרן הרב קוק בעזרת כהן לב; אג"מ אה"ע א, ע; ב, טז; הרב אלישיב (קובץ תשובות ג, קפט). ויש מתירים, וכ"כ בשו"ת אחיעזר (ח"ג כד, ד). וכן התיר בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אה"ע מב), וביאר שבגמרא היו חייבים לראות אם הזרע יוצא דרך הנקב, ולכן היו מוכרחים שלא להוציאו ביד, אבל כאשר אין צורך בכך, מותר לצורך פרו ורבו להוציאו ביד. וכ"כ בציץ אליעזר (ח"ט נא, א, ב); הרב דייכובסקי (תחומין יח); באהלה של תורה א, סט. ועיין להלן בהלכה ד, והערה 4, בדין נער שחלה בסרטן ולפני שיעבור הקרנות מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו לאחר שיתחתן.

    ונראה שיסוד המחלוקת נעוץ בטעם איסור הוצאת זרע לבטלה. לסוברים שהאיסור משום 'לא תנאף' (או"ז א, קכד; סמ"ק רצב), או משום הרהור עבירה (ב"ח או"ח ג, ו), יש מקום לומר שאסור להוציא זרע בידיים גם לצורך מצווה. אולם לדעת התוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא'), שהאיסור הוא ענף של מצוות פריה ורביה, מובן שמותר להוציא זרע כדי לפתור בעיית עקרות. וכן לסוברים שהאיסור נלמד ממעשה ער ואונן שלא רצו להוליד (פמ"ג או"ח ג, א"א יד; בן יהוידע נדה יג, א), לא יהיה בזה איסור. וגם לסוברים שהאיסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז), כאן שאינו למטרת השחתה, אין איסור.

    ולמעשה, נראה שמותר. שכן יש סוברים שכל איסור הוצאת זרע לבטלה הוא דרבנן, כמבואר לעיל ד, 1. בנוסף לכך, יש לומר שכאשר הוצאת הזרע היא לצורך קיום מצוות פרו ורבו, גם למחמירים האיסור יהיה דרבנן. ובמחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שסברת המקילים נראית. ועוד שבשעת הדחק וצורך גדול, פוסקים כדעת המקילים. ועוד, שיתכן שאם המחמירים היו יודעים שיש סיכוי סביר שעל ידי הבדיקות הללו יוכלו בני הזוג לקיים את מצוות פרו ורבו – היו מקילים. אלא שבעבר הרופאים היו מגששים באפלה בתחום זה, ועבור ספק רחוק לא הקילו להוציא זרע ביד. ואף לצורך הולדת ילדים מעבר לחובת פרו ורבו – מותר. אבל בדיקות שהאשה יכולה לעשות, עליה לעשות לפניו, מפני שאצלה אין צד של איסור זרע לבטלה. ורק כאשר מדובר בבדיקה שקשה מאוד לאשה או יקרה מאוד, יכול האיש לתת זרע לפני כן.

    וכל זה כאשר האיש מוציא את הזרע בידו לתוך כלי, אבל אם האשה תסייע לו בידיה או על ידי חיבוק, יש מקום לומר שהכל יסכימו להתיר. מפני שאין בזה איסור לא תנאף ואיסור של הרהור עבירה. שכן בנוסף לביאה שלא כדרכה יש גם ביאה "דרך איברים", ודעת כמה ראשונים שאף היא מותרת: ארחות חיים (הל' כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה"ע כה, ב. וכך משמע מרמב"ם (איסו"ב כא, ט). ופסק הרמ"א אה"ע כה, ב, למעשה: "ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמרו לו". אבל כאן שהוא לצורך פרו ורבו, מצווה עליו לעשות כן. וכן עולה מדברי רשז"א (נשמת אברהם אה"ע כג, ב, 1). ונלענ"ד שבזה אין צורך להקפיד שהאשה תקדים את בדיקותיה לאיש, אלא רק שאם הדבר אפשרי בקלות – מוטב.

    וקל וחומר כאשר האיש משמש עם קונדום, שאז אין בזה שום שמץ של גנאי, וגם אין השחתה, שכן כל המטרה היא לצורך מצווה. וקל וחומר כאשר יש בקונדום חור, כך שאפשר שמעט מהזרע יוכל לצאת ולעבר כדרך כל הארץ. אבל כאשר קשה להשיג קונדום כזה, או כאשר המטרה למנוע מחלות גנטיות, בוודאי שמותר לשמש בקונדום בלא חור. ונראה שכל הפוסקים יסכימו לזה.

פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ב – מתן זרע לצורך הפריה או בדיקות

ג – מחלות גנטיות

שאלה שכיחה במצוות פרו ורבו, האם איש שנושא מחלה גנטית קשה חייב במצווה, למרות שיש סיכון רב שייוולד לו ילד שסובל ממחלה קשה? נחלקו בזה הפוסקים, יש אומרים, שחובה עליו להוליד בן ובת, שכן גם אם ייוולדו לו ילדים חולים, יקיים בהם את המצווה, שגם על ידם הוא מיישב את העולם. מה עוד שיש סיכוי של כחמישים אחוז שייוולדו לו ילדים בריאים ושלימים. ויש אומרים, שהתורה לא חייבה לפרות ולרבות כאשר יש סיכון משמעותי שייוולד ילד שחייו יהיו רצופים בסבל. למעשה, יש לשאול בזה שאלת חכם.3

אמנם כיום בחסדי ה', לרוב המחלות הגנטיות נמצא פתרון, שכן אפשר לבצע הפריית מבחנה, ולאחר מספר ימים לבדוק את מצבם של העוברונים, ולהחזיר לרחם האם את העוברונים שאינם נושאים את המחלה הגנטית. לפיכך ההלכה היא, שבכל מקום שאפשרות זו עומדת לרשות בני הזוג, חובה עליהם לקיים את המצווה באופן זה, כדי שלא להוליד ילדים שיסבלו ממחלות.


  1. באג"מ אה"ע ח"ד עג, ב, נשאל על 'תסמונת מרפן', שפוגעת בלב, בעורק הראשי, בעיניים ובשלד. הסובלים ממנה עלולים להתעוור, למות משטף דם פנימי, לסבול מעיוותים וכאבים בשדרה ובעצמות, ופעמים רבות הם נצרכים לעבור ניתוחים כדי למנוע בעיות במערכת כלי הדם. כחמישים אחוז מהנולדים לבעלי תסמונת זו סובלים אף הם מהתסמונת. פסק באג"מ, שגם מי שנושא מחלה זו חייב להתחתן ולהוליד בן ובת, שכן גם אם ייוולדו לו ילדים חולים, יקיים בהם את המצווה, שגם על ידם הוא מיישב את העולם. מה עוד שיש סיכוי של כחמישים אחוז שייוולדו לו ילדים בריאים ושלימים. ואפשר להוסיף על דבריו ממה שלמדנו (ברכות י, א; לעיל ה, ב), שגם לאחר שנודע לחזקיהו המלך בוודאות שבנו יהיה רשע, אסור היה לו להיבטל מפריה ורביה, ולא תהיה מחלה גופנית חמורה מרשעות. וניתן להשיב, שהרשע יכול לחזור בתשובה, כפי שעשה מנשה בן חזקיהו, מה שאין כן במחלה גנטית שאין לה מרפא. ולדעת ציץ אליעזר טו, מג, גם נשא מחלה גנטית חייב בפרו ורבו, אלא שלדעתו אם יתברר שהעובר סובל מהמחלה, מותר להפילו עד החודש השביעי להיריון. לדבר יהושע ח"ג אה"ע א, מותר להוליד אבל אין חובה. ובמנחת שלמה ח"ג קג, א, נשאר בצריך עיון, אם חייבים במצב זה במצוות פרו ורבו, וכתב שאם הצער מהחשש שמא יוולדו לו בנים שיסבלו מאוד ממחלתם, גדול כל כך עד שהיה מוכן לוותר על חמישית מנכסיו כדי למנוע זאת, יש אולי מקום לפוטרו, שכן למדנו (רמ"א או"ח תרנו, א), שאין צריך להוציא על מצוות עשה יותר מחומש. ולשיח נחום צו, כאשר יש סיכון שהילד יהיה מסובל בייסורים ולא יאריך ימים, אסור ללדת.
פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ג – מחלות גנטיות

ד – שאלות נוספות

בחור שחלה בסרטן, וכדי לנסות להציל את חייו, יש צורך שיעבור הקרנות וטיפולים שעלולים לפגוע בזרעו לצמיתות. מצווה שיוציא זרע לפני ההקרנות לצורך שמירתו בהקפאה, כדי שלאחר שיתחתן יוכל לעבר על ידו את אשתו. וגם אם הוא נער צעיר, ועדיין אינו חושב על נישואין, כיוון שהגיע לגיל שלוש עשרה נתחייב במצוות. וכדי שיוכל לקיים את חובת מצוות פרו ורבו, מצווה שיוציא זרע כדי שיוכל להוליד על ידו אח"כ ילדים. ואין בזה איסור הוצאת זרע לבטלה, מפני שאין הוצאה זו לבטלה אלא כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. ואף שיתכן שזרעו לא ייפגם בעקבות הטיפולים, וממילא הוצאת הזרע תהיה לחינם, מכל מקום מצווה עליו להוציא את הזרע כדי להבטיח את יכולתו להוליד ולקיים את המצווה. ואם אפשר להוציא את הזרע בדרך של גרמא – מוטב. ואם לא, מותר להוציאו אף בידיים.4

היו האיש או האשה חולים באיידס, ובכל חיבור ביניהם עלול בן הזוג להידבק במחלה, והדרך היחידה למנוע זאת היא על ידי קיום התשמיש עם קונדום שיחצוץ ביניהם. יש אומרים שאסור להם לשמש עם קונדום, הואיל והשימוש באופן זה דרך קבע נחשב כהוצאת זרע לבטלה, ולכן חובה עליהם להתגרש (מנחת שלמה ג, קג, טז). ויש אומרים, שהאיסור לשמש בקונדום הוא במצב רגיל, כדי למנוע היריון. אבל כאשר הניסיון להתחיל היריון עלול לסכן את חיי האיש או האשה, מותר להם לשמש בקונדום, שבאופן זה הם מקיימים לכל הפחות את מצוות עונה (אחיעזר ג, כד, ה; אג"מ אה"ע א, סג; ציץ אליעזר ט, נא, ב), והלכה כמותם.


  1. כמבואר בהערה 2, שמותר להוציא זרע לצורך קיום מצוות פרו ורבו. ואמנם בשו"ת בנין אב ב, ס, אסר מפני שלדעתו רק אדם נשוי חייב במצוות פרו ורבו, כי המצווה היא החיבור. ואם כן לפני כן זו הוצאת זרע לבטלה. לעומת זאת, רבים התירו לנער להוציא זרע לשם כך, וכ"כ רשז"א (נשמת אברהם אה"ע כג, ב, 3); באהלה של תורה (א, סט); הרב ליאור (דבר חברון לג). ועיקר טעמם, מפני שאין איסור השחתת זרע כאשר יש בזה צורך חשוב. וכ"כ הרב דייכובסקי (תחומין יח), והוסיף שמצוות פרו ורבו חלה כבר מגיל שלוש עשרה. ע"כ. וכך ביארתי לעיל (ה, ז), שהדחייה מגיל שלוש עשרה נועדה כדי להתכונן לחתונה בתורה ופרנסה, אבל עצם החיוב מתחיל בגיל שלוש עשרה. ונלענ"ד שחובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח"כ לקיים את המצווה, שכן למדנו בהערה 1 שחובת פרו ורבו היא להוליד בדרכים המקובלות, וכיוון שכיום מקובל להוליד גם באופן זה, ממילא חובה על הנער לתת זרע כדי שיוכל אח"כ לקיים את המצווה.
פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ד – שאלות נוספות

ה – פרו ורבו לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית

אנשים שלוקים בפיגור שכלי או בעיה נפשית, שאינה מאפשרת להם ליטול אחריות על הטיפול בילדים, פטורים מקיום מצוות פרו ורבו. ואפשר ללמוד זאת מכך שמצוות הנישואין נדחתה עד אשר יעצב האיש את תפישת עולמו ותהיה בידו היכולת לפרנס את משפחתו (לעיל ה, ז; ה, ט). ומי שאינו מסוגל ליטול אחריות על הטיפול בילדיו, אפילו ברמה פחותה, אינו חייב במצווה.

וגם כאשר יש בידם אפשרות להתחתן, עליהם למנוע היריון. והדרך הקלה לכך על ידי התקן תוך רחמי.5


  1. במנחת שלמה ח"ג קג, ב, כתב שמי שאינו יכול לגדל את ילדיו פטור מהמצווה, ואינו דומה למי שחציו עבד וחציו בן חורין או ממזר, שהם בריאים בנפשם. ואם איש כזה מבקש עזרה כדי שיוכל להוליד עם אשתו, צריכים לומר לו שהוא אנוס ופטור, הואיל ואינו יכול לטפל בילדים. ונלענ"ד שהואיל וחובת מצוות פרו ורבו אינה מוטלת עליהם, חובה שימנעו היריון, כדי שלא להוליד ילד למשפחה שבה לא יוכל לקבל טיפול ראוי. וכעצה טובה כתבתי שימנעו על ידי התקן תוך רחמי, כי בדרך זו המניעה קבועה בלא שיצטרכו לזכור לעשות לשם כך דבר. ואם יש שם סבא או סבתא שמסוגלים ליטול אחריות מלאה על הטיפול בילד ומבקשים שיולידו – אין חובה למנוע היריון.
פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ה – פרו ורבו לבעלי מוגבלות שכלית או נפשית

ו – ממזר

נחלקו הפוסקים אם אדם שחטא בניאוף והוליד בן ובת ממזרים קיים בהם את מצוות פרו ורבו.6

וכן נחלקו הפוסקים האם יש מצווה לממזר לישא אשה שמותרת לו, ממזרת או גיורת, ולהוליד בן ובת, למרות שאף הם יהיו ממזרים.

יש אומרים, שגם לממזר יש מצווה להוליד ילדים, למרות שילדיו יהיו אף הם ממזרים. וכפי שלמדנו בתלמוד (סוטה כו, א), שדין סוטה חל גם על זוג ממזרים, שאם התעורר ביניהם חשד, מוחקים את השם הקדוש ומשקים את הממזרת מי סוטה כדי לעשות שלום ביניהם, למרות שלאחר שישלימו יולידו ממזרים.

ויש אומרים, שעדיף שהממזר לא יוליד ילדים, כדי שלא להרבות ממזרים בישראל. והראיה לכך, שהציעו חכמים לממזר לישא שפחה כדי לטהר את זרעו, למרות שלא יקיים בהם מצוות פריה ורביה, כי הם אינם מיוחסים אחריו. כלומר, לצורך תקנת הממזר התירו לו לישא שפחה שמוצאה מעם אחר וקנויה ליהודי, כדי שגם הילדים שייוולדו לו יחשבו עבדים כמותה וממילא לא יירשו את הממזרות, ואחר שהם ייוולדו ישחרר אותם, ובכך יהיה דינם כדין עבד משוחרר, שהם ישראלים כשרים שאין בהם פגם ממזרות. הרי שעדיף לממזר שלא לקיים מצוות פרו ורבו כדי שלא להעביר את פגם הממזרות לזרעו.7


  1. הבא על אשת איש והוליד בן ממזר, לדעת רמב"ן, רשב"א וריטב"א עפ"י ירושלמי (יבמות פ"ב ה"ו), למרות חטאו הנורא, יצא בו ידי חובת בן, וכ"כ רמ"א א, ו; לבוש וערוה"ש. אולם לרדב"ז (ח"ז ב), לא יתכן שיקיים מצווה על ידי עבירה, וכתב שהירושלמי הסתפק ולא הכריע, וכן למד מרי"ף, רמב"ם ורא"ש, שלא כתבו שיוצאים בבן ממזר. וכ"כ ברכ"י א, יב. ובמנחת חינוך (א, ח) ופרי יצחק (א, מב), ביארו שדעת הסוברים שמקיימים בו מצווה, מפני שהעבירה נעשתה בעת הביאה, ואז הוא רק הכשר מצווה, ואילו המצווה מתקיימת בלידה, ולכן אין זו מצווה הבאה בעבירה. ובציץ אליעזר ח"ד טז, ד, ביאר, שהעבירה מבטלת את המצווה כאשר ניתן לבטל את המצווה, אבל כאן הילד חי ואינו בטל, ולכן קיימו בו את המצווה.

    בטעם דברי הסוברים שהמוליד ממזר מקיים את המצווה ראוי להזכיר שלמסקנת התלמוד הלכה כרבי יוסי, שלעתיד לבוא יטהרו את הממזרים לבוא בקהל (קידושין עב, ב). יש אומרים שיטהרו רק את הממזרים שאינם ידועים (רמב"ם הל' מלכים יב, ג; ר"ן ותוס' הרא"ש). ויש אומרים שיטהרו כהוראת שעה גם את הידועים (רמב"ן ורשב"א).

  2. הסוברים שגם ממזר חייב במצוות פרו ורבו הם: שאלת יעבץ ב, צז; הרב בן ציון עוזיאל. אמנם נראה שאף הם יסכימו שאם יוליד ילדים על ידי שפחה, ובכך יטהר את זרעו, עדיף. ואף שלא יקיים את חובת פרו ורבו, כי הם אינם מתייחסים אחריו, מ"מ את מצוות 'לשבת יצרה' שהיא כללית וגדולה יותר, יקיים. ויש סוברים, שאף שאם יוליד ממזרים יקיים פרו ורבו, לכתחילה לא יעשה כן, ולכן אם אין לו אפשרות לקחת שפחה ולטהר בכך את זרעו (קידושין סט, א), עדיף שלא יקיים מצוות פרו ורבו (ויוכל להתחתן עם גיורת או ממזרת שאינן יכולות ללדת או שימנעו היריון). וכ"כ נתיבות לשבת אה"ע א, ח; מנחת חינוך א, כב. וכן מוכח מדעת הירושלמי יבמות פ"ח ה"ב, שלדעת ר' יהודה אין משיאים ממזר לממזרת, כדי שלא להרבות ממזרים (פני משה לאה"ע א, א).
פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ו – ממזר

ז – היה נשוי עשר שנים ולא ילדו

היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שמסתבר שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים.

אמנם בזמן שנהגו לישא שתי נשים, היתה לאיש אפשרות נוספת, לשאת אשה שנייה בלא לגרש את אשתו הראשונה, וכדרך שעשתה שרה אמנו. שנאמר (בראשית טז, ג): "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ, מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (יבמות סד, א).

היה להם בן או בת, למרות שעברו עשר שנים מהלידה האחרונה, וכבר אין סיכוי שיקיימו את מצוות פרו ורבו בבן ובת – אין האיש חייב לגרש את אשתו, כי את המצווה הכללית, שעבורה נברא העולם, מקיימים כבר בילד אחד (לעיל ה, ג, 2).8

אם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היה האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו"ע אה"ע קנד, י-יב).

היו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש"י ורמב"ן לבראשית טז, ג; ערוה"ש קנד, כה).

אם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו לא הוטלה עליה כחובה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, ו; לעיל ה, ג).

ראוי להדגיש, חובת האיש לגרש את אשתו לאחר עשר שנים אינה קובעת שהיא עקרה, אלא רק שלשניהם יחד אין כמעט סיכוי להוליד ילדים, אבל יתכן שעם גבר אחר תזכה לילדים. ולכן ההלכה היא, שמותר למי שעוד לא זכה לילדים לשאת אותה לאשה, ואם לאחר עשר שנים לא תלד, יצטרך אף הוא לגרשה. ואז יהיה אסור למי שעוד לא קיים את מצוות פרו ורבו לשאתה לאשה, שהואיל וכבר לא נפקדה משני גברים, מסתבר שהיא עקרה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, טז-יז).

כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך האיש לגרש את אשתו, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאשה תלד, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הבעל לגרשה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שתלד, אינו חייב לגרשה (עיין מהרשד"ם יו"ד צא; משיב דבר ד, ט; איש וביתו טז, טו, סוף הערה א).


  1. לרדב"ז (ח"א קכו, ח"ב תש), כיוון שחובת המצווה בבן ובת, גם אם יש להם בן או בת, כיוון שלא ילדו עשר שנים, חובה עליהם להתגרש. וכך משמע מהריב"ש טו. אולם דעת רוב הראשונים והאחרונים שאינם צריכים להתגרש, שכן אמרו במשנה (יבמות סד, א): "נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה", משמע אם ילדה אפילו אחד, אינם צריכים להתגרש. וכ"כ רמב"ן, רשב"א, רמ"א אה"ע קנד, י; מעיל צדקה לג, פת"ש כו, ערוה"ש כג וכט. וכן עולה מדברי ריטב"א ונמוק"י.
פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ז – היה נשוי עשר שנים ולא ילדו

ח – היתרים שלא להתגרש

חובה זו שהטילו חכמים על מי שלא זכה לילדים במשך עשר שנים לגרש את אשתו עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.

ההיתר הפשוט הוא, כאשר האיש סבור שהעקרות נובעת ממנו, או שלפחות יש ספק סביר שהיא נובעת ממנו, כגון שהוא חולני או שארעה לו תאונה שאולי פגעה ביכולתו ללדת. אמנם במקרים אלו, אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי לזכות בילד, יהיה חייב לגרשה.

כשלא היתה אפשרות להתיר את המשך הנישואין על סמך טענת עקרות האיש, היו שטענו שהואיל והלכה היא שאדם אינו חייב להוציא על מצוות עשה יותר מחמישית משווי נכסיו (רמ"א או"ח תרנו, א), אם התשלום עבור כתובת אשתו הוא יותר מחמישית מנכסיו – אינו חייב לגרשה (עי' בגדי כהונה אה"ע א). אמנם משמע מדברי הפוסקים, שלא סמכו על טענה זו, אלא חייבו את האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה. וזאת משום חשיבותה היתירה של מצוות פרו ורבו, שכדי לקיימה צריך להוציא יותר מחומש (אבנ"ז אה"ע א, א). עוד אפשר לומר, שרק כאשר מדובר במחיר מופקע אין צריך לשלם יותר מחמישית מנכסיו על קיום המצווה, אבל כאשר זה המחיר המקובל של המצווה, חובה לשלמו (עי' באו"ה תרנו 'אפילו'). ומכל מקום אפשר אולי לומר, שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שקשור אל אשתו במיוחד, עד שכאב הגירושין נורא בעיניו, מעל ומעבר למקובל, יותר מהפסד רוב רכושו, אין חובה להתגרש.

וכאשר סכום הכתובה גדול מכפי יכולת התשלום של הבעל, יש סוברים שאינו יכול לגרש את אשתו (רשב"א, פר"ח). ולדעת רבים, הואיל והגירושין נובעים מחמת חיוב ההלכה, כאשר אין לאיש יכולת לשלם את הכתובה, ישלם כפי יכולתו ובית הדין יזקוף עליו את השאר כחוב, ואין מעכבים את הגירושין בשל כך (רדב"ז א, תנח; גט מקושר קיט, יח; ישכיל עבדי ב, קונ"א אה"ע א; יבי"א ח"ז אה"ע ב, י).

בחוץ לארץ, יש שרצו לסמוך על דעת מקצת הראשונים שסוברים, שגם לאחר עשר שנים אין צריך לגרש.9

למעשה, בכל מקרה ומקרה שוקלים את מכלול הטענות, ובדרך כלל על ידי צירוף שתי טענות, מורים היתר שלא לגרש.

עוד טענה יכולה לפטור אותם מגירושין, כאשר האשה תסרב לקיים את הדין ולקבל את גיטה, שאז יוכל האיש לטעון, שהואיל ועל פי תקנת רבנו גרשום אסור לגרש את האשה בלא הסכמתה, הוא פטור מלגרשה. למעשה, אם יתעקש לשאת אשה אחרת, יש אפשרות שיתירו לו באופן מיוחד לשאת אשה נוספת, אבל אם לא יתעקש, יישאר בנישואיו. אמנם היתר זה הוא בדיעבד, כי הוא מבוסס על סירובה של האשה לקיים את ההלכה.10


  1. לרוב הראשונים והאחרונים, גם בחו"ל חובה לגרש אחר עשר שנים, וכ"כ רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, יש"ש, גר"א א, י; לבוש קנד, יא; ערוה"ש כד-כה, ועוד רבים. ולדעת אור זרוע, סמ"ק ורבנו ירוחם, אין דין עשר שנים נוהג בחו"ל כלל, וכמה אחרונים צרפו את דבריהם כסברה נוספת להקל, ומהם: שב יעקב ב, אה"ע א; בגדי כהונה אה"ע א; נודע ביהודה קמא אה"ע א.
  2. אם האיש רוצה לגרש את אשתו והיא אינה מוכנה לקבל את גיטה, יש אומרים שמתירים לו לגרשה בעל כרחה (בית שמואל א, ז). ויש אומרים שמתירים לו לשאת אשה נוספת (ישכיל עבדי ח"ב אה"ע א; יבי"א ח"ז אה"ע ב). ויש אומרים שאין מתירים לו לגרשה או לישא אשה אחרת, כי חוששים שאין כוונתו לשם שמים ולקיום מצוות פרו ורבו (האלף לך שלמה אה"ע ז), ואולי יבוא אח"כ לישא אשה שאינה בת בנים (ר' יצחק אלחנן בעין יצחק ח"ב אה"ע נז). ויש שלא התירו לשאת אשה נוספת, גם כשהיו ארבעה ספקות האם חרם דרבנו גרשום חל במקרה המדובר. וכ"כ ר' חיים פלאג'י (חיים שאל ב, טז), וכן הורה הרב גורן ועוד דיינים (עיין פד"ר ח"ו עמ' 193). למעשה שאלות אלו נידונות בבית הדין, ובמקרים מיוחדים מתירים.
פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ח – היתרים שלא להתגרש

ט – בני נח

בני נח שייכים גם הם למצוות פרו ורבו, וכפי שנאמר לנח ובניו (בראשית ט, ז): "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". אמנם החיוב המפורט שחל על הגברים להתחתן עד גיל עשרים, ולכל המאוחר עד עשרים וארבע, ולהוליד בן ובת (לעיל ה, ז-ט), אינו חל על בני נח (עי' סנהדרין נט, א).

בן נח שהוליד בן ובת ואח"כ התגייר, קיים את מצוות פרו ורבו, שכן גם בעודו גוי היה שייך למצווה (יבמות סב, א). יש אומרים שגם אם ילדיו לא התגיירו קיים את המצווה, ויש אומרים שרק אם גם ילדיו התגיירו קיים את המצווה (לעיל ה, ד).

כיוון שהמצווה לבני נח היא כללית ואינה מוגדרת כחיוב גמור ומפורט, כאשר יש לאדם סיבות טובות להתבטל ממנה, יכול לכתחילה להיפטר מהמצווה. כגון במצב שיש חשש סביר שילדיו יהיו חולים, וכן כאשר יש חשש רציני שלא יצליח לחנך את ילדיו להיות אנשים טובים.11

יש אומרים, שאסור לבני נח להשחית זרע, שכן למדנו שעונש המבול הגיע בעקבות חטא זה של השחתה יחד עם עוד חטאים, שנאמר (בראשית ו, יא-יג): "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ". ואמרו חכמים (סנהדרין קח, ב): "מימי המבול קשים כשכבת זרע", שכן "ברותחין קלקלו וברותחין נידונו. ברותחין קלקלו – בעבירה, וברותחין נידונו", במי מעיינות רותחים שגאו להטביעם (רבי חיים פלאג'י חיים ושלום טז; צפנת פענח ל).

מנגד, יש אומרים שאין לבני נח איסור להשחית זרע, כי איסור הוצאת זרע לבטלה תלוי בחובת מצוות פרו ורבו, ורק לפני המבול היו בני נח חייבים במצוות פרו ורבו, אבל לאחר המבול לא נצטוו על פריה ורביה וממילא גם אינם אסורים בהשחתת זרע (עפ"י תוס' סנהדרין נט, ב, 'והוא'; אג"מ או"ח ד, קטז). אמנם נראה שגם לדעת המקילים אין מעשה זה ראוי, שכן נכון שכל התשוקה הזו תהיה מכוונת להרבות אהבה במסגרת הנישואין.12


  1. לכאורה נחלקו הראשונים אם בני נח מצווים בפריה ורביה: לשאילתות (קסה), ולתוס' (חגיגה ב, ב, 'לא תהא'), מצווים, וכפי שמבואר ביבמות סב, א, לגבי גר שהוליד ילדים בהיותו גוי, שלדעת ר' יוחנן קיים פרו ורבו "משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו". וכ"כ שם רש"י, ראב"ן ומאירי. לעומת זאת, מפשט הגמרא (סנהדרין נט, ב), בני נח פטורים מפרו ורבו, וכ"כ תוספות (יבמות שם 'בני'), שאינם חייבים בפרו ורבו אלא שבניהם נקראים על שמם. וכ"כ ריא"ז ור"א מן ההר (יבמות שם). אמנם אפשר לומר שגם לדעתם, אף שבני נח אינם חייבים בפרו ורבו, מ"מ הם שייכים למצווה הכללית, שהיא גדולה מהמצווה המפורטת של פרו ורבו, וכפי שביארתי לעיל ה, ג. וכ"כ בערוה"ש א, ה. ואפשר לומר שבני נח שווים בזה לדין נשים, שיש להם מצווה גדולה מאוד אבל לא חובה.
  2. באר בשדי חמד (כללים מערכת ז' כלל כ), שלדעת תוס' (סנהדרין נט, ב), אין לבני נח איסור הוצאת זרע לבטלה, מפני שאינם חייבים בפריה ורביה. ולשאילתות שסובר שחייבים, אסורים בהוצאת זרע לבטלה. ולרמב"ן ולרשב"א (לעיל ד, 15) אין קשר בין חובת פרו ורבו לאיסור השחתת זרע, וממילא אפשר לומר שגם בני נח אסורים בזה, ואף לנשים אסור לאונן, כי התשוקה הזו צריכה להיות שמורה להרבות אהבה בין בני הזוג.

    ואפשר לומר שהדין תלוי בשורש האיסור, אם הוא משום 'לא תנאף', כדברי או"ז א, קכד; וסמ"ק רצב, אפשר שאסורים לבני נח, שאף הם מוזהרים על כך. (אמנם גם אפשר לטעון שהאיסור הוא דווקא בניאוף עם אשה זרה). ואם האיסור משום פרו ורבו, כדברי התוס', או משום השחתה, אינם אסורים בכך, אף שאין הדבר ראוי.

פורסם בקטגוריה ו - קשיים ועקרות | סגור לתגובות על ט – בני נח

ב – איסור נישואין לפצוע דכא

אסור למי שנעשה סריס, על ידי שנפגע באחד משלושת החלקים של איברי ההולדה שלו לשאת אשה בת ישראל, שנאמר (דברים כג, ב): "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'". פְצוּעַ דַּכָּא הוא שנפצעו הביצים שלו, וּכְרוּת שָׁפְכָה שנכרת הגיד ששופך זרעו באשה. אבל מותר לו לשאת גיורת ושפחה משוחררת, כי גזרה התורה שהאיסור הוא בִּקְהַל ה', היינו בנשים שנולדו בישראל (משנה יבמות עו, א). מי שהיה נשוי לבת ישראל ועבר סירוס, צריך לגרש את אשתו, מפני שאסור לו להמשיך לקיים את נישואיו (אוצה"פ ה, ב).

האיסור הוא על פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, היינו על מי שנעשה סריס עקב חבלה מכוונת או פציעה שנגרמה על ידי אדם בלא כוונה, כמו בתאונת דרכים. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כגון שנולד כך ממעי אימו, רשאי לבא בקהל. ואף שאינו יכול להוליד ובדרך כלל גם אינו יכול לקיים את החיבור עם אשתו, אם מצא אשה שהסכימה להינשא לו, דינם כדין זוג נשוי לכל דבר.

מצווה זו היא חוק אלוקי, שאיננו יכולים להבין את מלא משמעותו. אולם אפשר ללמוד ממצווה זו על החשיבות הגדולה של מצוות פרו ורבו, שהיא עיקר תכלית הנישואין, וכיוון שהסריס אינו יכול להוליד, נאסר לבא בקהל (מו"נ ג, מט; בכור שור, רבנו בחיי, חזקוני). בנוסף לכך, בדרך כלל הסריס אינו יכול לקיים את מצוות עונה, ויש חשש שמא מתוך מצוקתה של אשתו תבוא לידי זנות, וכדי למנוע זאת, אסרה התורה על בת ישראל להינשא לו (מו"נ ג, מט; ראב"ד איסו"ב טו, ב). עוד טעם למדנו במצווה זו, שעל ידה הורחקו ישראל מאוד מהסירוס. בעבר היו המלכים רגילים לסרס זכרים כדי למנותם לתפקידי שרים, פקידים ושומרים לנשים, מפני שסמכו יותר על נאמנותם. והיו זכרים שסירסו את עצמם, ולעיתים הוריהם עשו זאת להם בעודם ילדים, כדי שיוכלו להתמנות לתפקידים ממלכתיים. גם היום יש שפוגעים ביכולתם ללדת כדי שיוכלו לנאוף כאוות נפשם. מכל זה הרחיקה אותנו התורה באיסור סירוס. אבל מי שנעשה סריס בידי שמיים, כיוון שהדבר אירע לו בלא שום פשע או חשש רשלנות, לא אסרה עליו התורה לבוא בקהל (חינוך תקנט).

פורסם בקטגוריה ז - סריס והשחתה | סגור לתגובות על ב – איסור נישואין לפצוע דכא

ג – המותר והאסור בדין זה

כפי שלמדנו, האיסור הוא שישא הסריס בת ישראל, אבל מותר לו לשאת גיורת ושפחה משוחררת (משנה יבמות עו, א).2

עוד למדנו, שהאיסור אינו חל על מי שנעשה סריס בידי שמיים, כגון שנולד סריס. אלא שנחלקו לגבי מי שנעשה סריס בעקבות מחלה. לדעת הרא"ש, אסור לו לבוא בקהל, מפני שבני האדם שותפים בגרימת המחלות, על ידי מאכלים שאינם בריאים או זיהום הסביבה, ואם כן גם סריסות זו נעשתה על ידי אדם. ולדעת הרמב"ם ורוב הראשונים, גם מי שנעשה סריס עקב מחלה, נחשב כנעשה סריס בידי שמיים ומותר לו לבוא בקהל. וכן נפסק להלכה (יש"ש, משכנות יעקב, ברכ"י, פת"ש ה, ז; מהרש"ם, ערוה"ש ה, יח).

יסוד חשוב למדנו מדין זה, שאף שמצוות עונה היא יסוד הנישואין, ולכן ההלכה היא, שהמקדש אשה על מנת שלא יתחייב במצוות עונה, קידושיו בטלים (שו"ע אה"ע לח, ה; לעיל א, 2). במקרה שמחמת אונס אין אפשרות לקיים את החיבור, כמו במקרה של סריס, ניתן ליצור ברית נישואין שמבוססת על הקשר הנפשי והמחויבות להיטיב זה לזה.3

האיסור הוא שגבר שעבר סירוס ישא בת ישראל. אבל אשה שעברה סירוס, כגון שעברה ניתוח להסרת הרחם, רשאית להינשא לישראלי (חינוך תקנט, אוצה"פ ה, א, א). אמנם למי שלא קיים עדיין מצוות פריה ורביה, אסור לשאתה, הואיל והוא מבטל בכך את מצוותו (לעיל ה, ח).


  1. אסור לכהן לשאת גיורת, אבל כהן שהוא פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה דינו כישראל ומותר לשאת גיורת לאשה (יבמות עו, א; שו"ע אה"ע ה, א). לרוב הפוסקים שאר דיני כהן חלים עליו, ולכן אסור לו לשאת גיורת גרושה, והוא אוכל בקודשים ועולה לדוכן. כ"כ מאירי, בית שמואל ה, א, בית מאיר, מנחת חינוך רסט. אמנם לדעת חלקת מחוקק ה, א, אבד ממנו דין כהן, ומותר לו גם לשאת גיורת גרושה, ואינו עולה לדוכן, ואינו אוכל בקודשים, ורק בתרומה מותר לו לאכול, שאפילו עבדי כהנים אוכלים בתרומה. עיין ערוה"ש ה, ו.
  2. יעויין לעיל ב, 3, שבכלל מצוות עונה גם ליטופים וכל מה שמשמח, ומן הסתם מצווה לסריס לעשות למען אשתו את כל מה שמשמח אותה, ובכלל זה גם לשמח אותה מבחינה גופנית כפי יכולתו. וגם אם נאמר שבלא החיבור גם כל מה שמצטרף אינו בכלל חובת עונה מהתורה – יש בזה חיוב מצד מצוות ואהבת לרעך כמוך.
פורסם בקטגוריה ז - סריס והשחתה | סגור לתגובות על ג – המותר והאסור בדין זה

ד – שאלות מעשיות באיסור נישואין לפצוע דכא

פגיעות שונות יכולות להיות באיברי ההולדה, והכלל הוא, שאם למרות הפגיעה, האיש יכול להוליד, אין דינו כפצוע דכא, ומותר לו לשאת אשה ככל יהודי. והלכה זו מסורה לרופאים נאמנים. בימי הראשונים, רבים מהרופאים סברו שמי שנכרתה לו ביצה אחת אינו יכול להוליד, ועל פי זה הורו רוב הראשונים שדינו כדין פצוע דכא. ורבנו תם ועוד כמה ראשונים סברו, שהוא יכול להוליד (שו"ע אה"ע ה, ז). כיום ברור לרופאים שהוא יכול להוליד, וממילא ברור שאינו נחשב כפצוע דכא.4

אחת הבעיות השכיחות בגברים מבוגרים, היא גדילתה של בלוטת הערמונית, שדרכה עובר צינור הזרע וצינור השתן. תופעה זו יוצרת קושי במעבר השתן. במקרים הקשים יש צורך לכרות את בלוטת הערמונית, כדי לאפשר לשתן לצאת מהגוף. הבעיה שכריתת הערמונית גורמת לזרע שלא יזרום בעת החיבור דרך האיבר, אלא יכנס מהביצים אל תוך שלפוחית השתן, ואחר כך יצא יחד עם השתן. וכך למרות שהזרע עדיין תקין, בפועל האיש אינו מסוגל לעבר את אשתו, כי בעת החיבור אין יוצא ממנו זרע. היו שרצו לטעון, שהואיל ובפועל על ידי פעולה של אדם הוא נעשה סריס, אסור לו לבוא בקהל, ואם היה נשוי, עליו לגרש את אשתו.

אולם למעשה, מוסכם שאין דינו כפצוע דכא. ראשית, מפני שכריתת הערמונית נעשתה בעקבות מחלה, וכבר למדנו בהלכה הקודמת, שלדעת רוב הפוסקים דינו כסריס בידי שמיים, הואיל ופעולת הרופא נעשתה כדי להצילו ממכאוביו ולא כדי לסרסו. שנית, מפני שבפועל צינורות הזרע נותרו תקינים, ורק מסיבה צדדית הזרע אינו יכול לצאת בעת החיבור.

שאלה יותר קשה היא, מה דינו של גבר שסבל מסרטן הערמונית או סוגי סרטן אחרים, שכדי לשפר את סיכויי הצלתו היו צריכים לכרות לו את הביצים, מפני שהן מייצרות הורמונים שמזרזים את הפעילות הסרטנית. למעשה, רבים סוברים, שלמרות שבפועל הרופאים כרתו לו את הביצים, הוא נחשב סריס בידי שמיים, מפני שהכריתה נעשתה בעקבות מחלה (רמב"ם ורוה"פ). בנוסף לכך, אפשר לומר שגם המחמירים (רא"ש), יקלו בזה. מפני שרק כאשר המחלה עצמה פגעה באיברי ההולדה, עד שאחד מהם נימוק, הוא נפסל לדעתם לבוא בקהל, כי הוא נחשב שותף בגרימת המחלה. אבל כאשר המחלה לא פגעה באיברי ההולדה, אלא הרופאים כרתו את הביצים כדי להציל את נפשו ממחלה אחרת, אינו נפסל לבוא בקהל (חלקת יואב אה"ע ג; הרב פרנק).

וכן הדין לגבי מי שהיה חולה בסרטן ועבר הקרנות שהרסו לחלוטין את היכולת שלו לייצר זרע, שאף שאינו יכול להוליד, כיוון שהדבר נעשה בעקבות מחלה, הסירוס נחשב כנעשה בידי שמיים, ומותר לו לבוא בקהל.5

ובכל ספק שמתעורר בדינים הללו ההלכה כדעת המקילים, שכך הוא הכלל בכל הדינים שבתורה, שבשעת הדחק סומכים על דברי המקילים. וכאן הוא שעת דחק ממש, מפני שאם נחמיר, אסור יהיה לו לישא בת ישראל לאשה. ואם היה נשוי, יהיה חייב להתגרש מאשתו. בנוסף לכך, לדעת הרבה פוסקים, דינו של פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה כדין ממזר, שמהתורה, רק כאשר יש וודאות שהוא אכן ממזר או פְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה – אסור לו לבוא בקהל. אבל כל שיש ספק בדבר, לא חל עליו שום איסור. ולכן בכל מקום שיש ספק, הלכה כדעת המקילים.6


  1. דין פצוע דכא וכרות שפכה הוא רק במקרה של סריסות. וכן למדנו ביבמות עה, ב, שהובאה דעת הסוברים שמי שניקבה ביצתו דינו כפצוע דכא, ושאלו עליה, והרי מצינו איש שנקבה ביצתו והוליד. והשיבו המחמירים, שבאמת לא הוליד, אלא אשתו זנתה וכך הולידה. ‏הרי שהיה ברור לכל שפצוע דכא הוא סריס שאינו יכול להוליד. וכ"כ רמב"ם, מאירי, ראבי"ה, יש"ש יבמות ח, ט; אג"מ אה"ע ב, ‏ג.‏ עוד נחלקו הראשונים בדין מי שניטלה ממנו ביצה אחת ע"י אדם. לר"ת יבמות עה, א, 'שאין', מאחר שראוי להוליד, אינו נחשב פצוע דכא וכשר לבוא בקהל. ואמנם ראשונים רבים חלקו על ר"ת, ופסלו מי שניטלה ממנו ביצה אחת,  וכ"כ שו"ע ורמ"א ה, ז. אולם האחרונים סברו כר"ת, וכ"כ יש"ש, חת"ס ‏אה"ע יז; דברי חיים א, יא. וכ"כ פת"ש ז, ע"פ ר"ח מוולאזין. וכך מוסכם היום על הרופאים, שאף מי שניטלה ממנו ביצה אחת ראוי להוליד. ונראה שאף הראשונים שחלקו על ר"ת עשו זאת בהתאם לידע הרפואי שהיה בזמנם. ואולי בעבר, בעקבות זיהומים, מי שנפצע בביצה אחת בדרך כלל לא ‏היה יכול להוליד. ‏
  2. נחלקו הפוסקים לגבי אדם שבלא צורך רפואי עבר הקרנות שביטלו את יכולתו להוליד. יש מחמירים, הואיל ונעשה סריס על ידי פעולת אדם (חלקת יעקב). ויש אומרים, שלמרות שפעולת הסירוס שעבר היתה אסורה מהתורה, כיוון שבפועל שלושת איברי ההולדה שלמים, אין דינו כפְצוּעַ דַּכָּא או כְרוּת שָׁפְכָה (הרב אונטרמן). וכשם שמוסכם שהשותה סם שגרם לסירוסו, רשאי לבוא בקהל (ברכ"י ה, ז; ערוה"ש כד).
  3. אמנם לגבי ממזר, למרות שמדין התורה ספקו מותר, משום חומרת איסורו לדורות, החמירו חכמים ואסרו גם ספק, ורק בספק ספיקא התירו. אולם בפְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה, לא החמירו. כ"כ שו"ת רע"א ג, סג; אבני נזר אה"ע יז; באר יצחק אה"ע ד; בית יצחק אה"ע א, לו; ערוה"ש ה, כ, ועוד פוסקים וליקטם ביבי"א ח"ז אה"ע ח, י.

    בדור האחרון התעוררה שאלה חדשה, מה דין מי שאיברי ההולדה שלו נפגעו, ובעבר לא היה יכול להוליד, אבל כיום הרופאים מסוגלים להוציא מהביצים שלו זרע ולעבר את אשתו. גם בחבל נחלתו ד, כג, הסתפק בזה. ולכאורה, כיוון שיש בזה ספק, הלכה כדעת המקילים. בעתיד יתכן שתתעורר שאלה נוספת, מה יהיה הדין כאשר ניתן יהיה לקחת תא מגופו של האיש ולעשות ממנו תא זרע שיתחבר לביצית. ואולי אין בזה אפילו ספק, שכל שחסר לו אחד משלושת איברי הולדה וגם אין לו זרע, הוא נחשב סריס.

פורסם בקטגוריה ז - סריס והשחתה | סגור לתגובות על ד – שאלות מעשיות באיסור נישואין לפצוע דכא