ארכיון הקטגוריה: תפילה

ו – שלא להביא לבית הכנסת ילדים העלולים להפריע

אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים. ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית המדרש, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא בשעת לימוד התורה ולא בשעת התפילה. וגם בזמן הלימוד יש להקפיד שלא יפריעו (עיין ירושלמי יבמות פ"א ה"ו; או"ז ח"ב שבת סי' מח).

לחשיבות העניין אזכיר את דברי השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'דרך-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלוקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו, וגם כי יזקין – ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחנו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה עו, והביאו מ"ב צח, ג).

מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, יקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם (ועיין בהמשך יז, טו).

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

ז – מניעת דברים הטורדים בתפילה

לא יאחז המתפלל בידיו דבר שירא שמא יפול, כגון תפילין או ספר או קערה מלאה או סכין או מעות או דבר מאכל, שמא יהיה טרוד מכך וכוונתו תתבטל (שו"ע צו, א; מ"ב א). ולכתחילה בשעת תפילת עמידה לא יאחז בידו שום דבר, שאין זה דרך כבוד לעמוד בתפילה כשבידו דבר מיותר (עי' מ"ב צו, א, ה, עפ"י תר"י, ט"ז). אבל מותר בסוכות לאחוז בלולב, מפני שבסוכות יש מצווה לאוחזו, וממילא אין כוונתו נטרדת מפניו. וכמובן שמותר לאחוז בסידור, מפני שהוא לצורך התפילה (שו"ע צו, א-ב).

לפני התפילה צריך לכבות את הטלפון הנייד. בבית הכנסת ובמקום שיש סידורים, אין להשתמש במכשיר הנייד כסידור, כדי שלא יסיח את דעתו, וכדי שלא יראה כמי שמסתכל בהודעות בזמן התפילה. מי שאין לו סידור והוא נצרך להתפלל מתוך המכשיר, יבטל תחילה את האפשרות לקבל שיחות והודעות.

מי שיתכן ויצטרכו להזעיקו לצורך דחוף מאוד, ישאיר את המכשיר זמין, אבל יעביר אותו למצב של רטט, כדי שהצלצול שלו לא יפריע לתפילה.

לכתחילה אין לעמוד בתפילת עמידה כשתרמיל על גבו, שאין דרך כבוד לעמוד כך בפני אנשים נכבדים, וקל וחומר בתפילה. ואם הוא נמצא בדרכו והתרמיל על כתפיו, ונוח לו להשאירו עליו, אם הוא קטן, פחות מנפח של ארבעה קבין שהם כחמישה ליטר (4.8 ליטר), יכול להתפלל כשהוא על כתפיו. ואם הוא גדול מזה, לא יתפלל כשהוא על כתפיו, מפני שמשא כזה עלול לפגוע בכוונתו (שו"ע צז, ד).

ואם יש בידיו תפילין או כסף, שחושש להניחם מידיו שמא יגנבום, ואין לו שם חבר שיכול לשומרם, ואין לו כיסים שיכול לשומרם בהם, בדיעבד עדיף שיאחזם בידו בתפילה, מפני שבאופן זה יהיה פחות טרוד (מ"ב צו, ו; כה"ח ז). וכן הדין לגבי מי שנושא על גבו תרמיל גדול וחושש שמא יגנבוהו, שבלית ברירה יתפלל כשתרמילו על גבו.

לכתחילה אין להיכנס לבית הכנסת עם נשק ואין להתפלל עם נשק, שאין ראוי להתפלל על החיים והשלום כשכלי הריגה עליו (שו"ע או"ח קנא, ו). אבל כשיש בכך צורך בטחוני, או שאין לו מקום להניחו בלא חשש שיגנבוהו, מותר להיכנס לבית כנסת ולהתפלל עם נשק. וכשאפשר, עדיף להצניעו (עי' בציץ אליעזר י, יח).

הסובל מנזלת – יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ואם יש לו ליחה בגרונו שמפריעה לו, יוציאנה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו"ע צב, ג). ואם נאלץ לקנח עצמו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ואם צריך לפהק – יניח ידו על פיו. שאדם העומד בתפילה צריך להיזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (עי' שו"ע צז, א-ב).

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

ח – דין הנצרך לנקביו לעניין תפילה

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את כוונתו (רמב"ם), ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו (הגה"מ). ואף כשהוא מסופק בדבר, אמרו חכמים שלכתחילה יבדוק את עצמו לפני התפילה אם הוא צריך לנקביו (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלֹוהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.

שתי דרגות של צורך ישנן: א) נצרך מאוד עד שאינו יכול להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) נצרך ממש אבל יכול להתאפק יותר משבעים ושתים דקות.

אם התחיל להתפלל בשעה שהיה צריך להתפנות לגדולים (צואה), ולא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות – תפילתו תועבה, ולא יצא בה ידי חובתו, וצריך לחזור ולהתפלל אחר שיתפנה. ואם התפלל כשלא יכל להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שעשה שלא כדין, מכל מקום נחלקו האחרונים אם תפילתו תועבה. וכיוון שאין בידינו להכריע במחלוקת זו, אין חובה לשוב ולהתפלל, וטוב לחזור להתפלל תפילת נדבה (עי' באו"ה צב, א, 'וצריך לחזור').[7]

אבל אם יכל להתאפק שבעים ושתים דקות והתפלל, כיוון שלא היה צריך כל כך לנקביו, תפילתו תפילה. ומכל מקום לכתחילה, גם מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לא יתפלל. ואף אם יפסיד בגלל זה תפילה בציבור, יתפנה ואח"כ יתפלל ביחיד. אבל אם עד שיתפנה יעבור זמן התפילה, יתפלל מיד כדי שלא יפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב צב, ה).

אומדן היכולת להתאפק תלויה באדם. ואם חשב לפני התפילה שהוא יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, ולאחר התפילה נוכח שטעה, ובאמת לא יכל להתאפק, כיוון שבשעה שהתחיל להתפלל חשב שהוא יכול להתאפק, תפילתו תפילה (באו"ה צב, א, 'שיעור פרסה').

אם יש לו ספק אם הוא צריך להתפנות, או שיש לו צורך קל, כפי שלמדנו, מלכתחילה יבדוק את עצמו ויתפנה לפני התפילה, אבל לא יפסיד לשם כך תפילה בציבור.[8]


[7]. למ"א אין צריך לחזור להתפלל, ולא"ר צריך לחזור. ורבים מהאחרונים הקילו כמ"א, וכ"כ בשועה"ר צב, א, וערוה"ש צב, א, ולכך נוטה כה"ח צב, ד. אולם בבאו"ה כתב שאין בידינו להכריע במחלוקת זו. והמסקנה העולה מזה, שטוב שיתפלל בנדבה. בטעם המחלוקת, יש מפרשים שהוא תלוי בשורש האיסור, לרמב"ם תפילה ד, א, הוא משום טרדה, וא"כ אין הבדל בין גדולים לקטנים ותפילתו תועבה. ולרבנו שמחה שהובא בהגה"מ, הוא משום שגופו משוקץ, וא"כ הנצרך למי רגליים אין תפילתו תועבה, שאין בהם כל כך זוהמא. וכן מצינו שאיסור הרחקה ממי רגליים מדרבנן, ומצואה מדאורייתא. וכ"כ באור לציון ח"ב פ"ז טו. ותלה במחלוקתם גם את המחלוקת האם הנצרך לנקביו אסור בלימוד תורה וק"ש, שאם הוא מפני טרדה – רק בתפילה אסור, ואם משום שגופו משוקץ – אסור בכל הדברים שבקדושה. ע"כ. (אמנם אפשר לומר שגם לטעם שגופו משוקץ, אם אמר דברים שבקדושה כשלא יכל להתאפק 72 דקות, יצא בדיעבד, מפני שאינו כעומד לפני המלך, כמבואר בהמשך). למעשה חוששים לשני הטעמים.

[8]. נחלקו הראשונים בנצרך לנקביו ויכול להתאפק 72 דקות, לתר"י, רמב"ם ורא"ש, לא יתפלל, וכן נפסק בשו"ע צב, א. אבל רי"ף, רש"י, או"ז ואגודה סוברים, שיכול להתפלל לכתחילה. וכתב החיד"א בקש"ג ז, לג, שאם כדי להתפנות יפסיד תפילה בציבור, יסמוך על המתירים להתפלל לכתחילה כשיכול להתאפק 72 דקות. ואמנם האחרונים לא קיבלו את דבריו, כמבואר במ"ב צב, ה, וכה"ח ו. ויש שכתבו שנפלה טעות דפוס בדברי החיד"א, עיין ביחו"ד ד, יט, בהערה. אבל כשהצורך קל, נלענ"ד שאפשר לסמוך על סברתו. במיוחד שיש אנשים שתמיד חשים מעט צורך. קל וחומר כאשר כדי להתפנות הוא צריך ללחוץ את עצמו כדי להוציא את הפסולת, מפני שיש אומרים שבמצב כזה אין שום איסור להתפלל (בהערות הרב אליהו לקצשו"ע יב, ג, בשם י"א בבן איש חי ויצא ג). ולכתחילה צריך אדם לבדוק את עצמו על ידי שילך להתפנות, כמבואר בברכות טו, א, ושו"ע ב, ו.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

ט – דין הנצרך לנקביו לשאר עניינים שבקדושה

כשם שהנצרך לנקביו ואינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לו להתפלל, כך גם אסור לו לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשגופו משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין התפילה לשאר דברים שבקדושה. משום שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, ואם התפלל שלא כראוי, נמצא מבזה כבוד שמים, ותפילתו תועבה. ולכן המתפלל בשעה שלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות – תפילתו פסולה. מה שאין כן בשאר דברים שבקדושה, שאינו נחשב כעומד לפני המלך, ולכן בדיעבד, אם ברך ברכות וקרא קריאת שמע כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות, יצא ידי חובתו (מ"ב צב, ו; באו"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).[9]

מי שיכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים רשאי לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שיתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). ומכל מקום אם עליו להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינו צריך להתפנות.

המתחיל ללמוד כשלא היה צריך לנקביו, ותוך כדי לימודו נצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה ילך להתפנות. ואם הוא באמצע סוגיה, יכול להמשיך עד שיסיים את הסוגיה (באו"ה צב, ב 'קורא'), ויש אומרים שילך להתפנות (בא"ח ויצא א). ואם הוא מלמד תורה לרבים, יסיים את שיעורו ויתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז).


[9]. מערוה"ש צב, א, משמע שגם אם יעבור זמן ק"ש, לכתחילה לא יקראנה. ודבריו צ"ע, שלכאורה מוטב שיקרא ק"ש (שאין בה חשש ברכה לבטלה) כדי שלא יפסידנה.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | תגובה אחת

י – מי שבאמצע תפילתו הוצרך להתפנות

מי שהתחיל להתפלל בלא שנצרך לנקביו, ובאמצע תפילתו החל להתעורר אצלו צורך גדול להתפנות לנקביו, הדין תלוי עד כמה הוא צריך להתפנות ובאיזה שלב בתפילה הוא נמצא. שלוש מדרגות של צורך ישנן בדין זה:

א) אם הוא יכול להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, מותר לו להמשיך עד סוף תפילתו.

ב) אם ברור לו שלא יוכל להתאפק שבעים ושתים דקות, אבל אינו צריך לעצור עצמו כדי למנוע את יציאת צרכיו – רשאי לסיים את החלק שבו הוא נמצא ואסור לו להמשיך לחלק הבא. לפיכך, התעורר לו הצורך באמצע פסוקי דזמרה, יתפנה לאחר ברכת 'ישתבח'. התעורר לו הצורך בברכות קריאת שמע, יתפנה בסיום הברכה או הפרק שבו הוא נמצא (מ"ב צב, ט; באו"ה 'יעמיד').[10]

ג) המדרגה החמורה יותר, שהוא ממש צריך לעצור בעצמו כדי למנוע את צרכיו מלצאת, שבשלב זה הוא עובר על 'בל תשקצו' (רמ"א צב, ב, עפ"י שועה"ר ג, יא). אם הוא בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, כיוון שההפסקה בהם אינה חמורה כל כך – ילך מיד להתפנות. אבל אם הוא באמצע תפילת עמידה, כיוון שההפסקה שם חמורה, וכשהתחיל בתפילת עמידה לא הרגיש שהוא נצרך לנקביו – יסיים את תפילתו. ורק אם הוא במצב כזה שאינו מסוגל כלל להתאפק, ילך להתפנות.[11]


[10]. אמנם בשועה"ר צב, ב, מבואר שכיוון שהתחיל את התפילה בהיתר יכול להמשיך עד הסוף. וכך נראה מערוה"ש צב, ו-ז. אולם במ"ב צב, ט, ובבאו"ה 'יעמיד' באר שמותר לו להמשיך רק עד סוף אותו החלק שבו הוא נמצא, פסוד"ז, ברכות ק"ש, תפילת עמידה וכדומה, אבל אינו רשאי להמשיך לשלב הבא. ואם המשיך להתפלל כשלא יכל להתאפק שבעים ושתים דקות תפילתו תועבה. וכדי לצאת מהספק יש לנהוג כמ"ב. וק"ו כאשר הוא עובר על 'בל תשקצו', שאז לרמ"א גם באמצע פסוד"ז או ברכות ק"ש צריך להפסיק מיד. ונלענ"ד שאם בברכות ק"ש התעורר לו צורך אבל מסתבר שיוכל להתאפק שבעים ושתים דקות, ימשיך להתפלל עמידה, וכך כתבתי למעלה במדרגה א'. והטעם, שלכו"ע אם התפלל באופן זה יצא, ולרי"ף ורש"י אף לכתחילה אפשר להתפלל כך, והחיד"א כתב שאפשר לסמוך עליהם לצורך תפילה בציבור, ובנוסף לכך לדעת שועה"ר, אם התחיל את התפילה בהיתר, יכול לסיים את כולה.

חזן שהתעורר לו צורך לפני חזרת הש"ץ ואינו יכול להתאפק 72 דקות, הסתפק בבאו"ה צב, א, 'היה', בדינו. ואמנם לגבי בעל קורא, היקל שיקרא, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן. אבל בתפילה שתפילתו תועבה הסתפק. לפיכך, גם אם יתבייש מעט עדיף שילך להתפנות ואחר יחליפנו, ואם הדבר כרוך בעלבון גדול מאוד, ימשיך להתפלל.

[11]. עיין במ"ב צב, יא, שלרמ"א כשעובר על 'בל תשקצו' יפסיק אפילו באמצע התפילה, ולמ"א רשאי שלא להפסיק כדי שלא יתבזה בציבור, ולח"א אסור להפסיק משום שהוא באמצע תפילת עמידה. וכך דעת רוה"פ, וכ"כ בכה"ח ח. ואם הוא במצב שאינו יכול להתאפק, לגדולים מוסכם שילך להתפנות, אבל לקטנים דעת שועה"ר שלא יפסיק ואפילו מים ישתתו על ברכיו. ובכה"ח ח כתב שאם הם מי רגליים מרובים והוא בציבור, יכול להפסיק כדי שלא יתבייש. ולח"א ומ"ב צב, יא, כשאינו יכול להתאפק יכול להתפנות גם לקטנים. וכך כתבתי.

ואם נאלץ להפסיק לגדולים באמצע תפילת עמידה מסתבר שהתחיל את התפילה באיסור, ומלכתחילה היה ברור שלא יוכל להתאפק יותר מ-72 דקות, וממילא לא יצא ידי חובה במה שהתפלל וצריך אח"כ לחזור לראש. אמנם אם באמת חשב שיוכל להתאפק 72 דקות, ולפתע נתקף בצורך גדול עד שהיה חייב מיד להתפנות, אזי הדין כמבואר בשו"ע קד, ה, ורמ"א סה, א, שאם ההפסקה נמשכה כשיעור שיכל להתפלל את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, צריך להתחיל מחדש את תפילת עמידה. ואם ההפסקה נמשכה פחות זמן, ימשיך מתחילת הברכה שהפסיק בה. ונראה שמי שמסתפק אם יכל לשער מראש שלא יוכל להתאפק 72 דקות, ולבסוף לא יכל להתאפק לגדולים, שהוא צריך לחזור לראש, מפני שמסתבר שהתחיל באיסור, ועוד יתכן שהוא נחשב כגברא דחוי, עפ"י הסברה המובאת בבאו"ה צב, ב, 'יותר'.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

יא – שיכור ושתוי

המתפלל צריך שיהיה בצלילות דעת. ושלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם באקסטזה, בעזרת סמים ואלכוהול; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. וזהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשתוי ושיכור להתפלל.

שתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל עדיין הוא מסוגל לדבר לפני המלך בלא לפגוע בכבודו. שיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני המלך.

בדיעבד, שתוי שהתפלל, כיוון שהיה יכול לדבר לפני המלך – יצא ידי תפילתו. וכן אם התחיל להתפלל ונזכר שהוא שתוי, יסיים את תפילתו (א"ר, כה"ח צט, ב). אבל שיכור שהתחיל להתפלל בטעות – חייב להפסיק מיד, מפני שתפילתו תועבה. ואפילו אם סיים את כולה – לא יצא בה ידי חובתו. ואם התפכח לפני סוף זמן התפילה, עליו לחזור ולהתפלל כדין (שו"ע צט, א).

אמרו חכמים שהשותה רביעית יין נחשב שתוי, ואם ילך מיל (קרוב לק"מ) יפיג את יינו (עירובין סד, ב). אבל איננו יודעים כיצד להשוות את היין שבזמנם ליינות שלנו. ולכן הכלל הוא, שכל זמן שהוא מרגיש מבולבל מהיין, נחשב שתוי, וכשירגיש שהוא צלול בדעתו – מותר לו להתפלל (שו"ע צט, ג; מ"ב ב).

לדעת הרמ"א, כיוון שבמשך הדורות נתמעטה הכוונה בתפילה, אין לדקדק בזה כל כך, וגם מי שנעשה מעט שתוי רשאי להתפלל, ובמיוחד כאשר הוא מתפלל בעזרת סידור, שאין לחשוש שמא יתבלבל בתפילתו. ונוהגים לסמוך על דעתו כשזמן התפילה עומד לעבור (מ"ב צט, ג, ויז; ועי' כה"ח כב). ויש מוסיפים, שלפי זה, גם כדי שלא להפסיד תפילה במניין, מותר לשתוי מעט להתפלל (עיין אש"י כב, יח). בפורים שיש מצווה לשתות, נוהגים להקל לשתוי להתפלל כדי שלא להפסיד המניין (עי' פניני הלכה זמנים טז, יד).

לגבי קריאת שמע וברכותיה, נחלקו הפוסקים. לפיכך, לכתחילה מי שהוא שתוי או שיכור לא יאמרם, אלא ימתין עד שיפוג יינו. ואם זמן קריאת שמע עומד לעבור: השתוי יקרא את שמע עם ברכותיה, והשיכור יקרא את שמע בלא ברכותיה (רמ"א צט, א; מ"ב ח).

ושאר ברכות, כברכות הנהנין ואשר יצר, שתוי יכול לברך לכתחילה, ושיכור לכתחילה לא יברך. אבל ברכות שאם השיכור לא יברך יפסיד – יברך. כגון אם נשתכר בסעודתו, יברך ברכת המזון. וכן אם התפנה, יברך 'אשר יצר' (רמ"א צט, א; מ"ב יא).

מי שהגיע לשכרותו של לוט, שאינו יודע מה קורה עימו, נחשב כשוטה, ופטור מכל המצוות. וגם אם בירך, אין ברכותיו נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

א – שינויי הנוסחים

בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות נוצרו הבדלים בין נוסחאות התפילה של העדות השונות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. ואף בעיקר סדר הקורבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקורבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להיפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

ראוי שכל יהודי ימשיך במנהג אבותיו. ואפילו אם היה ידוע שנוסח מסוים מדויק יותר, ההוראה היא שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו, כי המשכת המסורת חשובה יותר מהדקדוק הפרטני במילה זו או אחרת (ירושלמי עירובין פ"ג ה"ט).

באר האר"י הקדוש, לגבי שינויי הנוסחים שבין ספרדים ואשכנזים, שקבלה בידינו, שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד, מ"א סח, א, מ"ב סח, ד).

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו ב'צ' ו'ק', והן לגבי הניקוד, כמו בקמץ וחולם. ועל בני כל עדה להמשיך במנהגם. ומכל מקום אם שינו יצאו ידי חובתם, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה (אג"מ או"ח ג, ה, ואפילו בנוסח חליצה שלכל הדעות צריך לבטא את כל אותיותיו, יוצאים בכל מבטאי העדות).

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ב – אין להחשיב נוסח אחד כעדיף מחבירו

כתב החיד"א בשם האר"י, שתפילת נוסח הספרדים עולה בכל שנים עשר השערים, ולכן לדעתו מותר לבני אשכנז לעבור לנוסח ספרדי (עי' יבי"א ו, י; יחו"ד ג, ו). אלא שלעומתו החסידים טוענים שנוסחם (ספרד) משובח יותר, שכן גדולי החסידות בחנו ובדקו נוסחים רבים על פי ההלכה ועל פי כוונות הקבלה, ובחרו את הטוב שבהם. ומתפללי נוסח אשכנז סוברים שמנהגם מדויק יותר, שקבלתם איש מפי איש עד שמעון הפקולי. ועוד שיסודו של מנהג ספרד באמוראי וגאוני בבל, ואילו יסוד מנהג אשכנז באמוראי וגאוני ארץ ישראל, שהיו בקיאים יותר באגדה וחכמת הסוד ונוסחי התפילה. אגב, זו הסיבה שבכמה דברים יש דמיון בין נוסח אשכנז לנוסח תימן המקורי (בלאדי), ששניהם הושפעו מגאוני ארץ ישראל. כמובן שגם בעלי נוסח תימן טוענים שנוסחם המדויק ביותר, שכן יהודי תימן במשך כל שנות גלותם לא נדדו ממקומם, וכנגד רדיפות הערבים הגבירו את עקשנותם ושימרו את מנהגיהם בקפדנות יתירה. ואכן ספרי התורה התימנים נמצאו קרובים ביותר בדיוקם לנוסח כתר ארם צובא המדויק.

כללו של דבר, לכל מנהג יתרון משלו, ואין בכוחנו להכריע איזה מנהג משובח יותר. וכן כתב בשו"ת 'חתם-סופר' (א, טו), שכל הנוסחים שווים, וזה שהאר"י חיבר את כוונותיו על נוסח ספרד הוא מפני שהיה רגיל להתפלל בו, אבל באמת אילו היה נמצא באשכנז איש כהאר"י, היה מחבר את סדר כל הכוונות לנוסח אשכנז.

ואף אם היינו יודעים שמנהג מסוים יותר מדויק, עדיין היה ראוי שבני כל מנהג ימשיכו במנהגם, מפני שגם במנהג הפחות מדויק יש נקודות טובות שאינם במנהג האחר. ורק אחר שתוקם הסנהדרין, יהיה מקום לתקן נוסח אחיד, הכולל את הנקודות הטובות שבכל המנהגים. ועדיין יהיה מקום לדגשים שונים בתוספת תפילות ובמנגינות שונות, כנגד י"ב השערים, כל קהילה לפי עניינה.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ג – דין מהגרים וקהילות שנדדו ממקומם

בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש, והיה עליו לנהוג כמותם בענייני הלכה ותפילה. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שהיגרה מאשכנז לספרד. וכן משפחות שהיגרו מספרד לאשכנז, קיבלו עליהם מנהגי אשכנז. ואף אם במשך הזמן היגרו אנשים רבים מקהילה אחת לאחרת, עד שבמשך הזמן נהפכו לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד).

וכן דין אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, שהיא נחשבת כמי שהיגרה לקהילתו, ועליה לנהוג כמותו, בין להקל בין להחמיר. ואינה צריכה לעשות התרת נדרים לשם כך (אג"מ או"ח א, קנח).[1]

ילדים של בני זוג מעדות שונות נוהגים כמנהג משפחת האב. שכן קביעת הזהות הלאומית על פי האם, שאם היא יהודיה גם ילדיה יהודים, אולם בתוך ישראל הולכים אחר האב, שאם האב כהן גם ילדיו כהנים. אמנם כאשר הבן נמצא במקום שבו מתפללים בנוסח משפחת אמו, משום כבוד משפחת אמו, נכון שיתפלל בנוסח משפחת אמו.

כאשר קהילה שלמה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שבחסדי ה' זכינו לקיבוץ גלויות, ומכל עדה עלו רבים וביניהם תלמידי חכמים, וכל עדה ועדה הקימה לעצמה בתי כנסת משלה – אין עדה אחת מתבטלת כלפי חברתה, ועל כל עדה לשמור את מנהגיה.


[1]. אמנם אם אין הדבר מפריע לבעלה, יכולה להמשיך להתפלל כמנהגה הישן (הליכות שלמה א, הערה ז). אבל טוב שתעבור לנוסח בעלה עד שילדיה יגיעו לגיל חינוך, כדי שלא יתבלבלו בנוסחם מכך שהוריהם מתפללים בנוסחים שונים (תפילה כהלכתה ד, הערה ד).

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ד – באיזה מקרים מותר לשנות את הנוסח

כפי שלמדנו צריך אדם לשמור על מנהג אבותיו, וסמכו זאת על הפסוק "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). אלא שמנהג זה אינו חשוב מדינים אחרים, ולכן פעמים שהוא נדחה. למשל, אדם שיודע בוודאות כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה. אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, ורק לאחר שנים הוא מבין עד כמה הקשר שלו לנוסח אבותיו עמוק ומשמעותי.[2]

אשכנזי שרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י, ולשם כך הוא רוצה להתפלל בנוסח ספרד, שעליו חוברו כוונות האר"י, רשאי לעשות כן. והיו מגדולי אשכנז שמפני זה שינו מנהגם לנוסח ספרד, וביניהם רבותיו של בעל ה'חתם-סופר' – רבי נתן אדלר ורבי פנחס בעל ה'הפלאה', אבל משפחותיהם ותלמידיהם המשיכו להתפלל בנוסח אשכנז, מפני שרק הרוצה להתפלל לפי כוונות האר"י רשאי לשנות, אבל מי שאינו מכוון – ראוי שלא ישנה. אמנם מנהיגי תנועת החסידות עודדו את כל חסידיהם לשנות מנוסח אשכנז לנוסח ספרד-חסידי, למרות שרובם לא ידעו את כוונות האר"י. ואכן גדולי הרבנים חלקו עליהם בתוקף, שהיאך שינו. אבל הם שהיו גדולי עולם החליטו לשנות את המנהג, ומן הסתם היו להם טעמים נכבדים לכך. וכיום כבר אין מערערים עליהם (עי' שערים המצוינים בהלכה יח, ד; אג"מ או"ח ב, כד).

מי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה; ובשני מתפללים בנוסח אחר, אבל יש בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. וכן לגבי בחירת ישיבה, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא יש לבחור את הישיבה שבה יוכל להתעלות יותר בתורה ובמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, כגון שהם מבוגרים או צעירים ממנו או שהם מעטים מדי. ובשני מתפללים בנוסח שונה אבל ישנה שם קהילה מגובשת שמתאימה לו. אם הוא סבור שעל ידי השתתפותו בתפילותיהם, הקשר שלו לקהילה הדתית יתהדק, ועל ידי כך רמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר, מוטב שיתפלל עמהם אע"פ שאינם מתפללים בנוסח אבותיו (עיין להלן הלכה ה' באיזה נוסח יתפלל שם).

בכל מצבי הספק, כאשר הנוסח השונה שבו הוא רוצה להתפלל הוא נוסח משפחת אמו, יותר בקלות ניתן להחליט להתפלל בו. ואמנם ככלל הולכים אחר נוסח האב, אולם כשיש עדיפות מצד הכוונה או חיי התורה, יוכל לבחור להתפלל כנוסח האם, שאף הוא נחשב מבחינה מסוימת כנוסח שלו.


[2]. לדעת רשד"ם לה, אין אזהרת "אל תטוש תורת אמך" חלה על מנהגים, אלא רק על דינים. ולכן אין חשש לשנות את נוסח התפילה. אמנם בהגמ"י כתב עפ"י הירושלמי שאין לשנות מנוסח אבות, והביאו המ"א סח, א, להלכה. וכן דעת רוה"פ. למעשה, ככל שמדובר בדבר הנוגע יותר לדין כך יש יותר לשמור על המנהג, וכשאינו נוגע לדין, כנוסחי הפיוטים וק"ו המנגינות, אפשר יותר לשנות. כתב בשו"ת מהר"ם שיק חו"מ כד, שאף שאין לשנות ממנהג אבותיו, אדם שחושק לעבור מנוסח אשכנז לספרד מותר לו לשנות. וציטט מחובות הלבבות, שלכל מצווה שאדם מוצא בנפשו חשק לעשותה, בוודאי שיש לו שייכות לאותה מצווה ביותר. וק"ו שאם יודע שיכוון יותר, שמותר לו לעבור. ולעניין חשיבות הקהילה שאכתוב בהמשך הדברים פשוטים, ועיין באג"מ או"ח ד, לג.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ה – המתפלל במניין בעל נוסח אחר

הרגיל בנוסח אחד ובא להתפלל במניין שבנוסח אחר, יש אומרים שעליו להתפלל כפי נוסח המניין שבו הוא מתפלל, שהיחידים נגררים אחר הרוב. ואם ינהג כמנהגיו בפניהם – יעבור באיסור 'לא תתגודדו'. כי האיסור הוא שלא יהיו בבית דין אחד, מקצת שהולכים בשיטת בית שמאי ומקצת בשיטת בית הלל, כדי שלא תיעשה התורה כשתי תורות (יבמות יד, א, לרי"ף ולרא"ש). ואם כן גם בבית כנסת אחד אין להתפלל בשני נוסחים. ועוד שאמרו חכמים (פסחים נ, ב), שלא ישנה אדם ממנהג המקום מפני המחלוקת (פאת השולחן ג, יד).

ולדעת רוב הפוסקים, בדברים שאומרים בשקט, יכול המתפלל לומר כנוסח אבותיו, שהואיל וההבדלים אינם מובלטים אין חשש מחלוקת, וממילא אין בזה איסור 'לא תתגודדו'. אבל בדברים שאומרים בקול רם, יתפלל כנוסח המניין, כדי שלא ליצור מחלוקת ושוני בין המתפללים.[3]

מי שנצרך להתפלל באופן קבוע במניין בנוסח אחר, כגון שעבר למקום שבו המניין היחיד מתפלל בנוסח שונה, או שזה המניין שבו יוכל להתחזק יותר מבחינה דתית; רשאי לבחור אם בכל זמן שהוא מתפלל איתם יתפלל בנוסח שלהם, או שיחזיק בנוסח אבותיו, ורק בחלקים שאומרים בקול רם יאמר כמותם.

חזן שעובר לפני התיבה בבית כנסת שבנוסח אחר, צריך להתפלל כמנהגם, מפני שהוא מתפלל בשליחותם.[4]


[3]. בתפילה בלחש יתפלל כמנהגו, ובקדושה שנאמרת בקול יתפלל כמו החזן, וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג א, רמז; משיב דבר א, יז; שיבת ציון ה; אג"מ או"ח ב, כג; מנח"י ז, ה. לגבי פסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע וסדר נפילת אפיים נסתפקו, לאג"מ או"ח ב, כג, כיוון שרשאי לאומרם בקול, מוטב שיאמרם בנוסח החזן. וכן לעניין נפילת אפיים בשני וחמישי, שלנוסח ספרד נופלים לפני התחנונים ולנוסח אשכנז אחרי התחנונים, כתב באג"מ או"ח ג, פט, שלא ישנה ממנהג המקום, כי הוא דבר בולט. ע"כ (ובאג"מ או"ח ד, לד, ביאר צדדי האיסור שבביהכ"נ אחד ינהגו בשני מנהגים). אמנם המנהג הרווח, שכל אחד מתפלל כמנהגו, שהואיל וידוע שיש בזה מנהגים שונים, אין בזה 'לא תתגודדו', רק שהמתפללים בנוסח שונה מהחזן לא יבליטו עצמם בתפילה בקול. וכ"כ בתפילה כהלכתה ד, הערות: כג, כו. אמנם ביבי"א ח"ו י, סובר שגם בדברים שאומרים בקול ימשיך כל אחד להתפלל כמנהגו, ואין בזה חשש 'לא תתגודדו' ומחלוקת, מפני שהכל יודעים שיש מנהגים שונים. אמנם נראה שגם לדעתו לא יאמרם בקול רם, כי בזה הוא מעורר מחלוקת. למעשה המתפלל רשאי לבחור אם לילך אחר החזן או אחר נוסחו, וככל שמדובר בדבר בולט יותר – ראוי יותר שילך לפי מנהג החזן. נראה שאם משפחת אמו כנוסח החזן, נכון שיתפלל בנוסח החזן, משום כבוד מסורת משפחת אמו.

[4]. אמנם ביבי"א ח"ו או"ח י, ח, כתב שאבל הרגיל בנוסח אחד, ובא למקום שמתפללים בנוסח אחר, אם יניחו לו לעבור לפני התיבה כמנהגו – יעבור, ואם לא – מוטב שלא יהיה חזן ויתפלל כמנהגו. אבל דעת רוה"פ אינה כמותו. ובאג"מ ח"ב כט, וח"ד לג, סובר שאף בלחש עליו להתפלל כמו הציבור, מפני שתפילת הלחש נועדה להכין את חזרת הש"ץ. והשיב על זה בהליכות שלמה ה, יט, שהואיל והוא קורא מהסידור אין צורך כ"כ בהכנה.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ו – שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

שמירת המנהגים כוללת בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית, כל קהילה לפי הגייתה המיוחדת. וכן לכתחילה ראוי שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינותיה המסורתיות (עי' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אולם הכוונה שבעיקר התפילה ישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו (עי' בהערה 1).

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי 'שולחן-ערוך' לנוהגים על פי 'בן-איש-חי'. עוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה, ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים בין יוצאי צפון אפריקה לעירק וסוריה קטנים יחסית, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים משמעותיים במנגינות. כדי לשמור על המנהגים באופן מושלם, צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, וכן לעולי עירק, לעולי סוריה, לעולי פרס ולעולי טורקיה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול הוא בין החסידים לשאר האשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונות לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות: עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש הבדלים בין החסידויות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, בלאדים ושאמים. ולכתחילה טוב שכל אדם ימשיך במנהג אבותיו.

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על שמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל, כאשר הקהילה מגובשת ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. וכאשר היא נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ואם כן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו המדויק, מכל מקום, אם לשם כך יצטרכו להקים בתי כנסת קטנים, שלא יהיה בכוחם לארגן תפילות מכובדות, שיעורי תורה וחיי קהילה, אזי עדיף שבני עדות הקרובים זה לזה במנהגיהם יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה. למשל, שכל יוצאי צפון אפריקה יתפללו יחד. ואם גם זה לא יספיק, אז שכל מתפללי נוסח ספרדי יתפללו יחד.[5]

לפיכך צריך בכל מקום ומקום לשקול את הערך של שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת גדול כמסורת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים, אשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. סוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש 'מרא- דאתרא', הוא צריך להכריע בשאלות אלו.


[5]. בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו, ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים. וכך כבר נוהגים רוב יוצאי אשכנז, שבעלי מסורות שונות מתפללים ביחד.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ז – המתרגלים לנוסח עדה אחרת

לעיתים מתעוררת שאלה, אדם שאביו שייך לעדה אחת אבל התרגל להתפלל בנוסח של עדה אחרת, כיצד ראוי לבן להתפלל, האם כנוסח שאביו מתפלל בו או כנוסח העדה של אביו. ככלל, ההוראה היא שהמנהג המחייב הוא מנהג העדה ולא מנהגו הפרטי של אביו. אמנם כאשר הבן מעדיף להמשיך במנהג אביו, או מפני שקשה לו לשנות, או מסיבה אחרת, רשאי להמשיך במנהג אביו. וכיוון שלשאלה זו השלכות על כמה עניינים, מוטב שכל אחד יתייעץ בזה עם רבו.

שאלה דומה התעוררה אצל בני משפחות חסידים שלמדו בישיבות ליטאיות והתרגלו להתפלל שם בנוסח אשכנז, ואחר שיצאו מהישיבה התלבטו האם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז כפי שהתרגלו בישיבה, או שעליהם לחזור לנוסח ספרד-חסידי כמנהג הוריהם. רבנים בעלי נוסח אשכנז הורו, שמעיקר הדין עליהם להמשיך להתפלל בנוסח אשכנז, שכן בעבר כל יהודי אשכנז התפללו בנוסח אשכנז, ורק לפני כמאתיים שנה החסידים שינו את נוסחם. ואף שאחר כל כך הרבה שנים אין מורים לבני החסידים לחזור לנוסח אשכנז, מכל מקום מי שכבר התרגל בנוסח אשכנז, מוטב שימשיך להתפלל בו, שזה נוסח אבותיו המקורי. ורבני החסידים מורים שעליהם לחזור לנוסח החסידי, שאם אחר שכולם התפללו בנוסח אשכנז הורו גדולי החסידים לשנות לנוסח ספרד-חסידי, כדי שיתאים לכוונות האר"י, קל וחומר שמי שכבר נולד במשפחה חסידית שעליו להמשיך להתפלל בנוסח חסידי. למעשה, הואיל ויש דעות לכאן ולכאן, רשאי השואל לבחור כיצד לנהוג, וטוב שיתייעץ על כך עם רבו.[6]


[6]. עמדת הרבנים מתפללי נוסח אשכנז מובאת באג"מ או"ח ב, כד. וכ"כ בספר תפילה כהלכתה, ד, ב, בשם הרב אלישיב, שנוסח אשכנז הוא הנוסח שהיה ראוי שכל האשכנזים יתפללו בו. אלא שהוסיף בסעיף שאח"כ, שמי שהתרגל מילדותו בנוסח אחר, וקשה לו לשנותו, יכול להישאר בנוסח שכבר התרגל בו, שכך הורה החזו"א והר"י קנייבסקי. ודעת רבני החסידים ידועה.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ח – אשכנזים שמתפללים במבטא ספרדי

שאלה דומה התעוררה בקרב עולי אשכנז מהציבור
הדתי-לאומי. לפני כשלושה דורות, עם תחילת קיבוץ הגלויות, רצו החלוצים למזג את הגלויות, ולהחזיר את העם היהודי לשפתו העברית. כדי לאחד את כולם סביב מבטא אחד, בחרו במבטא הספרדי. ואף שלדעת מרן הרב קוק ורוב הפוסקים, כל עדה צריכה לשמור בתפילה על מבטאה. בפועל, כיוון שהעברית המדוברת והנלמדת בבתי הספר היתה בהגייה ספרדית, נשתרשה ההגייה הספרדית גם בתפילה. ואף רבים ממנהלי מוסדות החינוך הדתיים-לאומיים הדריכו את תלמידיהם האשכנזים, לפי הוראת מקצת הרבנים, להתפלל בהגייה ספרדית. ויש מן הרבנים שיצאו בתוקף כנגד האשכנזים ששינו את המבטא. ויש שהורו, שגם מי שקשה לו לומר את כל התפילה במבטא אשכנזי, לכל הפחות יבטא את שם השם בהגייה האשכנזית, מפני שבשם השם בולט יותר יתרונה הדקדוקי (הר צבי או"ח א, ד; אז נדברו ח"ג, מח, א, עפ"י חזו"א).

אולם למעשה, אין הרבנים מעודדים את תלמידיהם לשנות את מבטאם. שהואיל והמבטא הספרדי כשר כמו האשכנזי, ובו הכל רגילים לדבר, אין חובה להתאמץ לחזור למבטא המקורי. ואם ההתאמצות לשנות את ההגייה תגרום להסחת הדעת מכוונת התפילה, עדיף שלא לשנות את ההגייה. ומי שכבר מתפלל במבטא ספרדי, מוטב שגם את שם השם יאמר במבטא ספרדי, כדי שלא לערבב את המבטאים, ויש מי שחושש שהמערב את המבטאים אפילו בדיעבד לא יצא (הגר"י הנקין, שערים המצוינים בהלכה יח, ה). וכן נוהגים לומר את כל התפילה, כולל שם השם, במבטא ספרדי.[7]


[7]. במשפטי עוזיאל או"ח א, סובר שראוי שבני כל העדות יתפללו בנוסח ומבטא אחיד. ומרן הרב קוק העיר עליו, שכל עדה צריכה לשמור על מנהגה, והמשנה ממבטאו נחשב בכלל "קרא ולא דקדק באותיותיה" שאע"פ שיצא מ"מ אין לנהוג כך לכתחילה. וכן דעת רוב הרבנים, וביניהם מנח"י ח"ג ט; ח"ד מז, ד; אז נדברו ח"ג מח, א; וכ"כ בהליכות שלמה ה, 67, שיתכן שחייבים לחזור למבטא אשכנזי. אמנם כמה מרבני הספרדים כתבו שאשכנזי רשאי להחליף מבטאו לספרדי, וביניהם ישכיל עבדי ח"ב או"ח ג, ויבי"א ח"ו או"ח יא. ושיבחו מנהג הספרדים, וציינו שהוא המדובר כיום בארץ הקודש, ולכן ראוי להתפלל בו. אמנם יש להעיר, שהמבטא המדובר כיום פחות מדויק מהמבטא הספרדי המקורי, שבמבטא המדובר אין הבחנה בין ט' לת', בין ק' לכ' דגושה, בין ת' דגושה לרפויה ובין קמץ לפתח, ומבחינה מסוימת הוא גרוע מכל המבטאים, שאין בו את המעלות שבמבטא האשכנזי וחסרות בו מקצת המעלות שישנן במבטא הספרדי.

מכל מקום אחר שכבר התרגלו למבטא הספרדי, גם הסוברים שמעיקר הדין צריך לחזור לנוסח אבות, אם הדבר קשה, ויגרום לפגיעה בכוונה, אין צריך לחזור למבטא האשכנזי. וכך סבר מו"ר הרצ"י הכהן קוק זצ"ל. עוד אמר: שישנם דברים המתקבלים בציבור אע"פ שאין רוח חכמים נוחה בהם. וכמדומה שגם אמר שבדיעבד צמח מזה דבר טוב, שבני העדות השונות יכולים להתפלל ביחד והאחדות גוברת. ואפשר להוסיף, שהמתפלל בנוסח בו הוא רגיל לדבר, יכול להתפלל ביתר כוונה וכנות, והילדים והנוער יכולים להרגיש יותר שייכות לבית הכנסת. כיוצא בזה כתב ביבי"א שם יא, ו, בשם הרב אונטרמן, הרב הראשי האשכנזי, שאין לכפות על האשכנזים שהתרגלו למבטא הספרדי לחזור למבטא אשכנזי, שכך התחנכו והתרגלו, ובמבטא זה נוח להם, שהוא הרווח בכל הארץ. ואפשר להוסיף, שגם אם יעמוד לפני מלך, ידבר במבטא המקובל ולא יתחיל לדקדק באותיות. וכבר למדנו דיני תפילה רבים בק"ו מאדם העומד לפני מלך.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

ט – בני עדות שונות המתפללים ביחד

במקומות רבים מתפללים בני כל העדות ביחד. כך מקובל בישיבות רבות, כדי שלא ליצור פירוד יום-יומי בין התלמידים. וכך מקובל בישובים קטנים, שאין בהם מספיק אנשים כדי להקים לכל עדה מניין גדול המקיים תפילות ושיעורי תורה. במצב שכזה היו נוהגים בעבר לקבוע נוסח אחד לפי הרוב, כדי שלא לשבש את סדרי התפילה, ולא ליצור מנהגים חלוקים בתוך אותו בית כנסת (עי' אג"מ או"ח ד, לד). אולם כיום בציבור הדתי שרגיל ומכיר את המנהגים השונים, על פי הוראת הרבנים, נוהגים לתת לכל עדה ביטוי בסדרי התפילה. ובדרך כלל הולכים אחר החזן. אם החזן ספרדי, יתפלל בנוסח ספרדי. ואם אשכנזי, יתפלל בנוסח אשכנז. ויש מקומות שאפילו אם החזן תימני, למרות שהגייתו שונה מאוד מהמקובל, הוא מתפלל כדרכו בהגייה תימנית. וכיוון שכל המנהגים כשרים ומוכרים לכל, אין בזה חשש 'לא תתגודדו', ואין הדבר עלול לגרום למחלוקת.

וכך נוהגים אצלנו במניין המרכזי בהר-ברכה ובישיבה. וכשיש הבדלים גדולים בין המנהגים, מנהגינו לילך אחר המקצרים. למשל, בימי צומות בה"ב, שהאשכנזים נוהגים לומר בהם סליחות, אין אומרים סליחות בציבור. וכן אין אומרים בקול את שיר-השירים לפני קבלת שבת, כפי שנוהגים רבים מהספרדים. וכן אין אומרים את סדר הקורבנות בציבור, והרוצים לאומרם מקדימים לאומרם לפני התפילה. אמנם כאשר אין מדובר באריכות מכבידה, כמו בסיום התפילה, שהספרדים מאריכים בשיר של יום ופיטום הקטורת, או בתחנונים של שני וחמישי – הולכים אחר החזן, והחזן מזדרז מעט כדי להתחשב באשכנזים שהנוסח שלפניהם קצר.

ולמרות שהמנהג הספרדי הוא, שהחזן אומר בקול רם את כל המזמורים וברכות קריאת שמע, כדי להוציא את מי שאינו יודע לקרוא. המנהג הרווח שגם החזנים הספרדים אומרים בקול רם את סיום המזמורים והברכות בלבד. וזאת מפני שהכל יודעים לקרוא, והאמירה בקול מאריכה את משך התפילה, ומפריעה לכוונת חלק מהמתפללים.

וההוראה הכללית היא, שבכל מה שאומרים בקול הקהל הולך אחר מנהג החזן, ובדברים שאומרים בשקט כל אחד מתפלל כמנהגו. ואין מדקדקים בזה, והרוצה להתפלל בנוסח החזן רשאי, שכן דעת חלק מהפוסקים. והרוצה לומר גם את החלקים הנאמרים בקול כנוסח עדתו – רשאי, ובתנאי שיאמרם בשקט, כדי שלא יפריע לציבור ולא יבליט את ההבדלים בינו לחזן.

כאשר נוסח החזן כנוסח משפחת אמו, למרות שאין זה נוסחו הקבוע של המתפלל, נכון שיתפלל כל התפילה בנוסח החזן, מפני שהוא חייב בכבוד מסורת משפחת אמו.

כאשר חזן ספרדי אומר בתחנונים של שני וחמישי שלוש פעמים י"ג מידות רחמים, ראוי שגם האשכנזים יפסיקו ויצטרפו לענות אחריו י"ג מידות רחמים.

ובכל העניינים הללו, שבהם נשקלת טובת הקהילה וסידור התפילה מול שמירת הנוסחים, צריך רב המקום לפסוק.

פורסם בקטגוריה פרק ו - הנוסחים ומנהגי העדות | כתיבת תגובה

א – יקום כארי

"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת שולחן ערוך או"ח א, א). הדרך שבה אדם קם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, ומשפיעה על תיפקודו במשך היום כולו. אדם שיש לו יעוד בחיים, קם בחשק ובזריזות לקראת היום החדש. והוא קם בדרך כלל מוקדם בבוקר, כדי שיוכל להספיק יותר במשך היום. אבל אדם שאיבד את ערכיו ויעודו, איבד גם את הטעם שבחייו, ואין לו אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר. לכן הוא חש בבקרים עייפות ומועקה, ורק כשאין לו יותר ברירה, הוא קם מאוחר ובכבדות אל עוד יום אפרורי וקודר. אבל אם יתחזק באמונה ויקום בזריזות, תתעורר בנפשו חיוניות ושמחה, ויוכל להתחיל את יומו במרץ.

זהו ההידור שבתפילת 'ותיקין', "שיהא הוא מעורר השחר" (שו"ע א, א), שעוד לפני שהטבע מתעורר והחמה זורחת, האדם יקום משנתו ויאמר שירה ותפילה לפניו יתברך. ואף שעל פי רוב איננו נוהגים לקום ל'ותיקין' (להלן יא, ה), יכול כל אדם לקיים הידור זה בכך שיזדרז להגיע לבית הכנסת לפני תחילת זמן התפילה.

עוד כתבו האחרונים, שטוב לומר בעת הקימה מהשינה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (סדר היום, מ"ב א, ח). האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אם הקב"ה בחר להעניק לו חיים, משמע שיש לחייו ערך גדול, ומתוך אמונה זו אפשר לקום בבוקר בזריזות ובגבורה. ואמרו שיקום כארי, מפני שהאריה מסמל את מי שאוהב את עצמו ומכיר בערכו, ומתוך כך הוא מתמודד בגבורה עם כל המכשולים שעומדים בדרכו (עיין לקוטי הלכות למהר"ן).

פורסם בקטגוריה פרק ז - השכמת הבוקר | כתיבת תגובה

ב – התלבשות בצניעות

בעת שאדם מתלבש, אפילו כשהוא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות. ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. לפיכך הישן בלא בגדים ראוי שיזהר שלא לקום ממיטתו ערום ואחר כך יתלבש, אלא ילבש את חלוקו בעודו על מיטתו, מתחת לשמיכה, כדי שמקום ערוותו ישאר מכוסה גם בעת התלבשותו. וכן כשהוא צריך להחליף תחתונים, ראוי שיחליפם מתחת לשמיכה או כשהוא לובש חלוק ארוך שמכסה את ערוותו, או בחדר הרחצה או בשירותים, שהם מקומות שנועדו לזה, ואין בהתפשטות בהם פגימה בצניעות.

מנהג חסידות להיזהר, שכל מה שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יכסה גם בהיותו לבדו. ולכן מנהג חסידות שגם בהיותו לבדו בחדרו, לא ישהה בלא גופיה. ואפילו כשירצה להחליף גופיה, כאשר אין בכך קושי, מנהג חסידות שיעשה זאת בחדר הרחצה.

בשעה שאדם מצטער מחמת החום הגדול, גם לפי מנהג החסידות, הוא רשאי להסיר את הגופיה, אבל ודאי שלא יגלה את ערוותו. ותלמידי חכמים נוהגים להחמיר יותר, וגם כשהימים חמים והם לבדם בחדרם אינם מסירים את הגופיה, וגם אינם יושבים בביתם עם חברים קרובים או בני משפחה בלא חולצה.

וכל זה כשאין צורך ממשי, אבל כשיש צורך, כגון לשם רחצה או רפואה, מותר לגלות את מקום הערווה.[1]

כדי לבאר מעט את עניין הצניעות יש להקדים, שמתחילה כשאדם הראשון נברא הוא היה טהור ונקי, ברוחו ובגופו, ולא הרגיש צורך ללבוש בגדים. אולם לאחר החטא, התחיל להתבייש בעירומו, ומאז כולנו מכסים את הגוף בבגדים, ובמיוחד את המקומות הקשורים לתאווה הגופנית ולהוצאת הפסולת.

הגוף החשוף מדגיש בצורה קיצונית את הצד החומרני והבהמי שבאדם. אמנם יש בצורת הגוף על כל פרטי איבריו גם רמזים עמוקים ונפלאים אודות הנשמה, שחכמת הקבלה עוסקת בהם בהרחבה, וייעודו של הגוף להגשים את כל אותם הרעיונות. אבל בעקבות החטא, המבט שלנו נעשה חיצוני יותר, ובמבט ראשון אנו רואים בגוף רק את הצד הגשמי, שמשכיח את הפנימיות הרוחנית. לכן ראוי להצניע את המקומות המכוסים שבגוף, כדי להדגיש יותר את הרוחניות הפנימית, שהיא מקור היופי, ומתוך כך יתפשט היופי האצילי על כל הגוף. וזהו שרמזו חז"ל שדווקא הצניעות משמרת את היופי, על ידי שהיא מטפחת את השורש הנצחי שלו (עי' במד"ר א, ג).


[1]. בתלמוד שבת קיח, ב, השתבח ר' יוסי שמעולם לא ראו קורות ביתו את אמרי חלוקו, ולמדו מזה שמנהג חסידות שגם כאשר אדם נמצא לבדו בחדרו ראוי שלא יחשוף את המקומות המכוסים שבגופו. והובא להלכה בשו"ע או"ח ב, א-ב. ויש להסתפק על מה עיקר הזהירות, האם שלא תתגלה ערוותו, שהיו רגילים לישון ערומים; או שלא יתגלה הרבה מבשרו; או שהקפיד יותר, שכל המקומות שהיה רגיל לכסות במשך היום ישארו מכוסים גם בעת התלבשותו (עיין בב"י). ונפקא מינה אם ראוי להחליף גופיה או מכנסיים מתחת לשמיכה או בחדר הרחצה.

מערוה"ש ב, א, משמע שעיקר הקפידא שלא יתגלה חצי גופו, והתיר במפורש ברגליים. הרי שאת המכנסיים אפשר להחליף בלא להתכסות, ואילו בגופיה ראוי להיזהר. וכן העיר הרב אליהו בקיצוש"ע ג, א, שהלבוש בבגדים תחתונים אינו צריך להתלבש מתחת לשמיכה. ובמ"ב ב, א, החמיר עפ"י כמה אחרונים שלא יתגלו המקומות שרגילים להיות מכוסים, ולכן כתב שגם את הגרביים יגרוב מתחת לשמיכה. אלא שבאג"מ יו"ד ח"ג מז, ג; סח, ד, באר שהכוונה שכל דבר שנחשב כגנאי לגלות כשהוא יושב בביתו עם בני משפחתו או חבריו, ראוי שלא יגלה גם כשהוא לבדו. כל מקום לפי מנהגו. ולכן ודאי שגם לדעת המ"ב אין צורך כיום להקפיד בגרביים. עוד כתב, שכל מנהג החסידות הוא בזמן רגיל, אבל המצטער מהחום, רשאי להקל (להסיר את חולצתו ואף את הגופיה). וכן הדין לגבי זקן שקשה לו להחליף גופיה מתחת לשמיכה, או אשה שחוששת שחולצתה תתקמט. (וכ"כ בהלכה ברורה ב, א, בשם אביו הגרע"י). אבל הוסיף באג"מ שאת מקום הערווה עצמו אין לגלות כלל אלא כשיש צורך ממשי כרחצה ורפואה. עפ"י זה חילקתי בנוסח מנהג החסידות בין מקום הערווה לשאר המקומות המכוסים. וכתבתי לגבי גופיה "מנהג חסידות". ואע"פ שהשו"ע הביאו כהלכה, מ"מ מוסכם על רוה"פ שהוא מנהג חסידות שאינו חובה (עיין מ"ב ג, יח, ששם מדובר על דין). (עוד אפשר לומר, שבזמן חז"ל היה פתרון נוח להכניס את הראש והידיים לחלוק בעודו שוכב, וכך כשקם ממילא התכסה, ואילו ללבוש גופיה צמודה מתחת לשמיכה הוא דבר קשה יותר, ולכן הוא מנהג חסידות ולא מנהג מחייב. ועוד שיש כיום מקומות שאין מתביישים שם לשבת עם חבריהם בלא גופייה). ותלמידי חכמים נוהגים לדקדק יותר במנהג החסידות, וגם כשחם מאוד ודאי שאינם הולכים בביתם בלא גופיה, ורבים מדקדקים שלא להסתובב בביתם בגופיה שאין לה שרוול קצר. ועיין בשו"ת אז נדברו ו, מ.

פורסם בקטגוריה פרק ז - השכמת הבוקר | כתיבת תגובה

ג – מנהג חסידות בלבישת הבגדים ונעילת הנעליים

מנהג חסידות להקדים בכל דבר את הימין לשמאל, מפני שהתורה החשיבה יותר את הימין (בהזאה על בוהן יד ורגל). ועל פי הקבלה הימין רומז לחסד והשמאל לדין, ויש להגביר את החסד על הדין. לכן מדקדקים החסידים לאכול ביד ימין. וכן בעת רחצה וסיכה, מקדימים יד ימין ליד שמאל, ורגל ימין לרגל שמאל. והרוחץ את כל גופו, יקדים תחילה את ראשו ואח"כ יקדים ימין. גם בשעה שמתלבשים, מנהג חסידות להקדים תחילה את השרוול הימני לשמאלי, וכן במכנס ובגרב. וכשיסיר את בגדיו, יסיר תחילה את השמאלי.[2]

לגבי הנעליים הדין מורכב. מצד אחד יש מקום להקדים את הימין, ומנגד לומדים מקשירת התפילין על יד שמאל, שבענייני קשירה יש להקדים את השמאל. לפיכך ינעל תחילה את נעלו הימנית בלא קשירת השרוכים, ובזה יקדים את הימין, ואח"כ בקשירת השרוכים יקדים את השמאלית (שבת סא, א; שו"ע או"ח ב, ד).

מי שהוא שמאלי בידו ורגלו, יקדים את הימין הן בנעילה והן בקשירה.[3]

מגמת ההלכה, שכל פעולה שאנו עושים, ואפילו היא שגרתית כנעילת הנעליים, תהיה עד כמה שאפשר בתכלית הדיוק. הרי ממילא כל אחד נועל בכל יום את נעליו, ואם כן מדוע שלא ילמד לעשות זאת באופן השלם ביותר. ברור עם זאת שמי שהפך את הסדר, אינו צריך לחלוץ את מנעליו כדי לשוב ולנעול אותם כסדר הראוי. על ידי הלכות אלו, מלמדים אותנו חז"ל לייחס ערך לכל פעולה שאנו עושים. ומתוך כך, אנו לומדים להתבונן ולרומם את כל פרטי המעשים המרכיבים את חיינו.


[2]. הקדמת הראש וימין ברחצה וסיכה מבוארת בתלמוד שבת סא, א. וההקדמה בבגדים מבוארת במ"א וכה"ח ב, ז, בשם שער הכוונות. וכ"כ בשועה"ר ב, ד, וקצוש"ע ג, ד.

[3]. מ"ב ב, ו, עפ"י בכור שור. (ועיין במנח"י י, א). משמע שלגבי לבישת שאר בגדים, גם לשמאלי יש הידור להקדים ימין. וכמו שגם לשמאלי היו מזים על בוהן ימין (עפ"י רוה"פ, עיין באנצ' תלמודית ח"א 'אטר'). אמנם לגבי אכילה, ברור שאין להטריח את השמאלי לאכול בימין. ולעניין ברכה, דעת המ"ב רו, יח, (עפ"י כמה אחרונים), ששמאלי יאחז את מה שהוא מברך עליו ביד שמאלו, ודעת המקובלים שיאחזנו בימין (כה"ח רו, ל).

פורסם בקטגוריה פרק ז - השכמת הבוקר | כתיבת תגובה

א – נטילת ידיים של שחרית

תקנו חכמים ליטול ידיים בכל בוקר, ולברך על הנטילה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת ידיים".

על ידי הידיים האדם מסוגל לפעול בעולם, על ידן הוא לוקח ומקבל, נושא ונותן, משתמש בחפציו השונים ומטפל בגופו. אולם יחד עם ערכן הרב והשימושי, הידיים הן גם אלו שיורדות ומתפלשות בכל עסקי העולם הזה, ויותר מכל אבר אחר הן נוטות להתלכלך ולהזדהם. וכשצריך להתעלות ולפרוש מעט מהצד הנמוך של העולם, כדי לעסוק בעניינים שבקדושה, נוטלים ידיים. זאת הכוונה הכללית של נטילת ידיים, ובכללה גם נטילת ידיים שחרית. אלא שנחלקו הראשונים בשאלה כלפי מה בדיוק מכוונת הנטילה בשחרית.

לדעת הרא"ש, הואיל והידיים עסקניות הן, קרוב לוודאי שבמשך השינה נגעו במקומות המכוסים שבגוף, וכדי לטהרן לקראת תפילת שחרית תקנו חכמים ליטול ידיים.

ולרשב"א, בכל בוקר נעשה האדם כמי שנברא מחדש, שנאמר (איכה ג, כג): "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". אדם הולך לישון עייף, ומוסר את נשמתו לבוראו, ובבוקר הוא קם עם כוחות מחודשים. את הבריאה המחודשת הזו יש לקדש ולייחד לעבודת ה' על ידי נטילת הידיים בשחרית.

כלומר, לדעת הרא"ש נטילת ידיים של שחרית מהווה הכנה לתפילה, ואילו לרשב"א נטילה זו מהווה הכנה והתקדשות לתפילה ולעבודת ה' שבכל היום.

נחלקו הפוסקים בדינו של מי שהיה ער כל הלילה. יש אומרים שהואיל ולא ישן, לא תקנו לו חכמים ברכה בבוקר, ולכן יטול ידיים לפני התפילה בלי ברכה. וכך הוא מנהג ספרדים. ויש אומרים שעל עצם היום החדש ראוי ליטול ידיים עם ברכה, אלא שהואיל ויש סוברים שרק על נקיון הידיים לקראת התפילה מברכים (רא"ש), טוב שיתפנה לפני התפילה ובתוך כך יגע במקומות המכוסים שבגופו, ועל ידי כך יוכל ליטול ידיים עם ברכה. וכך הוא מנהג אשכנזים. (עיין בהמשך ח, ד; ט, ה-ו, בדין הנשאר ער כל הלילה או הקם באמצע הלילה, לעניין ברכות השחר וענט"י).[1]


[1]. שני מקורות לנטילת שחרית: בברכות ס, ב, כאחת מברכות השחר, ומשם נראה יותר כרשב"א, ובברכות יד, ב – טו, א, כהכנה לתפילה, ומשם נראה יותר כהרא"ש.

יש מי שכתב שאשה שאינה מתכוונת להתפלל באותו יום שמונה עשרה, תיטול ידיים בלא ברכה, שכן לדעת הרא"ש נטילה זו נתקנה לקראת התפילה (שו"ת מחזה אליהו יא, ועי' בהליכות ביתה א, ד, ובהליכות בת ישראל א, הערה א). אבל למעשה נהגו הנשים כרשב"א, ובכל אופן מברכות על נטילת ידיים שחרית. ולדעת הב"ח, גם הרא"ש מסכים שבכל אופן תקנו חכמים נטילה בשחרית כחלק מברכות השחר, אלא שלדעת הרא"ש גם לפני תפילת מנחה וערבית, אם היו ידיו מטונפות, צריך ליטלם עם ברכה.

עיקר המגמה של הנטילה בשחרית היא לניקיון, שנאמר (תהלים כו, ו): "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי", וכפי שמבואר בברכות טו, א. והמגמה של נטילת ידיים לסעודה – לטהרה וקדושה, כדוגמת נטילת ידי הכהנים בכיור לפני עבודתם. ואף שיש שוני בין המגמות, תקנו חכמים ליטול ידיים שחרית כדוגמת הנטילה לסעודה, ואף הברכה באותו נוסח. לכתחילה יש להקפיד בכל הדברים של נט"י לסעודה, שיהיה כלי וכח גברא ושמראה המים לא ישתנה. ובדיעבד, למרות שאין שם רביעית מים או כלי או כח גברא, כיוון שבפועל המים הללו מועילים לנקיות לתפילה, דעת השו"ע והרמ"א שיברך עליהם "על נטילת ידיים". ואם המים השתנו ונפסלו לנטילה לסעודה, יכול ליטול בהם נטילת שחרית, אבל יברך "על נקיות ידיים" (שו"ע ד, סעיפים: א, ו, ז, כב). וכתב מ"ב ד, ז, ובאו"ה שם, שלדעת הרבה אחרונים, גם כשהמים נפסלו לנטילה שלפני הסעודה, יברך עליהם בנטילת שחרית "על נטילת ידיים", מפני שהם מנקים לתפילה. ובכה"ח ד, יא, כתב, שכל שפסול לנטילה לסעודה אין לברך עליו בנטילת שחרית. וכ"כ בהלכה ברורה ד, יב.

דין הניעור בלילה: לפי ביאור המ"ב (ד ל), לרשב"א, גם אדם שלא ישן בלילה, צריך ליטול ידיים בברכה, כדי לקדש עצמו להודות לה' על היום החדש. ואילו לרא"ש, כיוון שלא ישן, ממילא אין חשש שנגע בלי משים במקומות המכוסים, ואין צורך שיטול ידיו לקראת התפילה. ולכן הציע שילך להתפנות ויגע במקום מכוסה ויתחייב בברכה גם לרא"ש. וכך נוהגים אשכנזים. אולם מנהג ספרדים ליטול בלא ברכה (שו"ע ד, יג). שכן יש מקום לומר שגם לרשב"א רק מי שישן צריך לברך על הנטילה. בנוסף לכך, אפשר שלא תקנו ברכה למי שנגע במקומות המכוסים בלא שינה, והעצה היחידה לרוצה לצאת ידי הברכה, שישמע אותה מחבירו שישן, ויתכוון לצאת בשמיעתו (כה"ח ד, מט).

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ב – רוח-רעה

בנוסף לטעמים שלמדנו, אמרו חכמים (שבת קח, ב), שיש להיזהר לפני הנטילה שהידיים לא יגעו בפה, בחוטם, בעין ובאוזן, מפני שרוח-רעה שורה על הידיים לאחר השינה, והיא עלולה להזיק לאותם האיברים. ורק לאחר שיטול האדם את ידיו שלוש פעמים לסירוגין, תסתלק אותה רוח-רעה מידיו, ושוב אין סכנה אם יגע בידיו באחד מפתחי גופו.

ואף שעיקר טעם הנטילה כדי להתכונן ולהתקדש לקראת תפילת שחרית ועבודת היום החדש, ועל כך תקנו חכמים לברך 'על נטילת ידיים'; מכל מקום אנו חוששים גם לאותה רוח-רעה, ולכן אנו מקפידים ליטול את הידיים שלוש פעמים לסירוגין. דהיינו, קודם נוטלים את יד ימין, ואחר כך את שמאל, ושוב ימין ושמאל, ועוד פעם ימין ושמאל, נמצא שנוטלים כל יד שלוש פעמים לסירוגין.

וכן יש להקפיד שלא לנגוע לפני הנטילה באותם האיברים שיש בהם פתח כלפי פנים הגוף, כמו הפה, האף, האוזניים והעיניים (שו"ע או"ח ד, ג-ד; מ"ב יג). כמו כן צריך להיזהר שלא לנגוע באוכל או משקה לפני הנטילה (מ"ב ד, יד).

טעם העניין מבואר בקבלה (עי' זוהר ח"א קפד, ב), שבלילה, בעת שהאדם נרדם ונשאר דומם ללא מחשבה ומעשה, טועם כל אדם טעם של מיתה, ואז שורה עליו רוח של טומאה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות נז, ב), שהשינה היא אחד חלקי שישים ממיתה. וזאת משום שעיקר מעלת האדם ביכולתו לחשוב, להרגיש ולפעול, למען תיקונו של עולם. ובעת השינה, כשהחידלון מתפשט בו, הוא מאבד במידה מסוימת את צלם האלוקים שבו, וממילא רוח הטומאה שורה עליו. ובעת שהוא מתעורר משנתו ותודעתו חוזרת אליו, רוח הטומאה מסתלקת מכל גופו, ורק בקצה, דהיינו בידיים, נשארת רוח-טומאה. ועל ידי נטילת הידיים שלוש פעמים לסירוגין, מסתלקת רוח הטומאה גם מהן. וכדי לבטלה באופן השלם, יש להקדים בכל סדר הנטילה את יד ימין הרומזת למידת החסד. ולכן לוקחים תחילה את הנטלה עם המים ביד ימין, וכדי ליטול תחילה את יד ימין, מעבירים את הנטלה ליד שמאל, וכך נוטלים תחילה את ימין ואח"כ את שמאל, וחוזר חלילה עד שלוש פעמים כל יד (עי' כה"ח ד, יב).

יש שפירשו שעיקר הנזק של רוח-רעה זו הוא לכוחות הרוחניים שבאדם; שאם יגע בעין ובאוזן לפני הנטילה, כח הראייה והשמיעה הפנימיים שלו יפגעו, ויהיה באותו יום כעיוור וחרש בענייני התורה והאמונה. וכן אם יגע בפה ובחוטם, יפגע בכח הרוחני של האכילה וההרחה (כף החיים ד, יט, עפ"י סולת בלולה).

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ג – רוח-רעה בזמננו

על פי דברי הזוהר והמקובלים, יש ליטול ידיים סמוך לקימה מהשינה, כדי שלא להשהות את רוח הטומאה על הידיים. וכן צריך להיזהר שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני נטילת הידיים שחרית, ולכן צריך להכין מים לפני השינה, ולהניחם ליד המיטה, כדי שמיד עם הקימה יוכל ליטול את ידיו (שע"ת א, ב). ויש שהקילו בזה משום שלדעתם כל הבית נחשב כארבע אמות, וכל זמן שאינו צריך לצאת מהבית יותר ממרחק של ארבע אמות כדי ליטול את ידיו, אינו נחשב כמי שמשהה על עצמו רוח טומאה (שו"ת שבות יעקב ג, א).

ויש אומרים שרוח-רעה זו בטלה מהעולם. בעלי התוספות (יומא עז, ב) הזכירו דעה, שרוח-רעה זו אינה שורה באלו המלכויות (ארצות אשכנז). ובעל ה'לחם-משנה' כתב שמשמע מדברי הרמב"ם שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד (שביתת העשור ג, ב). גם המהרש"ל, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה אחד מגדולי הפוסקים באשכנז, כתב שאין רוח-רעה מצויה בינינו (יש"ש חולין ח, לא). וכך כתבו עוד כמה פוסקים.

כנראה שההבדל בין הדורות נעוץ בכך, שבדורות הראשונים הכח הנפשי, המיסטי, היה בולט וחזק יותר. הדבר התבטא מצד אחד ביכולת להגיע להישגים גבוהים ועמוקים מבחינה נפשית ורוחנית, כמו נבואה; ומאידך, בגילוי של כוחות טומאה בכישופים ועבודה זרה. במשך הזמן, הכח השכלי תפס את המקום המרכזי על חשבון הכוחות הנפשיים, ויחד עם הפסקת הנבואה גם רוחות הטומאה נחלשו ונעלמו, ובמקומן יש רוחות רעות של דעות שקריות ומזויפות.

עוד ישנה מסורת מופלאה, הקשורה בגרף פוטוצקי, שהיה בן למשפחת אצילים בפולניה, ונשאו ליבו להצטרף לעם ישראל ולהתגייר. כיוון שהדבר היה אסור באותם הימים, התגייר בסתר ועסק בתורה. לבסוף תפסוהו הנוצרים והציעו בפניו שתי אפשרויות: לחזור לנצרות או להשרף חי. גר הצדק בחר למות בשריפה ולקדש שם שמים ברבים. באותה שעה אמר הגאון מווילנא, שרוח הטומאה איבדה מכוחה, ובעיקר ניכר הדבר ברוח הטומאה של שחרית. ולכן תלמידי הגאון מווילנא אינם מקפידים שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה.

למעשה: לדעת החיד"א, 'משנה-ברורה' (א, ב) ו'בן-איש-חי', יש להקפיד שלא ללכת יותר מארבע אמות לפני הנטילה. לעומתם ישנם פוסקים שמקילים בזה, או משום שכל הבית נחשב כארבע אמות, או משום שכיום רוח הטומאה שעל הידיים בטלה (עי' בירור הלכה ד, א, אוצרות יוסף ב). וכך הוא המנהג הרווח. אולם גם לדעת הסוברים שאין אותה רוח-רעה מצויה כל כך אצלנו, נוהגים להקפיד בכל מה שנזכר בתלמוד, היינו ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, ולא לנגוע בפתחי הגוף לפני הנטילה.

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ד – זמן ברכת 'על נטילת ידיים'

הזמן הנכון לברך את ברכת 'על נטילת ידיים' הוא מיד לאחר הנטילה ולפני הניגוב. ואמנם הכלל הוא, שבכל ברכות המצוות יש להקדים את הברכה לעשיית המצווה, ולכן מברכים על הנחת התפילין לפני קשירתם, ועל המזוזה לפני קביעתה. אולם לגבי ברכת 'על נטילת ידיים' הדין שונה, משום שאין ראוי לברך את הברכה בעוד שהידיים אינן נקיות, ולכן הברכה נדחית עד לאחר הנטילה. אבל כיוון שאין להרחיק את הברכה ממעשה המצווה, מיד לאחר הנטילה, עוד לפני ניגוב הידיים, יש לומר את הברכה.

בפועל, אין רגילים לברך מיד עם הנטילה הראשונה שלאחר השינה, מפני שבדרך כלל אנשים צריכים להתפנות לאחר השינה, ואין ראוי לברך ברכה בשעה שאדם צריך לנקביו. ועוד שלדעת הרא"ש, עיקר הנטילה נועדה להכנה לתפילה, וממילא צריך לברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. ולכן לאחר ההתפנות נוטלים שוב את הידיים בנטלה, וכיוון שכבר הסירו את הרוח הרעה בנטילה הראשונה, בנטילה השנייה אפשר להסתפק בנטילה אחת לכל יד, ומברכים לפני הניגוב. ואדם שאינו צריך לנקביו בבוקר, יברך את הברכה בנטילה הסמוכה לקימה (שו"ע או"ח ו, ב; מ"ב ד, ד).[2]

הקם משנתו זמן רב לפני שיתפלל, ויודע בוודאות שעד התפילה יצטרך שוב להתפנות לגדולים, יש ספק מתי ראוי שיברך על נטילת ידיים. לרשב"א שסובר שהנטילה היא לכבוד היום החדש, עדיף שיברך סמוך לקימתו מהשינה; ולרא"ש שסובר שהנטילה נתקנה כהכנה לתפילה, עדיף שיברך על הנטילה הסמוכה לתפילה. והעצה לזה, שיאמר מיד לאחר הנטילה הסמוכה לקימה את ברכות השחר ועדיף גם את פסוקי הקרבנות, ואזי הברכות יחשבו במידה מסוימת להתחלת התפילה, והנטילה כהכנה להם, וכך גם לדעת הרא"ש אפשר יהיה לברך על הנטילה שסמוכה לקימה. והרוצה לדחות את הברכה לנטילה שיטול לאחר שיתפנה שוב לפני התפילה – רשאי.

מי שקם באמצע הלילה ומתכוון להיות ער זמן ממושך ואח"כ לחזור לישון עד התפילה, לכל הדעות יטול בקימה הראשונה את ידיו בלא ברכה, ואחר הקימה השנייה יטול את ידיו בברכה, מפני שהיא הקימה הסמוכה לתפילה. (לגבי ברכות השחר עיין ט, ה, שעדיף לברך אחר הקימה העיקרית ובתנאי שתהיה אחר חצות).[3]


[2]. כתב מ"ב ד, ד, עפ"י מ"א, שהקם משנתו וצריך להתפנות, לפני שיתפנה יטול ידיו שלוש פעמים בלא ברכה כדי להסיר את הרוח-הרעה, ואחר שיתפנה יטול ידיו בברכה, שכך הדין לפי הרא"ש, שהנטילה בברכה היא ההכנה לתפילה. אמנם הגרע"י (הלכה ברורה ד, ד, בירור הלכה ד, ד) אינו חושש לשיהוי רוח הטומאה, ומורה למעשה להקדים את ההתפנות בבית הכסא לנטילת ידים שלוש פעמים, כדי שהברכה תהיה על הנטילה הראשונה, שכך נכון יותר לפי הרשב"א. ואם הוא צריך מאוד להתפנות עד שעובר על 'בל תשקצו', על פי דין צריך להקדים ההתפנות לנטילה. ע"כ. ואפשר להשיב, שבשיהוי קצר לצורך נטילה אין 'בל תשקצו'. והמנהג למעשה כדברי המ"ב והמקובלים, כדי להטהר במהרה מהרוח-הרעה. ולגבי הברכה לפני הניגוב, עיין בכה"ח ד, ח. ואמנם לפי מנהג אשכנז אפשר לדחות את הברכה ולצרפה לסדר ברכות השחר, מ"מ יותר מהודר לברכה סמוך לעשיית המצווה, כמו שכתב במ"ב ו, ט.

[3]. במ"ב (באו"ה ד, א, 'ואפילו') פסק כח"א, שאם הוא קם זמן רב לפני התפילה, ויודע שיצטרך לנקביו שוב לפני התפילה, שיברך על הנטילה הסמוכה לתפילה, שכך יצא לפי הרא"ש לכתחילה, ואף לרשב"א אפשר לדחות את ברכת הנטילה ולאומרה סמוך לתפילה. וכך כתבו באור לציון ח"ב א, ו, והליכות שלמה ב, כג. (אמנם מבואר שם
שהעומד להתחיל את התפילה יברך על הנטילה שלפניה, למרות שהוא יודע בודאות שיצטרך להתפנות שוב אחר פסוקי דזמרה)
.

ורבים מהאחרונים כתבו שעדיף לברך סמוך לקימה, שכך נכון לפי הרשב"א, ואף לרא"ש אם סמוך לנטילה הראשונה יאמר את ברכות השחר, אפשר לומר שהן יחשבו כתחילת התפילה, וכ"כ השל"ה והגר"ז (בסידורו עמ' א), ושע"ת, ודה"ח, וערוה"ש ד, ה, ושם באר שגם לרא"ש תיקנו נט"י וברכתה סמוך לקימה מהשינה, כשאר ברכות השחר. ואף למ"ב ו, ט, אפשר לסמוך עליהם. וכ"כ בכה"ח ד, נב, שיברך ענט"י סמוך לקימה, ושם הביא מחלוקת אחרונים: י"א שיכול לברך ענט"י אפילו לפני חצות הלילה, וכך מנהג המקובלים כפי שכתב בבא"ח תולדות יג, אולם שועה"ר ועוד כתבו שיברך ענט"י רק אחר חצות. וכן הלכה, כדי לצאת מהספק. ואם מתכוון לישון שוב, אמנם לבא"ח שם, וכה"ח מו, מט, עפ"י הקבלה, ושועה"ר, יברך ענט"י אחר הקימה הראשונה. מ"מ בזה נראה יותר לנהוג כגר"א, ח"א ומ"ב, וכך כתבתי.

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ה – נטילת ידיים לאחר שינה ביום ולניעור בלילה

נתעורר ספק בשאלה, מה הגורם העיקרי לשרייתה של הרוח-הרעה על הידיים: האם השינה, שבה תודעתו של האדם מסתלקת והאדם נשאר מוטל ללא יכולת פעולה, ולפי זה גם הישן ביום – צריך ליטול ידיו שלוש פעמים כדי להסיר את הרוח-הרעה. או שהלילה החשוך, שבו העולם כולו עוצר מפעילותו, גורם לשריית הרוח-הרעה, ולכן גם מי שהיה ער כל הלילה צריך בעלות השחר ליטול ידיו שלוש פעמים.

למעשה, כאשר שני הגורמים מצטרפים יחד, ואדם ישן בלילה שינת קבע (כחצי שעה), הרוח-הרעה שורה במלא תוקפה, וצריך מיד לאחר הקימה להזדרז ליטול את הידיים שלוש פעמים, ולא לנגוע לפני כן בפתחי הגוף ובמאכלים. (אמנם את הברכה על הנטילה מברכים על הקימה שלפני תפילת שחרית, כמבואר בהלכה הקודמת).

דרגה פחות מזה, כאשר אדם ישן ביום שינת קבע, שאף שהרוח הרעה אינה שורה עליו במלואה, מכל מקום ראוי שיחמיר ליטול ידיים שלוש פעמים לסירוגין, אבל אין צריך להזדרז בזה, ואין איסור לנגוע לפני כן בפתחי הגוף.[4]

דרגה פחות מזה, כאשר אדם נשאר ער כל הלילה, שיש סוברים שאולי עצם הלילה וסיומו גורם לרוח רעה שתשרה על ידיו, ולכן טוב שלאחר שיעלה השחר יטול ידיו שלוש פעמים. וכן אדם שקם באמצע הלילה וכבר נטל ידיו שלוש פעמים, טוב שיחזור ויטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין אחר שיעלה השחר.[5]


[4]. בשו"ע או"ח ד, יד-טו, נזכר ספק זה, והכריע ליטול שלוש פעמים מספק בלא ברכה. וכתב באשל אברהם ד, א, בשם חותנו, שהזהירות שלא לילך ד' אמות, ולא לנגוע בפתחי הגוף, הוא רק כשקם משינת הלילה בשחרית ואינו מתכוון להמשיך לישון, אבל הקם באמצע הלילה לרגעים ספורים ומתכוון להמשיך לישון, אינו צריך להיזהר שלא לילך ד' אמות בלא נטילה ושלא לנגוע בפתחי גופו, כשם שהישן נוגע מתוך שנתו בפתחי הגוף, ורק לאחר הקימה הגמורה משינת הלילה צריך להקפיד בזה. וכתב שהוא לימוד זכות גדול על רבים המקילים בזה. ולגבי קימה משינה ביום פשיטא שאין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואף הוא עצמו נהג כך, ע"כ. ובכה"ח ד, נב, כתב בשם מקובלים עפ"י האריז"ל שרק מי שישן בחצות הלילה שורה עליו רוח-רעה, אבל אחר שינה שאינה בחצות הלילה, אף אם היתה שינת קבע, אין רוח-רעה שורה, ואין צריך ליטול ג"פ. אמנם הבן איש חי ש"ר תולדות ט"ו הצריך נט"י ג"פ אחר כל שינת קבע, ואפילו אם היתה ביום, אלא שאם אותה שינה לא נמשכה גם בחצות הלילה, אין צריך להקפיד שלא לנגוע בפתחי הגוף ובכל שאר הזהירויות. ובשע"ת ד, י, הביא דעה שגם הישן ביום צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף ובמאכלים, ויש שנזהרים בזה לכתחילה.

שיעור שינת קבע, עיין באו"ה ד, טז, וכה"ח ד, נה, יש אומרים כשלוש שעות, ויש אומרים כשלוש דקות, והשיעור הממוצע המקובל על רוה"פ כחצי שעה.

[5]. כך פסק בשו"ע ד, יד, עפ"י מה שכתב בב"י בשם ה'אורחות-חיים'. ולפי זה לכאורה יש להחמיר שלא לנגוע אחר עלות השחר בפתחי הגוף עד אשר יטול ידיו (ועי' בהגהות רע"א ד, א, שמשמע שמאז שקם בלילה ונטל ידיו ג"פ לא יגע בפתחי גופו עד שיטול שוב ג"פ אחר עלות השחר). אולם דעת רוב הפוסקים והמקובלים, שאין שריית רוח-רעה בסוף הלילה, ולכן אף שמתחשבים בשו"ע ונוהגים שהער בלילה או הקם לפנות בוקר, יחזור ויטול ידיו ג"פ אחר עלות השחר, מ"מ אין מדקדקים בזה. וכ"כ באשל אברהם ד, א. וכ"כ בדעת תורה, ובפרט למי שעוסק בתורה שאינו צריך להפסיק מלימודו כדי ליטול ידיו. ונוהגים להקל בדין זה יותר מדין הישן ביום, וכך משמע משועה"ר ד, יג. וכ"כ בבירור הלכה ד, כד. למעשה, אחר עלות השחר נוהגים ליטול שוב ג"פ, אבל אין צריך להיזהר שלא לנגוע בפתחי הגוף, ואין צריך להזדרז ליטול ברגע של עלות השחר, מה עוד שיש ספק מתי בדיוק עלות השחר (עיין יא, א), לפיכך לאחר שלפי כל השיטות יעלה השחר – יטול ידיים ג"פ, והעוסק בתורה יגמור את העניין שעוסק בו וילך ליטול ידיים.

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ו – קימה באמצע הלילה לתינוק או לצורך אחר

הורים הקמים משנתם באמצע הלילה, כדי לכסות את בנם או לתת מוצץ בפיו, אינם חייבים ליטול ידיים לפני כן. מפני שבכיסוי התינוק או בנתינת מוצץ לפיו אין צורך שייגעו בידיהם בפיו או באחד מפתחי גופו.

אבל הקמים כדי להכין לתינוק אוכל, או להחליף לו חיתול, רצוי שייטלו את ידיהם לפני כן, כדי שלא יגעו במאכלים או באחד מפתחי גופו בידיים לא נטולות. וכן אשה שמתעוררת באמצע הלילה להניק את בנה, רצוי שתיטול ידיים לפני כן. ואם קשה לה ללכת ליטול ידיים, רשאית לסמוך על דעות המקילים שאינם מחייבים נטילה לקמים באמצע הלילה. ובכל אופן, לכל הדעות, אין לברך על נטילה שבאמצע הלילה, מפני שחכמים תקנו לברך רק על הנטילה בבוקר, שהיא המכינה אותנו לקראת התפילה ולקראת היום החדש.

הקם באמצע הלילה משנתו כדי לשתות דבר מה, לכתחילה טוב שייטול את ידיו שלוש פעמים לפני שיברך 'שהכל'. וכן הקם באמצע הלילה משנתו כדי להתפנות לגדולים, טוב שייטול תחילה את ידיו שלוש פעמים כדי שיוכל לנגוע בפתחי גופו בלא חשש. ואם ירצה יוכל להתפנות בלא ליטול ידיים, כדעת הסוברים שרק אחר הקימה בבוקר צריך להקפיד ליטול ידיים שלוש פעמים. ולאחר שיתפנה ירחץ את ידיו כדי לברך 'אשר יצר', ואם אין לו מים, ינקה ידיו על ידי שפשוף בבגדו ויברך (שו"ע ד, כב).[6]


[6]. דעת שו"ע ד, יד-טו, שכל שינת קבע בלילה גורמת לרוח-רעה וצריך ליטול ג"פ. ואע"פ כן כתבתי לשון 'רצוי' ו'טוב', עפ"י דברי האשל אברהם בשם חותנו (כמובא בהערה 4) שחשש לרוח-רעה רק לאחר הקימה בשחרית, ועל זה סמכו רבים שאינם נוטלים ידיהם כשקמים באמצע הלילה. ויסוד דבריו בדברי הב"י (ד, יד-טז) שחשש שמא רוח-רעה שורה בעלות השחר גם על מי שהיה ער. ודעת רוב המקובלים עפ"י האר"י שרק אחר שינה בחצות הלילה רוח-רעה שורה, אבל אם הלך לישון אחר חצות, אין רוח-רעה שורה על ידיו. וגם מי שישן בחצות, אם כבר קם פעם אחת אחר חצות ונטל ידיו ג"פ, בפעם השנייה אין רוח-רעה שורה על ידיו. נמצא לפי"ז שרק בחלק מהפעמים שקמים בלילה צריכים ליטול שלוש פעמים. בנוסף לכך לדעת פוסקים חשובים, רוח-רעה בטלה בימינו (לעיל הלכה ג). לכן אחר הקימה בשחרית יש להקפיד על נט"י ג"פ שמקורה בתלמוד, אבל מעבר לכך, בקימות שבאמצע הלילה, טוב להקפיד אבל אין חובה. ומצד ברכת 'שהכל' רצוי לרחוץ את הידיים אבל אינו חובה, כמבואר בשו"ע ד, כג, שגם הנוגע במקומות המכוסים יכול להסתפק בשפשוף ידיו, כמבואר במ"ב ד, סא. וכן הבא להתפנות רצוי שיטול ידיו ג"פ, מפני רוח רעה, אבל אין חובה כמבואר לעיל, ועיין בהערה 2 בדעת הגרע"י.

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ז – מאכלים שנגעו בהם לפני הנטילה

כפי שלמדנו, כיוון שלאחר השינה שורה על הידיים רוח-רעה, אסור לנגוע לפני הנטילה בדברי מאכל ומשקה (הלכה ב). ואם יהודי שלא נטל את ידיו נגע בדברי מאכל, אם אלו מאכלים יבשים כדוגמת פירות שאפשר לשוטפם, ידיחם במים שלוש פעמים, וכשם שנטילת ידיים שלוש פעמים לכל יד מטהרת את הידיים, כך תטהר את הפירות.

ואם נגע בטעות במשקים או במאכלים שיתקלקלו בשטיפה, יש סוברים שצריך לזורקם מפני הרוח-הרעה ששורה עליהם (עוד יוסף חי תולדות ו; ויש מחמירים בשיכר, באו"ה, ד, ה, 'לא'). ולדעת רוב הפוסקים, אין בכוחה של הרוח הרעה של הידיים לפגום את המאכלים, ובדיעבד מותר לאוכלם (ח"א ב, ב; מ"ב ד, יד; ערוה"ש ד, טו). בנוסף לכך, למדנו (בהלכה ג) שיש סוברים שאותה רוח-רעה בטלה מהעולם, ואין יותר לחוש להיזקה. ולכן אין לזרוק ולהשחית את המאכלים שנגעו בהם בידיים לא נטולות.

וכן מותר לקנות לכתחילה לחם ושאר מאכלים שמונחים על מדף בחנות, למרות שיש חשש שנגעו בהם יהודים שלא נטלו את ידיהם שחרית. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים אין המאכלים נפסלים בנגיעה של ידיים לא נטולות. בנוסף לכך, ישנו ספק אם אכן בפועל נגע במאכלים הללו אדם שלא נטל ידיו שחרית. בנוסף לכך, כמעט כל האנשים רגילים לשטוף את ידיהם בבוקר, ואמרו בשם האר"י ז"ל (עוד יוסף חי תולדות ח), שגם שטיפה של פעם אחת מועילה להתיש את כוחה של הרוח-הרעה.

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

ח – קטנים

כתבו כמה מגדולי האחרונים, שיש להקפיד שגם הילדים הקטנים, שעוד לא הגיעו לגיל חינוך, יטלו את ידיהם בבוקר. וזאת משום שהם נוגעים במאכלים, ואם לא יטלו את ידיהם, יפגמו את המאכלים ברוח-הרעה שעליהם (חיד"א, פמ"ג משב"ז ד, ז, מ"ב ד, י). ויש נוהגים מנהג חסידות, ליטול ידי תינוקות בני יומם, וכפי שכתב בספר 'בן-איש-חי' (ש"ר תולדות י), שעל ידי כך מגדלים אותם בטהרה ובקדושה.

אולם למעשה, רבים נהגו שלא להקפיד על התינוקות שייטלו את ידיהם שלוש פעמים לאחר קימתם מהשינה, כי לדעת כמה מגדולי האחרונים, אותה רוח-רעה שורה על הידיים רק מגיל שלוש עשרה. והטעם, שככל שהאדם יכול להתקשר יותר לקדושה, ולפעול לתיקונו של העולם, כך לעומת זאת גם רוח הטומאה מתאמצת לטמאו. ולכן אין אותה רוח-רעה שורה על ידי הגויים, מפני שאינם מחויבים במצוות. וכן לגבי ילדים, כל זמן שלא נתקדשו להתחייב במצוות, גם רוח הטומאה אינה שורה עליהם במלא תוקפה. אלא שמצווה לחנך את הקטנים למצוות, וכיוון שהם מתחילים להתקשר למצוות הקדושות גם רוח הטומאה שורה עליהם במקצת, ולכן משעה שהגיעו לגיל חינוך והם מסוגלים להבין כיצד ליטול ידיים, מצווה לחנכם ולהרגילם בנטילה (עפ"י שועה"ר מהדו"ת ד, ב; א"א בוטשאטש ד, ג; ציץ אליעזר ח"ז ב, ד).

לסיכום, מצווה להרגיל את הילדים מגיל חינוך ליטול ידיהם שלוש פעמים אחר השינה, וחובה עליהם ליטול את ידיהם מגיל מצוות – שלוש עשרה לזכר ושתים עשרה לנקבה. ויש מחמירים ליטול את ידי התינוקות משעה שהם נוגעים באוכל (מ"ב ד, י). ויש מהדרים ליטול את ידי התינוקות משעת ברית המילה או אף משעת לידתם, שכבר אז מתחילה להתגלות בהם הקדושה שבסגולת ישראל (כמובא בסוגריים בשועה"ר שם, ועי' כה"ח ד, כב).

פורסם בקטגוריה פרק ח - נטילת ידיים שחרית | כתיבת תגובה

א – ברכות ההודאה

ברכות רבות תקנו חכמים לומר מיד עם הקימה בבוקר, ועניינן להודות לה' על הטוב שהוא גומל לנו בכל יום. וכך מובא בתלמוד (ברכות ס, ב), כשיתעורר משנתו יודה לה', ויאמר: "אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראתה וכו', ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים"; כשישמע את קול התרנגול המבשר את בואו של היום החדש, יאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה"; כשיפתח את עיניו, יברך: "פוקח עוורים"; כשיפשוט את איבריו ויתיישב על מיטתו אחר שהיה אסור בכבלי השינה, יברך: "מתיר אסורים"; כשילבש את בגדיו, יברך: "מלביש ערומים"; כשיעמוד על רגליו, יברך: "זוקף כפופים"; כשיניח את רגליו על הארץ, יברך: "רוקע הארץ על המים"; כשינעל את מנעליו, יברך: "שעשה לי כל צרכי"; כשיתחיל ללכת, יברך: "המכין מצעדי גבר"; כשיחגור את חגורת מכנסיו, יברך: "אוזר ישראל בגבורה"; כשיניח על ראשו כיסוי, כובע או כיפה, יברך: "עוטר ישראל בתפארה"; כשיטול את ידיו, יברך: "על נטילת ידיים"; וכשירחץ את פניו, יברך: "המעביר חבלי שינה מעיני" וכו'. עוד תקנו שלוש ברכות הודאה מיוחדות על שבחר בנו ונתן לנו את מצוותיו, ואלו הן: "שלא עשני גוי", "שלא עשני עבד", ו"שלא עשני אשה". והנשים מברכות "שעשני כרצונו".

שגרת החיים שׁוחקת בדרך כלל את תשומת הלב שלנו לכל הטובה שהקב"ה משפיע עלינו, ובעקבות כפיות הטובה הזו אף הברכה היומיומית שהקב"ה מעניק לאדם אינה משמחת אותו, וחייו נעשים משעממים וריקנים, והוא מחפש תאוות שונות להפגת צערו. כדי שלא נהיה כפויי טובה תקנו לנו חכמים את ברכות השחר, שבהם נודה לבוראנו על כל הדברים הגדולים והקטנים שעל ידם אנו יכולים לתפקד בעולם. ומתוך הכרת התודה לה', אנו זוכים להתבונן על העולם במבט עשיר ומלא; אנו לומדים שלכל דבר בחיינו יש ערך אלוקי, ומתעורר בנו חשק לפעול טוב ביום החדש.

פורסם בקטגוריה פרק ט - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ב – סדר ברכות השחר

כפי שלמדנו תקנת חכמים המקורית היתה שברכות השחר ילוו את תהליך הקימה, ועל כל דבר נברך סמוך להנאתו, ועל ידי כך תהליך הקימה מהשינה יקבל משמעות עמוקה, כאשר ברכות התודה לה' ילוו כל שלב ושלב בקימה. וכך פסק הרמב"ם למעשה, לברך כל ברכה בעיתה, ויש מעולי תימן שנוהגים כמותו גם היום.

אולם כבר מאות שנים שנהגו ישראל לברך את כל ברכות השחר בבת אחת, בבית הכנסת או בבית לאחר שסיימו להתפנות ולהתלבש. כמה טעמים לכך. ראשית, תקנו שהחזן יאמר בקול את ברכות השחר בבית הכנסת כדי להוציא את עמי הארץ שאינם יודעים אותם בעל פה. ואף אלו שיודעים את הברכות בעל פה, יש חשש, שמא בתוך טירדת קימתם ישכחו איזו ברכה, אבל אם יאמרו אותן על הסדר, יזכרו לומר את כולן. ועוד, שרצו להדר ולברך את ברכות השחר בצורה המכובדת ביותר, כלומר בידיים נקיות ובלבוש מכובד, ולכן דחו את אמירת הברכות עד אחר סיום כל ההכנות לקראת התפילה (שו"ע מו, ב). ועוד, שישנם אנשים שקשה להם מאוד לכוון מיד בקומם מן השינה, ורק אחר שיתלבשו וירחצו את פניהם – יוכלו לומר את ברכות השחר בכוונה (סדר היום).

פורסם בקטגוריה פרק ט - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ג – ברכות השחר למי שלא נהנה

נחלקו גדולי הראשונים בשאלה: האם אדם שלא נהנה באופן אישי מאחת מברכות השחר יכול לאומרה? למשל, האם עיוור יכול לברך "פוקח עיוורים"?

לדעת הרמב"ם (תפילה ז, ט), רק מי שנהנה מאותו דבר יוכל לברך עליו. לפיכך, אדם שישן בלילה עם בגדים, כיוון שאינו מתלבש בבוקר, לא יברך 'מלביש ערומים'. נכה שאינו יכול ללכת, לא יברך 'המכין מצעדי גבר'. משותק שלא יכול להניע את איבריו, לא יברך 'מתיר אסורים' ו'זוקף כפופים'. וכן נוהגים מקצת מעולי תימן. וגם בעל ה'שולחן-ערוך' (או"ח מו, ח) חשש לדעתו, ופסק שלא להזכיר את השם בברכות שלא נהנה מהן.

לעומת זאת, בעל ספר הכלבו (סימן א) כתב בשם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון ושאר הגאונים, שהמנהג לומר את כל ברכות השחר על הסדר, בין שנהנה מהם ובין שלא נהנה, משום שברכות השחר נתקנו על הנאת כלל העולם. ועוד, שגם זה שאחרים נהנים מדבר מסוים מועיל באופן עקיף למי שאינו נהנה ממנו באופן ישיר. ולכן גם משותק שאינו יכול להזדקף, מברך את ה' על כך שאחרים יכולים להזדקף ולסייע לו. וכן העיוור מברך 'פוקח עיוורים' על שאחרים יכולים לראות ולהראות לו את הדרך ולהכין לו את כל צרכיו. וכן פסק הרמ"א.

וכן דעת האר"י הקדוש, שכל יהודי צריך לומר את כל סדר ברכות השחר, כדי להודות לה' על הטובה הכללית שהשפיע לעולם. ובמנהגי התפילה נהגו הספרדים ללכת על פי האר"י, ולכן גם הספרדים נוהגים לומר את כל ברכות השחר על הסדר.[1]


[1]. נחלקו הפוסקים אם מברכים את ברכת 'שעשה לי כל צרכי' הנאמרת על המנעלים ביום הכיפורים ותשעה באב, שבהם אסור לנעול מנעלים. לדעת רא"ש, ר"ן וטור, מברכים. וכ"כ במ"ב תקנד, לא, עפ"י לבוש, א"ר ופמ"ג. וכן נוהגים אשכנזים ומקצת ספרדים, יבי"א (ט או"ח ח). אבל לפי האר"י, אף שאבל מברך 'שעשה לי כל צרכי', בימים אלו אין מברכים. וכ"כ למעשה החיד"א, בן איש חי וכה"ח מו, יז. וכתב ברב פעלים ב, ח, שלפי מנהג זה אף במוצאי הצום לא יברכו. (ובמעשה רב ט' כתוב שהגר"א נהג לברך במוצאי הצום).

פורסם בקטגוריה פרק ט - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ד – עד מתי זמנן של ברכות השחר

מי ששכח לברך ברכות השחר לפני התפילה, יכול לברכן אחר התפילה, חוץ מברכת 'על נטילת ידיים' שאינו יכול לברך אחר התפילה, מפני שהיא נתקנה כהכנה לתפילה. וכן לא יוכל לברך את ברכות התורה, מפני שכבר יצא בברכת 'אהבת עולם'. וכן לא יוכל לברך 'אלוהי נשמה', מפני שיש אומרים שכבר יצא בברכת 'מחיה המתים' שבתפילת עמידה.

ולכן מי שנאלץ לדלג על ברכות השחר כדי להספיק להתפלל במניין, יקפיד לומר לכל הפחות את ברכת 'על נטילת ידיים', 'אלוהי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יברכן תחילה לא יוכל להשלימן אחר התפילה (מ"ב נב, ב).[2]

ועד מתי יוכל לברכן? כיוון שיש משווים את זמנן לזמן תפילה, לכתחילה ישתדל לברכן עד סוף ארבע שעות של היום, ובדיעבד עד חצות היום. אבל אם לא הספיק לאומרן עד חצות היום, יכול לאומרן כל היום, מפני שלדעת רוב הפוסקים זמנן שונה מזמן תפילת שחרית, מפני שהן ברכות הודאה על הדברים הטובים שהאדם נהנה מהם במשך כל היום, ולכן אם לא ברכן בבוקר, בדיעבד יכול לברכן כל היום.[3]


[2]. עי' להלן י, ב, 2, לעניין ברכות התורה. ולגבי 'אלוהי נשמה' כתב במ"ב נב, ט, ובבאו"ה שם, שהפר"ח סובר שיוצא ידי חובתה בברכת 'מחיה המתים' והעתיקו דבריו ח"א ודה"ח. ואמנם במאמ"ר חולק עליו, וכ"כ פמ"ג שמשמע מדברי הרמ"א, וכן נראה מדברי הגר"א. מ"מ כדי לצאת מהספק, המדלג על ברכות השחר כדי להתפלל במניין, יברך תחילה 'אלוהי נשמה'. ואם לא ברך, לא יברך אחר התפילה, שספק ברכות להקל. אמנם כתב בבאו"ה, שהסומך על הפוסקים הרבים שסוברים שאפשר לברך 'אלוהי נשמה' אחר התפילה לא הפסיד. עוד כתב במ"ב שם, שאם יכוון במפורש בברכת 'מחיה המתים' שבעמידה שלא לצאת ידי 'אלוהי נשמה' לא יצא, ויוכל לברכה אחר התפילה. וביחו"ד ד, ה, בהערה כתב שאין זה מועיל, ולפי"ז אם נזכר שלא ברך ברכות השחר באמצע ברכות ק"ש, יברך 'אלוהי נשמה' בין הפרקים, כדי שלא יפסידנה (יבי"א ד או"ח ז, ה).

[3]. בדה"ח כתב עפ"י מ"א שדין ברכות השחר שווה לדין התפילה, וכשם שזמן התפילה הוא עד ארבע שעות זמניות שהוא שליש היום, כך גם זמן ברכות השחר. ויש סוברים, שכשם שתפילת שחרית אפשר להתפלל בדיעבד עד חצות היום, כך גם את ברכות השחר (ר' שלמה קלוגר). ובכה"ח עא, ד, כתב שאם כבר התפלל שחרית יכול לברכן עד ארבע שעות, ואם לא התפלל עדיין שחרית יכול לברכן עד חצות. אבל לדעת רוב הפוסקים אין זיקה בין ברכות השחר לתפילה, והשוכח לברכן בבוקר יכול לברכן כל היום, וכ"כ במ"ב נב, י, וברב פעלים ב, או"ח ח. (ולדעת הגר"א אם שכח לאומרן ביום, יכול לאומרן אפילו בלילה עד שילך לישון).

פורסם בקטגוריה פרק ט - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ה – זמן ברכות השחר למי שקם באמצע הלילה

לכתחילה יש לברך את כל ברכות השחר סמוך עד כמה שאפשר לקימה מהשינה, ואין צורך לאומרן דווקא אחר שיעלה השחר. ולכן הקם לפני עלות השחר כדי ללמוד תורה או כדי לעבוד או לכל מטרה אחרת, יאמר מיד לאחר הקימה מן השינה את ברכות השחר. אבל לפני חצות הלילה אין לברך את ברכות השחר, ולכן אדם שקם מן השינה לפני חצות, ימתין עד לאחר חצות הלילה, ואז יברך את ברכות השחר. ואם ברך את ברכות השחר לפני חצות הלילה – לא יצא (מ"ב מז, לא; כה"ח כט).[4]

הקם אחר חצות הלילה לכמה שעות ומתכנן לחזור אחר כך למיטתו ולישון עד תפילת שחרית, כגון חייל שקם אחר חצות הלילה לשמירה וחוזר אח"כ לישון – יברך את ברכות השחר אחר הקימה העיקרית שלו. אם מבחינתו הקימה הראשונה היא העיקרית, ומה שהוא ישן אח"כ נחשב אצלו כמו שינה באמצע היום, יברך אחר הקימה הראשונה. אבל אם הקימה השנייה היא העיקרית, יברך אחר הקימה השנייה. ולמנהג המקובלים, בכל אופן אם הקימה הראשונה אחר חצות הלילה, יברך אחר הקימה הראשונה. ואם לא ברכן אחר הקימה הראשונה יברכן אחר הקימה השנייה.[5]

לגבי ברכות התורה, דעת רוב הפוסקים שדינן כדין ברכות המצוות, ולכן יברך אותן אחר כל פעם שיקום משינת קבע בלילה. ויש נוהגים לברכן פעם אחת, אחר הקימה העיקרית, יחד עם שאר ברכות השחר, והם רשאים להמשיך במנהגם (להלן י, ו).


[4]. לגבי ברכת 'הנותן לשכוי בינה', כתב בשו"ע מז, יג, עפ"י רא"ש וטור, שימתין מלאומרה עד שיאור היום. וכתב במ"ב מז, לא, ובבאו"ה שם, שהאחרונים (מ"א בשם הזוהר, פר"ח, גר"א) הסכימו שגם ברכה זו יכול לברך קודם שיאיר היום. אך בח"א כתב שלכתחילה יש ליזהר שלא לברך אותה קודם שיאיר היום כל זמן שלא שמע קול תרנגול. ובדיעבד, סיכם במ"ב, שיצא אפילו לא שמע קול תרנגול, ובתנאי שיברך אותה מחצות הלילה ואילך. וכתב בכה"ח ל, בשם פר"ח וחיד"א, שלהלכה ולזוהר לכתחילה אפשר לברך אותה אחר חצות לילה. וכך כתבתי למעלה, הואיל ובדיעבד כולם מסכימים שיצא בזה, ומאידך יש לחשוש שאם נחלק בין ברכות השחר יגרום הדבר לשכחה או לטעות, וכפי אחד הטעמים בהלכה ב', שנוהגים לומר את ברכות השחר על הסדר.

[5]. במ"ב מז, ל, כתב שאם קם בפעם הראשונה אחר חצות הלילה יכול לברך אז את ברכות השחר. ולא כתב אם עדיף לברך בקימה הראשונה. אולם בכה"ח מו, מט, כתב עפ"י הקבלה, שטוב לברך בקימה הראשונה שאחר חצות. ומי שאינו יכול להכריע מתי קימתו העיקרית, ינהג ככה"ח ויברך אחר הקימה הראשונה.

עוד כתב במ"ב מז, ל, שלאחר הקימה הראשונה יאמר את ברכת 'אלוהי נשמה' וברכת 'המעביר שינה' בלא שם ומלכות ובקימה השנייה יברכן בשם ומלכות. אבל אם ברכן בשם ומלכות בקימה הראשונה, לא יחזור לברכן בפעם השנייה. ובבאו"ה הרחיב, שלדעת פר"ח אין לברכן בפעם הראשונה אלא רק לאחר סיום שנת הלילה שלו, ואם יברכן בפעם הראשונה לא יצא, וצריך לחזור לברכן אחר הקימה השנייה. והסכים עימו בח"א לעניין ברכת 'המעביר שינה'. אבל שע"ת ו' ודה"ח כתבו, שלא לחזור לברכן אחר הקימה השנייה. ולכן פסק במ"ב שלכתחילה יברכן אחר הקימה השנייה ואם ברכן אחר הקימה הראשונה, שלא יחזור לברכן אחר הקימה השנייה. וכך מנהג אשכנז. ובכה"ח מו, מט, כתב בשם כמה פוסקים ומקובלים, שגם שתי ברכות אלו צריך לברך בפעם הראשונה בשם ומלכות, והשינה שאח"כ נחשבת כשינה ביום. וכן נוהגים ספרדים. ונלענ"ד שמוטב להורות לרבים לברך את כל הברכות אחר הקימה העיקרית, מפני שכאשר מברכים את רוב הברכות בקימה הראשונה, ומשאירים שתי ברכות לקימה השנייה, יש חשש שיבואו לידי טעות: או שישכחו לברך את שתי הברכות או שיברכו בטעות את כל הברכות גם בפעם השנייה. ולכן סתמתי למעלה לברך את כל הברכות אחר הקימה העיקרית. וגם כאשר הראשונה עיקרית, יש למברך אז 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה' על מה לסמוך. (וכמבואר בהלכה ב' שאחד הטעמים שנהגו לברך את ברכות השחר על הסדר כדי למנוע טעות ושכחה).

לפי המקובלים, מי שנשאר ער כל הלילה, הזמן הטוב לברכות השחר אחר חצות, וברכות התורה אחר שיעלה השחר (כה"ח מו, מט). אמנם כתב בבן איש חי תולדות יד, לגבי מי שהולך לישון אחר חצות, שלמרות שלפי הרש"ש יכול לברך את ברכות השחר אחר חצות לפני שיישן, המנהג לברכן אחר השינה. וכ"כ הרב אליהו בסידורו עמ' ג.

פורסם בקטגוריה פרק ט - ברכות השחר | כתיבת תגובה

ו – מי שהיה ער כל הלילה

ככלל גם מי שלא ישן בלילה יברך את ברכות השחר, שכבר למדנו (בהלכה ג) שברכות אלו נתקנו על ההנאה הכללית, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו. אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

לעניין נטילת ידיים מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני התפילה, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה לא יברך על נטילה זו (לעיל ח, א, 1).

לגבי ברכות התורה, מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן חצי שעה לפחות, יברך בבוקר ברכות התורה. וגם אם לא ישן במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל כיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן (עיין להלן י, ז).

לגבי ברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה', יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים, יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה, מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה, וגם צריכים ליטול ידיים לפני התפילה, אלא שלמנהג ספרדים אין מברכים, ולמנהג אשכנזים מתפנים ונוגעים במקום מכוסה ומברכים על הנטילה.

והמהדרים יוצאים ידי ברכות התורה וברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה' בשמיעה ממי שישן בלילה. וכשאין ממי לשמוע את הברכות, יש אשכנזים שנוהגים לומר את ברכת 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה בלא חתימת שם ומלכות.

על פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות (כה"ח מו, מט). ולפי ההלכה אפשר לומר את כל ברכות השחר לאחר עמוד השחר. ולכל הדעות צריך להקפיד לומר את ברכות התורה אחר עמוד השחר.[6]


[6]. מנהג ספרדים עפ"י האר"י, שאומרים תמיד את כל ברכות השחר (ברכי יוסף מו, יב; בא"ח ברכה ג; כף החיים מו, מט). ולגבי מנהג אשכנזים, לדעת עטרת זקנים מו, ד, הניעור כל הלילה לא יברך 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה'. וכ"כ א"ר, מור וקציעה וח"א ח, ט. ויסוד דעתם בשיטה אמצעית בין הגאונים והרמב"ם, לפיה יש מהברכות שנאמרות דווקא על הנאה עצמית, ואם לא נהנה לא יברך. ופמ"ג ושע"ת השאירו את דברי העטרת זקנים בצ"ע. ומסיק בשע"ת שישמען מחבירו, וכ"כ במ"ב מו, כד. אולם יתכן שאם אין שם חבר, לדעתם יברך בעצמו. ולדעת רמ"א משמע שיברכן, וכ"כ למעשה בערוה"ש מו, יג; ושלחן הטהור מו, ח. למעשה, אשכנזים רשאים לנהוג על פיהם. וכיוון שכך הוא מנהג כל הספרדים וחלק מהאשכנזים, כתבתי כך כמנהג עיקרי. ואף שלמנהג ספרדים הניעור בלילה רשאי לומר לכתחילה את ברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה', כיוון שיש פוסקים אשכנזים שהחמירו, כתבתי לכל המנהגים, שהמהדרים שומעים אותן ממי שישן. לגבי ברכות התורה מנהג כל הספרדים לברך, ובזה ברור שגם דעת רוב רובם של הפוסקים האשכנזים לברך, כמבואר להלן י, ז, 8. אמנם למ"ב מז, כח, לא יברך אלא ישמע מחבר, ואם אין שם חבר שישן, יכוון לצאת בברכת 'אהבה רבה'.

עפ"י האר"י מבואר בכה"ח מו, מט, שאומרים את ברכות השחר מיד אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה צריך להקפיד לומר אחר עמוד השחר, וכ"כ בבא"ח ברכה ג. ואם אמרן קודם עמוד השחר יש אומרים שלא יצא. עיין בהמשך י, 8.

פורסם בקטגוריה פרק ט - ברכות השחר | כתיבת תגובה

א – ערכה של ברכת התורה

לאחר שארץ ישראל נחרבה וישראל גלו מעל אדמתם, התעוררה השאלה (ירמיהו ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ"? מה החטא השורשי שבעטיו החלה ההתמוטטות הרוחנית שגרמה לחורבן. שאלה זו נשאלה לחכמים, לנביאים ולמלאכי השרת, ולא ידעו להשיב. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש: "וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם" (שם ט, יב), והכוונה שלא ברכו בתורה תחילה (נדרים פא, א). כלומר, אף שבפועל למדו תורה, כיוון שלא התייחסו אליה כאל הוראה אלוקית מן השמים, נחשב הדבר שעזבו את תורת ה'. שכל הלומד תורה כאחת החכמות האנושיות, אינו נחשב כלומד תורה. אבל כשאומרים את ברכת התורה כראוי, הרי שניגשים אל התורה מתוך אמונה והתקשרות אל נותן התורה.

עוד שאלו חכמים (נדרים פא, א): מדוע אין רוב בניהם של תלמידי חכמים ממשיכים בדרכם ונעשים אף הם תלמידי חכמים, הרי ללא ספק ההורים רצו שבניהם ימשיכו בדרכם ויעסקו כל חייהם בתורה, ומדוע לא הצליחו לחנך לכך את בניהם? יתר על כן, באותם הימים היה מקובל מאוד שכל בן ממשיך במקצוע אביו, בני הנגרים היו נגרים, בני החקלאים היו חקלאים וכן כולם. והשאלה, מדוע אחוזים גבוהים יחסית מבניהם של תלמידי החכמים אינם תלמידי חכמים. כמה פירושים נאמרו לכך בתלמוד, והפירוש האחרון הוא – מפני שאינם מברכים בתורה תחילה. כלומר, פעמים רבות בניהם של תלמידי החכמים לומדים תורה מפני שראו את אביהם לומד, וכמו כל הבנים שאוהבים לחקות את אבותיהם, אף הם משתדלים ללמוד תורה. אבל תורה אי אפשר לקנות אלא על ידי לימוד לשם שמים, מתוך התקשרות אישית אל נותן התורה, ולכן אותם הבנים שלומדים מתוך שגרה וחיקוי לאביהם, אינם רואים ברכה בלימודם.

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכת התורה | כתיבת תגובה

ב – תוכן ברכת התורה ודין "אהבת עולם"

שלושה חלקים לברכות התורה. בראשון מברכים את ה' שקדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה. בשני מבקשים שתהיה התורה שה' מלמד את עמו ישראל עריבה בפינו ונזכה ללומדה בחשק, ונזכה אנחנו וצאצאינו לדעת את התורה.[1]

בחלק השלישי מברכים ומודים לה' שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ואמרו חכמים (ברכות יא, ב) שזו הברכה המובחרת שבברכות התורה, מפני שמוזכרת בה סגולת ישראל, שה' "בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "נתן לנו את תורתו". זהו הטבע הנשמתי של ישראל, שקשור ודבוק בה' ובתורתו, ולכן רק עם ישראל יכול לקבל את התורה ולהאיר על ידה את העולם. מבין אומות העולם יכולים להיות גויים צדיקים וחסידים, אבל זו תהיה חסידות פרטית של אנשים יחידים שלא יוכלו להגשים את היעוד השלם של התורה לגלות את דבר ה' בכל תחומי החיים ולתקן את העולם. רק עם ישראל יכול לעבוד את ה' במסגרת לאומית, ולחתור לתיקון העולם בדרכי האמת והחסד, כפי שניכר מההיסטוריה הארוכה שלנו.

על פי זה מובן מדוע ברכת 'אהבת עולם' ('אהבה רבה' לנוסח אשכנז), שאנו מברכים לפני קריאת שמע, יכולה להחליף את ברכת התורה. שעיקרה עוסק באהבה שה' אוהב את ישראל, וחתימתה "הבוחר בעמו ישראל באהבה", ומוזכר בה עניין התורה באריכות, שישראל והתורה קשורים ותלויים זה בזה.

למעשה, מי שמסופק אם בירך את ברכת התורה, יכוון לצאת ידי ברכת התורה ב'אהבת עולם'. וכן מי ששכח לברך את ברכת התורה לפני התפילה והגיע לברכת 'אהבת עולם', יכוון לצאת בה ידי ברכת התורה, ואחר התפילה יזכור ללמוד כמו שלומדים אחר ברכת התורה (ברכות יא, ב; שו"ע מז, ז).[2]


[1]. נחלקו הראשונים והאחרונים במספר הברכות שיש בברכות התורה. לר"ת, רא"ש ועוד – שתי ברכות, כי החלק השני הוא המשך של הראשון, ולכן צריך לפותחו ב'ו' החיבור "והערב", וממילא ברור שאין לענות אמן אחר סיום החלק הראשון. ולדעת רמב"ם ועוד, יש שלוש ברכות, ואומרים "הערב", ועונים אמן אחר החלק הראשון. בשו"ע או"ח מז, ו, כתב שעדיף לפתוח "והערב" ב'ו' כדי לצאת ידי כולם. וכתב במ"ב יב, שדעת רוב האחרונים שלא לענות אמן אחר סיום החלק הראשון, ולכן טוב לאומרו בלחש כדי לצאת מהספק. אולם בבא"ח וכה"ח מז, י יג כתבו, שעונים אחריו אמן, שכן העיד רח"ו בשם האר"י, ואעפ"כ אומרים "והערב" ב'ו'.

[2]. עיין בברכות יא, ב, שרבים אמרו שהברכה פותחת ב'אהבה רבה' כנוסח אשכנז, ודעת רבנן 'אהבת עולם' כנוסח ספרד. השוכח לברך ברכות התורה והגיע ל'אהבת עולם', כתב במ"ב נב, ט, שיכוון לצאת. ועיין בבאו"ה 'פוטרת' שמדברי תר"י משמע שצריך לכוון במפורש בברכה זו כדי לצאת ידי חובה, אבל לדעת רא"ש בדיעבד גם בלא כוונה יוצאים בה ידי חובה. וכן משמע למעשה מדברי האחרונים. עוד נחלקו אם חייבים ללמוד מיד אחריה, לירושלמי צריך ללמוד מיד, וכן דעת רוב הראשונים. אמנם י"א (בתוס' ברכות יא, א), שהבבלי חולק על כך, ולכן לדעתם אין צריך ללמוד מיד אחריה (עי' להלן 6). עוד הסתפקו אם קריאת שמע מועילה כלימוד, וכדי לצאת מהספק צריך ללמוד דבר מה אחר התפילה (לדעת רוה"פ ק"ש אינה נחשבת כלימוד, ע"ש מ"ב יז, ובאו"ה בשם רע"א). אמנם גם אם לא למד יצא בדיעבד (שועה"ר ו, כה"ח יז). בנוסף לכך הרי אנו לומדים בסיום תפילה, שכן תקנו לומר 'ובא לציון' כדי שכל יהודי ילמד בכל יום פסוקי נביא, ולכן תרגמו אותם, כמבואר בהמשך כג, ב. וכן אנו אומרים פיטום הקטורת ותנא דבי אליהו לשם לימוד בדברי חז"ל, כמבואר בהמשך כג, ה.

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכת התורה | כתיבת תגובה

ג – האם המצווה לברך מהתורה

"אמר רב יהודה אמר רב: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר (דברים לב, ג): "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" (ברכות כא, א). כלומר, כל התורה נחשבת כשמותיו של הקב"ה (זוהר ח"ב פז, א; ת"ז תי' י), שכן הוא עצמו נסתר לגמרי מאיתנו, ועל ידי התורה הוא מתגלה לעולם. וזהו שנאמר: "כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא" – לפני שתלמדו תורה, "הָבוּ גֹדֶל לֵאלוֹהֵינוּ" – אימרו ברכה לנותן התורה.

למעשה, לדעת רמב"ם ו'שולחן-ערוך' (או"ח רט, ג) ברכת התורה מדברי חכמים, ומה שדרשו מן הפסוק אינו אלא אסמכתא. לפי זה, במקרה של ספק, יש להקל ולא לברך (וכן מנהג ספרדים, כה"ח מז, ב). ולדעת רוב הראשונים, וביניהם רמב"ן ורשב"א, מצווה מהתורה לברך את ברכת התורה לפני הלימוד. ולכן במקרה שאדם מסתפק אם ברך את ברכות התורה, עליו להחמיר ולברך, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא" (וכן מנהג אשכנזים, מ"ב מז, א).[3]

אמנם לכל הדעות, אם ישנו אדם שעדיין לא בירך את ברכות התורה, עדיף לשמוע ממנו את הברכות ולצאת מהספק. וכשאין אפשרות כזו, אם הוא עומד להתפלל ולומר ברכת 'אהבת עולם', יכוון לצאת בה ידי חובתו. אבל אם עדיין לא הגיע זמן התפילה, ואין מי שיכול להשמיע לו את הברכות, לסוברים שברכת התורה מהתורה, צריך להחמיר לברכה מספק, אלא שדי לברך את הברכה השלישית בלבד – "אשר בחר בנו", שהיא החשובה שבברכות התורה.


[3]. לדעת רמב"ם, רק ברכת המזון מהתורה, וכך כתב בשו"ע או"ח רט, ג. אולם רוב הראשונים והאחרונים סוברים שגם ברכת התורה מהתורה. וכן הוכיח בשאגת אריה כד, מזה שרצתה הגמ' ללמוד מברכת התורה ק"ו לברכה שלפני המזון, ולא שייך ללמוד ק"ו מדין דרבנן. ומ"מ במקרה של ספק כתב לברך ברכת "אשר בחר בנו" בלבד, ואף שיש סוברים לברך את כל הברכות, כך כתב גם במ"ב מז, א. ועיין ביבי"א (ח"ח או"ח ה, ג) בהרחבת המקורות. ועיין בערוה"ש מז, ב, שמבאר שגם לרמב"ם ברכת התורה מהתורה, אלא שהיא כלולה במצוות תלמוד תורה ואינה מצווה בפני עצמה.

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכת התורה | כתיבת תגובה

ד – לפני איזה לימוד חייבים לברך

לפני לימוד של כל חלק מחלקי התורה צריך לברך (שו"ע או"ח מז, ב). כלומר, אדם שמתכוון ללמוד ביום מסוים מדרש בלבד, או הלכה בלבד, גם הוא צריך לברך בתחילת היום את ברכת התורה. והטעם לכך, שכל התורה כולה, בין תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה, בין החלקים ההלכתיים ובין החלקים המחשבתיים, כולם נאמרו למשה מסיני (ירושלמי פאה פ"ב ה"ד).

נחלקו הפוסקים אם צריך לברך לפני הרהור בדברי תורה. למשל, המתעורר משנתו בבוקר ורוצה להרהר בדברי תורה, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך לברך, ויש חולקים. וכדי לצאת מהספק, עדיף שהקם משנתו ורוצה להרהר בדברי תורה יברך תחילה ברכות התורה ויאמר בפיו פסוק ולאחר מכן יהרהר בדברי תורה. אבל מי שהתעורר באמצע הלילה משנתו ומתכוון להמשיך לישון, ורוצה להרהר בדברי תורה עד שירדם, אינו צריך לברך לפני כן ברכות התורה.

השומעים שירי קודש בעת קימתם מהשינה, כיוון שאין כוונתם ללמוד, אינם צריכים לברך לפני כן את ברכות התורה.[4]

אפשר לומר את ברכות התורה וברכות השחר בעמידה, בישיבה, בשכיבה ובהליכה. ויש מדקדקים לאומרן בעמידה או הליכה ולא בישיבה או שכיבה.[5]


[4]. לדעת שו"ע מז, ד, רק על לימוד שנעשה על ידי הוצאת הדברים בפה צריך לברך, מפני שכך הוא עיקר לימוד התורה, שנאמר (יהושע א, ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ואמנם את העיון בסוגיות, אפשר ולפעמים רצוי לעשות במחשבה, אבל בשאר הזמן צריך ללמוד על ידי אמירה בפה (שועה"ר הל' ת"ת ב, יב). שעל ידי כך הלימוד נעשה ברור יותר, והרעיונות המופשטים נקבעים בתוך ליבו של הלומד. ועוד, שהלומד בקול, זוכר טוב יותר את לימודו (ערובין נד, א). אולם לדעת הגאון מוילנא, כיוון שגם הרהור הוא חלק מהמצווה, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", 'הגית' הוא הרהור, צריך לברך גם על הרהור. ובכה"ח ו, הזכיר דעות שאם מעיין בספר מסתבר שגם יקרא בפיו. ומ"מ אף שטוב לחוש לדעת הגר"א, צריך לומר בפה אחר ברכת התורה כמה פסוקים, כדי להסמיך לה לימוד החייב בברכה לכל הדעות, וכן נוהגים לומר אחר ברכת התורה פסוקי ברכת כהנים (מ"ב מז, ה). והקם משנתו ורוצה להמשיך לשכב על מטתו, יכול לשפשף את ידיו בשמיכה ולברך את ברכת התורה ולומר פסוק ולהרהר אח"כ בדברי תורה, כמבואר בשו"ע ד, כג, ומ"ב סעיפים נט, סא. ואם קם באמצע השינה, כתבתי שיהרהר בלא לברך, בצירוף דעת השו"ע ומנהגנו כר"ת שמברכים פעם ביום, כמבואר בהמשך בהלכות ו'-ז'. עוד מבואר בשו"ע מז, ג, שהכותב דברי תורה נחשב כלומד שצריך לברך לפני כן, ויש חולקים על כך, וביניהם הט"ז. והסכימו האחרונים שהרוצה לכתוב יברך ויאמר פסוק בפיו, ויצא בזה ידי כולם (מ"ב מז, ד; כה"ח ה).

[5]. כתבו הראשונים שברכות המצוות צריכות להיאמר בעמידה. ולכן את הברכה על התעטפות בציצית, למשל, מברכים בעמידה, וכן את הברכה שלפני תקיעת שופר או נטילת לולב (ב"י או"ח תחילת סימן ח). על פי זה לכאורה גם את ברכות התורה צריך לברך בעמידה, שגם היא בכלל ברכות המצוות. אולם לדעת פני יהושע (מגילה כא, א), כלל זה אמור לגבי מצוות המתקיימות בעמידה, כקצירת העומר ותקיעת שופר, אבל המצוות שמתקיימות בעמידה ובישיבה, כלימוד תורה, אפשר לברך בישיבה. וכ"כ ביחו"ד ה, ד. ובישכיל עבדי ח, ג, כתב לפי ההלכה והסוד, שנכון לברך את ברכת התורה בעמידה. וכל זה לכתחילה, אבל ברור שהמברך בישיבה יצא. ואפילו את תקיעת שופר וספירת העומר, בשעת הדחק אפשר לקיים בישיבה, כמבואר במ"ב ח, ב. למעשה, רבים מהאשכנזים נוהגים לברך את ברכות התורה והשחר בעמידה או הליכה אבל לא בישיבה.

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכת התורה | כתיבת תגובה

ה – ברכת התורה לכל היום

מברכים את ברכות התורה בבוקר, סמוך לברכות השחר, והברכות מועילות לכל לימוד שילמד אדם במשך אותו היום. ואף שילך אח"כ לאכול ולעבוד, כשיחזור ללמוד אינו צריך לברך שוב את ברכות התורה.

ובזה שונה ברכת התורה משאר ברכות המצוות. שבכל שאר המצוות, בכל פעם שאדם מקיים את המצווה מחדש, עליו לשוב ולברך עליה, מפני שכל שאר המצוות מתקיימות בזמן מסוים. למשל, מצוות הסוכה מחייבת את האדם שיאכל ויישן בסוכה, אבל בשאר הזמן הוא רשאי ללכת לאן שירצה. גם את מצוות הטלית אפשר לקיים ברגע אחד ביום. לכן בכל פעם שהוא נכנס לארוחה נוספת בסוכה או מתעטף מחדש בטלית, עליו לחזור ולברך את הברכה המיועדת לאותה המצווה.

אולם מצוות תלמוד תורה היא מצווה כללית שמקיפה את כל ימיו ושעותיו של האדם, שנאמר (יהושע א, ח): "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ואף אדם שלמד בבוקר, מצווה שיוסיף ללמוד בערב ובכל שעה שיתפנה (תוס' ברכות יא, ב, 'שכבר'). ועוד, שגם אדם שאינו עוסק בתורה, התורה מדריכה את חייו בתחומי ההלכה, המידות והאמונה. ואפילו בעת שהוא מתפנה, למרות שאסור לו באותה שעה להרהר בדברי תורה, ישנן הלכות שמדריכות אותו גם שם, כך שהוא אינו מתנתק מהתורה בשום מקום ובשום זמן (עי' באגור סי' א' המובא בב"י מז, יא). לכן ברכת התורה שמברכים בבוקר עולה על כל הלימוד שילמד האדם במשך כל היום, ושום עבודה או עסק אינם נחשבים הפסק לגביה (שו"ע מז, י).[6]


[6]. נחלקו הראשונים בשאלה, האם חובה ללמוד מעט תורה סמוך לברכת התורה. לדעת ר"י (תוספות ברכות יא, ב, 'שכבר'), הואיל וברכת התורה שונה משאר ברכות המצוות, בזה שהיא אינה מכוונת רק על הלימוד העכשווי, אלא מכוונת על לימוד התורה של כל היום, אין חובה ללמוד דווקא לאחר הברכה, אלא החובה היא ללמוד דבר מה במשך היום. וכן פירש בב"י את הרא"ש והטור. אולם רמב"ם סובר שדינה ככל ברכות המצוות, שצריך להסמיכן למצווה, ולכן צריך ללמוד מיד אחר ברכת התורה. ואם לא למד מיד, הברכה מתבטלת. כמו אדם שרצה לאכול עוגה, וברך 'מזונות' והפסיק בדברים אחרים, כשירצה לאכול, יצטרך לשוב ולברך 'מזונות'. ואף שמשו"ע נראה שהלכה כדעת ר"י, לדעת הרבה אחרונים הלכה כרמב"ם (מ"ב מז, יט), וכן הסביר הרמ"א בד"מ את דעת הרא"ש והטור. וכיום נוהגים כל ישראל לומר אחר ברכות התורה שלושה פסוקים של ברכת כהנים, וזה נחשב ללימוד שלאחר הברכה. ורבים נוהגים להוסיף אח"כ דברי חכמים – "אלו דברים שאין להם שיעור" וכו', שיש בהם דברי משנה וברייתא שנחשבת כגמרא, ועל ידי כך זוכה כל יהודי ללמוד בכל יום מקרא, משנה וגמרא.

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכת התורה | כתיבת תגובה

ו – האם שינה נחשבת הפסקה לברכת התורה

נחלקו הפוסקים, האם שינה נחשבת הפסקה שאחריה צריכים לחזור לברך את ברכות התורה.

לדעת רוב הראשונים, וביניהם הרא"ש, שינת קבע נחשבת הפסק לגבי ברכת התורה. שכל זמן שהאדם ער, עדיין התורה מלווה ומדריכה אותו, אבל בעת השינה, תודעתו מסתלקת והוא מפסיק לחשוב, ולכן השינה נחשבת הפסק במצוות תלמוד תורה. ומעיקר הדין צריך לפי זה לברך את ברכות התורה גם אחר שינה ביום, אולם נהגו להחשיב את שינת היום, גם אם נמשכה זמן רב, כשינת ארעי שאינה יוצרת הפסק, וברכת התורה שמברכים בבוקר חלה גם על הזמן שלאחריה. אולם שינת קבע בלילה על המיטה – נחשבת הפסק וצריך לברך אחריה את ברכות התורה. לפיכך, אדם שצריך לקום באמצע הלילה לשמירה, ואח"כ מתכוון לחזור לישון, יברך פעמיים את ברכות התורה, פעם אחת כשיקום לשמירה, ופעם שנייה כשיקום בבוקר (שו"ע או"ח מז, יא; מ"ב כט).

ויש נוהגים כדעת הסוברים ששינה אינה נחשבת הפסק לברכות התורה, אלא דין ברכות התורה דומה לדין ברכות השחר, שמברכים אותן פעם אחת ביממה (ר"ת ומנהגי הקבלה). ולכן הקם באמצע הלילה לשמירה, יברך את ברכות התורה, יחד עם ברכות השחר, אחר הקימה העיקרית שלו. והנוהגים כן רשאים להמשיך במנהגם (לעיל ט, ה, 5).[7]


[7]. בב"י מז, יא, יג, מבואר שלדעת רוב הפוסקים כל שינה של קבע נחשבת הפסק. ולדעת ר"ת, מהר"ם ותר"י, ברכת התורה מועילה עד לתפילת שחרית שלמחרת. וגם אם ישן שינת קבע, אין היא הפסק. ולמעשה הכריע בב"י ושו"ע מז, יג, שרק לגבי שינת קבע ביום יש לחוש לדעת הסוברים שאינה הפסק, אבל שינת קבע בלילה נחשבת הפסק וצריך לברך אחריה. וכ"כ רוה"פ (פר"ח מז, יג; מ"ב מז, כט; ויבי"א ח, ה). ויש מהאחרונים שהציעו שיברך בפעם הראשונה את כל הברכות ובשניה ברכה אחת (שו"ת מהרש"ם ג, שלז). אולם לרוה"פ יברך אחר כל שינת קבע בלילה את כל ברכות התורה. גדר שינת קבע: כתב הרא"ש שהולך לישון על מיטתו. ובבאו"ה לסימן ד, טז, כתב שהדעה האמצעית לגבי שיתין נשמי היא כחצי שעה. ועיין בהערה ביבי"א שם.

ויותר מזה כתב במ"ב מז, כה, שהמברך אחר שינת קבע ביום ברכת התורה – לא הפסיד, מפני שזאת דעת רובם המוחלט של הפוסקים. בנוסף לכך, לרוב הפוסקים ברכת התורה מהתורה, וספיקא דאורייתא לחומרא. ואעפ"כ התקבל המנהג שלא לברך. וכתב בכה"ח כה, בשם בא"ח וישב יב, שכדי לצאת מהספק טוב להרהר הברכה. עוד הציע לכוון במפורש בברכות התורה בבוקר שיועילו גם אחר שינה, שאולי כוונה זו תועיל. ובמ"ב יג, הציע לכוון בברכת 'אהבת עולם' שבתפילת ערבית לצאת ידי ברכת התורה, ולומר אחר התפילה פסוק לשם לימוד, שלמדנו בהלכה ב' ש'אהבת עולם' נחשבת כברכת התורה.

ודעת הבן איש חי וישב יג, הובא בכה"ח מז, כט, שעפ"י הקבלה, דין ברכות התורה כברכות השחר, שאין מברכים אותן פעמיים ביממה. ודעתם נסמכת על ר"ת ודעימיה, אלא שלר"ת מברכים ברכות התורה סמוך לשחרית ולמנהג בא"ח, הישן פעמיים בלילה, יברך אחר הפעם הראשונה ולא אחר הפעם השנייה (וטוב שיכוון בברכת 'אהבת עולם' לצאת ידי ברכות התורה. ויש הבדל מסוים בין ברכות השחר לברכות התורה, שלברכות התורה שתי כוונות: האחת כחלק מברכות השחר שזמנן אחר חצות הלילה, והשנייה כברכה לפני הלימוד. ולכן מי שקם סמוך לחצות, כבר ימתין ויברך ברכות התורה עם ברכות השחר אחר חצות. ואם הוא קם הרבה לפני חצות, יוכל לברכן לפני חצות. ויש חסידים שנהגו גם במקרה זה להמתין ולברכן אחר חצות).

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכת התורה | כתיבת תגובה

ז – היה ער כל הלילה

היה ער כל הלילה, כגון בליל חג השבועות, לדעת הרא"ש ורוב הראשונים, לא יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שכל זמן שלא הפסיק בשינה, עדיין ברכת התורה של היום הקודם מועילה לו. וכן פסקו רבים מגדולי האחרונים (פר"ח, גר"א וח"א). ולדעת רבנו תם, יברך את ברכות התורה לפני תפילת שחרית, מפני שברכות התורה מכוונות ליממה אחת, ולכן, גם אם לא ישן במשך כל היממה, משיגיע זמן תפילת שחרית של היום הבא, עליו לשוב ולברך את ברכות התורה. וכן נמסר בשם האר"י ז"ל (ברכי יוסף מו, יב; בא"ח ברכה ג; כה"ח מז, כו).

ואם זה שהיה ער כל הלילה ישן ביום שלפני כן שינת קבע (חצי שעה), מוסכם להלכה שיברך בבוקר את ברכות התורה (רע"א, מ"ב מז, כח). ואם לא ישן במשך כל היום שלפני כן שינת קבע, כדי לצאת מהספק, עדיף שישמע מחבירו את ברכות התורה.

ואם אין שם מי שעומד לברך ברכות התורה, יברך בעצמו את ברכות התורה. וכך נוהגים כל הספרדים ורבים מהאשכנזים. ויש מהאשכנזים שנוהגים, לכוון לצאת ידי חובת ברכות התורה בברכת 'אהבה רבה' שלפני שמע (מ"ב מז, כח).[8] (ועיין לעיל ט, ו, סיכום דיני מי שהיה ער כל הלילה).


[8]. אם ישן שינת קבע ביום שלפני כן (חצי שעה לפחות), לכל הדעות יברך, כפי שביאר רע"א בהגהותיו על המ"א מז, ב, שכן לרא"ש כבר התחייב אחר שינת הקבע ביום, ומתוך חשש לדעת ר"ת לא בירך, ועתה שעלה השחר, גם לר"ת התחייב, וממילא לכל הדעות יכול לברך. וכ"כ במ"ב מז, כח; וכן מובא במנהגי חת"ס (עמ' מה), ובחתן סופר או"ח ב, ז, ועוד רבים.

ואם לא ישן, דייק במ"א מז, יב, שלדעת שו"ע לא יברך. וכ"כ למעשה פר"ח מו, ח; גר"א מח, א; חיי אדם כלל ט, ט; שולחן שלמה מז, ד; מגן גיבורים, אלף המגן טו; מ"ב מז, כח. וכך נוהגים חלק מהאשכנזים, שאם אין שם חבר שיוציאו, יכוון לצאת ב'אהבה רבה'.

מנגד, לדעת רוה"פ, גם מי שלא ישן כלל בכל היממה, יברך את ברכות התורה. כ"כ ברכ"י מו, יב; א"ר מז, ט; מקור חיים לחו"י מז, יב; פמ"ג א"א מז, יב; שתילי זיתים מז, טו; כסא אליהו מז, ה; ערוה"ש מז, כג, ועוד רבים.

ואף שמנהג ספרדים שגם מי שלא ישן מברך ברכות התורה, כמובא בבא"ח ברכה ג; מועד לכל חי ח, כו; כף החיים מז, כו; יבי"א ה, ו, ולא חששו כלל לדעת פר"ח וגר"א ושאר הפוסקים שעמהם. מ"מ נראה שכאשר נתקבצנו יחד לארץ ישראל, לכתחילה טוב לחשוש לדעת החולקים, ולכן כתבתי שעדיף כשאפשר לשמוע את הברכה מחבר. ואמנם היו שפקפקו מפני שמצווה בו יותר מבשלוחו, או שרצו שיהיו עשרה כדי להוציא השומע (עיין יבי"א ה, ו). מ"מ עדיף לחשוש לדעת שאר הפוסקים מאשר לפקפוקים אלה.

לגבי מנהג אשכנז, אף שמ"ב ועוד כמה פוסקים חשובים סוברים שמי שלא ישן ואין לו חבר, לא יברך, דעת רוב פוסקי אשכנז, שגם מי שלא ישן כלל, יברך בבוקר ברכת התורה. ומהם: מ"א עצמו, רע"א בהגהותיו על מ"א מז, ב; מקור חיים לחו"י מז, יב; פמ"ג א"א מז, יב; דה"ח ד, ה; שועה"ר מז ז; באר היטב מז, יב; שו"ת האלף לך שלמה או"ח לג; מהר"ם שיק או"ח א; ערוה"ש מז, כג, וכתב שכך המנהג פשוט ואין לשנות. וכ"כ דברי מרדכי (פרידבורג) ו; עולת ראיה עמ' נט; מסגרת השולחן (על קיצור שו"ע ז, ה); בירור הלכה (זילבר) ד, עמ' מה, ופסת"ש מז, טז.

יש להיזהר שמי שהיה ער כל הלילה לא יברך ברכות התורה לפני עמוד השחר. וכתב בשו"ת האלף לך שלמה לג, שאם אמרן לפני עמוד השחר ברכתו לבטלה ועליו לברכן שוב אחר עמוד השחר. וכ"כ בכה"ח מז, כט. והצל"ח בברכות יא, ב, מסתפק בזה, ויש לצרף את דעת הרא"ש, ולכן לא יחזור מספק, ויכוון לצאת ב'אהבת עולם' (עיין מ"ב מז, כח). לפי המקובלים (בא"ח ברכה ג; כה"ח מו, מט), הערים כל הלילה יברכו את ברכות השחר מיד אחר חצות, ורק את ברכות התורה ידחו לאחר עמוד השחר.

פורסם בקטגוריה פרק י - ברכת התורה | כתיבת תגובה

א – זמני הבוקר

'עמוד-השחר' שנקרא גם 'עלות-השחר', הוא הזמן הראשון ביום שיש לו משמעות להלכה. בשעת הדחק אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל מ'עמוד-השחר', אבל במצב רגיל – אסור. נחלקו האחרונים מהו בדיוק 'עמוד-השחר': האור הקלוש הראשון שבמזרח (מ"א, פמ"ג), או מעט אח"כ כשהאור הקלוש מתפשט מעט על פני המזרח (א"ר, גר"א).

אחרי 'עמוד-השחר' מגיע זמן 'משיכיר', שכבר התפשט מעט אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו שאינו רגיל לפוגשו ממרחק של ארבע אמות. ובאותו הזמן אפשר גם להבחין בין תכלת ללבן. ומאותה שעה לדעת רוב הפוסקים כבר אפשר לקרוא לכתחילה את קריאת שמע, אבל זמן התפילה לכתחילה עדיין לא הגיע.

הנץ החמה הוא זריחת השמש, כלומר בעת ראיית החלק הראשון של החמה, אז הוא זמן 'הנץ-החמה'. ומאז מתחיל זמן תפילה לכתחילה. והקורא קריאת שמע לפני הנץ ומתפלל מיד עם 'הנץ-החמה', הרי זה מתפלל תפילת ותיקין ששיבחוה חכמים.

כל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת ברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר' – יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר עם אור ראשון מתחיל היום (מגילה כ, א).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ב – חשבון זמני הבוקר

לדעת רבים הפרש הזמן שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ-החמה' בארץ ישראל הוא כשיעור מהלך ארבעה מיל, שהוא כ-72 דקות. והכוונה שבימי ניסן ותשרי, עוברות 72 דקות משעה שהאיר המזרח עד שהחמה זורחת.

וצריך לדעת כי שיעור זמן זה משתנה לפי עונות השנה. בימי ניסן ותשרי (5/3; 5/10) מהלך עליית החמה הוא הקצר ביותר, והחמה זורחת 72 דקות אחר 'עמוד-השחר'. אולם בימי החורף, משך עליית החמה הולך ומתארך, עד שבשיא החורף (22/12) עוברות 78 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. ובקיץ הזמן הולך ומתארך יותר, עד שבשיאו (22/6) עוברות 88 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. כדי לחשב את זמן 'עמוד-השחר' בדייקנות לפי שיטה זו, יש לחשב בכל יום את הזמן שבו תגיע החמה ל-16.1 מעלות מתחת לאופק – ואז הוא זמן 'עמוד-השחר'.

וכל זה לדעה ש'עמוד-השחר', הוא משעה שהאיר אור קלוש את כל פני המזרח, אבל לדעה שהוא משעלה האור הקלוש הראשון שבמזרח, זמנו מוקדם יותר, כשהחמה מגיעה לכ-17.5 מעלות מתחת לאופק. אלא שכדי לא להיכנס למחלוקת, ראוי לנהוג כדעה המאוחרת יותר (16.1 מעלות מתחת לאופק), ומאז אפשר בשעת הדחק לקרוא את קריאת שמע ולהתפלל.[1]

גם לגבי זמן 'משיכיר' נתעורר ספק, כי למרות שחכמים הגדירו אותו לשעה שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, ולהכיר חבר שאין רגילים לראותו ממרחק של ארבע אמות, עדיין יש ספק אימתי בדיוק זמן זה. למעשה מקובל להורות שהוא סביב 50 דקות לפני 'הנץ-החמה'. ועיין בהערה על זמנו המדויק.[2]


[1]. נחלקו בתלמוד פסחים צג, ב, צד, א, בשאלה, כמה זמן עובר בין עמוד השחר ל'הנץ- החמה', לעולא הוא כשיעור מהלך חמשה מיל, ולר' יהודה ארבעה מיל. ונחלקו הראשונים בשאלה, מהו שיעור מהלך מיל: י"א 18 דקות (רמב"ם בפהמ"ש ברכות א, א), י"א 22.5 דקות, וי"א 24 דקות (עי' שו"ע או"ח תנט, ב, ובאו"ה שם). למעשה, ישנן בזה שתי שיטות עיקריות: א' – 72 דקות, כשיעור מהלך ארבעה מיל (וכל מיל 18 דקות). ב' – 90 דקות (כל מיל 22.5 דקות). וכך כתוב בהרבה לוחות. ועיין בספר הזמנים בהלכה כא, ו-ט, לרב חיים בניש.

למ"א ופמ"ג עמוד השחר הוא עליית האור הראשון במזרח, ולא"ר והגר"א, עמוד השחר הוא קצת אח"כ, כשהאירו פני המזרח, ולזה נוטה בבאו"ה נח, ד; פט, א. ויש לדעת שלשתי הדעות מדובר באור קלוש מאוד שנראה במזרח, ומי שעומד במקום שיש בו תאורת חשמל, או שהיה במקום מואר, אישוניו מצומצמים, והוא אינו יכול להבחין בשינויים הללו שבמזרח. וכן מי שאינו רגיל להסתכל על 'עמוד-השחר' אינו מבחין באור הקלוש הראשון, ואף לא בהאירו מעט פני המזרח.

השיטה של 72 דקות מובנת היטב, מפני שבירושלים בימי ניסן ותשרי, 72 דקות לפני הנץ מאיר פני המזרח. ואז החמה נמצאת 16.1 מעלות מתחת לאופק. ולפי מצב החמה באותם ימים צריך לחשב בכל השנה, כפי שכתבתי למעלה. ואמנם יש סוברים ששיעור 72 דקות הוא קבוע לכל השנה, וראייתם מהגמ' פסחים שנתנה שיעור קבוע – ד' מיל. אלא שקשה עליהם, שהרי הארת המזרח היא הקובעת, שהיא 'עמוד-השחר', ולא חישוב הזמן. כיוצא בזה כתב בבאו"ה רסא, ב, 'שהוא'. ולכן חייבים לומר שההפרש שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' משתנה לפי עונות השנה. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק יז, ושם בפרק טז הסביר את סיבת השינוי לפי העונות.

יש לציין שכל החישובים הללו הם בירושלים, ובכל המקומות שבאותו קו רוחב, וככל שמתקרבים לקטבים, כך ההפרש בין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' מתארך. ואף בארץ ישראל יש הבדלים, ובצפת שהיא צפונית יותר, משך ההפרש ארוך בכדקה וחצי לעומת ירושלים.

ישנם לוחות שחישבו בהם את עמוד השחר לפי 90 דקות לפני הנץ בימי ניסן ותשרי, שאז החמה 19.75 מתחת לאופק, והמשיכו לפי חישוב זה, ויצא שבשיא הקיץ עמוד השחר הוא 112 דקות לפני הנץ. וקשה עליהם מאוד, מפני שבכל הזמנים הללו אין רואים שום אור במזרח. לפי חשבון האסטרונומים, לפני שהחמה מגיעה ל-18 מעלות מתחת לאופק אפילו מיטיבי הראות אינם יכולים להבחין באור כלשהו, קל וחומר כאשר היא נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק. לפיכך קשה מאוד לסמוך על הלוחות הללו למעשה.

אמנם את הדעה הסוברת ששיעור ארבעה מיל הוא 90 דקות אפשר להסביר שהתכוונו לשיא הקיץ, שאז בערך 90 דקות לפני הנץ מאיר המזרח (16.1 מעלות יוצא 88 דקות). עוד אפשר לומר, שלשיטה זו עמוד השחר הוא האור הראשון שבמזרח, שהוא נראה כשהחמה בערך 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא כ-78 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף – 85 דקות לפני הנץ, ובשיא הקיץ – 96 דקות לפני הנץ. ואולי הכוונה שהזמן הממוצע של ראיית האור הראשון הוא קרוב ל-90 דקות לפני הנץ. (ויתכן שבנוסף לכך הלכו לפי השיטות המאחרות בכמה דקות את הנץ, מפני שמתחשבים בהרים, עיין בהלכה ו, ואז אכן 90 דקות לפני הנץ הוא הזמן הממוצע של כל השנה. גם את השיטה הסוברת שמיל הוא 24 דקות, וארבעה מיל 96 דקות אפשר להסביר שדיברו בשיא הקיץ). ←

נמצא אם כן לסיכום שהדין נקבע לפי מצב השמש, ויש שתי שיטות: האחת, משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 72 דקות לפני הנץ. השנייה, מהאור הראשון, כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 78 דקות לפני הנץ. וכתבתי לעיקר כסוברים ש'עמוד-השחר' הוא משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, מפני שלכך נוטה הבאו"ה, וכ"כ ביחו"ד ב, ח, עפ"י הרמב"ם ושו"ע. בנוסף לכך, לעניין ק"ש ותפילה, הנוהג לפיה יוצא ידי כולם, שאז ודאי התחיל היום, אבל לפני כן הוא זמן ששנוי במחלוקת. אמנם לעניין תעניות, ראוי להחמיר שלא לאכול ולשתות משתגיע מ-17.5, אף שלהלכה אפשר לסמוך על המקלים במחלוקת דרבנן. כדי לחשב במדויק זמנים אלו בכל מקום ומקום אפשר להיעזר בתוכנת "חזון שמיים" של הרב איתן ציקוני.

[2]. בספרי ההלכה האחרונים נזכרו כמה דעות, אימתי הוא זמן 'משיכיר': ביחו"ד ב, ח – 66 דקות לפני הנץ, לכה"ח יח, יח – 60, ובירושלים נהגו 50-55 דקות לפני הנץ, ובכמה מקומות בבני ברק 45 דקות לפני הנץ. למעשה בספרים רבים כתבו שהוא כ-50 דקות לפני הנץ. וכ"כ בתפילה כהלכתה ג, ד, ואש"י יח, א. אלא שכבר למדנו שיש שינויים בין עונות השנה, וקשה שהתעלמו מההבדלים הללו. ואולי חלק מהפוסקים שכתבו זמנים שונים לא נחלקו כלל, וכל אחד מדד בתקופה אחרת בשנה. ועיין ב'הזמנים-בהלכה' כג, ו.

ולפי תצפיות שונות, יש שהכירו כשהחמה הגיעה ל-12 מעלות מתחת לאופק, ויש שהכירו ב-11 מעלות, ויש שהכירו רק ב-10 מעלות מתחת לאופק. למעשה נראה לחשב לפי מצב החמה כשהיא מגיעה ל-11 מעלות מתחת לאופק. והוא בימי ניסן ותשרי 48 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף (22/12) 52.5 לפני הנץ, ובשיא הקיץ (22/6) 58 דקות לפני הנץ. הרי שרוב השנה הוא סביב 50 דקות. ומ"מ לכתחילה טוב לאחר את זמן 'משיכיר' בעוד כחמש דקות, ובשעת הדחק אפשר להקדים בכחמש דקות.

עוד יש להוסיף, כי בעבר, כשלא היו שעונים, בוודאי הלכו לפי הראייה, ואם היה יום מעונן איחרו כדי לצאת מהספק. אולם אחר שיש לנו שעונים, כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קסב, שהולכים לפי השעון.

יש לציין כי לדעת רוה"פ זמן משיכיר את חבירו וזמן משיכיר בין תכלת ללבן הוא אותו הזמן, וכ"כ במ"ב נח, ב.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | תגובה אחת

ג – זמן קריאת שמע

זמן קריאת שמע של שחרית הוא משעה שבני אדם רגילים לקום משנתם, שנאמר (דברים ו, ז): "וּבְקוּמֶךָ". וכיוון שיש אנשים שמקדימים לקום ב'עמוד-השחר' (עם אור ראשון),1 מן התורה הוא נחשב זמן קימה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע. והטעם, שנאמר 'בקומך' לשון יחיד, משמע אפילו בעת שיחידים קמים משנתם. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה.

וחכמים עשו סייג למצווה, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו ממרחק של ארבע אמות (שו"ע נח, א), שהוא זמן 'משיכיר' (כ-50 דקות לפני הנץ בימי ניסן).2

בשעת הדחק, כשאדם אנוס ואינו יכול לקרוא קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', יכול לקרוא את שמע משיעלה 'עמוד-השחר'. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה – יצא ידי חובתו. אלא שיש בזה הבדל: אם סיבת הקדמתו נבעה מאונס, אפילו אם נאלץ לעשות זאת בכל יום, יצא ידי חובתו; אבל אם הקדים לקרוא מחמת טעות, יצא ידי חובתו רק אם טעותו אירעה באקראי, היינו אחת לחודש. אבל אם טעה בזה יותר, קנסוהו חכמים שלא יצא, ועליו לחזור ולקוראה אחר 'משיכיר' (שו"ע נח, ג-ד, מ"ב נח, יט).

ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות של היום, שכן יש אנשים כדוגמת בני מלכים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות, נמצא שעד סוף שלוש שעות הוא זמן 'בקומך' (ויבואר בהמשך בהלכות י-יא).

והזמן המשובח ביותר לקריאת שמע הוא כ'ותיקין', היינו מעט לפני 'הנץ-החמה'.[3]


[3]. לדעת רוב הפוסקים, זמן ק"ש משיכיר ועד שלוש שעות, והזמן המובחר כותיקין, וכך דעת תוס', רא"ש, רשב"א, וכן נפסק בטור ושו"ע או"ח נח, א. וכך כתבתי למעלה. אמנם יש דעות נוספות: לדעת תר"י זמנה לכתחילה עד הנץ ורק בדיעבד עד שלוש שעות. לדעת הרי"ף והרמב"ם שעיקר זמן ק"ש כותיקין, היינו מעט קודם הנץ, ואם לא קרא בותיקין יכול לקרוא עד שלוש שעות. והזמן שלפני כן כשר בשעת הדחק. ולדעת ר"ח ור"ת זמן ק"ש מתחיל מאחרי הנץ ונמשך עד סוף שלוש שעות, ואף הנוהגים כותיקין לדעתם אינם עושים כהלכה, כי קוראים ק"ש מעט לפני הנץ. ונראה שגם לדעתם בשעת הדחק אפשר לקרוא ק"ש לפני הנץ (ורק לשיטת המאור אין יוצאים ידי ק"ש לפני הנץ). למעשה אין מתחשבים בדעתם להלכה. ועיין בב"י או"ח נח, א, ובבירור הלכה לברכות ח, ב ציון ב-ג; ושם ט, ב, ציון א; ושם י, ב, ציון ד. בהלכות ז-ח יבואר עד כמה ניתן למעשה להקדים את תפילת שחרית. (לכס"מ להל' ק"ש א, יג, זמן ק"ש מהתורה נמשך כל היום, כי בקומך הוא כל זמן שרגילים להיות ערים, ומדברי חכמים עד שלוש שעות, כדי להצמידה ולהקדימה לתפילת שחרית. ולא נתקבלו דבריו, ולכן ספק הנוגע לסיום שלוש שעות נחשב ספק דאורייתא כמובא בהלכה יא).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ד – זמן תפילה

אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות, וקבעו זמנם כנגד התמידים. תמיד של שחר היה קרב משעה שעלה 'עמוד-השחר', ולפי זה גם זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר 'הנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (ברכות ט, ב). ואם התפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א).

והזמן המשובח ביותר לתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה'.[4]

ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר לדעת רבי יהודה עד סוף ארבע שעות. ואף שלדעת חכמים זמן הקרבת התמיד נמשך עד חצות היום, הלכה כרבי יהודה, מפני שבמסכת עדויות, שכל משניותיה נבחרו להלכה, מובאת דעתו של רבי יהודה. לפיכך זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות (ברכות כז, א). ואע"פ כן לא נדחו לגמרי דברי חכמים, ואם עברו ארבע שעות ועדיין לא התפלל שחרית, יכול בדיעבד להתפלל עד חצות. ואע"פ ששכר תפילה בזמנה אין לו, מכל מקום שכר תפילה יש לו (כפי שיתבאר בהמשך בהלכה יא).


[4]. עיין בב"י פט, א, ובשועה"ר פט, ב, ובבירור הלכה כו, א, ציון ח. לסיכום, ישנן שלוש שיטות עיקריות: א) לרמב"ם ור"ח, עיקר תקנת התפילה מהנץ ועד ארבע שעות, ורק בדיעבד אפשר להתפלל מעמוד השחר, וכך נפסק בשו"ע פט, א, ומ"ב ד. ב) לרא"ש זמן תפילה לכתחילה – מעמוד השחר ועד ארבע שעות, כמו הזמן הכשר להקרבת התמיד. ובהנץ הוא מצווה מן המובחר. (לפי הפמ"ג דעת הרא"ש שבעמוד השחר אפשר להתפלל רק בשעת הדחק, ואילו משהאיר המזרח אפשר להתפלל לכתחילה, מפני שכך היה בתמיד שעיקר זמנו מעמוד השחר, אבל תקנו להמתין מלהקריבו עד שיאיר המזרח, כדי שלא יבואו לידי טעות, וכן דעת הפר"ח למעשה. ובמ"ב ובאו"ה פט, א, באר שיש מחלוקת מהו עמוד השחר, אור ראשון או האיר המזרח, וכתב להחמיר). ג) לרבנו ירוחם, מעמוד השחר ועד משיכיר הוא זמן תפילה בדיעבד, ומשיכיר ועד ארבע שעות – לכתחילה, ובהנץ מצווה מן המובחר. (יש שהבינו מרש"י ל, א, ומראב"ן, שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית אף לפני עמוד השחר, ולא נתקבלה דעתם אף בשעת הדחק).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ה – תפילת 'ותיקין' ב'הנץ החמה'

הזמן המשובח ביותר לקריאת שמע ולתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו קוראים את שמע מעט לפני 'הנץ-החמה', ומתחילים להתפלל ב'הנץ-החמה'. והטעם לכך, שהמתפלל מאוחר נגרר אחרי טבע העולם, ורק אחר שהשמש כבר זורחת, והחיים מתחילים לפעום במלא שאונם, הוא מתעורר ונוכח שה' הוא האלקים ומקבל על עצמו עול מלכות שמים ומתפלל. אבל ה'ותיקין' מקדימים ומובילים את הטבע, ועוד לפני שהשמש זורחת והטבע מתגלה במלא יופיו והדרו, הם מקבלים על עצמם מתוך אמונה שלימה עול מלכות שמים, ותיכף כשהשמש זורחת והיום מתחיל, הם עומדים בתפילה וממשיכים שפע ברכה לעולם.[5]

אמרו חכמים: כל הסומך גאולה לתפילה כ'ותיקין' אינו ניזוק כל היום כולו (ברכות ט, ב, ותוס' שם).

אבל מי שיודע שאם יקום להתפלל כ'ותיקין' יהיה עייף ולא יוכל ללמוד או לעבוד כראוי, מוטב שיתפלל אחר כך. וכיוון שכיום אירועים רבים וחשובים, כשיעורי תורה וחתונות, מתקיימים בלילה, עדיף לרוב האנשים לישון בסביבת חצות הלילה ולקום לאחר הנץ החמה. והידור 'ותיקין' לגביהם הוא, להזדרז להגיע לבית הכנסת לפני זמן תחילת התפילה.


[5]. מהגמ' ברכות ט, ב, משמע שעיקר 'ותיקין' הוא לצורך התפילה שתהיה עם 'הנץ'. וכך משמע מהרבה ראשונים ואחרונים. אמנם מהמשנה בברכות כב, ב, משמע שיש עניין לקרוא את שמע לפני 'הנץ'. הרי שמעלת הותיקין היא משני צדדים, ק"ש ותפילה. ואכן יש שהקפידו שאף כשאינם יכולים להתפלל בותיקין, לפחות יקראו ק"ש לפני 'הנץ', כמובא בשועה"ר הרב נח, ד, ואפילו שעדיין לא הניחו תפילין. ובכה"ח נח, ח כתב, שאם לא הניח תפילין לא יקרא לפני 'הנץ'. ודין זה תלוי גם במחלוקת שבסי' מו, ט – לב"י ולרמ"א אפשר לכתחילה לצאת בק"ש בלא ברכותיה, ולרא"ה ולגר"א הוא בדיעבד.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ו – זמן 'ותיקין' ו'הנץ' המדויק

'הנץ-החמה' הוא עת זריחת החמה, ואף שלכאורה הגדרה זו פשוטה וברורה, בפועל אין הדבר כן.

ראשית, משך עליית החמה, מהשנייה שרואים את הקצה הראשון של החמה ועד שהיא נראית כולה, כשתי דקות וחצי. ונחלקו הפוסקים מתי הוא בדיוק זמן הנץ החמה: לדעת רוב הפוסקים זמן 'הנץ' מיד כשהחלק הראשון של השמש נראה, ואז צריך להתחיל את תפילת עמידה של 'ותיקין'. ויש אומרים ש'הנץ' הוא בגמר עליית החמה, ויש אומרים שהוא נמשך בכל שתי הדקות וחצי של עלייתה, ויש אומרים שהוא נמשך עוד כמה דקות, כל זמן שקרני השמש עדיין אדומות. למעשה, משתדלים לכוון את תחילת תפילת ה'ותיקין' לעת תחילת עליית החמה, אבל אין מדקדקים בזה, מפני שמתחשבים גם בדעות האחרות.[6]

עוד ספק התעורר, האם מתחשבים בהרים שבמזרח המסתירים את זריחת השמש או שהולכים לפי הזריחה האסטרונומית (באופק ישר). ברור שהנמצא מתחת לצוק או בניין גבוה שמסתיר ממנו את המזרח, לא יכול לטעון שהזריחה לגביו היא בזמן שהוא עצמו יראה את השמש, כי אז הזריחה שלו עלולה להיות לקראת הצהרים. השאלה היא, מה הדין, למשל, בירושלים העתיקה שהר הזיתים מסתיר לה את האופק במזרח, ועקב כך החמה נראית מספר דקות מאוחר יותר. ואף לעומדים על הר הזיתים, הרי מואב מסתירים את תחילת הזריחה. יש אומרים שזמן 'הנץ-החמה' הוא רק כאשר רואים בפועל את החמה, היינו אחר שתיראה מעל הר הזיתים. ויש אומרים שאין להתחשב בהר קרוב כדוגמת הר הזיתים, הואיל ואפשר ללכת אליו ברגל, אבל בהרי מואב הרחוקים צריך להתחשב. ההבדל בין שתי הדעות מסתכם בדקות ספורות.

ויש אומרים שאין מתחשבים כלל בהרים שבמזרח, אלא מחשבים את הזריחה לפי אופק ישר, כלומר על פי הזמן שהיה אפשר לראות את זריחת החמה אילו לא היו שם הרים. ישנן כיום תוכנות מחשב המאפשרות לחשב בכל מקום ומקום את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק תוך התעלמות מההרים שבמזרח, ורבים נוהגים לקבוע על פי חישוב זה את זמן הזריחה.[7]


[6]. לדעת רוה"פ הנץ הוא תחילת זריחת החמה, וכ"כ בבאו"ה נח, א, 'כמו', וכ"כ בהלכה ברורה (יוסף) נח, ז. ולבא"ח (וארא ג), ואיש מצליח, הוא סוף עליית השמש, ולדעת המאור הוא כל משך עליית החמה. וי"א שגם מעט אח"כ, כל שהשמש סמוכה לארץ, עדיין הוא "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" ועת דמדומי חמה, וכך משמע מהרמב"ם בתשובה רנה. (עיין הזמנים בהלכה כד, ג-ד).

[7]. בספר דברי יוסף כתב שהדין תלוי בהראות החמה בפועל, ולכן צריך להתחשב גם בהסתרת הר הזיתים. ואילו לדעת מהרי"ל דיסקין שהובאה בספר נברשת, אין מתחשבים בהסתרת הר הזיתים, הואיל והוא קרוב פחות ממהלך יום אחד, אבל מתחשבים בהסתרת הרי מואב (אמנם לעניין שבת בנוגע לשקיעה, לא הכריע). עוד נסתפקו בעיר שיש בה הרים, האם הולכים בכל שכונה ושכונה לפי גובהה או שהולכים אחר השכונה הגבוהה שבעיר, שבה השמש נראית ראשונה. והמנהג לילך אחר השכונה הגבוהה. ושוב התעורר ספק, אם בנו בעיר גורד שחקים, וקרני השמש הראשונות מנצנצות בראשו דקה לפני שיראו את הזריחה על הקרקע, לפי מה הולכים. וכן אם העיר גדולה מאוד, האם גם אז הולכים אחר המקום הגבוה שבה או שמחמת גודלה מוגדר כל איזור לעצמו. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק ז שהזכיר את הדעות והספקות הללו.

גם לשיטה שמחשבים את הזריחה והשקיעה באופק ישר, יש ספק לפי איזה גובה מחשבים. משום שככל שהמקום גבוה יותר, כך ניתן לראות את השמש בזריחה מוקדם יותר, ובשקיעה מאוחר יותר. למשל, בגובה של 800 מטר מעל פני הים ממשיכים לראות את השמש בשקיעה כ-4.6 דקות מאוחר מאשר בגובה פני הים, ובזריחה כ-4.6 דקות מוקדם. ואכן שיטה זו מתחלקת לשלוש שיטות. יש אומרים שהולכים לפי הזריחה באופק ישר לפי גובה המקום. ועדיין יש ספק מה הדין בעיר שיש בה הרים ועמקים, האם הולכים בכל מקום ומקום לגופו או אחר המקום הגבוה שבעיר. ודעת שועה"ר שהולכים בכל המקומות לפי הזריחה בגובה של שמונה מאות מטר מעל פני הים, כמו גובה ירושלים. וכ"כ באג"מ או"ח א, צז. (כלומר גם כשהמתפללים נמצאים במקום שטוח שבגובה פני הים, תהיה שעת הנץ שלהם 4.6 דקות לפני שיוכלו לראות בפועל את השמש). ויש מי שאומר שהולכים אחר הזריחה האסטרונומית בלא להתחשב כלל בהרים, אלא כפי שהיתה נראית בגובה פני הים (שמכסים את רוב העולם) בלא הרים, וכ"כ הרא"ז מלצר. ועיין על כל זה בזמנים בהלכה פרק ז.   ←

בתוכנת 'חזון שמים', ניתן לקבל את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק בכל מקום ובכל יום, לפי קווי אורך ורוחב וגובה המקום. וכיוון שהתוצאה בתוכנה שכזו מדויקת מכל החישובים שנעשו על ידי תצפיות, רבים נוהגים לחשב באופן זה את זמן הזריחה. וכן נראה למעשה לכל המתגוררים בגב ההר, שאינם צריכים להתחשב בהרים ובגאיות שממזרח להם, שאם יתחשבו בהם יצטרכו לחשב לכל בית זמן אחר, לפי גובהו ולפי ההרים המסתירים ממנו את המזרח בכל עונה לפי מקום עליית השמש. ולכן יש לילך לפי האופק האסטרונומי, על פי המקום הגבוה שבאיזור. ואמנם בעבר, כשחיו בסביבה פתוחה, הזריחה היתה מוחשית, והעיקר היה תלוי בראייה ממש. אולם כיום כשרוב האנשים מצויים בין בניינים, ואינם רואים את הנץ, ומנגד שיטות החישוב נעשו קלות, מבחינתנו הזריחה היא לפי האופק האסטרונומי, ובאותה שעה רואים גם את קרני השמש במקומות הגבוהים שבאיזור. אמנם כשיש בצד מזרח של אותו מקום רכס של הרים רחוקים המכסים בשווה את כל המזרח, כמו למשל בשפלת החוף, והם מעכבים את ראיית השמש מכל האיזור במספר דקות, נראה לענ"ד שצריך להתחשב בהם ולאחר את זמן הנץ. (וזמן 'משיכיר' תלוי באור, עפ"י המבואר בהערה 2, כשהשמש נמצאת 11 מעלות מתחת לאופק האסטרונומי, ואין לו כל זיקה לנץ הנראה).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה