ארכיון הקטגוריה: תפילה

ז – עד כמה אפשר להקדים את התפילה

לכתחילה לא יתפלל אדם לפני 'ותיקין', מפני שלדעת כמה פוסקים, זמן התפילה לכתחילה הוא מ'הנץ-החמה' ועד ארבע שעות, והמובחר ביותר הוא מיד בתחילת הזמן כ'ותיקין'. נמצא אם כן, שאדם שתפילתו אורכת כעשרים וחמש דקות מתחילתה עד עמידה, הזמן המוקדם להתחלת התפילה הוא עשרים וחמש דקות לפני הזריחה.

ומי שנאלץ להקדים לצאת לדרכו או למלאכתו, רשאי להתחיל את תפילתו משעה שיכיר את חברו ממרחק ארבע אמות, שאז כבר התפשט מעט אור על הארץ, ואז הוא הזמן הכשר לקריאת שמע ולמצוות ציצית ותפילין. וכבר למדנו שזמן 'משיכיר' הוא כחמישים דקות לפני 'הנץ' (עיין בהערה 2).

מי שצריך להקדים יותר את תפילתו, יתחיל להתפלל עד סיום פסוקי דזמרה בלי טלית ותפילין, וכשיסיים את ברכת 'ישתבח' ימתין לזמן 'משיכיר', ואז יתעטף בטלית ויניח תפילין, וימשיך בתפילתו.[8]


[8]. לכתחילה אין להתפלל לפני ותיקין, מפני שלדעת רוב הפוסקים, וביניהם הרמב"ם ושו"ע, הזמן שמעמוד השחר ועד הנץ כשר רק בדיעבד לתפילה, כמבואר בהערה 4. וגם מצד ק"ש, לדעת מקצת הפוסקים (רמב"ם ור"ת), הזמן משיכיר ועד הנץ הוא בדיעבד, ואמנם לרוב הפוסקים הוא לכתחילה לגבי ק"ש, אבל כיוון שסומכים ק"ש לתפילה, ממילא אין להתפלל לכתחילה לפני ותיקין.

בשעת הצורך, אפשר להתפלל 'משיכיר', שאז הוא תחילת זמן ק"ש לרוה"פ, וכן נפסק בשו"ע נח, א, ונתבאר לעיל בהערה 3. ואז הוא תחילת זמן ציצית ותפילין כמבואר בשו"ע או"ח יח, ג; ל, א. ואפשר לסיים פסוד"ז וישתבח לפני כן, וכשיגיע זמן 'משיכיר' יתעטף בציצית ויניח תפילין, כמובא בבאו"ה נח, א, 'זמן'. אבל לא יקדים יותר, מפני שרק בשעת הדחק אפשר לומר ק"ש וברכותיה לפני 'משיכיר'. זמן 'משיכיר' נתבאר בהערה 2.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ח – עד כמה אפשר להקדים את התפילה בשעת הדחק

בשעת הדחק אפשר לומר את ברכות קריאת שמע משיעלה 'עמוד-השחר', שהוא 72 דקות לפני הזריחה (בימי ניסן ותשרי).1 אבל כל זמן שיש איזו אפשרות לומר את ברכות קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', אין לאומרם משיעלה 'עמוד-השחר'. למשל, היוצא לדרך, אם הוא יכול להתפלל תוך כדי הליכה או בישיבה (כשחבירו נוהג), עליו להמתין לזמן 'משיכיר', ויאמר את ברכות קריאת שמע ויתפלל שמונה עשרה תוך כדי הליכה או בישיבה.

ואם הוא יכול לומר את ברכות קריאת שמע בדרכו אחר זמן 'משיכיר', אבל אינו יכול להתפלל שמונה עשרה בדרכו, אזי יקדים להתפלל עמידה אחר 'עמוד-השחר', ואת ברכות קריאת שמע ואת שמע יאמר בדרכו, למרות שלא יסמוך גאולה לתפילה.[9]

וכשאין אפשרות לומר את ברכות קריאת שמע בדרך, כגון שאינו יודע את ברכות קריאת שמע בעל פה, ואין לו אפשרות לקרוא בסידור תוך כדי הליכה או נסיעה, כיוון שהוא שעת הדחק, יכול להקדים את תפילתו. וכך יעשה: יאמר את ברכות השחר, קורבנות ופסוקי דזמרה לפני 'עמוד-השחר', וכשיעלה 'עמוד-השחר', יתעטף בטלית בלא ברכה, ויניח תפילין בלא ברכה, ויאמר את קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמידה. וכשיסיים את תפילת עמידה כבר יגיע זמן 'משיכיר', ואז ימשמש בציצית ובתפילין ויברך עליהם. ולמנהג אשכנזים גם את ברכת 'יוצר המאורות' לא יאמר לפני זמן 'משיכיר', אלא ידחה את אמירתה עד אחר תפילת עמידה.[10]


[9]. בברכות ל, א, למדנו עד כמה אמירת ק"ש וברכותיה לפני 'משיכיר' היא רק לשעת הדחק, שכל זמן שאפשר לאומרם תוך כדי הליכה אחר 'משיכיר', חובה לעשות כן. ורק נותרה שאלה אימתי יתפלל. לדעת ר"ח ותוס' ועוד, יתפלל בעמידה בביתו לפני 'משיכיר', וכן נפסק בשו"ע פט, ח. ולדעת בה"ג, מוטב שיתפלל בהליכה כדי לסמוך גאולה לתפילה, ולמעשה כך נוהגים, כמבואר במ"ב פט, מב, וכה"ח נד. אבל כאשר הוא יכול לומר את ברכות ק"ש בדרכו אך אינו מסוגל להתפלל, כגון שהוא יודע על פה את ברכות ק"ש בלבד, או שהוא נוהג, ויודע בעצמו שיכול לומר תוך כדי נסיעה את ברכות ק"ש, אבל להתפלל אסור כשהוא נוהג (עיין בהמשך יז, טז), אזי ינהג כר"ח ושו"ע, ויתפלל עמידה בביתו אחר עמוד השחר, וידחה את אמירת ברכות ק"ש לדרך כדי שיאמרם אחר זמן 'משיכיר'.

[10]. בימי ניסן ותשרי עמוד השחר 72 דקות לפני הנץ (כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק), ובשיא החורף (22/12) – 78 דקות לפני הנץ, ובשיא הקיץ (22/6) – 88 דקות לפני הנץ. ועיין בהערה 1 מדוע כתבתי כשיטה זו. ולכל היותר אפשר להקל באור הראשון (כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק) כמבואר שם, ובלוחות רבים כתבו את זמן עמוד השחר בשעה שאין שום אור במזרח, וקשה מאוד לסמוך עליהם.

בהערה 2 כתבתי שזמן 'משיכיר' כשהחמה 11 מעלות מתחת לאופק, והוא זמן ממוצע לפי הדעות והתצפיות השונות. אמנם כאן, בשעת הדחק, אם יוכל לומר ברכות ק"ש כחמש דקות לפני זמן זה, ויספיק על ידי כך להתפלל עמידה בביתו, עדיף שיעשה כך, מאשר שיתפלל אח"כ בהליכה.

בשעת הדחק, אפשר להתחיל ברכות ק"ש מעמוד השחר, כמבואר בשו"ע נח, ג. ויכול לפני כן להתעטף בציצית ולהניח תפילין בלא ברכה, כמבואר לעניין ציצית בשו"ע יח, ג, ומ"ב י, ולעניין תפילין בשו"ע ל, ג, ומ"ב יא. ואמנם כתב בכה"ח ל, ח, עפ"י האר"י שלא יניח תפילין לפני עמוד השחר, וכן פרשת התמיד מבואר בשו"ע א, ו, ומז, יג, שאין לומר לפני עמוד השחר; וכן לגבי פסוד"ז לכה"ח פט, ז, לא יאמר לפני עמוד השחר. אלא שכבר למדנו שי"א שעמוד השחר הוא מעט לפני כן, וי"א 90 דקות לפני הנץ, וכ"כ בכה"ח פט, א, ובשעת הדחק לעניינים אלו שאין בהם ספק ברכה לבטלה – אפשר לסמוך על שיטה זו.

לרבים מפוסקי אשכנז אין לומר את ברכת יוצר המאורות לפני 'משיכיר'. וכ"כ מ"א, ושועה"ר נח, ו, מ"ב נח, יז. ומ"מ אם אמר יוצר המאורות לפני 'משיכיר', הואיל וכבר יצא לדעת השו"ע וכה"ח נח, יט, לא יחזור לאומרה אחר התפילה (באו"ה נח, ד, 'בלא').

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ט – ותיקין ביחיד מול תפילה במניין

נחלקו האחרונים בשאלה, מה יותר מהודר: להתפלל 'ותיקין' ביחידות, או להתפלל במניין לאחר זמן 'ותיקין'. יש אומרים שהואיל ושבחו חכמים את המתפלל ב'ותיקין', ואמרו שאינו ניזוק כל אותו היום, מוטב להתפלל 'ותיקין' ביחידות. ויש אומרים שעדיף להתפלל במניין, שהתפילה במניין בוודאי נשמעת. בנוסף לכך, יש ספקות אימתי הוא זמן 'ותיקין' המדויק (כמבואר בהלכה ו), ואין ראוי שספק 'ותיקין' ידחה תפילה במניין. ונוהגים להורות שהתפילה במניין עדיפה. אמנם מי שרגיל בכל יום להתפלל 'ותיקין' במניין, ויום אחד אין לו מניין, רשאי להתפלל באותו היום 'ותיקין' ביחידות, כדי שלא לשנות ממנהגו.[11]

ומי שעומדות בפניו שתי אפשרויות, להתפלל במניין לפני הנץ, שהוא זמן תפילה בדיעבד; או להתפלל ביחיד אח"כ ב'ותיקין'. לדעת רבים מוטב שיתפלל ביחיד ב'ותיקין', ויש אומרים שמוטב להתפלל במניין לפני הנץ, ובלבד שיתחיל ברכות קריאת שמע אחר 'משיכיר'. ויש לשאול בזה שאלת חכם. ואם מפני שכמה מהמתפללים יחליטו להתפלל ב'ותיקין' ביחידות יתבטל המניין הקבוע – מוטב שכולם יתפללו במניין לפני הנץ.[12]


[11]. למהר"י שוארץ עדיף להתפלל ותיקין, ולר"ש קלוגר בהאלף לך שלמה מז, עדיף להתפלל במניין. ויש שתלו את הדין בכוונה, אם מכוון היטב – יתפלל בותיקין, ואם אינו מכוון – מוטב שיתפלל במניין (עיין ביבי"א או"ח ח"א, ד, ט). ובשו"ת פרי יצחק ב כתב, שהואיל ויש לנו ספקות אימתי ותיקין (כמבואר בהלכה ו), לפיכך עדיף להתפלל במניין מאשר בספק ותיקין. וכן נהוג להורות. אלא שהואיל ויש חולקים, יחיד הרוצה מפעם לפעם להתפלל בותיקין רשאי לסמוך על דעתם.

ובבאו"ה נח, א, כתב שהזהירים להתפלל בכל יום ותיקין במניין, רשאים כשאין להם מניין להתפלל ביחידות. ובאר בהליכות שלמה ה, יז, מפני שיש להם כעין נדר גם על התפילה בותיקין וגם על התפילה במניין, ולכן הם רשאים לבחור כיצד לנהוג. עי"ש.

[12]. למדנו בהלכה ד והערה 4, שלרוב הפוסקים, וכך נפסק בשו"ע פט, א, ומ"ב ד, הזמן שלפני הנץ כשר רק בדיעבד לתפילה. בנוסף לכך למדנו בהערה הקודמת שיש אומרים שגם כאשר התפילה במניין נעשית אחר הנץ, עדיף להתפלל בותיקין. לפיכך יוצא שלרוב הפוסקים מוטב להתפלל בותיקין ביחיד, ולא לפני הנץ במניין. וכ"כ אבני ישפה יד, א, ויבי"א (ח"ט או"ח קח, מה).

אמנם למדנו שלרא"ש ולרבנו ירוחם זמן תפילה לכתחילה 'משיכיר', ובמ"ב פט, א, כתב לגבי הניעורים בליל שבועות שיכולים להתפלל במניין לפני הנץ. ובישכיל עבדי ח"ה או"ח י, ד, ובאור לציון ח"ב ז, ד, כתבו שעדיף להתפלל במניין לפני הנץ, שזהו מקרה של שעת הדחק, כי לא יהיה לו אח"כ מניין. וכן דעת החזו"א (הובא באש"י יג, ו).

ונלענ"ד שכדרך לרבים עדיף לשמור על התפילה במניין, שהתפילה במניין מתקבלת, וכח הציבור גדול לשמור על קביעות התפילה, ורק הרוצה מתוך חסידות להתפלל בותיקין יתכן שעדיף לו להתפלל בותיקין, אבל בסתם, מוטב להתפלל במניין לפני הנץ.

וק"ו בישוב קטן, שמקצת המתפללים צריכים לצאת מוקדם לעבודתם, ואחר הנץ אין באפשרותם לקיים מניין, שזוהי שעת הדחק ועליהם לקבוע את המניין לפני הנץ. ואף היחידים שיכולים להתפלל אח"כ ראוי שישתתפו בו. (אמנם אם ירצו לקום מוקדם ולהשלים להם מניין ולענות לקדיש וקדושה, ואח"כ להתפלל ביחידות ותיקין – רשאים).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

י – השעות הזמניות ודיניהן

זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, וזמן התפילה נמשך עד סוף ארבע שעות. והכוונה לשעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה-זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים – השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים – השעות קצרות.

השאלה מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה'מגן-אברהם', שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ'עמוד-השחר' ועד חשכה גמורה. ואילו לדעת הגר"א החישוב הוא לפי השעות שהשמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה.[13]

ההבדל בין 'עמוד-השחר' לזריחת החמה הוא כ-72 דקות בימי ניסן ותשרי. כלומר, לפי שיטת ה'מגן-אברהם' מתחילים לחשב את שלוש השעות של זמן קריאת שמע 72 דקות לפני שיטת הגר"א. ולכן סוף זמן קריאת שמע ותפילה לפי 'מגן-אברהם' מוקדם יותר. אלא שהוא אינו מוקדם ב-72 דקות, מפני שכל שעה לפי ה'מגן-אברהם' ארוכה יותר, וכך יוצא שבסוף שש שעות מגיעים לפי שני החישובים לחצות היום (ועיין בהערה).14


[13]. הסוברים שמחשבים מעמוד השחר הם: תרומת הדשן, הב"ח וא"ר. וכן משמע מכמה ראשונים, וביניהם: רש"י, תוס', רמב"ן ורשב"א (עיין הזמנים בהלכה יג, ב). אמנם ה'מגן-אברהם' עצמו (רלג, ג; תמג, ג) הסתפק אם החשבון מעמוד השחר או מהנץ, אך כיוון שק"ש היא מצווה מהתורה פסק להחמיר (נח, א), ונקרא החישוב על שמו.

לעומתם, בשיטת הגר"א עומדים ר"ח, רס"ג, רב האי גאון, רמב"ם, תר"י ועוד; ומהאחרונים – לבוש, תוספות יו"ט, הגר"ז, וכן דעת רוה"פ (ועיין שם יג, ז-ט). וטעם הגר"א (באור הגר"א תנט, שנות אליהו ריש ברכות), שמשמע שהיום והלילה שווים, ועל כן עשרים וארבע שעות היממה מתחלקות לשתים עשרה ביום ושתים עשרה בלילה, ובחישוב כלל השנה, שעות היום והלילה שוות. וזה יתכן רק אם יחשבו את היום לפי השמש, שאז הימים והלילות של כלל השנה יהיו שווים. מה שאין כן אם יחשבו מעמוד השחר ועד חשכה, יהיו הימים ארוכים ביותר משעתיים מהלילות.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

יא – הלכה למעשה בסוף זמן ק"ש ותפילה

זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, שעד אז עוד ישנם אנשים שקמים משנתם,[14]והקורא אז מקיים את המצווה לקרוא את שמע בזמן קימה – "וּבְקוּמֶךָ". ואע"פ שרוב הפוסקים נוטים לדעת הגר"א, בקריאת שמע שזמנה מן התורה נכון להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', כפי הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא". אמנם יש נוהגים לכתחילה כשיטת הגר"א, ואין למחות בידם.

ואף שזמן קריאת שמע עד סוף שלוש שעות בלבד, אם עברה השעה השלישית ולא קראה, יקראנה עם ברכותיה כל שעה רביעית, ויהיה לו שכר על קריאתה כקורא בתורה (שו"ע נח, ו).

זמן תפילת שחרית וברכות קריאת שמע נמשך עד סוף ארבע שעות, שכן קבעו חכמים את זמנה כנגד הקרבת התמיד שהיה קרב עד סוף שעה רביעית. וכיוון שחיובן מדברי חכמים, הלכה כמיקל, ואפשר להתאחר ולסמוך על שיטת הגר"א. ואע"פ כן לכתחילה זריזים מקדימים למצוות וטוב להקדים ולהתפלל כשיטת ה'מגן-אברהם' (מ"ב נח, ד).[15]

ואם עברו ארבע שעות ולא אמר את ברכות קריאת שמע ולא התפלל, לגבי התפילה מוסכם שאפשר להתפלל עד חצות היום. ואף שהלכה כרבי יהודה שזמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות, ולא כדעת חכמים שסוברים שזמנה עד חצות, למעשה גם רבי יהודה מודה, שאם לא התפלל עד סוף ארבע שעות, יכול בדיעבד להשלים את תפילתו עד חצות היום. ואף שאין לו על כך שכר תפילה בזמנה, מכל מקום שכר תפילה יש לו, אבל אחר חצות לא יתפלל שחרית (ברכות כז, א; שו"ע או"ח פט, א).[16]

לגבי ברכות קריאת שמע נחלקו הפוסקים. לדעת רוב הפוסקים, רק לגבי תפילה הקילו שאפשר להשלימה עד חצות, מפני שכעקרון רשאי אדם להתפלל בכל עת תפילת שמונה עשרה כתפילת נדבה, לפיכך בכל מצב של ספק אפשר להתפלל. אבל את ברכות קריאת שמע אי אפשר לומר בנדבה, ולכן מי שאיחר ולא אמרן עד סוף ארבע שעות – הפסידן (שו"ע נח, ו, ח"א). ויש סוברים, שאם מחמת אונס לא אמרן עד סוף ארבע שעות, רשאי להשלימן עד חצות היום. וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (באו"ה שם).[17]


[14]. יש שחישבו את שעות היום לפי שיטת מ"א, מעמוד השחר ועד צאת שלושה כוכבים, ואזי יצא שלפני הזריחה מוסיפים 72 דקות, ואילו אחר השקיעה רק 18 דקות או 13.5 דקות (מאמ"ר רלג, ג; בן איש חי ש"ר ויקהל ד, דברי יוסף). אלא שקשה עליהם, שיוצא לפי חשבונם שחצות היום הוא לפני שהחמה מגיעה לאמצע הרקיע, וכך יצא להם סוף זמן ק"ש למ"א מוקדם מכפי האמת. והרב טיקוצ'ינסקי, עפ"י גדולי ירושלים, תיקן וחישב את הזמן שאחר השקיעה כשווה לזמן שלפני הזריחה. שאם עמוד השחר קודם לנץ החמה ב-72 דקות, אף אחר השקיעה מוסיפים 72 דקות. וכך לעולם שש השעות הראשונות של היום מסתיימות בחצות היום, הן לפי זמן מ"א והן לפי זמן הגר"א.

לפי זה, ניתן לחשב בקלות את ההפרש בין סוף הזמן למ"א לסוף הזמן לגר"א. תחילה יש לחשב את הזמן שבין עמוד השחר לנץ החמה, ולחלקו לשש שעות. למשל לפי החישוב בימי ניסן ותשרי, שעמוד השחר מוקדם ב-72 דקות להנץ, יוצא שכל שעה לפי מ"א ארוכה ב-12 דקות, ואם כן ההפרש ביניהם אחר שלוש שעות מצטמצם ב-36 דקות, כלומר סוף זמן ק"ש למ"א מוקדם ב-36 דקות מזמן הגר"א. וסוף זמן תפילה מוקדם לפי המ"א ב- 24 דקות. אולם כפי שלמדנו בהערה 1 על השינויים בזמן עמוד השחר לפי עונות השנה, יוצא כי בשיא החורף זמן ק"ש למ"א מוקדם ב-39 דקות. ובשיא הקיץ הוא מוקדם ב-44 דקות מזמן הגר"א.

וכיוון שמדובר בספק דאורייתא, נראה שנכון לחשב לפי מצב השמש ב-17.5 מעלות מתחת לאופק, שאז נראה האור הראשון, ויש סוברים שזהו עמוד השחר, כמבואר בהערה 1. לפי זה בימי ניסן ותשרי עמוד השחר מוקדם ב-78 דקות מהנץ, וזמן ק"ש של המ"א מוקדם ב-39 דקות לפני זמן הגר"א. ובשיא החורף הוא מוקדם ב-42.5, ובשיא הקיץ ב-48 דקות. ובלוחות רבים, מחשבים לפי מצב השמש 19.75 מתחת לאופק, ואזי זמן ק"ש של המ"א מוקדם בכ-45 דקות בניסן וב-56 דקות בשיא הקיץ. אלא שכבר כתבתי בהערה 1, שקשה מאוד על שיטה זו, כי באותה שעה אין רואים שום אור במזרח. ויש שבנוסף לכך שמחשבים 90 דקות לפני הנץ, אחר השקיעה מחשבים רק 18 דקות, ויוצא להם שזמן מ"א מוקדם מזמן הגר"א בשעה ויותר. וכבר כתבתי ששיטתם אינה מובנת.

[15]. יש שרצו לומר שמנהג אשכנזים כגר"א וספרדים כמ"א, ואכן החיד"א כתב שנהגו כמ"א, ובאג"מ או"ח א, כד, כתב שנהגו בליטא כגר"א גם לעניין ק"ש. אולם אין מנהג ספרדים דווקא כמ"א (עי' הליכות עולם וארא ג). ורבים באשכנז החמירו לכתחילה בק"ש כמ"א (מ"ב נח, ד, עוד עיין בתפילה כהלכתה ג, יח).

[16]. ההסבר שזמן שחרית בדיעבד עד חצות מובא בב"י, וכך דעת רוה"פ. אולם יש מפרשים שאין ר' יהודה מודה כלל לחכמים, ואחר ארבע שעות הוא זמן של תפילת תשלומין, ואם כן, מי שבמזיד לא התפלל עד ארבע שעות, אינו יכול להתפלל תשלומין, וכן דעת ראב"ן, פר"ח והגר"א. ובמ"ב פט, ו, חשש לדעה זו, ולכן כתב שהמזיד ולא התפלל עד סוף ד' שעות, יתפלל עד חצות בתורת נדבה. (הרשב"א החמיר יותר וכתב בתשובה שאחר ארבע שעות אין להתפלל כלל). ועיין בבירור הלכה ברכות כו, א (ח-ט).

לגבי החצי שעה שאחר חצות, עיין בירור הלכה ריש פרק ד' בברכות. ואין להתפלל אז שחרית כדברי הב"י והרמ"א פט, א. אלא שהואיל ויש סוברים שאפשר עדיין להתפלל אז שחרית, אם טעה והתפלל, שוב לא יחזור ויתפלל אחר מנחה תשלומי שחרית (מ"ב פט, ז).

[17]. השו"ע פסק כרא"ש והטור, שזמנן עד ד' שעות בלבד. וכ"כ בבן איש חי וארא ה, והרב אליהו בסידורו, וכ"כ בהרחבה בילקוט יוסף נח, ו. והמ"ב סמך דבריו על דעת הרמב"ם והפר"ח, שסוברים שזמן ברכות ק"ש כל היום; ודעת המשכנות יעקב עז, שדינן כדין תפילה, שבדיעבד אפשר לאומרן עד חצות. וכתב המהרי"ל שכך המנהג (אשכנז). ומסיק בבאו"ה שבמקרה שלא אמרם מחמת אונס, אפשר לאומרן עד חצות. ואף שרבים מפוסקי אשכנז החמירו כשו"ע, וביניהם שועה"ר וח"א, מ"מ רבים מיוצאי אשכנז סומכים על המ"ב, וכ"כ בהליכות שלמה ז, טו, ואשי ישראל יח, ז.

כתב הגרע"י (הליכות עולם וארא ד), שגם לעניין ברכות ק"ש אפשר לנהוג כגר"א, ואף שהוא ספק בברכות ולכאורה היה ראוי להימנע מלברך בזמן השנוי במחלוקת, כדין ספק ברכות להקל. מ"מ כיוון שיש סוברים שזמן ברכות ק"ש כל היום וי"א עד חצות, לפיכך אפשר לכל הפחות להקל לאומרם עד סוף ד' שעות לפי הגר"א.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

יב – תפילה במניין מול שמירת הזמנים

כיוון שתקנו חכמים לומר את קריאת שמע יחד עם ברכותיה, ומיד אחר כך להתפלל, לכתחילה יש לקבוע את שעת תפילת שחרית באופן שיספיקו לקרוא את שמע לפני שיסתיימו שלוש השעות הראשונות לפי ה'מגן-אברהם'.

כשהציבור מאחר את תפילתו, ויש חשש שיקראו את שמע אחר זמן 'מגן-אברהם', יודיעו למתפללים שיקראו לפני התפילה את פרשת שמע. והרוצה להדר יקרא את שלוש הפרשיות.[18]

כשהציבור מאחר יותר ומתפלל עמידה אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם', נחלקו הפוסקים מה עדיף. יש אומרים שעדיף להתפלל במניין בתוך ארבע שעות לפי הגר"א, שכן דעת רוב הפוסקים. ועוד שזמן שחרית מדברי חכמים, וספק בדברי חכמים להקל. ועוד שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית עד חצות. לפיכך, מוטב להתפלל במניין כתקנת חכמים, למרות שתפילתם אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם'. ויש אומרים שיותר טוב להתפלל ביחיד בזמן הראוי לפי שיטת 'מגן-אברהם', מאשר להתפלל במניין אחר הזמן לפי ה'מגן-אברהם'.[19]

אבל אם המניין נוהג שלא כהלכה, ומתפלל אחר סיום ארבע שעות לפי הגר"א, לכל הדעות צריך להתפלל ביחיד לפני כן.[20]

מי שאין לו תפילין, לא יאחר את זמן קריאת שמע ותפילה, מפני שבדיעבד אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע ותפילה בלא תפילין (מ"ב מו, לג; לעיל יב, ט).


[18]. לדעת רוב הפוסקים, רק הפסוק הראשון מהתורה, ולכן כתבו הב"י והרמ"א מו, ט, שטוב לומר פסוק ראשון של שמע בסדר הקרבנות כדי לצאת בו ידי ק"ש. ובמ"ב מו, לא, כתב שי"א שיקרא את כל הפרשה הראשונה, וי"א את שתי הפרשיות (כי לפר"ח שתיהם מהתורה, ועיין להלן טו, 1). והטוב שיקרא את שלוש הפרשיות, כי לפר"ח טוב לצאת ידי זכירת יציאת מצרים בזמן ק"ש.

אמנם לפי הגר"א עפ"י הרא"ה, אין ראוי לצאת ידי ק"ש בלא ברכותיה. מ"מ כאן כדי לצאת ידי זמן מ"א מוטב להקדים ולקוראה לבדה (באו"ה מו, ט, 'ויוצא'). ומי שרואה שהציבור מאחר לזמן ק"ש של מ"א בדקות ספורות, כתב בשו"ת בניין עולם או"ח ד, שיקדים אותם באמירת ברכות ק"ש, וימתין ב'שירה חדשה' לציבור, וכך יזכה לקרוא ק"ש בזמן מ"א עם ברכותיה וגם להתפלל במניין.

בהגהות רע"א כתב, שהמסתפק אם יספיק לקרוא ק"ש עם ברכותיה לפי זמן מ"א, יקראנה לפני כן בתנאי, שאם הלכה כזמן הגר"א או שיספיקו לקרוא את ק"ש בזמן, אינו מכוון לצאת בקריאה זו, ויצא בק"ש שיאמר עם הברכות. אולם כתבו בדעת תורה ועונג יו"ט ג, שבמצווה דאורייתא לא מועיל תנאי. ונחלקו בזה האחרונים. ורוה"פ הזכירו למעשה את עצת רע"א, וכ"כ ביבי"א (ח"ט או"ח לז, ב), ואשי ישראל יח, יח.

[19]. במנחת יצחק ג, עא כתב, שעדיף להתפלל במניין בזמן הגר"א, וכ"כ באבני ישפה ח, יב. לעומת זאת דעת רשז"א (מובא באש"י יח, הערה מ), שעדיף להתפלל ביחיד בזמן מ"א. וכן לגבי מנהג ספרדים נחלקו (עיין בהערה 15), במנח"י שם כתב שגם לספרדים עדיף להתפלל במניין. ולעומת זאת דעת הרב אבא שאול, שהספרדים נוהגים לפי המ"א, ועדיף שיתפללו ביחיד מאשר במניין אחר זמן מ"א. ובילקוט יוסף פט, ו, כתב שמי שנוהג תמיד כמ"א ויודע שיכוון בכל תפילת שמונה עשרה, עדיף שיתפלל ביחיד לפי זמן מ"א. אבל אם אינו יכול לכוון היטב, מוטב שיתפלל עם הציבור, שאז תפילתו נשמעת.

צריך לסיים חזרת הש"ץ בתוך ד' שעות (מ"ב קכד, ז). ובאור לציון ח"ב ז, כה, כתב בהערה שאין להתחיל חזרת הש"ץ אחר ד' שעות. ובבאו"ה קכד, ב, 'שיעבור', מסתפק שאולי כיוון שזמן תפילה בדיעבד עד חצות, אפשר לומר את חזרת הש"ץ גם אחר ד' שעות. ועיין באש"י יג, הערה ט.

[20]. כשיקדים תפילתו לציבור מפני שהם מאחרים, יש אומרים שיתפלל מחוץ לביהכ"נ, ויש אומרים שכיוון שאינם נוהגים כדין מותר להקדים תפילתו בפניהם. עיין מ"ב צ, לה. ונראה שאם מתפילתו בפניהם ילמדו ממנו ויקדימו להתפלל, מוטב שיתפלל בפניהם. ואם לא, עדיף שיתפלל ביחידות במקום אחר.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

א – הקדמת שלום לפני התפילה

משעה שעלה עמוד השחר, אסור לאדם ללכת לפתחו של חבירו או אביו או רבו ולברכו בשלום או בכל ברכה אחרת. ואם עשה כן, הרי שהחשיבו יותר מהקב"ה, שלפני שעמד להודות ולהתפלל לקב"ה – הלך לברכו בשלום (ברכות יד, א).[1]

ואם עבר בדרכו ליד ביתו, ומדרכי הנימוס המקובלים ביניהם ראוי שיכנס אצלו לברכו, רשאי לברכו ב'בוקר טוב', אבל לא יאמר לו 'שלום', מפני ששמו של הקב"ה 'שלום', ואין לכבד בשר ודם בשמו של הקב"ה לפני התפילה (שו"ע או"ח פט, ב).

ואם פגשו בדרך, כיוון שלא התכוון לכבדו, לדעת רוב הפוסקים מותר לומר לו 'שלום', ויש אומרים שגם במקרה זה מוטב לומר לו 'בוקר טוב' ולא 'שלום', כדי שיזכור על ידי כך שעדיין לא התפלל, ולא יתעכב בדברי חול לפני התפילה. וכן ראוי לנהוג (עי' מ"ב פט, טז). ואם חבירו שכבר סיים את תפילתו פגשו בדרכו לבית הכנסת והקדים לו שלום, יענה לו שלום למרות שעדיין לא התפלל (מ"ב פט, טז).

האיסור הוא להקדים לפתחו של חבירו או אביו או רבו כדי לכבדו, אבל לצורך מצווה מותר. לפיכך, אם אביו צריך שילווהו לבית הכנסת, מותר להשכים לפתחו ולקחתו לבית הכנסת, ולכתחילה יאמר לו 'בוקר טוב' ולא 'שלום'.

וכן אם הוריו עומדים לטוס מהארץ, ומצד כיבוד הורים הוא צריך ללוותם ולסייע להם, ואם ימתין עד אחר התפילה הוריו כבר יטוסו – יאמר תחילה את ברכות השחר, ואח"כ ילווה אותם לנמל התעופה, ואח"כ יתפלל. (אביו יתפלל במטוס). וכן כאשר הוא צריך לקבל את פני הוריו בחזרתם לארץ.[2]


[1]. למרות שזמן תפילה לכתחילה מהנץ החמה, מ"מ כיוון שבדיעבד אפשר להתפלל מעמוד השחר, האיסור מתחיל מעמוד השחר, וכ"כ במ"ב פט, ח, כה"ח יב. ולט"ז האיסור מהנץ החמה בלבד.

[2]. בכה"ח פט, כה, כתב בשם אחרונים, שמותר לעסוק בצורכי מצווה לפני התפילה, וכ"כ במ"ב רנ, א. וללוות את אביו או רבו לביהכ"נ הוא צורך מצווה, וכתב בשו"ת בצל החכמה ה ע, שמותר ללוותם לנמל התעופה. ויקפיד לומר לפני כן ברכות השחר (עפ"י המובא באו"ח ותה"ד בב"י). (ובשבות יעקב ב, כב, היקל בכל מצב להקדים שלום לאביו או רבו, מפני שהתורה צוותה לכבדם. והפמ"ג אסר, וכ"כ במ"ב פט, י).

כתב במ"ב פט, ט, שגם לילך בביהכ"נ למקומו של חבירו נחשב כמשכים לפתחו. ובא"א בוטשאטש פט, ב, נוטה להקל. קידה נחשבת כאמירת שלום (מ"ב פט, יג).

להתקשר בטלפון – נלענ"ד שבשעת הצורך דינו כמי שעובר ליד ביתו של חברו, שמותר לו להיכנס, אבל יאמר 'בוקר טוב' ולא 'שלום', וטוב שיאמר לפני כן את ברכות השחר. ואם אין צורך לדבר לפני התפילה – אסור, מפני שאז הוא כמשכים במיוחד לפתחו. ועי' אש"י יג, הערה מ, שיש מקילים יותר.

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ב – שלא לעסוק בעסקיו קודם התפילה

משעה שעלה עמוד השחר, אסור לאדם לעסוק במלאכתו קודם שיתפלל. מפני שהקודש קודם לחול, וכבוד שמים קודם לצרכיו של בשר ודם. לפיכך צריך להודות תחילה לה' ולהתפלל לפניו ורק אחר כך לעסוק בצרכיו. ואמרו חכמים (ברכות יד, א): "כל המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו".

עדיף להתפלל ביחידות לפני תחילת העבודה, מאשר להתחיל בעבודה ואח"כ להפסיק ולהתפלל במניין. למשל, מי שצריך להתחיל לעבוד בשעה שש וחצי, והמניין היחיד במקומו הוא בשעה שבע וחצי – מוטב שיתפלל ביחידות לפני תחילת העבודה, כדי שלא יקדים את עבודתו לתפילתו (מ"ב פט, כ).

אבל לפני שעלה עמוד השחר רשאי להתחיל לעסוק במלאכתו, שהואיל ועוד לא הגיע זמן תפילת שחרית, אינו נחשב כמי שמקדים צרכיו לתפילתו. ויקפיד לומר לפני כן את ברכות השחר, שזמן אמירתם הוא סמוך לקימה מהשינה. וכיוון שהתחיל במלאכתו לפני זמן התפילה, רשאי להמשיך במלאכתו גם אחר שעלה עמוד השחר, ובתנאי שיספיק להתפלל לפני סוף זמן התפילה (שו"ע פט, ז; מ"ב פט, לז; ע, כג).[3]


[3]. כתב הרמב"ם הל' תפילה ו, ז, שמותר להסתפר ולהיכנס למרחץ סמוך לשחרית, היינו לפני עמוד השחר, מפני שלא גזרו בזה אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי. וכך פסק בשו"ע פט, ז. אמנם הראב"ד סובר שגם בחצי שעה שלפני עמוד השחר יש איסור, כמבואר בבאו"ה ע, ה. וי"א שהרמב"ם מיקל רק ברחיצה ותספורת שאינם שכיחים לפני שחרית, אבל במלאכות השכיחות קודם עה"ש הוא מחמיר (פמ"ג והגאון מליסא). ורוה"פ מקילים בכל המלאכות. ובמ"ב פט, לז, חושש קצת לדעת המחמירים, ולכן כתב שיאמר לפני כן את ברכות השחר, שיש מקילים בזה כמובא ברמ"א פט, ג.

המתחיל במלאכה אחר שהגיע עמוד השחר, כיוון שהתחיל באיסור חייב להפסיק לק"ש שהיא מהתורה, ולתפילה אינו צריך להפסיק, ויכול לסיים את מלאכתו, ובתנאי שיספיק להתפלל בזמן (מ"ב ע, כג).

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ג – דברים שמותר לעשות לפני התפילה

מותר לעסוק לפני התפילה בצורכי מצווה, שאין אלו חפציו האישיים אלא חפצי שמים. למשל, ביום שישי, אם יש חשש שאחר התפילה לא ישארו בחנות מאכלים לשבת קודש, מותר לקנותם לפני התפילה (מ"ב רנ, א, כה"ח פט, כה). אבל שלא לצורך מצווה, אפילו פריט אחד אסור לקנות. ואם לא נותר בביתו אוכל לתת לילדיו היוצאים ללמוד בבית הספר, מותר לקנות את המאכלים הנצרכים לפני התפילה, שאף זה בכלל צרכי מצווה.

פעולות קטנות אינן נחשבות מלאכה, ואין העושה אותן נחשב כמי שעושה חפציו לפני התפילה. למשל, מותר לאדם לסדר את מיטתו לפני התפילה. ומותר לו להוציא את האשפה מביתו לפח המרכזי. וכן מותר לעיין מעט בעיתון. וכן מותר להתעמל מעט לפני התפילה.

מותר להכניס כביסה ממוינת למכונה ולהפעילה, מפני שזו פעולה קטנה. אבל אסור למיין את הכביסה ולהכניסה למכונה (הליכות שלמה ב, ה).

אסור לבשל ולאפות לפני התפילה, אבל מותר להדליק את האש מתחת לסיר שהוכן מאתמול, או להכניס לתנור האפייה תבנית שהמאכלים שבתוכה הוכנו מאתמול.

מותר בשעת הצורך להלביש את הילדים ולהכין להם כריך לפני צאתם לגן ולבית הספר, מפני שזו פעולה קטנה ויש בה גם צד של מצווה.

לכתוב חידושי תורה בכתב או במחשב מותר לפני התפילה. אבל אסור לכתוב דברי רשות.[4]


[4]. עיין עוד בתפילה כהלכתה ו, הערות לו, לח, ובאשי ישראל יג, יח. ובאשל אברהם פט, ג, העלה סברה, שכל מלאכת הדיוט או ארעי שמותרת בחול המועד מותרת גם לפני התפילה. ובהליכות שלמה ב, הערות: ח, טז, מעלה סברה שאיסור זה הוא דין בקדימה, שאסור להקדים צרכיו לתפילתו. אבל אם זמן תפילתו הקבוע עוד לא הגיע, למרות שכבר עלה עמוד השחר, רשאי לעשות מלאכה. ונראה למעשה שאפשר להקל בזה כאשר מצטרף עוד ספק לקולא, כגון שיש קצת ספק אם זו מלאכה או צרכי מצווה, שאם גם זמן תפילתו הקבוע לא הגיע, אפשר להקל.

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ד – טבילה רחצה וגילוח

בכלל האיסור לעסוק בצרכיו קודם התפילה, אסור גם להסתפר ולהיכנס למרחץ (רמב"ם תפילה ו, ז). אבל חובה ליטול את הידיים, וראוי לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים לקראת התפילה (שו"ע ד, יז; מו, א).

מותר לטבול במקווה לפני התפילה, מפני שאין בכך פגיעה בכבוד התפילה אלא להיפך – הכנה והיטהרות לקראתה.

וכן מותר להתרחץ ולהסתבן במקלחת לקראת התפילה, מפני שרחצתו לצורך ניקוי והתרעננות ולא פינוק. ועוד, שרחיצת כל הגוף בתשעה קבין של מים, שהם כאחד עשר ליטר, מהווה הכנה והיטהרות לקראת התפילה (עיין שו"ע או"ח פח, א, מ"ב פט, ד, ומנח"י ד, כא. עי' פ"ה מועדים א, טז, 8).[5]

וכן אסור להסתפר לפני התפילה, אבל לגבי גילוח התעורר ספק. יש אומרים שגם הגילוח בכלל תספורת האסורה. אבל נראה להלכה, שהרגיל להתגלח בכל יום, רשאי להתגלח לפני התפילה, מפני שהגילוח אצלו הוא חלק מפעולות הקימה בבוקר ולא נחשב כעשיית חפציו לפני התפילה. ובמיוחד יש להתיר אם הוא עושה זאת כהכנה לכבוד התפילה.[6]


[5]. באש"י יג, כא, כתב שאסור להסתבן. ובהליכות שלמה ב, ח, כתב שאין ראוי להסתבן. וביאר שיש חשש שמתוך שיסתבן יעשה אמבטיה, וזו רחצה האסורה. אמנם בסעיף יא כתב, שאם זמן התפילה הקבוע שלו עדיין לא הגיע, יתכן שאין איסור להקדים רחצה לתפילה (כמובא בהערה הקודמת).

הסיבה העיקרית להקל, משום שסתם רחצה שדיברו בה חכמים היתה ממושכת ולתענוג, וההכנות לקראתה היו ארוכות, הבערת אש, חימום מים, או הליכה לבית המרחץ. אבל רחצה מהירה במקלחת, עיקרה לשם הסרת זוהמא והתרעננות, ולכן אין בה איסור. ועוד שכתב הרמב"ם בהל' תפילה ד, ג, שצריך לרחוץ לפני שחרית את הפנים והידיים והרגליים, ועיין בב"י צב, שבאר מקורו, ואף שכתב למעשה שאין נוהגים לרחוץ את הרגליים, מ"מ אפשר ללמוד מהרמב"ם שרחצה של נקיות לקראת התפילה היא מהודרת. בנוסף לכך, לדעת הכלבו אין כלל איסור רחצה ותספורת לפני התפילה, ורק מלאכות אחרות אסורות. והובאה דעתו בא"ר וכה"ח פט, נג. ונראה שסברתו מפני שיש בזה הכנה לכבוד תפילת שחרית. ואף שאין פוסקים כמותו לעניין רחצה ותספורת ממש, במקלחת קלה עם סבון אפשר להקל. ובספק איסור שמדברי חכמים, הלכה כמיקל.

[6]. אסרו להתגלח באור לציון ח"ב פ"ז, ט, והליכות שלמה ב, ז. ובאבני ישפה ז, ד, התיר עפ"י הרב ואזנר, כל פעולה שגרתית שאדם עושה בכל בוקר.

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ה – היוצא לדרך

לפני שיעלה עמוד השחר רשאי אדם לצאת לדרכו, ובלבד שיתכנן את דרכו באופן שיספיק להתפלל שחרית בזמן. אבל אחר שעלה עמוד השחר, אסור לאדם לצאת לדרכו, אלא קודם עליו להתפלל ורק אח"כ יצא לדרכו. ואפילו אם הוא צריך לצאת לדרכו מוקדם, כך שבמקומו לא יוכל להתפלל במניין, ואילו במקום שאליו הוא נוסע עוד יוכל להתפלל במניין אחר נסיעתו, עדיף שיתפלל ביחיד לפני צאתו לדרך (מ"ב פט, כ).

והאיסור הוא לצאת לדרך ארוכה, שזוהי משמעות 'יוצא לדרך'. ויש מי שפירש שהמדובר בדרך האורכת לפחות 72 דקות (שו"ת אור לציון ח"ב ז, ו). ובשעת הצורך אפשר לסמוך על דבריו. ולכן מי שנאלץ לצאת מוקדם, לפני שעת התפילה במניין שבמקומו, ובמקום שאליו הוא נוסע יוכל להתפלל במניין, אם דרכו אורכת פחות מ-72 דקות – עדיף שיצא תחילה לדרכו ויתפלל אח"כ במניין. ואם דרכו אורכת יותר מ-72 דקות – מוטב שיתפלל תחילה במקומו ביחיד. ובשעת הדחק, כגון שאם יצא לדרכו אחר התפילה, יאחר לעבודתו או יפסיד זמן מרובה בשל העומס בכבישים, גם כאשר הדרך אורכת יותר מ-72 דקות, יכול לצאת לדרכו אחר ברכות השחר, ולהתפלל אחר נסיעתו (עי' רמ"א פט, ג; ח"א א, טז; מ"ב צ, נג).[7]

ואם כל נסיעתו לשם התפילה, כגון שהוא נוסע לתפילת שחרית בכותל, אף אם נסיעתו תארך יותר מ-72 דקות, מותר לו לנסוע לפני תפילת שחרית, מפני שהוא נוסע לתפילה ולא לצרכיו האישיים (אור לציון שם).


[7]. כתב בספר אבני ישפה יד, כ, שיש סוברים שאם לאורך הדרך ישנם ישובים, אין הוא נחשב 'יוצא לדרך' אלא כמי שהולך בתוך הערים והישובים, ולכן מותר לצאת לדרך שבין ירושלים לתל אביב. ולפי דבריהם כך צריך להיות הדין גם בין אשקלון לנהריה, שכל הדרך רצופה בישובים. וקשה לקבל את דבריהם, כי נסיעה של 72 דקות בוודאי נחשבת כעשיית צרכיו לפני התפילה. ורק בשעת הדחק אפשר אולי לסמוך על כך. ונלענ"ד שלכתחילה אין לצאת גם לדרך של חצי שעה לפני התפילה. ואם יש במקומו מניין, עדיף להתפלל בו ולא לנסוע למקום עבודתו ולהתפלל שם. שיש לחוש לכתחילה שגם דרך של חצי שעה נחשבת דרך, ובמיוחד אם זו הדרך שבה הוא נוסע לעבודתו. ולכן רק בשעת הצורך כתבתי לסמוך על האור לציון שהאיסור הוא בדרך של 72 דקות.

עוד נראה שאם בעקבות שיתפלל במקומו ואח"כ יצא לדרך, יפסיד למעלה מ-36 דקות, רשאי באופן קבוע לצאת לדרכו ולהתפלל במניין סמוך למקום עבודתו. כעין המבואר לעיל ב, 4. אבל אם לא יצליח להתפלל שם במניין, עדיף שיתפלל במקומו במניין. ורק בשעת הדחק, במצב שאם יאחר יסכן את מקום עבודתו, יוכל להתפלל באופן קבוע ביחידות אחר הנסיעה.

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ו – אכילה ושתייה קודם התפילה

משעה שעלה עמוד השחר אסור לאכול או לשתות משקה קודם התפילה. וסמכו חכמים (ברכות י, ב) דבריהם על הפסוק (ויקרא יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם", ופירשו: "לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם".[8] עוד אמרו: "כל האוכל ושותה ואחר כך מתפלל, עליו הכתוב אומר (מלכים א, יד, ט): "וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ" (גווך רומז לגאוותך), אמר הקב"ה: לאחר שנתגאה זה – קיבל עליו מלכות שמים"?!

אבל מים מותר לשתות קודם התפילה, מפני שאין בשתייתם שום צד של גאווה. וכן מותר לאכול מאכלים ומשקים שנועדו לרפואה, שהואיל והם לרפואה אין באכילתם צד של גאווה (שו"ע פט, ד). למשל, מותר למי שסובל מעצירות לאכול לפני התפילה שזיפים, הואיל והוא אוכלם לרפואה (עי' במ"ב פט, כד).

היה רעב מאוד עד שאינו יכול להתרכז בתפילה, רשאי לאכול לפני התפילה, מפני שדינו כחולה שנאלץ לאכול ואין באכילתו גאווה (שו"ע פט, ד, ועי' מ"ב כו).

אדם חלש שמסוגל להתפלל ביחיד ואח"כ לאכול ארוחת בוקר, אבל אינו יכול לדחות את ארוחת הבוקר שלו עד אחר זמן התפילה במניין – עדיף שיתפלל ביחיד ויאכל לאחר התפילה. ולכתחילה, אחר הארוחה, טוב שילך למניין כדי לשמוע קדיש וקדושה (באו"ה פט, ג, ועיין בהמשך הלכה ז).

קטן שעוד לא הגיע לגיל בר מצווה, רשאי לאכול לפני התפילה, שכל מה שמחנכים את הקטנים שלא לאכול מאכלים אסורים הוא כאשר המאכל אסור מצד עצמו, מפני שאינו כשר. אבל כאשר תקנו חכמים סייג שלא לאכול לפני התפילה או לפני הקידוש, כיוון שאין במאכלים עצמם איסור, אין הקטנים חייבים בסייג זה (מ"ב קו, ה; וביבי"א ח"ד יב, טו; אמנם בכה"ח קו, יא, מחמיר).


[8]. לדעת רוב הראשונים האיסור לאכול לפני התפילה מדברי חכמים, וסמכוהו על הפסוק, וכ"כ תר"י, ריטב"א ומאירי. וכ"כ בב"י פט, ג, ולדבריו לכן התירו בכל הדברים שאין בהם גאווה, ולפי"ז כך גם דעת ראבי"ה, רא"ש ועוד רבים. ולדעת רא"ה ורמב"ן ויקרא יט, כו, האיסור מהתורה. ועיין בבירור הלכה ברכות י, ב, ויבי"א ד' או"ח יא, א-ד.

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ז – קפה תה ועוגות לפני התפילה

הרגיל לשתות תה או קפה בבוקר, ובלעדיהם אין דעתו מתיישבת עליו, מותר לו לשתותם לפני התפילה, שאין בשתייתו גאווה אלא צורך, כדי שדעתו תתיישב ויוכל לכוון בתפילה. ויש אנשים שרק אחר שעתיים מקימתם מרגישים צורך לשתות קפה, ועל כן בימות החול שהתפילה קצרה, מוטב שלא ישתו קפה לפני התפילה, אבל בשבתות וימים טובים, שהתפילה נמשכת בהם זמן רב, מוטב שישתו קפה לפני התפילה.

מי שמתקשה לשתות את הקפה או התה בלא סוכר, רשאי לערב בהם סוכר כדי שיוכל לשתות וליישב את דעתו. אבל לא יוסיף חלב בקפה. ומי שבלא חלב אינו יכול לשתות את הקפה – כיוון שהוא שותה כדי ליישב את דעתו, מותר לו להוסיף גם חלב לקפה.

לפני תפילת השבת רבים מקילים לאכול עוגות, אבל מנהגם מוטעה ואין להם על מה לסמוך. שכל מה שהתירו הוא רק לשתות קפה שנחשב כמים, ומי שהתרגל לשתותו מתמכר לקפאין, ובלא שישתה אותו אין דעתו מתיישבת עליו. אבל אכילת עוגות היא האכילה האסורה לפני התפילה. ורק מי שהוא רעב מאוד או שחושב שבהמשך יהיה רעב מאוד, עד שלא יוכל לכוון כראוי בתפילתו, מותר לו להקל ולאכול מעט עוגות לפני התפילה.[9]


[9]. לעניין הקפה עיין מ"ב פט, כב; יבי"א ד, יא; אשי ישראל יג, כה. לעניין אכילת עוגות, אף שכתב בבאו"ה פט, ג, 'וכן', שעדיף להתפלל ביחיד ולא לאכול לפני התפילה, נראה לחלק בין סעודת קבע לארעי, שאם הוא נצרך לסעודת קבע עדיף שיתפלל ביחידות ואח"כ יאכל, אבל אם די לו באכילת ארעי, מוטב שיאכל מעט ויתפלל אח"כ במניין. וזה החילוק בין מה שכתבתי כאן למה שכתבתי בהלכה הקודמת.

עיין בפניני הלכה שבת ו, ט, 12, שלדעת רבים, וביניהם מ"ב ואג"מ, האוכל לפני התפילה בשבת צריך לקדש תחילה, ולמעשה נוהגים שלא לקדש, כדעת הסוברים שמצוות הקידוש חלה אחר התפילה.

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ח – אכילה ושתייה לפני עמוד השחר

איסור אכילה ושתייה מתחיל מעמוד השחר, שאז הוא הזמן המוקדם ביותר לתפילת שחרית. וגם בחצי שעה שלפני עמוד השחר אסור לקבוע סעודה, שמא יגרר בסעודתו וישכח לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. אבל לאכול אכילת ארעי מותר לפני עמוד השחר. לפיכך, מותר לאכול לפני עמוד השחר ירקות ופירות ותבשילים בלא הגבלה, ותבשילים העשויים ממיני מזונות כפתיתים ואיטריות פחות משיעור קביעות סעודה, ופת ועוגה, פחות משיעור כביצה (שו"ע רלב, ג, מ"ב לד-לה, שעה"צ פט, לג).

לפני חצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, מותר לאכול הכל. ובכל אופן, בשעה שיגיע עמוד השחר, צריכים להפסיק כל אכילה ושתייה (שו"ע פט, ה, מ"ב כז, וכט).

על פי הקבלה, יש נוהגים להחמיר, שכל מי שקם אחר שינת קבע בלילה, ואפילו קודם חצות הלילה, לא יאכל ולא ישתה עד אחר תפילת שחרית. ואף שלהלכה מותר לאכול ולשתות לפני עמוד השחר, לכתחילה ראוי להיזהר בזה. אבל אם חסרון האכילה או השתייה יגרום לביטול תורה, מוטב לאכול ולשתות לפני עמוד השחר (מ"ב פט, כח). וכן הנוהגים לקום בליל שבת לאמירת בקשות, רשאים לאכול ולשתות, אם על ידי כך הם מתעוררים יותר לעבודת ה' (והנוהגים על פי הקבלה מחמירים בזה יותר, עיין כה"ח פט: כח, מג; יבי"א ח"ה כב, ה-ו).

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

ט – תפילין וציצית בקריאת שמע ותפילת שחרית

חובה מדברי חכמים לקרוא קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת 'שמע': "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), וכן נאמר בפרשת 'והיה אם שמוע': "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא, יח), ואין ראוי לקרוא פסוקים אלו בלא תפילין. ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב).

מכל מקום, גם מי שאין לו תפילין, צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו, ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג).

גם תפילת עמידה של שחרית ראוי להתפלל בתפילין, וזהו חלק מקבלת עול מלכות שמיים בשלימות (ברכות טו, א).

הסתפקו האחרונים לגבי מי שאין לו תפילין וחבירו יכול לתת לו אחר התפילה להניח את תפיליו: האם עדיף שיתפלל במניין בלא תפילין, ואחר התפילה יניח תפילין; או שעדיף שיתפלל עם תפילין ביחידות. למעשה, דעת רוב הפוסקים שמוטב להתפלל עם תפילין ביחידות. אמנם הרוצה להתפלל עם המניין בלא תפילין, ואח"כ להניח תפילין – רשאי.[10]

וכן ראוי להתעטף בציצית לפני התפילה, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית, וראוי לאומרה תוך שמקיימים את מצוות הציצית. ונוהגים בעת אמירת קריאת שמע לאחוז את הציציות ולנשקן פעמים מספר (עיין בהמשך טו, יא). ואף שגם בטלית קטן מקיימים את מצוות ציצית, נוהגים להוסיף ולהתעטף בטלית גדול לכבוד תפילת שחרית. אמנם לפני הנישואין, רוב יוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בטלית קטן, ורק לאחר החתונה מתחילים להתעטף בטלית גדול בתפילת שחרית.


[10]. במ"א סו, יב, הסתפק בזה, ונטה להכריע שמוטב להתפלל עם תפילין ביחיד. וכ"כ רוב האחרונים, וכן במ"ב סו, מ, וכה"ח כה, כח. ויש חולקים (הלק"ט), ובמנח"י ח"ב קז, כתב שאפשר לסמוך עליהם.

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

י – דינים בהנחת ציצית ותפילין לקראת שחרית

מקדימים את ההתעטפות בטלית להנחת התפילין, שהתפילין מקודשים מהציצית, וראוי שאדם יעלה מדרגה לדרגה במעלות הקדושה (שו"ע כה, א).

בנוסף לכוונה הרגילה שצריך לכוון בעת עשיית כל המצוות, שהיא הכוונה לקיים את מצוות ה', למדנו בתורה שמצוות ציצית נועדה להזכיר לנו את כל מצוות ה' כדי שנקיימן, ומצוות תפילין נועדה כדי לשעבד את לבבנו ומוחנו לעבודתו, ולהזכיר לנו את יחודו ואת יציאת מצרים (שו"ע ח, ח; כה, ה). וכוונות אלו נדפסו בסידורים, ואף שאין חובה לאומרם, צריך להרהר בהם.

המהדרים נוהגים להתעטף בטלית ולהניח תפילין בביתם, ובאים עמהם לבית הכנסת (שו"ע כה, ב). ואף אם על ידי כך לא יזכו להיות מעשרה הראשונים, עדיף שיניחו את התפילין בבית ויבואו לבית הכנסת מעוטרים בתפילין (עיין מ"ב צ, מז).

מפני קדושתם של התפילין, אסור להסיח את הדעת מהם בכל משך הנחתם, לכן צריך למשמש בתפילין בכל שעה (שו"ע כח, א; עיין פנה"ל ליקוטים א' ט, ג).

פורסם בקטגוריה פרק יב - לקראת תפילת שחרית | כתיבת תגובה

א – האם חובה לומר סדר קרבנות

נהגו ישראל לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. ואמנם אין על כך תקנת חכמים, ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה גמורה. מכל מקום, כיוון שמנהג אמירת פרשת התמיד מבוסס על דברי חז"ל בתלמוד (כפי שיבואר בהמשך), ואף תקנו חכמים את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו ישראל לומר את פרשת התמיד בכל יום עד שאמירתה נקבעה כחובה.

וכן נכון לומר בכל יום לפני התפילה את פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. וגם הממהר, ראוי שישתדל לומר לכל הפחות את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת.

טוב לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, אבל אין חובה לאומרם.[1]

מי שאין לו זמן לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת וכל פסוקי דזמרה, יותר טוב שידלג על מזמור ל' ("מזמור שיר חנוכת הבית", והספרדים מתחילים "ארוממך ה'") כדי לאומרם. ואם לא יספיק לו הזמן, ידלג גם על 'הודו לה". ואף על 'ויברך דוד' ושירת הים ו'יהי כבוד' נכון לדלג כדי לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת. מפני שיסוד אמירת פרשת התמיד והקטורת מדברי התלמוד, ואילו פרקים אלו נוספו לפסוקי דזמרה על ידי הסבוראים והגאונים. אבל על עיקר פסוקי דזמרה, כלומר על 'ברוך שאמר', 'אשרי' עד סוף ההללויות ו'ישתבח', לא ידלג כדי לומר את פסוקי הקרבנות. מפני שעיקר פסוקי דזמרה נתקנו לחובה, ואף תקנו ברכות על אמירתם.[2]


[1]. בשועה"ר א, ט, אחר שכתב שטוב לומר פרשיות הקרבנות, כתב: "ומכל מקום מי שיש לו לב להבין וללמוד, אין לומר אפילו פרשת הקרבנות בכל יום, אלא לפרקים די לו באמירת פרק 'איזהו מקומן'… ואם יודע שנתחייב באיזה קרבן, כגון עולה על ביטול מצוות עשה או על הרהור הלב בלא תעשה, ותודה לארבעה הצריכים להודות, יאמר פרשת הקרבן מיד שנתחייב בו". אבל לגבי קרבן התמיד כתב בסי' מח, א: "נהגו כל ישראל וקבעו חובה על עצמן לקרות פרשת התמיד בכל יום… וטוב לומר גם פרשת הקטורת… ויש נוהגים לומר 'אביי הוה מסדר סדר המערכה' וכו' ו'רבון העולמים' וכו'", ומזכיר שם מנהג שהציבור אומר רק את פרשת התמיד. וכן משמע משו"ע, שבסי' מ"ח משמע שהכל אומרים פרשת התמיד, ואילו לגבי העקדה ושאר הקרבנות כתב (א, ה): "טוב לומר". ולגבי פרשת הכיור ותרומת הדשן (שמודפס בסידורי אשכנזים), ופרשת הקטורת כתב (א, ט): "יש נוהגין לומר". וכן משמע ממ"ב א, יז, שפסק שאבל אינו אומר פרשיות הקרבנות. וכן הדין בתשעה באב. אבל כתב שיאמר את פרשת התמיד (תקנד, ז, ותקנט, כ). אמנם לשו"ע תקנד, ד, אומרים את כל הקרבנות, וכן נוהגים הספרדים. מ"מ למדנו שאמירת התמיד היא חיוב לעומת שאר הקרבנות.

[2]. מקור הברכות שלפני ואחרי פסוד"ז בתקנת אנשי כנה"ג או תנאים (עיין בהמשך יד, 1), ונתקנו על אמירת שבחים לה'. והשבח החשוב הוא פרק 'תהלה לדוד' (אשרי), כמבואר בברכות ד, ב, ואחריו כל ההללויות שעד סוף תהלים, כמבואר בשבת קיח, ב, לפירוש רי"ף ורא"ש. ומקור אמירת התמיד בגמ' תענית כז, ב, ומגילה לא, ב. אמנם לא נזכר שם הדבר כחובה או אפילו כמנהג יומיומי, ולא תקנו על אמירתו ברכה, ולכן עיקר פסוד"ז קודמים לפרשת התמיד. ועיין באבני ישפה ט, יב, ושם כתב שרק שני פרקים של הללויות קודמים לתמיד, וזה עפ"י פירוש רש"י בשבת קיח, ב, אבל כפי שכתבתי, לפירוש רי"ף ורא"ש על ברכות לב, א, כל ההללויות נחשבות פסוד"ז בתלמוד. ועיין בהלכות פסוד"ז יד, ו, והערות 3, 10.

המזמור הראשון שאפשר לדלג עליו הוא 'מזמור שיר חנוכת הבית' (הספרדים מתחילים מ'ארוממך'), מפני שהחלו לאומרו רק לפני כשלוש מאות שנה, כהמשך לאמירת התמיד. ואם צריך לדלג יותר – ידלג על 'הודו לה", מפני שיסוד אמירתו עפ"י מה שנהגו לאומרו בזמן המקדש בעת הקרבת התמיד, ולכן נהגו לאומרו אחר אמירת התמיד, ואם כן ודאי שאמירת התמיד חשובה ממנו. ו'יהי כבוד', 'ויברך דוד' ושירת הים, הם תוספות מזמן הסבוראים והגאונים, ולכן נראה שאמירת התמיד קודמת להם, שמקור אמירתה בתלמוד. ויש חילוק בין חשיבות התמיד לקטורת, עיין מ"ב תקנד, ז, שפסק שאין אומרים בתשעה באב פיטום הקטורת, שאינו מסדר היום, אבל פרשת התמיד אומרים. (אמנם לכה"ח תקנט, מח, אומרים, אבל למדנו מדברי המ"ב שיש חילוק במדרגתם). וכמו שבתמיד אומרים רק את הפסוקים, אפשר לצאת ידי אמירת הקטורת בפסוקים בלבד, מה עוד שאנו אומרים את דברי חז"ל שעל הקטורת בסוף התפילה (עיין כג, ה, 5, וכ"כ באבני ישפה ט, יב).

פורסם בקטגוריה פרק יג - סדר קרבנות | כתיבת תגובה

ב – טעם לאמירת הקרבנות ושלבי התפילה

הקרבנות מבטאים את הקשר המוחלט שבין ישראל לאביהם שבשמים. קשר של כיסופים עזים כל כך אל מקור החיים, אל השלימות המוחלטת, עד נכונות למסור את הכל לה', אפילו את החיים עצמם. לעיתים, כאשר האדם חש את הניגוד החריף שבין נשמתו הטהורה לגופו ותאוותיו המושכים אותו מטה אל השפלות והחטא, רצון זה מתגבר, וכדי לכפר על נפשו הוא רוצה למסור את נפשו על קידוש ה', ולהקריב עצמו לה'. אלא שהקב"ה ברא את האדם כדי שיחיה ויהיה שותף פעיל בתיקון העולם, ולכן הכיסופים הללו לדבקות מוחלטת באלקים באים לידי ביטוי בקרבנות. במקום שהאדם יקריב את עצמו הוא מקריב את בהמתו. וכפי שאברהם אבינו היה מוכן לקיים את צו הבורא ולהקריב לה' את יצחק, בנו יחידו, עד שה' ציווהו שלא לשלוח יד ביצחק, והקריב במקומו את האיל.

בסדר התפילה יש ארבעה שלבים, והקרבנות הם השלב הראשון. בעקבות השינה האדם שוקע לתוך גשמיותו, וכדי שיוכל לעמוד לפני ה' בתפילה, הוא צריך תחילה להתעורר ולזבוח את נפשו לרבונו של עולם על ידי אמירת הקרבנות. ומתוך כך יוכל אח"כ לטהר עצמו בשירות ותשבחות של פסוקי דזמרה. מתוך כך יוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמים בקריאת שמע וברכותיה. ומתוך כך יוכל לעלות למדרגה העליונה של התפילה בעמידה, שבה הוא עומד לפני רבונו של עולם, ומשבח ומבקש ומודה. ועל ידי כך מתווספת ברכה לעולם.

בחכמת הנסתר מבואר, כי ארבעת השלבים של התפילה הם כנגד ארבעה עולמות, ובסדר התפילה אנו עולים מהעולם הנמוך ועד העולם העליון. הקרבנות כנגד עולם העשייה, פסוקי דזמרה כנגד עולם היצירה, ברכות קריאת שמע כנגד עולם הבריאה, ותפילת עמידה כנגד העולם העליון – עולם האצילות.

תחילת עבודת ה' היא בזה שהאדם מקבל על עצמו באופן הברור ביותר כי ה' הוא האלקים, ואין לחומריות ולחיי העולם הזה שום ערך כל זמן שאינם קשורים לעבודת ה'. הקרבת הקרבנות מבטאת באופן המעשי והמוחשי ביותר את זביחת החומריות וחיי העולם הזה לפני ה'. לכן אמירת הקרבנות מכוונת כנגד עולם העשייה, מפני שבעולם העשייה באים לידי ביטוי, באופן מוחשי ומעשי, כל הרעיונות הגדולים.

לאחר מכן אנו אומרים פסוקי דזמרה, המכוונים כנגד עולם היצירה. אחר שזבחנו את החומריות, הרוח השתחררה מכבליה והיא יכולה להתבונן בפלאי הבריאה ולזמר ולשבח לה'.

מתוך התרוממות הרוח שהגענו אליה בפסוקי דזמרה, אנו מסוגלים להכיר במקור האלוקי, ולקבל על עצמנו עול מלכות שמים שלימה. בקרבנות עדיין לא עמדנו באופן שלם על יסודות האמונה, רק הבענו את הנכונות לתת את הכל למען האמונה. אולם אחר הקרבנות ופסוקי דזמרה, אנחנו יכולים להתעלות לאמונה השלימה בה', כפי שהדברים מבוארים בקריאת שמע ומורחבים בברכותיה. וזה כנגד עולם הבריאה, שבו אנו עומדים על שורשי הדברים.

מתוך כך אנו עולים למדרגה העליונה של עולם האצילות, שבה אנו דבקים ברבונו של עולם ומזדהים בשלימות עם האידיאלים האלוקיים. לפני כן עמדנו למולו והקרבנו את עצמנו לפניו, זמרנו שירות לפניו, קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו; ועתה בתפילת עמידה אנו דבקים ומזדהים עם רצונו לגלות את שמו בעולם, ומתוך כך אנו מברכים אותו ומשפיעים ברכה לעולם.

לאחר מכן, אנו יורדים בסדר העולמות. תפילת תחנון עדיין כנגד עולם האצילות. באשרי וקדושא דסידרא הננו מורידים את השפעת התפילה לעולם הבריאה, ולאחר מכן בשיר של יום לעולם היצירה, ובפיטום הקטורת לעולם העשייה (ועיין בכה"ח מח, א, בסופו, ד"ה 'ודע הקדמה').

פורסם בקטגוריה פרק יג - סדר קרבנות | כתיבת תגובה

ג – מקור לאמירת קרבנות

אמרו חכמים (תענית כז, ב; ומגילה לא, ב) שבשעה שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו, והבטיח לו ולזרעו את הארץ לרשתה, שאל אברהם אבינו את הקב"ה: רבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך, ואתה עושה להם כפי שעשית לדור המבול ולדור הפלגה? אמר לו הקב"ה: לא אעשה להם כך. שאל אברהם אבינו: במה אדע שלא תכרית את שמם? ענה לו הקב"ה: קחה לי עגלה משולשת וכו'. רמז לו בזה, שהקרבנות יהיו העדים לכך שישנו קשר נצחי בין ישראל לה', שגם אם יימצאו בהם חטאים, אין זאת אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בשורשם הם צדיקים וקשורים לה'. ולכן, על ידי הקרבת הקרבנות שמבטאים את הקשר המוחלט של ישראל לה', יתכפרו החטאים.

אמר לפניו אברהם אבינו: רבונו של עולם, ומה יהיה בשעה שבית המקדש יחרב, במה יתכפרו עוונותיהם? ענה לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם".

עוד אמרו, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכן בתורת כל הקרבנות (מנחות קי, א).

העניין הוא, שלכל מעשה שנעשה בעולם ישנה נשמה פנימית, ודברי התורה העוסקים במצווה הם הנשמה של אותה המצווה. במיוחד הדברים אמורים לגבי הקרבנות, שעיקר עניינם לבטא את הקשר לה'. ולכן כשאי אפשר להקריב בפועל את הקרבנות, הלימוד בהם נחשב כתחליף להקרבתם (עיין מהר"ל גבורות ה' פרק ח).

פורסם בקטגוריה פרק יג - סדר קרבנות | כתיבת תגובה

ד – סדר קרבנות

פותחים בפרשת העקדה, מפני שהנכונות של אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו היא הקרבן הנעלה ביותר, והיא היסוד לכל מצוות הקרבנות. ועוד, שאמירתה מעוררת את הלבבות לאהבת ה' ועבודתו במסירות נפש. ועוד, שבאמירתה אנו מזכירים את זכות אבותינו, וזה מה שאנו מבקשים אחר פרשת העקדה, שבזכות עקדת יצחק ירחם ה' עלינו ויגאלנו.

לאחר מכן נוהגים לומר דברי התעוררות לקראת התפילה ועבודת ה', ומזכירים בהם 'שמע ישראל', ועל פי הירושלמי חותמים בברכה: "ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים", וכך הוא נוסח אשכנז. ולנוסח ספרד, הואיל ובתלמוד הבבלי לא נזכרה ברכה זו, אומרים: "ברוך המקדש שמו ברבים" בלא הזכרת השם.[3]

אח"כ מגיעים לפרשיות הקרבנות עצמן. למנהג אשכנז, אומרים תחילה את פרשת הכיור ותרומת הדשן, שבהן היו מתחילים הכהנים את עבודת המקדש בכל בוקר. ועוד שעל ידי רחיצת הידיים והרגליים בכיור היו הכהנים מיטהרים לקראת עבודתם, ויש באמירת פרשת הכיור היטהרות לקראת התפילה.

אח"כ הכל אומרים פרשת התמיד, ומבקשים שתהיה אמירתה נחשבת כהקרבת התמיד. לאחר מכן אומרים פסוקי הקטורת, ודברי חכמים על פיטום הקטורת.

מוסיפים לומר פסוקים לסגולה, ו"אביי הוה מסדר סדר המערכה", שהוא סיכום קצר של סדר העבודה במקדש. ואומרים פיוט 'אנא בכח' שאף הוא רומז על העלאת הקרבנות, ומסיימים בתפילה שיהא שיח שפתותינו נחשב כאילו הקרבנו את קרבן התמיד.

את סדר הקרבנות צריך לומר אחר שעלה עמוד השחר, שאז הוא זמן הקרבת הקרבנות (שו"ע א, ו; מז, יג). יש אומרים שטוב לאומרם בעמידה, כדוגמת הכהנים שהיו עומדים בעת הקרבת הקרבנות (עפ"י מ"א ועי' מ"ב מח, א). ולרוב הפוסקים אין צריך לעמוד, וכך הוא מנהג ספרדים (כה"ח א, לג).

לאחר מכן אומרים פרק "איזהו מקומן של זבחים" (זבחים פ"ה). שתי מגמות לאמירתו: האחת, שהוא מבאר את מקום זביחתם והזאת דמם של כל הקרבנות, ואמירתו כנגד הקרבת אותם הקרבנות. השנייה, שרצו חכמים שכל יהודי ילמד בכל יום מקרא, משנה ותלמוד (עי' קידושין ל, א), באמירת פרשת התמיד יצאו ידי מקרא, וכשיקראו פרק זה יצאו ידי משנה, ואח"כ יאמרו ברייתא של רבי ישמעאל על שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, ויצאו ידי תלמוד.

ואף שכתוב בשולחן ערוך (או"ח א, ה), שטוב לומר את כל פרשיות הקרבנות, היינו את פרשת עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם (מפרשיות ויקרא וצו). למעשה לא נהגו לאומרם, ואף לא הדפיסום בסידורים. ויש אומרים שבאמירת פרק "איזהו מקומן של זבחים", שבו מוזכרים כל הקרבנות, יוצאים במידה מסוימת ידי לימוד עניינם (שועה"ר א, ט, אשל אברהם). וראוי בכל שנה כשמגיעים בקריאת התורה לפרשיות 'ויקרא' ו'צו' – ללומדם היטב, שהלימוד בהם נחשב כהקרבת הקרבנות (מנחות קי, א).


[3]. התוס' בפסחים קד, ב, וברכות מו, א, הזכירו ברכה זו, וביארו שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה. אולם הרמב"ם כתבה בלא שם. והטור או"ח מו הזכירה כברכה עפ"י הירושלמי, (אמנם בירושלמי שלפנינו נוסחה אבד. ועיין בט"ז מו, ט, שהסכים לאומרה עפ"י המנהג). ונוסח ספרד עפ"י הרמב"ם ועפ"י האר"י בשער הכוונות, שלא לחותמה בשם. ונוסח כל התפילה מ"לעולם יהא אדם" מובא בתנא דבי אליהו רבה פרק כא. ופשוט שלנוסח אשכנז, הואיל והיא ברכה, ראוי להקפיד לאומרה בכל יום.

פורסם בקטגוריה פרק יג - סדר קרבנות | כתיבת תגובה

ה – טעם לקרבן התמיד

כפי שלמדנו (בהלכה א), המנהג הנכון לומר בכל יום פסוקי פרשת התמיד ופסוקי הקטורת, לפיכך נבאר מעט את עניינם.

קרבן התמיד הוא החשוב שבקרבנות, מפני היותו הקבוע ביותר, שבכל יום מימות השנה היו מקריבים אותו, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, ועל כן הוא הקרבן שמבטא את הקשר הקבוע שבין ישראל לאביהם שבשמים.

וכל ישראל היו שותפים בו, שהיה נקנה מכספי מחצית השקל שכל יהודי, בין עני בין עשיר, תרם בכל שנה למקדש, ועל כן הוא מבטא את אחדות ישראל.

וכיוון שישראל הם הלב שבאומות, נמצא שעל ידי קרבן התמיד באה לידי ביטוי אחדותו של ה', שכל העולם כולו מתקשר על ידי קרבן התמיד האחד אל מקור חייו (מהר"ל נתיב העבודה א).

מסלול החיים מורכב מלידה, צמיחה ולבסוף מוות. בכל יום מתים אנשים, חלקם מזקנה, אחרים מתאונות או מחלות. גם בעולם החי, בכל יום מתים מיליארדי בעלי חיים. וכך גם בעולם הצומח, בכל יום מגיעים מיליארדי עצים, שיחים ופרחים לקיצם, והם נובלים וקמלים. השאלה הגדולה היא, מה המשמעות של כל התהליך הזה, האם זהו מעגל סתמי של חיים ומוות ללא מטרה ותוחלת, או שמא יש כאן כיוון כללי, שאליו כל החיים שואפים. בקרבן התמיד ישנה תשובה לשאלה המרכזית הזו. העולם כולו שואף להתעלות אל השלימות, חלק מן ההתעלות נעשה על ידי הצמיחה והגדילה, וחלק אחר נעשה על ידי הכליון. הכליון אינו סתמי, למעשה הוא קרבן, הוא מבטא שאיפה לשלימות. וכיוון שאי אפשר להגיע בעולם הזה אל השלימות, אחר השלמת כל הפעולות וההתעלות האפשרית, הרוח ממשיכה להשתוקק להתרוממות והתעלות, והגוף מזדקן, כְּלֵי החומר הולכים ונשׁחקים, והרוח ניתקת מהגוף ומתרוממת ושבה למקורה. לשם כך היו הכהנים מקריבים במקום המקודש ביותר בעולם את קרבן התמיד, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. קרבן זה היה נציג של כל אותם חיים שנסתיימו באותו יום בעולם. על ידי קרבן התמיד ניתנה להם משמעות, שהם שבים למקורם, והם עולים לריח ניחוח לה' (עיין מהר"ל נתיב העבודה א).

פורסם בקטגוריה פרק יג - סדר קרבנות | כתיבת תגובה

ו – טעם הקטורת

כמו קרבן התמיד גם את הקטורת היו מקטירים בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. אלא שקרבן התמיד בא לתת ביטוי גלוי לקשר שבין ישראל לה', ובין כל הברואים שבעולם למקור חייהם, ועל כן היו מעלים את איברי התמיד על המזבח החיצוני הגלוי לכל. ואילו הקטורת באה לתת ביטוי לקשר הפנימי העמוק שבין ישראל לה', ועל כן היו מעלים את הקטורת על המזבח הפנימי שבתוך המקדש. קרבן התמיד מקשר את כל הברואים בצידם הגשמי והמוחשי אל ה', ועל כן הקרבן הוא הדם שהיו זורקים על המזבח, והאיברים שהיו מעלים על המזבח. ואילו קרבן הקטורת הוא רוחני דק, שהוא הריח הטוב היוצא מסממני הקטורת.

על ידי הקטורת מופיע בעולם אור עליון רוחני, שמאיר אל הנשמה הפנימית שבכל הברואים, וקושר את הכל אל הקודש. ועל כן היתה נעשית מסממנים שעושים ריח טוב, שהריח הוא התענוג הדק והרוחני ביותר שיש בעולם. והריח מתפשט לכל עבר, לרמז על ההשפעה הפנימית של ההארה הרוחנית על כל הברואים, לקשרם לקדושה ולרומם את מדרגתם (עולת ראיה עמ' קלה).

אחד עשר סממנים היו בקטורת, והיו שוחקים את כולם היטב היטב, כדי לאחדם לגמרי, שעל ידי כך ריחם הטוב היה עולה יפה. והרמז בזה, שעל ידי האיחוד הגמור של כל הכוחות למען מטרה קדושה – נעשה העולם מתוקן.

אחד הסממנים המרכזיים שבקטורת הוא החלבנה, שרומז לפושעי ישראל, שאף הם בשורשם קשורים לקדושת ישראל. ריחה של החלבנה היה רע ביותר, אלא שבתוך התערובת המיוחדת של הקטורת היה ריחה משתנה לטובה, ובמקום לקלקל את ריח הקטורת, היה החלבנה משביח את ריחה של הקטורת ביותר. ללמדנו, שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (עיין עולת ראיה ח"א עמ' קלו-קלח).

פורסם בקטגוריה פרק יג - סדר קרבנות | כתיבת תגובה

א – טעם אמירתם

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה, כתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אֱלוֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ואח"כ ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וגו'. על פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה'. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'.

ואמנם מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, אולם במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, שכל ישראל פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה.[1]

באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח"כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים. אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה', נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה' ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.

וזה הרמז בשם 'פסוקי דזמרה', מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים 'פסוקי דזמרה'.[2]


[1]. ברכות ד, ב: "כל האומר תהלה לדוד (אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העוה"ב", ובשבת קיח, ב: "אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל (פסוד"ז) בכל יום". מלשונם משמע שלא תקנו חכמים לומר פסוד"ז, אלא שהוא מנהג חסידות שכל ישראל נהגו בו, וכך נעשה למנהג מחייב. וכלשון רס"ג בסידורו (הוצ' מקיצי נרדמים עמ' לב): "התנדבה אומתנו לקרוא מזמורים מספר – תשבחות הקב"ה, ולפניהם ואחריהם שתי ברכות…" וז"ל רמב"ם (תפילה ז, יב): "שבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום, מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהן ולאחריהן, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות… וברכה לאחריהן". ואף שלמד ר' שמלאי (ברכות לב, א) מתפילת משה שצריך לפתוח בדברי שבח, פירש רש"י בע"ז ז, ב, שהכוונה לפתוח את שמונה עשרה בשלוש ברכות ראשונות של שבח. וכן כתב הרמב"ם פ"א הלכות: ב, ד. וא"כ אין לימוד מהתורה לפסוד"ז, והוא מנהג חסידות.

אולם מהרי"ף (ברכות כג, א), רא"ש (ברכות פ"ה ד-ו) וטור, משמע, שגם פסוקי דזמרה נתקנו כדי לפתוח את כלל התפילה בדברי שבח. ובאר הב"ח או"ח נא, שעל פי דרשת ר' שמלאי מהפסוקים, תקנו חכמים ברכות על פסוד"ז, מפני שאף שלא חייבו לומר פסוד"ז, אם לא היה בזה לימוד גמור מהתורה, שכך הוא סידרה של התפילה, לא היו מתקנים על כך ברכות. (אפשר אולי לומר הן לפי הרי"ף והן לפי הרמב"ם, שחכמים תקנו לומר בכל יום לפני התפילה 'ברוך שאמר' 'תהלה לדוד' ו'ישתבח', ומנהג חסידות היה לומר את שאר ההללויות, ועל זה אמר ר' יוסי "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". ועיין בבירור הלכה ברכות לב, א. ואע"פ כן אין לומר בקביעות את הברכות ואשרי בלבד, כי בפועל מנהג פסוד"ז כולל כיום את כל ההללויות, כמבואר להלן הערה 10).

לראשונה נזכר נוסח ברכות פסוד"ז בסדר רב עמרם גאון, ויש מסיקים שבתקופת הגאונים נתקנו (ואף להלכה יש סוברים ש'ברוך שאמר' ו'ישתבח' פחות חשובות משאר ברכות, עי' בבאו"ה נא, ב, 'אם'). אולם בתולעת יעקב כתב בשם אור זרוע, שאנשי כנה"ג תיקנו נוסח 'ברוך שאמר' ע"י פתקה שנפלה מן השמים. וכ"כ עוד אחרונים, והובא במ"ב נא, א. ובמשכנות יעקב כתב שבתקופת התנאים חיברו אותן, ולכן אסור לדלג עליהן. וי"א שר' ישמעאל תיקן אותן, כ"כ בס' לקוטי מהרי"ח (עי' מקור התפילות עמ' יג).

עיין להלן הערה 9, שלדעת רב נטרונאי והרשב"א, אם לא אמר פסוד"ז לפני התפילה, לא יאמרם אחריהם, כי עניינם הכנה לתפילה. ולדעת תר"י והרא"ש, יכול להשלימם עם הברכות אחר התפילה. וצריך לומר שלדעתם, אף שתקנום לפני התפילה, מ"מ בדיעבד, יש להם ערך גם אחר התפילה, שעיקר עניינם לזמר לה', ולאו דווקא כהכנה לתפילה.

[2]. עיין בעין איה ברכות לב, א, דרש ר' שמלאי. ובאבודרהם, פסוד"ז הם "כמו פרקליטים לתפילה". ובמנורת המאור, מלשון זמירת הכרם. ובטור או"ח צג, עפ"י הגמ', אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה, ולכן נהגו לומר פסוד"ז "כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי שמחה של מצווה שעוסק בתורה".

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ב – מהם פסוקי דזמרה

עיקר פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים האחרונים שבספר תהלים. החשוב שבהם הוא הראשון – 'תהלה לדוד' (תהלים קמה). וכל האומרו שלוש פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ששבחיו מסודרים לפי סדר האלף בית, ונזכר בו הפסוק החשוב "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (ברכות ד, ב). ונהגו לומר לפניו פסוק 'אשרי', ולכן רגילים לכנותו – 'אשרי'.

אחריו אומרים חמישה פרקים הפותחים ומסיימים ב'הללויה', ועליהם אמר רבי יוסי: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ב).

בתקופת הסבוראים (שאחר האמוראים), הנהיגו לומר 'הודו' (דברי הימים א' טז, ח-לו), שהיא השירה וההלל שאמר דוד בעת שהחזיר את ארון האלקים משבי פלשתים לאוהל המשכן. לאחר מכן בבית המקדש היו אומרים את חציו בעת הקרבת התמיד של שחר, וחציו בהקרבת התמיד של בין הערביים (ב"י או"ח נ). למנהג אשכנז אומרים 'הודו' אחר ברכת 'ברוך שאמר', כדי שכל מזמורי השבח וההלל יהיו כלולים בתוך ברכות פסוקי דזמרה (טור או"ח נא). ולמנהג ספרד אומרים 'הודו' לפני 'ברוך שאמר', מפני שהוא המשך לאמירת התמיד (אשכול, כלבו).

עוד תקנו הסבוראים (מס' סופרים יז, יא), לומר לפני 'אשרי' קובץ פסוקים הפותחים ב'יהי כבוד', שיש בהם חיזוק האמונה בה' ובגאולת ישראל. והאר"י הרחיב בביאור סודותיו (כה"ח נא, יג).

לאחר מכן בתקופת הגאונים, נהגו להוסיף לפסוקי דזמרה עוד פרקים ופסוקים. ותקנו לומר 'מזמור לתודה' (תהלים ק), שאמרו חז"ל, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו (ויק"ר ט, ז). ולכן ראוי לאומרו בנגינה. ואין אומרים אותו בשבתות וימים טובים, אלא אומרים במקומו "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב). ולמנהג אשכנזים הוא כנגד קרבן תודה שהיו בו לחמי חמץ, ולכן אין אומרים אותו בערב פסח וחול המועד פסח וערב יום כיפור, שאין מקריבים בהם קרבן תודה, מפני איסור חמץ או הצום. ולמנהג ספרד אומרים אותו בימים אלו, מפני שעיקרו לשבח והודאה ולא כנגד קרבן תודה (ב"י ורמ"א נא, ח).

כתבו הגאונים, שיש נוהגים לומר 'ויברך דוד' (דברי הימים א' כט, י-יג; ונחמיה ט, ו-יא), ושירת הים אשר שרו משה ובני ישראל לה' (שמות טו, א-יח). ואמנם עיקר פסוקי דזמרה משירי דוד, כפי שאומרים בנוסח ברכת 'ברוך שאמר': "ובשירי דוד עבדך נהללך". אולם בתקופת הגאונים היו שנהגו להוסיף פסוקים מהתורה ומנחמיה, ובסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרם.[3]


[3]. 'תהלה לדוד' (אשרי): תר"י (כג, א) כתבו שעיקר תקנת פסוד"ז בשביל 'תהלה לדוד', עפ"י הגמ' בברכות ד, ב. והרא"ש (ה ו), כתב: "אגב אותו מזמור תקנו לומר (את שאר המזמורים) עד סיום תהלים". ועל מה אמר ר' יוסי (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", שהם פסוקי דזמרה? לדעת רי"ף, רא"ש וטור, הם ששה פרקים מתהלים, מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים (פרקים קמה-קנ). וכ"כ במס' סופרים יז, יא. אמנם רש"י שם פירש שהכוונה לשני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח, קנ). והובאו דבריהם בב"י סו"ס נ. ולכן מחלקים ברמת החשיבות בין שני המזמורים שפותחים ב"הללויה הללו" לאלו שפותחים ב"הללויה" בלבד.

שם במסכת סופרים יז, יא, (שנחתמה בא"י בסוף תקופת הסבוראים) נזכר שאומרים 'יהי כבוד' ו'הודו לה" וכו', וששת המזמורים. יותר מאוחר בתקופת הגאונים נזכר שאומרים 'מזמור לתודה' והנוסח מ'ויברך דוד' ועד שירת הים, וכפי שכתב הטור או"ח סי' נא שהוא מתיקון הגאונים. וכן המזמורים שמוסיפים בשבת נזכרו בסדר רב עמרם גאון. לגבי 'אז ישיר', שאינו משירי דוד, כתב הרמב"ם (תפילה ז, יג) שיש נוהגים לאומרו ויש שאין נוהגים, והכל לפי המנהג. ובספר המנהיג כתב, שאין ראוי לדלג על הזכרת שבח הגאולה הראשונה. הפסוקים: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכו' שאומרים אחרי ההללויות נזכרו לראשונה ברוקח (מראשוני אשכנז). והאבודרהם (הספרדי) מנמק – מפני שהם פסוקים המסיימים ספרי תהלים. 'מזמור לתודה' נזכר באורחות חיים (מהראשונים). לפני כשלוש מאות שנה נכנס לסידור "מזמור שיר חנוכת הבית", לפני כן אמרוהו רק בחנוכה. ובמקדש היו אומרים אותו בעת הבאת הביכורים (ביכורים ג, ד).

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ג – מנהגים וכוונה באמירתם

אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח).

מפני מעלתה המיוחדת של ברכת 'ברוך שאמר', שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). ולמנהג אשכנז עומדים גם בברכת 'ישתבח' החותמת את פסוקי דזמרה, ולמנהג ספרד אין עומדים (רמ"א נא, ז, כה"ח מב).

וכן נהגו לעמוד ב'ויברך דוד' עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך.[4]

אחר שלמדנו שאחד משני הטעמים לאמירת 'אשרי' (תהלים קמה) הוא מפני שנזכר בו הפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", צריך לומר פסוק זה בכוונה. ואם אמרו בלא כוונה – צריך לחזור ולאומרו בכוונה. ואף שכבר הגיע לפרקים אחרים – יחזור לאומרו בכוונה, כי הוא החשוב שבפסוקי דזמרה. ויש אומרים שהואיל ולא כיוון בפסוק העיקרי, כל מה שאמר אחר כך עד סוף הפרק אינו נחשב, ועליו לחזור ולומר מפסוק 'פותח' ועד סוף הפרק (מ"ב נב, טז). אבל לרוב הפוסקים מספיק לחזור ולומר את הפסוק 'פותח' בלבד (שו"ע נב, ז).[5]


[4]. למנהג ספרדים אומרים לפני 'ברוך שאמר' "ה' מלך ה' מלך" וכו' פעמיים, ובשבת ויו"ט עומדים, וכתב בב"י נ' בשם שבולי הלקט ע"ו שהטעם לכך, מפני שנתקן עפ"י המדרש שהמלאכים אומרים אותו, והם עומדים. אלא שבחול מפני שמתבטלים ממלאכתם ואין להם פנאי לא נהגו לעמוד. ע"כ. וכיום נהגו לעמוד גם בחול.

[5]. בסדר רב עמרם גאון כתב בשם רב נטרונאי גאון, שהעיקר הוא לומר את הפרק 'תהלה לדוד' לפחות פעם אחת ביום, ומה שאמרו שלוש פעמים – כדי שלא יפשע ולא יאמרו כלל. ולכן לדעתו בשבת אומרים אותו רק פעמיים. וכן משמע מהרא"ש (א, ו) שכתב: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום". אמנם בגמ' שלפנינו (ברכות ד, ב) הגירסא: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העוה"ב". וכן הרמב"ם בנוסח התפילה כתב לאומרו שלוש פעמים גם בשבת. ועיין בבירור הלכה ד, ב. עפ"י הסוברים שדי לאומרו פעם אחת ביום, כתב בכה"ח נא, לג, שלא יחזור לומר 'פותח' בתוך פסוד"ז מפני שיש בזה הפסק, אלא יכוון ב'תהלה לדוד' שאחר העמידה. אולם לדעת רוה"פ יש להשלימו בתוך פסוד"ז במקום שייזכר, כי בנוסף לכך שיש לחוש לסוברים שצריך לאומרו שלוש פעמים, פסוק 'פותח' הוא החשוב ביותר בפסוד"ז (כפי שכתב תר"י כג, א), ולכן יש לאומרו בכוונה דווקא בין ברכות פסוד"ז. וכך משמע ממ"ב, וכ"כ בבא"ח ויגש יב, ואג"מ ב, טז, ויבי"א ח"ו ה, ו. ולדעת רוה"פ צריך להשלים את הפסוק 'פותח' בלבד, וכ"כ בשו"ע נא, ז, וכ"כ במ"א ובברכ"י ה, ובשועה"ר ח, ובציץ אליעזר יב, ח. והמ"ב כתב לומר מ'פותח' עד סוף הפרק, ומקורו בלבוש וח"א.

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ד – דיני הפסקה בפסוקי דזמרה

כיוון שברכת 'ברוך שאמר' היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו'ישתבח' היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם.

אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור (טוב שיאמר לפני ההפסק ואחריו פסוקי 'ברוך ה" שלפני 'ויברך דוד'. עי' מ"ב נא, ז). וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (עיין בהמשך טז, ו; ודין הפסקה בין ישתבח לברכו יבואר בהמשך טז, ב).

הנצרך להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, יתפנה ואח"כ יברך 'אשר יצר' וימשיך באמירת פסוקי דזמרה.[6]

אם שמע באמצע פסוקי דזמרה ברכות או קדיש, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", אבל אמן מותר לענות. ואף שמותר לענות אמן – אין חובה לענות, שהואיל והוא עוסק במצוות אמירת פסוקי דזמרה הוא פטור מהמצווה לענות אחר דברים אחרים שבקדושה. ומי שמכוון כראוי בפסוקי דזמרה וההפסקה לעניית אמן תטריד את כוונתו, מוטב שימשיך לאומרם בכוונה, ולא יענה אמן. אבל אם שמע את הציבור אומרים קדושה, יעמוד ברגליים צמודות ויצטרף אליהם, כדי שלא יבלוט כמי שאינו משתתף עם הציבור בדברים שבקדושה. וכן אם הגיעו ל'מודים דרבנן' או 'ברכו', ישחה מעט ויענה עמהם. ואם הוא מתפלל במניין שנמצא בפסוקי דזמרה, ושמע ממניין אחר קדושה או 'מודים' או 'ברכו', רשאי להמשיך לשבת ולומר פסוקי דזמרה, הואיל ואינו נראה כפורש מהציבור בזה שהוא ממשיך להתפלל כסדרו.[7]

אין לקרוא לתורה למי שנמצא בפסוקי דזמרה. ורק אם הוא כהן או לוי, ואין שם כהן או לוי אחר, יקראוהו לתורה. וכיוון שהוא באמצע פסוקי דזמרה, לא יפסיק כדי לבקש מהגבאי לומר לו 'מי שברך'. ואם הגבאי טעה וקרא לישראל שעומד באמצע פסוקי דזמרה – יעלה, משום כבוד התורה והציבור (מ"ב נא, י).


[6]. אמנם יש אומרים שכדי לא להפסיק באמצע פסוקי דזמרה, מוטב לדחות את אמירת ברכת 'אשר יצר' לאחר ישתבח (כה"ח נא, כח), או לאחר התפילה (אשל אברהם, אג"מ ד, יד). אולם למ"ב נא, ח, יברך מיד, וכ"כ בערוה"ש. וכן נכון לנהוג מפני שאם ידחה את אמירתה, יש חשש שישכחנה.

[7]. בשו"ת ציץ אליעזר יא, ג, ובהליכות שלמה (רשז"א) ו, יב, בארו שכל דיני ההפסק לדברים שבקדושה בפסוד"ז הם רשות, שאין חובה להפסיק כדי לענות, ולכן אם הדבר מפריע לכוונתו, מוטב שלא יענה. ועיין שם שמ"מ יש לחוש שלא יראה כפורש מהציבור, לכן בקדושה יעמוד, ב'מודים' יעמוד ויכרע, וב'ברכו' יכרע מעט. והואיל וכבר הפסיק כדי לעמוד ולכרוע, נראה שמוטב שיענה עמהם. אבל אם הוא שייך למניין אחר אינו נראה פורש, ולכן אינו צריך לעמוד ויכול להמשיך להתפלל כדרכו. (ועי' בהל' ברכות ק"ש טז, ה, והערה 4).

כיוון שאין חובה לענות, אין צורך כ"כ להאריך בדיני ההפסקה, ונזכיר מקצת מהם בקצרה: כתב במ"ב נא, ח, ובאו"ה שם, של'אמן' על ברכות יכול להפסיק אפילו באמצע פסוק, ובתנאי שנסתיים עניין, אבל לצורך קדיש, קדושה ומודים, (שהם דברים שבמניין, ולמנהג אשכנז גם לאמן של ה'א-ל הקדוש' ו'שומע תפילה'), יענה גם במקום שלא נסתיים עניין. והרבה אחרונים לא הזכירו חילוק זה כלל, ובכל מקום אפשר להפסיק לענות אמן. ועונים בקדיש על כל האמנים שעד "דאמירן בעלמא", כל מנהג למנהגו. אבל האמנים שאח"כ, דינם כ"ברוך הוא וברוך שמו", שאין מפסיקים למענם בפסוד"ז. לגבי 'מודים דרבנן', ממ"ב נא, ח, משמע שיכול לענות את כולו, וביבי"א ו, ד, כתב שיאמר רק "מודים אנחנו לך". והשומע ברקים ורעמים, לח"א כ, ג, רשאי לברך, וכן דעת רוה"פ, ויש חולקים (כה"ח נא, כג).

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ה – על מה ראוי לדלג כדי להגיע לתפילה במניין

המאחר לתפילה ורואה שהציבור עומד לסיים את פסוקי דזמרה, מוטב שידלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, מפני שמעלת התפילה במניין גדולה ממעלת אמירת פסוקי דזמרה. שכל עניין אמירת פסוקי דזמרה הוא כדי להתכונן לתפילה, שמתוך כך תתקבל יותר, אבל המתפלל במניין בוודאי תפילתו מקובלת ורצויה (ברכות ח, א). לפיכך, המאחר לתפילה מוטב שידלג על רוב ברכות השחר, קרבנות ופרקים מפסוקי דזמרה, כדי שיספיק להתפלל שמונה-עשרה במניין.

אבל על 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' לא ידלג, כדי שלא להפסיד את אמירתם. מפני שברכות פסוקי דזמרה נתקנו על אמירת השבחים שלפני התפילה, ומי שלא הספיק לאומרם לפני התפילה, אינו רשאי לאומרם אחריה. וכדי לומר את הברכות של פסוקי דזמרה, חייבים לומר לכל הפחות פרק אחד, לפיכך יאמר את הפרק החשוב ביותר שהוא 'אשרי'.

וכן צריך להקפיד לומר לפני התפילה את ברכת 'אלקי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יאמרם לפני התפילה – יפסידם (מ"ב נב, ט, ובאו"ה שם). וכן צריך לפני התפילה להתעטף בטלית ולהניח תפילין.

ואם אין לו זמן לומר את הברכות הללו ו'אשרי' ולהספיק להתפלל במניין, יתפלל ביחידות בלא שום דילוג.

לכתחילה ישתדל לכוון את דילוגיו כך שיספיק להתפלל עם הציבור, היינו עם עשרה שמתפללים עמידה בלחש. אבל אם הוא רואה שלא יוכל לומר את הברכות ו'אשרי' ולהספיק להתפלל בלחש עם הציבור, ישתדל להתפלל עם חזרת הש"ץ, שגם באופן זה הוא נחשב כמתפלל במניין לרוב הפוסקים.[8]

מי שנאלץ לדלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, אינו חייב להשלימם אחר התפילה אבל טוב שישלימם.[9]


[8]. סיכום הסוגיה: לתר"י, רא"ש וטור, כדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל פסוקי דזמרה וברכותיה. ולמרות שאחר התפילה לא יוכל לומר את ברכות פסוד"ז, עדיף להתפלל כתקנת חכמים במניין, שתפילת הרבים מתקבלת בוודאות. ואילו אמירת פסוקי דזמרה יסודה ממנהג טוב שנהגו ישראל, ואף שתקנו להם ברכות, אין הם עיקר התפילה כברכות ק"ש ועמידה. וכדברי רס"ג ורמב"ם שהובאו בהערה 1. ואף לסוברים שהוא מצד הלימוד מתפילת משה, כמובא שם עפ"י הב"ח בביאור הרי"ף, הרא"ש והטור, מ"מ אין משמע שאמירתם חובה גמורה, אלא שנהגו כל ישראל לאומרם, והמנהג מחייב, אבל אינו דוחה תפילה במניין. וכן פסקו שו"ע נב, א, רמ"א, קצוש"ע יד, ז, וכן פסק בשערי תפילה לר"י רקח על פי צ"א פוסקים.

לעומת זאת, רבים מן המקובלים כתבו עפ"י הזוהר, שיש להקפיד מאוד על שמירת סדר התפילה, שרמוזים בו סודות גדולים, וכל המשנה את סידרם מהפך את צינורות השפע הבאים על ידי התפילה. ולכן גם המאחר לא ידלג על שום קטע מן הקרבנות ופסוקי דזמרה, והובאו דבריהם להלכה בכה"ח נב, ב, וכ"כ בישכיל עבדי ח"א או"ח ב, ו. (ועי' בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח ד, שהסכים שבשעת הצורך ידלג על חלק מפסוד"ז וקרבנות). אולם באר בתשובות חכם צבי ל"ו, שכל ההקפדה של הזוהר שלא לשנות סדר התפילה, אמורים על אדם המתפלל ביחידות, אבל מי שיכול להתפלל במניין, ראוי לו לדלג על פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הציבור, מפני שגם לפי הקבלה תפילת הציבור היא המעולה והמקובלת ביותר. (וכ"כ החיד"א בקשר של גודל ה, י, וכ"כ במ"ב נב, א).

ולבעל משכנות יעקב דעה אמצעית, שכדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל המזמורים שבפסוקי דזמרה ועל ברכות השחר ואמירת הקרבנות, ובתנאי שיספיק לכל הפחות לומר את ברכות פסוקי דזמרה – 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', שאם לא יאמרן לפני התפילה יפסיד את אמירתן, והן ברכות חשובות שניתקנו בימי התנאים. וכדי לאומרן צריך לומר ביניהן 'אשרי'. וכן דעת ח"א יט, ז; מ"ב נב, ו, באו"ה נג, ב, 'אין'. וכ"כ למעשה הרב אליהו בסידורו עמ' עו. ועיין בהערה 1, שכך אפשר לבאר את דעת הרי"ף והרא"ש, שסוברים שתקנו חכמים לומר ברכות אלו ו'תהלה לדוד' עפ"י דרשת ר' שמלאי. (ואף שהרא"ש פ"ה ו' הזכיר את דעת תר"י למעשה, אולי מפני שסובר שהתפילה במניין יותר חשובה. ועי"ש ברא"ש שמלשון רב עמרם גאון משמע כדעת המשכנות יעקב).

ואף שלפי גדולי הראשונים והשו"ע, עדיף לדלג גם על הברכות כדי להתפלל במניין, לא הזכרתי למעלה את דעתם, מפני שישנו עוד ספק, האם התפילה עם החזן נחשבת כתפילה במניין. לפמ"ג א"א נב, א, אינה כתפילה במניין, וכן משמע מהרמ"א קט, ב. לעומת זאת, לדעת אשל אברהם בוטשאטש והרבה אחרונים, היא נחשבת תפילה במניין (עיין לעיל ב, ג, ובהערה 2). לפיכך, במצב שבו אם ידלג על הכל יוכל להספיק להתפלל בלחש עם הציבור, כבר יותר טוב שיאמר ברכות פסוד"ז וכמה פרקים שיספיק, ויתפלל עם החזן, שלדעת רוב הפוסקים תפילתו במניין. ואם נשאר לו מעט זמן עד שגם אם ירצה להתפלל עם החזן יצטרך לדלג על כל פסוד"ז כולל הברכות, משני צדדים מוטב שלא ידלג: א' – למשכנות יעקב ודעימיה לעולם אין לדלג על הברכות, ב' – יש סוברים שאין זה נחשב כתפילה במניין, וא"כ לשם תפילה שיש ספק אם היא נחשבת במניין, אין מקום לדלג על הברכות. וזה מה שכתבתי למעלה. (אמנם ביחו"ד ה, ה, לא התחשב בספקות הללו ופסק שידלג על הכל אפילו כדי להתפלל עם הש"ץ).

כשעומדות שתי אפשרויות: לא לדלג כלל בקרבנות ופסוד"ז ולהתפלל עם הש"ץ, או לומר ברכות השחר, פסוקי התמיד והקטורת, 'ברוך שאמר', 'אשרי', וכל הללויות ו'ישתבח', ולהספיק להתפלל עם הציבור בלחש, נלענ"ד שעדיף לדלג ולהתפלל בלחש עם הציבור, שלכו"ע היא תפילה בציבור, וכבר אמר את כל הדברים העיקריים שמקורם בתלמוד. ואם כדי להתפלל עם הציבור יצטרך לדלג יותר, נראה שעדיף להתפלל עם החזן.

[9]. כתב הטור בשם תר"י ורא"ש, שאדם שדילג על כל פסוד"ז כולל הברכות (לשיטתו), ישלימם אחר התפילה עם הברכות (ואף שלמדנו בהערה 1, שדעת הרא"ש שפסוד"ז נתקנו כפתיחה בשבח לתפילה, מ"מ דעתו שבדיעבד יש ערך לאומרם גם אחר התפילה, כפי שמשמע מרס"ג ורמב"ם שם). לעומת זאת דעת רב נטרונאי, שלא לאומרם אחר התפילה. וכ"כ רשב"א. בב"י פירש שרק את הברכות לא ישלים לרב נטרונאי, כי תיקנום לצורך הכנה לתפילה, אבל את הפסוקים נכון להשלים. וכן פסק בשו"ע נב. ולדעת הב"ח והפרישה, כוונת רב נטרונאי שגם את הפסוקים לא יאמר. ובערוה"ש ה' כתב לדינא "דשב ואל תעשה עדיף". וכן דעת מהרי"ץ מתימן שלא לומר פסוד"ז אחר התפילה. ורוה"פ כתבו כשו"ע שנכון להשלים את הפסוקים אחר התפילה.

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ו – סדרי עדיפות בדילוג

למדנו בהלכה הקודמת, שבכל מקרה צריך לומר לפני התפילה את ברכת 'אלוקי נשמה' וברכות התורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, ולומר 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' ולהמשיך לברכות קריאת שמע. לפיכך המאחר לתפילה, אם יכול לומר את הדברים הללו ולהספיק להתפלל עם השליח ציבור, ידלג על כל השאר כדי להתפלל במניין, ואחר התפילה ישלים את הברכות שהחסיר, וטוב שישלים גם את שאר הדברים שהחסיר. ואם יש לו יותר זמן לפני התפילה, צריך לדעת את סדר החשיבות של הברכות והמזמורים, כדי לדעת את מה לומר תחילה. ונסכם את סדר מעלתם:

תחילה יקדים את כל שאר ברכות השחר. ואף שבדיעבד אפשר להשלימם אחר התפילה, מכל מקום כיוון שחובה גמורה לאומרם, ואמרו חכמים (ברכות ס, ב) שזמן אמירתם לכתחילה עם הקימה מהשינה, יקדימם לכל שאר המזמורים והקרבנות.

כשיש יותר זמן, יוסיף עוד מזמורים לפי סדר חשיבותם. ואף שכל המזמורים והפסוקים חשובים, מכל מקום לצורך התפילה יש מזמורים חשובים יותר ויש פחות. וזהו סדר מעלתם: ראשונים במעלה אחר 'אשרי' הם שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח קנ בתהלים), שלדעת רש"י (שבת קיח, ב) הם עיקר פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום.

אחריהם במעלה, כל שאר הפרקים הפותחים ומסיימים ב"הללויה", שלדעת הרי"ף והרא"ש הם הנקראים בתלמוד (שבת קיח, ב) פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום. נמצא שכשיש יותר זמן צריך לומר ברציפות את הפרקים מ'אשרי' עד "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה".

אחריהם במעלה, פסוקי קרבן התמיד ופסוקי הקטורת, שמקור אמירתם נסמך על דברי התלמוד (תענית כז, ב), שכל הקורא בענייני הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם.

אחריהם במעלה, 'ויברך דוד' (מ"ב נב, ד), ולאחר מכן יש דעות מה יקדים, והבוחר יבחר.

בשבת יקדים את 'נשמת' לכל פרקי ההללויות, מפני שהיא חלק מ'ישתבח'. ואח"כ יקדים את הפרקים שרגיל לומר בכל יום לפני הפרקים שנוספו בשבת, שהתדיר קודם לשאינו תדיר. [10]

כאן המקום להוסיף, שגם מי שנאלץ להתפלל ביחידות ולקצר את תפילתו כדי שלא יאחר לעבודתו, יקצר על פי הכללים האמורים. וכן מורה שהתעורר מאוחר וצריך להגיע בזמן לתלמידיו, יקצר על פי הכללים האמורים (אג"מ או"ח ח"ד צא,ב).


[10]. באבני ישפה ט, יד, ובהליכות שלמה ו, ז, כתבו על הקדמת ברכות השחר לשאר פרקי פסוד"ז. עוד נוסיף שגם את ברכת 'על נטילת ידיים' אי אפשר לברך אחר התפילה, אבל אין צורך לכתוב זאת למעלה, מפני שממילא מברכים אותה בבית לפני ניגוב הידיים. והמנהג הנכון לברך אח"כ 'אשר יצר' ו'אלוקי נשמה'. לפיכך העיקר לזכור לברך את ברכות התורה לפני התפילה, שאם לא כן יצא ב'אהבת עולם', כמבואר לעיל י, ב, 2.

באבני ישפה ט, טז, כתב שאמירת קרבן התמיד ופסוקי הקטורת באים אחר שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" וקודמים לשאר המזמורים הפותחים ב"הללויה". אלא שדבריו לרש"י בלבד, והתעלם מדעת הרי"ף והרא"ש בברכות לב, א, שפסוקי דזמרה הם כל הפרקים מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים. ואם כן, יש להקדימם לקרבנות, שעליהם נתקנו הברכות, וחיוב מנהג אמירתם קודם.

במ"ב נב, ה, כתב עפ"י ח"א יט, ו, ש'נשמת' היא ברכת השיר ולכן קודמת לכל השאר. וכתב באבני ישפה ט, יג, שאם אין לו זמן לומר 'נשמת' יתפלל כסידרו, שמעלתה ממש כמו 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח'. אמנם ציין שבבית ברוך פקפק בזה. ואכן כמה אחרונים כתבו שכל המזמורים הנאמרים בכל יום קודמים ל'נשמת' שהם תדירים. (וכ"כ ביחו"ד ה, ה, בהערה). והרב מאזוז כתב בהגהות איש מצליח ש'נשמת' קודמת לכל פרקי ההללויות אבל אינה כ'ישתבח' ו'אשרי', וזוהי דעה אמצעית. וכך כתבתי למעלה.

עיין עוד באבני ישפה פ"ט שסיכם סדר הקדימה לפי נוסח אשכנז וספרד. עוד עיין בערוה"ש שכתב סדר שונה. ובסידור הרב אליהו עמ' עו כתב עפ"י רב פעלים סדר שונה. ולא הארכתי בזה, מפני שממילא רוב האנשים אינם זוכרים את כל הפרטים, וכיוון שאמירת שאר המזמורים הונהגה אחר התלמוד, אין לדקדק כל כך בסדר חשיבותם.

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

א – מצוות קריאת שמע

מצוות עשה מן התורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר (דברים ו, ז): "וְדִבַּרְתָּ בָּם וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", בשכבך היינו בלילה, ובקומך היינו בבוקר.

קוראים שלוש פרשיות: הראשונה: 'שמע' (דברים ו, ד-ט), שיש בה קבלת עול מלכות שמים, יחוד ה' ואהבתו. השנייה: 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), שיש בה קבלת עול מצוות. והשלישית: 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא), שיש בה ציווי על זכירת המצוות על ידי מצוות הציצית, ובסיומה מזכירים את יציאת מצרים.

תקנו חכמים להקדים את פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ עול מצוות. והקדימו את פרשת 'והיה אם שמוע' שעוסקת בציווי כללי לשמור את כל המצוות, שזמנם ביום ובלילה, לפרשת 'ויאמר' שעוסקת במצוות הציצית שזמנה ביום בלבד (ברכות יג, א).

לדעת כמה ראשונים, המצווה מהתורה לקרוא את הפסוק 'שמע ישראל' בלבד, שעליו נאמר (דברים ו, ו-ז): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וכו' וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וחכמים תיקנו לקרוא את שלוש הפרשיות.

אפשר לומר, שאכן עיקר המצווה שיקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, ולכן הקורא את הפסוק הראשון בלבד קיים בו את המצווה מהתורה. אלא שככל שירחיב יותר בקבלת עול מלכות שמים, יקיים את המצווה מהתורה בשלימות רבה יותר. ולכן תקנו חכמים לקרוא את כל שלוש הפרשיות, שבהן מופיעים יסודות האמונה וקבלת עול המצוות וזכירתם על ידי הציצית. נמצא שבפועל אנו מקיימים מצווה מהתורה בקריאת שלוש הפרשיות.[1]


[1]. השאלה על מה חל הציווי "וְדִבַּרְתָּ בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". לדעת רמב"ן, רא"ה, רשב"א, ריטב"א, מאירי, רשב"ץ, ר"י החסיד, וב"י מו, ט, על הפסוק הראשון בלבד. וכן משמע בשו"ע סג, ד, שרק בו הכוונה מעכבת. ולדעת תר"י ויראים, המצווה על כל הפרשה הראשונה. אבל מה שנאמר בפרשת 'והיה אם שמוע' "לְדַבֵּר בָּם… וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים יא, יט), מכוון למצוות תלמוד תורה ביום ובלילה. ולדעת פר"ח סז, שתי הפרשות מהתורה. ועיין יבי"א ח, ו-ד. ועיין ערוה"ש נח, טו, שמסיק מכמה ראשונים שכולם מהתורה. והמבי"ט באר בקרית ספר, שכמו במצוות תלמוד תורה, הלומד פסוק אחד כבר קיים המצווה, ומ"מ ככל שילמד יותר יקיים יותר את המצווה, כך בקריאת שמע. וכעין זה באר ביד פשוטה בהקדמה להל' ק"ש.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ב – זכירת יציאת מצרים

מצווה מהתורה לזכור את יציאת מצרים בכל יום, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ודרשו חכמים מהמילה 'כל' שהמצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה (ברכות יב, ב). אפשר לקיים את המצווה באמירת כל פסוק שמוזכרת בו יציאת מצרים, וכן יכול אדם לקיים את המצווה על ידי שיזכיר את יציאת מצרים בלשונו.

תקנו חכמים לקרוא את פרשת 'ויאמר', כדי לקיים על ידה את מצוות זכירת יציאת מצרים. נמצא ששתי סיבות הביאו לצירופה של פרשת 'ויאמר' לקריאת שמע. האחת, שיש בה מצוות ציצית שמזכירה את כל המצוות, והשנייה, שנזכרה בה יציאת מצרים. לכן נוהגים לקרוא 'ויאמר' גם בלילה, כי אף שמצד מצוות ציצית אין מקום לאומרה בלילה, מכל מקום מצד הזכרת יציאת מצרים יש מקום לקוראה בלילה (עי' ברכות יד, ב; כסף משנה הל' ק"ש פ"א, ב-ג).

הבדל ישנו בין מצוות קריאת שמע למצוות זכירת יציאת מצרים, שאת מצוות קריאת שמע של יום אפשר לקיים רק בשלוש השעות הראשונות של היום, שאז הוא הזמן שקמים מהשינה, ואילו את מצוות זכירת יציאת מצרים של היום אפשר לקיים בכל היום. אלא שלפי תקנת חכמים, אנו מקיימים אותה עם קריאת שמע, ואם עבר זמן קריאת שמע, יקיים את מצוות זכירת יציאת מצרים בברכת 'אמת ויציב'. ואם עברו ארבע שעות, יקיים את המצווה על ידי קריאת 'ויאמר' או על ידי הזכרת יציאת מצרים באופן אחר (מ"ב נח, כז; סז, ג, ועיין לעיל יא, יא, בזמן ק"ש וברכותיה, ועיין הל' ערבית, כה, סוף הערה 3).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ג – תוכן פרשת שמע

פרשת שמע (דברים ו, ד-ט) מורכבת משלושה חלקים: א) יסוד האמונה. ב) המשמעות של יסוד זה לחיינו. ג) הוראה כיצד להשריש את האמונה בחיינו.

א) בפסוק הראשון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" אנו לומדים את יסוד האמונה הישראלית, האחדותית, שה' יתברך הוא אדון הכל, ואין שום כח בעולם מלבדו. ואף שנראה לעינינו כאילו יש בעולם כוחות שונים ונפרדים זה מזה, ה' אחד מחייה את כולם, ואין עוד מלבדו.

ב) המשמעות של אמונה זו לחיינו, שאין שום ערך בעולם שעומד מול ערך הדבקות בה' יתברך, וכל הערכים מקבלים את משמעותם מתוך הדבקות בה', ולכן "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ופירשו חכמים (ברכות נד, א): "בְּכָל לְבָבְךָ – בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע" – שגם היצר הרע צריך להיות משועבד לעבודתו, בין אם על ידי כפייתו ובין אם על ידי הפיכתו לטוב. "וּבְכָל נַפְשְׁךָ – אפילו נוטל את נפשך", שצריך אדם להיות מוכן למסור את נפשו על אמונתו בה'. "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל ממונך", שאף הממון והרכוש צריך לשמש בסיס ואמצעי לעבודת ה', ואם יתבעו מיהודי לעבור על דתו או להפסיד את כל ממונו, יוותר על ממונו ולא יפר את אמונתו. עוד פירשו: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד".

ג) בחלק השלישי מדריכה אותנו התורה כיצד להשריש בקרבנו את יסודות האמונה הללו. ראשית: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ", ובנוסף לכך – "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ". גם אדם שלמד היטב את יסודות האמונה, אם לא יחזור ויזכירם לעצמו בכל יום, טרדות החיים ועסקיהם עלולים להשכיח ממנו את אמונתו. לכן נצטווינו לקרוא את שמע בבוקר ובלילה, שנאמר: "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". ולא הסתפקה התורה בקריאה בלבד, אלא הוסיפה וצוותה על הגברים להניח את פרשיות האמונה בתוך התפילין ולקושרם על היד ועל הראש – "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". ולא זו בלבד, אלא שצוותה על כל ישראל לקובעם על מזוזות פתחי בתינו – "וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ", כדי שבכל עת שניכנס ונצא מבתינו, נתבונן במזוזה וניזכר שוב ביסודות אמונת ישראל. נמצא אם כן שהפרשה העוסקת באמונה ובאחדות הבורא מלווה אותנו תמיד, בלב על ידי קריאת שמע, בגוף על ידי התפילין, וברכוש שהוא הבית על ידי המזוזה.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ד – הפרשה השנייה והשלישית

בפרשה השניה – 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-כא), אנו לומדים על ערכן של מצוות התורה, על השכר למקיימים אותן ועל העונש לעוברים עליהן. שאם נאהב את ה' בכל לבבנו, ונקיים את מצוותיו, נזכה לברכת ה', הארץ תתן את יבולה, ונאריך ימים, אנחנו ובנינו, על האדמה אשר נשבע ה' לתת לאבותינו ולנו. ואם חס ושלום נסור מן הדרך, יחרה אף ה' בנו, האדמה לא תתן את יבולה, ונאבד מעל הארץ הטובה. ושוב חוזרת התורה ומצווה להתבונן ביסודות הללו, ולקבוע את פרשת 'והיה אם שמוע' בתפילין שעל היד ובתפילין שעל הראש, ולקובעה על מזוזות פתחי בתינו. בפרשה הראשונה הדגש היה על הפנייה שלנו כלפי שמים, במסירת כל כוחותינו לעבודתו. בפרשה השנייה הדגש הוא על גילוי הנהגת ה' בעולם. גם קיום המצוות הוא ביטוי לגילוי דבר ה' בעולם, וגם השכר והעונש מבטאים את השגחתו על העולם.

בפרשה השלישית – 'ויאמר' (במדבר טו, לז-מא) מבוארת מצוות הציצית, שיש בה סגולה מיוחדת, שבכוחה להזכיר לנו את כל המצוות, ולעורר אותנו לקיומן, כפי שנאמר: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". הרמז לכך, שמצוות ציצית מתקיימת ביום ולא בלילה, כי היום רומז על הגילוי הברור של דבר ה' בעולם. ומתוך גילוי אורן של המצוות והזכרתן יש לנו כח להתגבר על היצר, וכפי שנאמר: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". בסופה של הפרשה נזכרה יציאת מצרים, שנצטווינו לזוכרה ביום ובלילה. כמו ציצית שמגלה את אורן של המצוות, כך יציאת מצרים גילתה כי יש מנהיג לעולם, ועם ישראל נבחר לגלות את דברו.

נמצא שכל שלוש הפרשיות הן המשך והרחבה של יסוד האמונה שבפסוק 'שמע ישראל'. בפרשה הראשונה אנו לומדים את משמעותה הבסיסית של האמונה לחיינו, שהיא היסוד האחד והיחיד של חיינו, וזו הרחבה של המילים ה' אחד. בפרשה השנייה אנו מקבלים על עצמנו את עול המצוות ולומדים שבקיום המצוות תלויה הברכה השופעת לעולם, וזו הרחבה של המילים ה' אלוהינו. בפרשה השלישית מצוות ציצית שמזכירה ומשמיעה לנו את המצוות, ובסיומה יציאת מצרים שגילתה לעולם כי ה' בחר בישראל והוא המשגיח והמושל בעולמו, ויש בה הרחבה של המילים שמע ישראל. בהלכות ברכות קריאת שמע (טז, א) נלמד שגם הברכות שתקנו חכמים הן המשך והשלמה לקריאת שמע.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ה – משמעותה של יציאת מצרים

הממלכה המצרית ששעבדה את ישראל היתה בעצם ממלכת החומר. גם המחקרים ההיסטוריים מאשרים זאת, בין כל עמי קדם לא היתה תרבות חומרנית יותר מהתרבות המצרית. הם כפרו במציאות הנפש ובעולם הבא, ורק הגוף והחומר היו חשובים בעיניהם. לכן הם השקיעו מאמצים כבירים בחניטת המתים ובשימור גופם. אף הפירמידות הגדולות אינן אלא בתי קברות לגוף. גם תרבותם המוסרית היתה בהתאם, העיקר היה לספק את תאוות הגוף, וכפי שמספרים חז"ל, שלא היתה אומה שטופה בתאוות יותר ממצרים (תו"כ אחרי פ"ט). עם ישראל, לעומת זאת, מייצג את ההיפך הגמור, עיקרו שאיפות רוחניות.

במשך תקופה ארוכה וקשה, שלטה האומה החומרנית בעם ישראל, ושעבדה אותו בעבודת פרך. נדמה היה כי לאותה הרוח הגדולה, שהחלה להתגלות על ידי האבות, לא תהיה יותר תקומה. החומר ניצח את הרוח. עד שנגלה מלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו והוציאנו ממצרים.

ביציאת מצרים גילה ה' לעולם בפעם הראשונה את מלא עוצמתה של הרוחניות והערכים המוסריים הנובעים ממנה. יציאת מצרים מבטאת את ניצחון הרוח על החומר. כמה שהחומר ינסה לשעבד את הרוח, בסופו של דבר הרוח תשתחרר מכבליה לחרות. כשם שישראל יצאו ממצרים בניצחון וברכוש גדול, כך כל מאבק בין הרוח לחומר יסתיים בסופו בניצחונה של הרוח.

כשם שעם ישראל, השתחרר מכבלי החומר של האומה המצרית, וקיבל תורה מהשמים וגילה לעולם את האמונה והמוסר; כך כל אחד מישראל צריך לעסוק בכל יום בהשתחררות מכבלי החומריות, כדי לגלות את הרוחניות ולהתקשר לרבונו של עולם על ידי קיום המצוות. לכן אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים בכל יום ובכל לילה, ומתוך כך להשתחרר מכבלי החומר ולהתבונן בסגולתם ויעודם של ישראל ולגלות את האמת הנצחית האלוקית.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ו – כוונה בפסוק הראשון

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד).

ואף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם בדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק – יצא ידי חובתו.[2]

וכך ראוי לכוון: 'שמע ישראל' – המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. 'ה'' – לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. 'אלוהינו' – שהוא תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). כשיאמר 'אחד', יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות 'אחד', 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח).

בדיעבד, גם מי שלא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים – יצא ידי חובתו.[3]

אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. נזכר באמצע הפרשה הראשונה – יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. נזכר באמצע הפרשה השנייה – יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת 'ויאמר', ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השנייה, שבדיעבד סדר הפרשיות אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח).

כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי שלא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונה (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז). מנהג טוב שיאמר כל הקהל ביחד את הפסוק הראשון בקול ונעימה, שעל ידי כך קולם נשמע בעליונים, והקב"ה משתבח בהם (שהש"ר ח, ב).


[2]. עיין בבאו"ה קא, א, 'המתפלל', ויסודו ברשב"א המובא בב"י סג, ד, ונראה שכוונת הרשב"א שלא יסיח את דעתו ועקב כך לא יכוון לקבל עול מלכות שמים, אבל בדיעבד מי שכיוון וגם חלם באמצע, לא פסל את הכוונה.

[3]. נראה שמה שאמרו לכוון ב'אחד' הוא הכוונה לכתחילה, וכפי שמסופר בברכות יג, ב, שר' ירמיה האריך הרבה, אמר לו ר' חייא: כיוון שהמלכת אותו למעלה ולמטה ולארבע רוחות – יותר אינך צריך לכוון. וכן לגבי כוונת שמות ה', אם ההלכה שמי שלא כיוון כפי שמבואר בשו"ע או"ח ה' אינו יוצא ידי חובתו, היה הכרח שהתלמוד יבאר את החיוב הזה היטב. וכן במכתבי רע"א מכתב ד' כתב: "וביותר נלענ"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כוונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך שיבין פירוש המילות". גם מדברי המ"ב סב, ג, נראה שהכוונה להבנה כללית, שכתב שגם מי שאינו מבין לשון הקודש עדיף שיקרא את שמע בעברית, מפני שאין מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק הראשון, ומשמע שכוונתו להבנה כללית. (עוד עיין באג"מ או"ח ח"ה ה, ב, שכתב כנ"ל לגבי השמות, אבל הוסיף שהכוונה שהוא אחד בד' רוחות ואין בלתו מעכבת, ובאר שהיא חלק מקבלת עול מלכותו, שהואיל ואין בלתו חובה לקבל עול מלכותו).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ז – פסוק שני וכוונתו

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת 'שמע' ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת 'שמע' על פי מסורת קדומה.

מסופר בתלמוד (פסחים נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ביקש לגלות להם את קץ הימים ונסתלקה ממנו שכינה. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חכמים: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תקנו לאומרו בלחש.

משפט זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, והקורא אותו בלא כוונה צריך לחזור לקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

נכון להפסיק מעט בין "לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה. וכן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).[4]

אף שאמונת היחוד עמוקה מיני ים, נעמוד מעט על משמעותה. הפסוק הראשון, 'שמע ישראל', מבטא את האמונה העליונה, המוחלטת והאחדותית, והוא נקרא 'יחוד עליון'. במדרגת התפישה העליונה הזו, אין לשום דבר אחר קיום ממשי בעולם, אלא הוא יחיד בעולמו וכולנו בטלים ומבוטלים כלפיו. וכיוון שעצמותו האין סופית של ה' אינה מתגלה בעולם הזה, קשה לתפוש את היחוד העליון באופן קבוע, ורק פעמיים ביום, בעת אמירת הפסוק 'שמע ישראל', אנו מצווים להתרומם אל מדרגתו. המשפט השני נקרא 'יחוד תחתון', ובו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים לפי האמונה המתגלה בעולם הזה, לפיה העולם אינו בטל ומבוטל, אלא ממשי וקיים, וה' יתברך מחייה אותו ומולך עליו. ברצונו יוסיף לו חיים וברצונו ימעט את חייו ח"ו. זו משמעות שמו ומלכותו שמתגלים בעולם, כמו שאנו אומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (תניא שער היחוד והאמונה, נפש החיים שער ג).


[4]. לדעת לבוש ומ"א, הואיל ותקנו חכמים לומר "ברוך שם" וכו', אם דילג עליו לא יצא, וצריך לחזור ולקרוא את פרשת שמע. ולדעת שה"ג, ב"ח ובאו"ה (סא, יג, 'אחרי') יצא. והראיה מברכות יג, א, שהקורא בתורה וכיוון ליבו יצא, ובתורה לא כתוב "ברוך שם". לפי זה, אם התחיל "ואהבת" ונזכר שלא כיוון ב"ברוך שם" וכו', לבאו"ה משמע שאינו חייב לחזור, וכ"כ בערוה"ש סא, ו. (וכ"כ באשי ישראל כ, י). אולם לפי הלבוש ומ"א, משמע שצריך לחזור, וכ"כ בכה"ח סא, מה. ובסי' סג, טז, כתב עפ"י האר"י, שכשחוזר עבור "ברוך שם" צריך להתחיל שוב מ"שמע ישראל".

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ח – מצוות צריכות כוונה

נחלקו האמוראים והראשונים בשאלה, האם מצוות צריכות כוונה. כלומר, כשהתורה צוותה אותנו לעשות מצווה מסוימת, האם עצם ביצוע המצווה מספיק; או שצריך גם לכוון בעת עשייתה שהיא נעשית לשם קיום מצוות הבורא. להלכה נפסק שמצוות צריכות כוונה. בטעם ההלכה אפשר לבאר, שכשם שיש לאדם גוף ונשמה, וללא אחד מהם הוא אינו יכול לחיות, כך גם המצווה צריכה גוף ונשמה, הגוף הוא מעשה המצווה, והכוונה המלווה את המצווה היא הנשמה.

לפיכך, אדם הקורא בתורה בפרשת ואתחנן, שבה נכתבה פרשת 'שמע', והגיע זמן קריאת שמע, אם כיוון ליבו לקיים מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו, ואם המשיך לקרוא כדרכו בלא שכיוון את ליבו לקיום המצווה – לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, א; שו"ע ס, ד).

נמצא אם כן, שבקריאת שמע אנו צריכים לשים לב לשתי כוונות: האחת, כמו בכל המצוות, שבמעשה זה אנו מקיימים את מצוות ה'. והשנייה, מיוחדת לקריאת שמע, לכוון למשמעות המילים שאנו אומרים. שהואיל ועיקרה של מצוות קריאת שמע – לקבל עלינו עול מלכות שמים, חובה לשים לב למשמעות המילים שאנו מוציאים מפינו. וכבר למדנו (בהלכה ו), שאם לא כיוון למשמעות המילים בפסוק 'שמע ישראל' – לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור לקוראו בכוונה.

נחזור לכוונה הכללית השייכת לכל המצוות. לעיתים ישנה כוונה רדומה, וגם היא מספיקה בדיעבד. לדוגמא, אדם שבא לבית הכנסת להתפלל, ובסדר תפילתו קרא את 'שמע', אע"פ שלא התכוון במפורש לקיים את מצוות קריאת שמע – יצא ידי חובתו. מפני שאם נשאל אותו: מדוע קראת את פרשיית 'שמע'? יענה: כדי לקיים את המצווה, נמצא שהיתה בקריאתו כוונה רדומה. וכן מי שמניח תפילין ומתעטף בציצית, אע"פ שלא התכוון במפורש לשם מצווה, ברור שכוונתו לקיים את המצווה, וכיוון שיש כאן כוונה רדומה – יצא ידי חובתו (ירושלמי פסחים פ"י ה"ג; ח"א סח, ט; מ"ב ס, י).[5]

רבים אינם יודעים שהסיבה המרכזית לקריאת פרשת 'ויאמר' – כדי לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים המוזכרת בסופה. וכל אלו שאינם יודעים זאת, אינם יוצאים ידי חובתם. מפני שגם אם נשאל אותם מדוע קראו את פרשת 'ויאמר', לא ישיבו: כדי להזכיר יציאת מצרים, נמצא שאפילו כוונה רדומה לא היתה בידם. לפיכך צריך ללמד ברבים, שקוראים 'ויאמר' כדי להזכיר את יציאת מצרים.


[5]. וכן מי שבא לבית הכנסת לשמוע תקיעת שופר או קריאת מגילה, אע"פ שלא כיוון במפורש לקיים את המצווה, יצא בדיעבד ידי חובה, מפני שעצם הגעתו לבית הכנסת מצביעה על רצונו לקיים את המצווה, ויש בידו כוונה רדומה. אבל אם היה בביתו ושמע מבית הכנסת הסמוך קול שופר או קריאת מגילה, אם לא התכוון במפורש לקיים את המצווה – לא יצא. אמנם לסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה – יצא.

יסוד המחלוקת בברכות יג, א, ור"ה כח – כט, א. לרבא מצוות אינן צריכות כוונה, ולר' זירא צריכות כוונה. לתוס' ותר"י אינן צריכות כוונה, ולעומתם לבה"ג, רי"ף ורא"ש, צריכות כוונה, וכן פסק שו"ע או"ח ס, ד. ובבאו"ה מבאר שגם לסוברים שאינן צריכות כוונה, צריכים שני תנאים: א) עליו לדעת בעת עשייתו שיש מצווה כזו, למשל, לקרוא את שמע או לאכול מצה. ואם ידע זאת, אף שבאותה שעה לא היתה בידו אפילו כוונה רדומה, יצא לדעתם בקריאתו. ב) עליו לכוון לעשות המעשה, ולא יהיה כמתעסק, כלומר, אם נפח בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות, לא קיים את המצווה.

עוד נחלקו האם גם במצוות דרבנן הכוונה מעכבת. במ"א כתב בשם רדב"ז, שבמצוות דרבנן הכוונה אינה מעכבת. וכנראה סברתו, שיש לנו ספק כמי הלכה, ובדאורייתא הלכה כמחמירים ובדרבנן כמקילים. אולם לדעת א"ר, גר"א וחיד"א, נפסקה הלכה שמצוות צריכות כוונה גם במצוות דרבנן, וכן משמע משו"ע. ומ"מ לגבי ברכות חוששים לדעת הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה, מפני ש"ספק ברכות להקל". ולכן מי שלא כיוון בתחילה, אף שהוא צריך לחזור לקיים את המצווה, מספק שמא הלכה כסוברים שאינן צריכות כוונה – לא יברך (מ"ב ס, י, באו"ה שם. ועיין פנה"ל ברכות יב, ג, 4).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

ט – דיני אמירתה

יקרא קריאת שמע בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ויחשוב בליבו שהוא קורא עתה את דבר המלך הקב"ה. ואף שקוראים את שמע בכל יום, שחרית וערבית, יתאמץ להתרכז במשמעות הדברים כאילו הם חדשים אצלו (שו"ע סא, א-ב).

בנוסף לכוונה, צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. לכתחילה יש להבחין בין א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול (שו"ע או"ח סא, יד-כג). אמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה – מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק – יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלימה מתוך מילה (שו"ע סב, א; מ"ב א).

צריך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד אם קרא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו, כיוון שעשה מעשה בשפתיו – יצא. אבל אם רק הרהר את 'שמע', כיוון שלא קראה בפיו – לא יצא ידי חובתו (שו"ע סב, ג, ועיין לעיל א, ט).[6]

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את 'שמע' ולהתפלל בלשון הקודש, אם קרא והתפלל בשפה אחרת יצא, ובתנאי שיבין את אותה השפה (ועיין לעיל א, י). אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שכיום אי אפשר לצאת ידי קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה 'ושננתם', שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג).[7]


[6]. לתר"י ראוי לקרוא את שמע בטעמים, ויש נוהגים להדר בכך (שו"ע סא, כד). וי"א שהעיקר הכוונה, ולמי שהקריאה בטעמים מפריעה לכוונה, עדיף שיקרא בלא טעמים (רמ"א מ"ב סא, לח). כתב במ"ב סא, מ, שלדעת רוה"פ יכול אדם לצאת ידי חובת ק"ש בשמיעתה מאחר. לערוה"ש סב, ח, יכול לצאת בשמיעה בתנאי שיהיו שם עשרה. (ונחלקו אם היוצא בשמיעה חייב להבין את כל הפרשה, עיין במ"ב שם, ובאשי ישראל כ, כו).

[7]. קשה, הרי תמיד התרגום אינו נאמן במדויק למקור, ואם אמרו שהקורא בכל לשון יצא, משמע שאין צורך שהתרגום יהיה מדויק באופן מושלם. בערוה"ש סב, ו, באר, שאכן בזמן המשנה והתלמוד ידעו היטב את הלשון בלא ספקות, וכיום שיש לנו ספקות בפירוש המילים, איננו יכולים לתרגם בשלימות, ונתן כמה דוגמאות לספקות, וסיים: "לפיכך בזמן הזה אסור לקרות ק"ש ותפילה וכל הברכות רק בלשון הקודש, וכן הורו גאוני עולם זה כערך שמונים שנה". ועדיין קשה, וכי לפני שמונים שנה לא היו ספקות, ומדוע לא הורו שאין יוצאים בתרגום. ואולי היתה זו שאלה לא שכיחה, ולכן לא כתבוה. ונראה שכיום (בעיקר אחר המצאת הדפוס) אנו מדקדקים יותר בפירוש המדויק של המילים, וממילא נתרבו הספקות, ולכן מבחינתנו התרגום כיום אינו מדויק ואי אפשר לצאת בו. אבל כשהציבור דקדק פחות בפירוש החיצוני של המילה והדגש היה על הרעיון הכללי המתברר מתוך ההקשר, התרגום נחשב מדויק. לדינא, גם כיום כתב במקו"ח סב, ב, שגר צדק שאינו קורא ומבין עברית, יקרא ק"ש בתרגום.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

י – אופן אמירתה

מותר לקרוא את 'שמע' בעמידה או בישיבה או בשכיבה על צידו. ואמנם לדעת בית שמאי צריך לקרוא את 'שמע' בערב בשכיבה, ובבוקר בעמידה, שנאמר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". אולם ההלכה כבית הלל, שפירשו שכוונת התורה להורות את זמנה של קריאת שמע, שהוא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שקמים, אבל לגבי תנוחת הקורא אין שום הגבלה (ברכות י, א; שו"ע סג, א).

אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק בתנוחה מסוימת אפשר לבטאה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את 'שמע' בכל מצב.

מעיקר הדין, אפשר לקרוא את 'שמע' בהליכה, שנאמר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ". אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט). אסור לאיש לקרוא את 'שמע' בשכיבה על הגב או הבטן, כי אין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; ועי' שו"ע אה"ע כג, ג; להלן כו, 3).[8]

מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להיזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).


[8]. לשו"ע סג, א, עפ"י רוב הראשונים, אפשר לכתחילה לקרוא ק"ש בשכיבה על צידו. אולם לתר"י, רק כאשר כבר התפשט ושכב, וקשה לו להתיישב, יכול לקרוא כשהוא על צידו, אבל לכתחילה לא יקרא כשהוא שוכב על צידו. והרמ"א חשש לדבריו. בק"ש שעל המיטה, שאינה חובה מהתורה, דעת מ"א שאין צריך להקפיד בזה, ועי' במ"ב רלט, ו.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

יא – תפילין וציצית בקריאת שמע

מתפללים וקוראים קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין – כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). ומכל מקום גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים את מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג; עיין לעיל יב, ט, 10).

נוהגים למשמש בתפילין של יד בשעה שאומרים: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ", ובתפילין של ראש כשאומרים: "וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ", ואח"כ מנשקים את היד שנגעה בתפילין (שו"ע סא, כה; ח"א יד, טו).

נוהגים להתעטף בציצית לפני תפילת שחרית, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית. ונוהגים לאחוז את הציציות ביד שמאל כנגד הלב בעת קריאת שמע, רמז למה שנאמר: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וכו' עַל לְבָבֶךָ" (שו"ע כד, ב). יש נוהגים ליטול את שתי הציציות שלפניו, ויש נוהגים לאסוף את ארבע הציציות.[9]

נוהגים לפני פרשת 'ויאמר' ליטול את הציצית ביד ימין (מ"ב כד, ד), או בשתי הידיים (כה"ח כד, ח). וכשאומרים 'ציצית' מנשקים את הציציות. וכשאומרים 'וראיתם' מסתכלים בהן, ויש נוהגים להעבירן אז על העיניים ולנשקן. וכן נוהגים לנשקן בסיום הפרשה כשאומרים 'אמת'. וממשיכים לאחוז בציציות עד "ונחמדים לעד" שבברכת 'אמת ויציב', ואז מנשקים שוב את הציציות ומניחים אותן (מ"ב כד, ד, כה"ח כד, ח, יח). ויש עוד מנהגים בזה. וכל אלו הידורים של חיבוב מצווה, אבל אינם מעכבים את המצווה.


[9]. בשו"ע כד, ה; סא, כה, מבואר שנוטל שתי ציציות שלפניו, וכ"כ ביש"ש, והגר"א במעשה רב לט. ויש סברה נוספת לנהוג כך, כי לפעמים החיפוש אחר הציציות שאחריו עלול לשבש את הריכוז בברכת 'אהבת עולם'. אמנם לאר"י יטול ארבע ציציות, כמובא בכה"ח כד, ח, וכ"כ ברכ"י וקצוש"ע יז, ז. ובברכ"י כתב בשם האר"י שיאחז את הציציות ביד שמאל, בין קמיצה לזרת, וכ"כ במ"ב כד, ד, ועיין בכה"ח כד, ט. כתבו כמה אחרונים, שיאסוף את הציציות בעת שיאמר "והביאנו לשלום מארבע כנפות" שבברכת "אהבת עולם" (דה"ח, קצוש"ע יז, ז).

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

יב – רמ"ח תיבות

התורה נותנת חיים ורפואה לעולם ולאדם, ובמיוחד קריאת שמע שכלולים בה יסודות האמונה וקיום המצוות. ואמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא את קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש פרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א).

המתפלל ביחידות חסרות לו שלוש מילים, וכמה מנהגים נאמרו כיצד להשלימן. למנהג אשכנז יאמר לפני קריאת שמע
"א-ל מלך נאמן". לפי ה'שולחן ערוך', יכוון בט"ו הווי"ן שפותחים את המילים הראשונות של ברכת אמת ויציב (ויציב ונכון וקיים וישר וכו'), שיש בהם רמז לשלושה שמות קדושים, והם יהיו תחליף לשלוש המילים החסרות. ולמנהג רוב הספרדים, היחיד ישלימם לעצמו ויאמר במקום החזן פעם נוספת "ה' אלוהיכם אמת". ואמנם ברור שחזרת היחיד אינה חשובה כחזרת החזן, מכל מקום יש בכך תחליף מסוים (שו"ע ורמ"א סא, ג; כה"ח טו).[10]


[10]. המסיים את קריאת שמע אחר שהחזן אמר: "ה' אלוהיכם אמת", ולדעת מהר"י עייאש ושע"ת ועוד רבים, כיוון ששמע מהחזן "ה' אלוהיכם אמת", אף שעדיין לא סיים לומר קריאת שמע, מצטרפות שלוש המילים לרמ"ח. וכן מנהג אשכנז ומקצת ספרדים (כמבואר בשערי תפילה). אבל בכה"ח סא, טז, כתב עפ"י כוונות האר"י, שאמירת ג' המילים צריכה להיות לפי הסדר, לכן אם שמען מהחזן קודם שסיים קריאת שמע, יחזור בעצמו לומר "ה' אלוהיכם אמת". וכן נוהגים רבים מיוצאי ספרד.

עוד נחלקו המנהגים כיצד ישלים החזן (ולכה"ח גם היחיד כשנצרך) מילים אלו, שכן אם יאמר פעמיים "ה' אלוהיכם אמת" יהיו לו רמ"ט מילים. לעשרה מאמרות והגר"א, החזן יאמר כשיסיים קריאת שמע רק "ה' אלוהיכם" ואח"כ יחזור לומר "ה' אלוהיכם אמת". לשו"ע ולפמ"ג, גם בפעם הראשונה יאמר 'אמת', כדי לא להפריד בין 'אלוהיכם' ל'אמת', אלא שאחד מהם אינו נחשב, מפני שהוא שייך לברכת 'אמת ויציב'. וכן נוהגים אשכנזים. והספרדים נוהגים שהחזן אומר בפעם הראשונה בקול "ה' אלוהיכם" והקהל משלים ואומר אחריו "אמת" בקול רם, והחזן אומר "אמת" הראשונה בלחש. ושוב חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת" בקול רם (כה"ח סא, יב).

לדעת חסד לאלפים, מנהג הספרדים שהקהל אומר בקול רם 'אמת' אחר החזן, הוא רק כאשר סיימו עם החזן, אבל אם סיימו לפניו, יאמרו לבדם 'אמת', כדי שלא להפסיק בין "אלוהיכם" ל"אמת", ושוב לא יחזרו לומר 'אמת' אחר החזן. ולכה"ח סא, יב, כשיסיימו לעצמם לא יאמרו 'אמת', אלא ימתינו עד שיסיים החזן ויענו אחריו 'אמת'.

בערבית, מי שלא שמע את החזן, לכה"ח ישלים בעצמו "ה' אלוהיכם אמת". ולמנהג אשכנזים או שיאמר לפני ק"ש "א-ל מלך נאמן" או שיכוון ב"אמת" כנגד שלוש שמות הוויה (מ"ב יב). ובמאמ"ר כתב שאין צורך כ"כ להשלים לרמ"ח בערבית, הואיל ומדין הגמ' אין צריך לומר פרשת 'ויאמר'.

פורסם בקטגוריה פרק טו - קריאת שמע | כתיבת תגובה

א – משמעות הברכות

תקנו חכמים לומר עם קריאת שמע של שחרית שלוש ברכות, שתי ברכות לפניה ואחת אחריה (משנה ברכות יא, א). ברכות אלו הן השלמה ותוספת לעניינה של קריאת שמע, ויש בהן שבח והודאה לה' על בריאת העולם והנהגתו.

בקריאת שמע אנו אומרים "ה' אחד", שהוא היחיד שמהווה ומקיים את כל העולם, ואין עוד מלבדו. ובברכה הראשונה של קריאת שמע אנו מרחיבים את היסוד הזה, ודרך השבח על האור שמתחדש בכל יום, אנו ממשיכים לשבח את ה' "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". כדי להדגיש את אחדותו, יחד עם השבח על בריאת האור אנו מזכירים שהוא ברא גם את החושך. ובלילה, בברכה המקבילה, יחד עם השבח שהוא "מעריב ערבים", אנו מוסיפים להזכיר שהוא "בורא יום ולילה". נמצא אם כן שיסוד אמונת האחדות שבקריאת שמע מורחב בברכה הראשונה.

משמעות הפתיחה "שמע ישראל", שהאמונה האחדותית מתגלה לעולם דרך עם ישראל שנוצר לשם כך. רעיון זה מורחב בברכה השנייה, שבה אנו מודים לה' על אהבתו אלינו ועל התורה שנתן לנו, ומתפללים שנזכה להבין את התורה ולקיימה באהבה, ועל ידי כך נגלה את שמו בעולם.

"ה' אלוהינו", עניינו שה' הוא בעל הכוחות כולם, והוא המושל בעולם כרצונו. שליטתו בעולם על כל כוחותיו ומרכיביו, התגלתה באופן הברור ביותר ביציאת מצרים המוזכרת בסוף קריאת שמע. בברכה השלישית אנו מרחיבים את היסוד הזה, ומשבחים את ה' – "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע. ממצרים גאלתנו" וכו', ומזכירים את מכת בכורות וקריעת ים סוף, וחותמים "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

נמצא אם כן, שכל שלוש הברכות, הן המשכה והרחבה של יסודות האמונה שבקריאת שמע.

תקנו חכמים לומר את קריאת שמע עם ברכותיה, אולם בדיעבד הן אינן מעכבות זו את זו, שאם קרא את שמע בלא ברכותיה, יצא ידי מצוות קריאת שמע, ואם אמר את הברכות בלא קריאת שמע, יצא ידי מצוות אמירת הברכות. וכן אם אמר אחת מן הברכות, יצא במה שאמר, מפני שהברכות אינן מעכבות זו את זו. קל וחומר שסידרן אינו מעכב, ואם טעה והקדים את השנייה לראשונה – יצא. אלא שלכתחילה צריך לאומרן ביחד כסדר שתקנו חכמים.[1]


[1]. הברכה הראשונה 'יוצר המאורות' פותחת ב'ברוך', והבאות אחריה, אף שהן ברכות ארוכות, אינן פותחות ב'ברוך', מפני שהן סמוכות לברכה הראשונה.

לכתחילה צריך לומר ק"ש עם ברכותיה. וכן אפשר ללמוד מהדין שהמסופק אם קרא ק"ש וברכותיה – צריך לחזור גם על הברכות. ולכאורה קשה, הרי ספק ברכות להקל. אלא שכיוון שהן חלק מקיום מצוות ק"ש הן נגררות אחריה (עי' במ"ב סז, ד, עפ"י הרשב"א). וכן משמע מדין מי שתורתו אומנותו, שפטור מתפילה וחייב בק"ש וברכותיה (מ"ב קו, ו). כיוון שתקנו לומר ק"ש עם ברכותיה, לדעת הגר"א ודעימיה, האומרים ק"ש בסדר הקרבנות צריכים לכוון שלא לצאת בה ידי חובתם. ואמנם לרא"ה ולשו"ע טוב לכוון לצאת בק"ש של קרבנות (עי' ב"י סו"ס מ"ו, ושם ברמ"א ובאו"ה, ובאו"ה ס, ב, 'ונ"ל'), אולם נראה שטעמם מפני החשש שמא יאחרו את זמן ק"ש, אבל אם לא היה חשש כזה, גם לדעתם היה נכון לכוון לקיימה עם ברכותיה.

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכות קריאת שמע | כתיבת תגובה

ב – החיבור בין פסוקי דזמרה לברכות ק"ש

אחר שמסיימים פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח', אומר החזן חצי קדיש. כידוע מעלת הקדיש גבוהה מאוד, ושבחו חכמים את העונים עליו אמן בכוונה (עיין כג, ו). ותקנו לאומרו בסיום של כל שלב מהתפילה, כדי לחותמו בקדושה עליונה, ומתוך כך להמשיך לשלב הבא שבתפילה. וחצי קדיש זה מפסיק בין פסוקי דזמרה (שכנגד עולם היצירה) לקריאת שמע וברכותיה (שכנגד עולם הבריאה).

אין להפסיק בדברים בין פסוקי דזמרה לברכות קריאת שמע, והמפסיק ביניהם עבירה בידו, מפני שפסוקי דזמרה הם הכנה לתפילה (שו"ע נד, ג).

אם הגיעו לסוף פסוקי דזמרה ועדיין אין להם מניין, יעצרו אחר ברכת 'ישתבח' וימתינו למניין. ואפשר ללמוד בינתיים. לכתחילה ילמד על ידי עיון בעיניים, כדי שלא להפסיק בדיבור, ומי שאינו יכול ללמוד בלא להוציא את המילים מפיו, ילמד בפיו, מפני שלצורך מצווה מותר להפסיק בין 'ישתבח' ל'ברכו'. והחזן ימתין לפני 'ישתבח', כדי שכשיגיעו עשרה, יוכל לומר 'ישתבח' ואחריו חצי קדיש. ואם כבר סיים 'ישתבח', אחר שיתאספו עשרה, יאמר שלושה פסוקים, כדי שיהיה לקדיש על מה לחול, ואח"כ יאמר חצי קדיש (מ"ב נג, י-יא).

כאשר הגבאי צריך להודיע לקהל הודעה דחופה הקשורה לצורכי ציבור או מצווה, ואין אפשרות לדחותה לאחר התפילה, יוכל לאומרה בין 'ישתבח' לקדיש. ואח"כ יאמר החזן כמה פסוקים וקדיש. אבל אם כבר אמרו את הקדיש, אסור להפסיק לצרכי מצווה, וידחו את ההודעה לאחר התפילה (שו"ע רמ"א נד, ג; נז, ב; מ"ב נד, ו).

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכות קריאת שמע | כתיבת תגובה

ג – ברכו

אחר הקדיש אומר החזן "ברכו את ה' המבורך", והקהל עונה אחריו: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", ואף החזן חוזר אחר הקהל ואומר: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" (שו"ע נז, א).

עיקר עניינו של 'ברכו', לפתוח את ברכות קריאת שמע, שבהכרזת 'ברכו' קורא החזן למתפללים לומר את ברכות קריאת שמע. ואף שאפשר לאומרו גם כשבח בפני עצמו, עיקר תקנת אמירתו כאן כדי לפתוח בו את ברכות קריאת שמע. לכן צריך להשתדל לסיים את פסוקי דזמרה וברכת 'ישתבח' לפני 'ברכו', כדי שמיד אחר 'ברכו' יתחיל בברכות קריאת שמע. ורצוי אף לדלג לשם כך על שירת הים. אבל מי שעדיין לא הספיק לומר את ברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה, אף שענה "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", יסיים את הברכה ואח"כ ימשיך בברכות קריאת שמע.[2]

נחלקו המנהגים בשאלה אם צריך לעמוד בעת שעונים על קדיש ו'ברכו'. למנהג רוב הספרדים, אין צריך לעמוד בעת עניית דברים שבקדושה, אבל מי שכבר היה עומד, צריך להישאר לעמוד בקדיש ו'ברכו' (מהרי"ל, כה"ח נו, כ; קמו, כ-כא; יחו"ד ג, ד). ורוב האשכנזים נוהגים לעמוד בעת עניית הקדיש ו'ברכו', שהם דברים שבקדושה (מ"ב נו, ז-ח; קמו, יח; וכן נוהגים לעמוד ב'ישתבח', לעיל יד, ג). אמנם לגבי 'ברכו' שהענייה עליו קצרה, נוהגים רבים מבני אשכנז, שאם כבר היו יושבים, כגון בקריאת התורה או לפני מעריב, שאין קמים לגמרי, אלא רק מתרוממים מעט מהכסא בעת שעונים, וכפי שרבים נוהגים בעת שעונים על הזימון בעשרה.

כשיאמר החזן 'ברכו' יכרע מעט, ויזקוף כשיאמר ה'. לגבי הקהל נחלקו המנהגים: יש נוהגים לכרוע, ויש נוהגים לכרוע מעט, ויש נוהגים שלא לכרוע כלל. וכל אדם ימשיך כמנהג אבותיו. ובמקום שמתפללים ביחד בעלי מנהגים שונים, ראוי שכולם יכרעו מעט (עיין בהמשך יז, הערה 3).


[2]. מ"ב נד, יד. ושם כתב שאחר 'ברכו' הוא כדין אמצע הפרק. ואם הביאו לו אז טלית ותפילין ידחה את הנחתם לסוף הברכה, כמבואר בהמשך בהערה 4. (ועי' בהליכות שלמה ו, הערה כ. ונלענ"ד שכל שלא אמר עדיין 'ישתבח' אינו מתכוון להתחיל ברכות ק"ש, ולכן יכול להמשיך בפסוד"ז).

עיין בב"י סט, שי"א שבפריסת שמע צריך החזן לומר בנוסף לברכו גם ברכת 'יוצר אור' אף שכבר אמרה, כי אין לומר 'ברכו' בלא לומר אח"כ לפחות ברכה אחת. וכ"כ מהרי"א, ונתבארו דבריו במ"ב סט, ג. אבל בד"מ כתב שאפשר לומר 'ברכו' בלא ברכה אח"כ. וכן נוהגים למעשה בסוף התפילה. מ"מ למדנו שעיקר תקנת 'ברכו' היא לפתיחת ברכות ק"ש. (ועי' בשארית יוסף ח"ב עמ' ק"א, שהחריף את המחלוקת ביניהם).

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכות קריאת שמע | כתיבת תגובה

ד – קדושת יוצר ואמן על הברכות

ברכת 'יוצר אור' היא שבח לה' המחדש בכל יום מעשה בראשית, והוסיפו פיוטים על כך, פיוט מיוחד ליום חול ופיוט מיוחד לשבת. ואף המלאכים והשרפים, שהם ברואים רוחניים עליונים, מברכים ומשבחים ומפארים ומקדישים ומעריצים וממליכים את שמו יתברך, ואומרים: "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה'
צְ-בָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", ו"בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". וגם זה נכלל בברכת 'יוצר המאורות'.

נחלקו הראשונים, האם היחיד יכול לומר את קדושת המלאכים שבברכת 'יוצר'. יש אומרים שאלו דברים שבקדושה, כדוגמת קדושה שבחזרת הש"ץ, ולכן המתפלל ביחידות ידלג על הפסוקים הללו (ר"ן, רי"ו). ויש אומרים שאין זו קדושה ממש, אלא שאנו מספרים כיצד המלאכים מקדשים את שמו, ולכן גם היחיד יכול לאומרם (תר"י, רא"ש). כדי לצאת מהספק, טוב שהיחיד יאמר את פסוקי הקדושה כמי שקורא בתורה עם ניגון של טעמי המקרא, שכן לכל הדעות היחיד רשאי ללומדם, ובאופן זה גם יצא ידי אמירתם (תה"ד, שו"ע נט, ג). ואין צריך לדעת היטב את הטעמים, אלא העיקר שישתדל להֵראות כקורא בנביא.[3]

יש אומרים שהקהל צריך לענות אמן אחר ברכות קריאת שמע שהוא שומע מהחזן (רא"ש), ויש אומרים שאין לענות אמן, כדי שלא להפסיק בין הברכות לקריאת שמע (תר"י עפ"י הרמב"ם).

למעשה, מנהג ספרדים, שהאומר את ברכות קריאת שמע אינו עונה אמן אחר החזן, כי זה הפסק לגביו. וכדי שלא להיכנס לספק, לכתחילה ראוי לסיים את הברכה עם החזן או מעט אחריו, וכך לכל הדעות לא יצטרך לענות אחריו אמן. ומכל מקום, גם מי שסיים לפני החזן – לא יענה אחריו אמן.

ומנהג אשכנזים לענות אמן אחר ברכת 'יוצר המאורות' בשחרית, ואחר ברכות 'המעריב ערבים' ו'גאל ישראל' בערבית. אולם את הברכה הסמוכה לקריאת שמע, משתדלים לסיים עם החזן או מעט אחריו, כדי שלא יצטרכו לענות אחריה אמן ויפסיקו בכך בין הברכה לקריאת שמע. אמנם מי שכבר סיים את הברכה ושמעה מהחזן, צריך לענות אחריה אמן (מ"ב נט, כד-כה; כה"ח כו, כח).


[3]. במ"ב נט, י, כתב עפ"י פר"ח, שאם יש שם ציבור שנמצא בעניין אחר, היחיד יכול לומר את קדושת יוצר כרגיל. ובכה"ח כא, כתב עפ"י מאמ"ר שגם באופן זה יקרא בטעמים.

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכות קריאת שמע | כתיבת תגובה

ה – עניית דברים שבקדושה בברכות קריאת שמע

לדעת מהר"ם מרוטנבורג, בשעה שאדם אומר קריאת שמע וברכותיה, לא יפסיק לענות על קדיש וקדושה, שהואיל והוא עוסק כבר בשבחו של מקום, אסור לו להפסיק כדי לענות על שבח אחר. אבל דעת רוב הראשונים (תר"י, רא"ש), שלצורך שבחים גדולים שנאמרים בציבור, רשאי אדם להפסיק אפילו באמצע ברכות קריאת שמע, וכן הלכה (שו"ע סו, ג).

כשיפסיק, יענה רק על הדברים החשובים ביותר. ואלו הם: בקדיש, יש אומרים שיענה רק "אמן יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא", וכן יענה אמן אחר "דאמירן בעלמא ואמרו אמן", שהוא סיום עיקר הקדיש (מ"ב סו, יז). ויש מוסיפים ואומרים שיענה את כל חמשת האמנים שנוהגים לענות בעיקר הקדיש, שנקרא חצי קדיש, אבל התוספות שאחר כך אינן עיקר הקדיש, ולא יפסיק לענות עליהם אמן (כה"ח סו, כג; ועיין בהמשך כג, 14).

בקדושה, יענה רק את הפסוקים 'קדוש' ו'ברוך', שהם עיקר עניית הקדושה (מ"ב סו, יז; יחו"ד ו ג), ויש אומרים שיענה גם פסוק 'ימלוך' (ערוה"ש סו, ו; כה"ח יח). וכך המנהג הרווח. אבל לא יאמר את הפתיחה שהחזן אומר לפני כל פסוק.

על 'ברכו' יענה כמקובל – "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", וב'מודים' של חזרת הש"ץ ישתחווה ויענה "מודים אנחנו לך" ולא יותר.

למנהג אשכנזים, עונים אמן על ברכות 'הא-ל הקדוש' ו'שומע תפילה', שבהן מסיימים את ברכות השבח וברכות הבקשה. ולמנהג ספרדים, דינן כשאר הברכות ולא יענה עליהן.

אין הבדל בדין זה בין אם הוא נמצא באמצע הברכה והפרק או בין ברכה לברכה ובין פרק לפרק.

וכל מה שאפשר לענות הוא באמצע הברכות או אחר סיומן, אבל אחר שאמר "ברוך אתה ה'" של סיום הברכה ונותרו לו עוד מילים ספורות לחתימת הברכה – לא יפסיק, מפני שאם יפסיק – יקטע את הברכה (באו"ה סו, ג). וכן בשעה שיאמר פסוק "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד" וכו', שבהם מקבלים עול מלכות שמים, לא יפסיק לשום דבר, שדינם כדין תפילת שמונה עשרה, שאין מפסיקים בה לשום דבר (שו"ע סו, א).

כל אימת שאדם מסתפק אם מותר לו לענות או לא, מוטב שלא יענה, שכן לדעת הרבה פוסקים, אף שמותר לענות, אין בכך חובה, ולכן בכל מקום של ספק מוטב שלא לענות.[4]


[4]. כתב בתורת חיים (סופר) סו, ח, שאין חיוב לענות אלא מותר לענות. וכ"כ בשו"ת יד אליהו ומהרש"ג. ועיין ביבי"א ח"א ה, ז; וח"ח ו, א-ב. גם בהליכות שלמה ו, יב, כתב שאפילו בפסוקי דזמרה רשאי לענות ואינו חייב. בנוסף לכך, כבר למדנו שלדעת מהר"ם מרוטנבורג אסור לענות גם לקדיש וקדושה באמצע ברכות ק"ש, ואף שאין הלכה כמותו, מ"מ במקום של ספק אפשר להתחשב בדעתו ולא לענות. ולשאלה אם רצוי לענות, תלוי הדבר, אם הוא מתפלל במניין, וממילא ישמע את כל הדברים שבקדושה, אזי אם הענייה תפריע לו בכוונתו, מוטב שלא יענה. אלא שאם עומדים לקדושה, יש להקפיד שלא להיראות כפורש מהציבור, ולכן יעמוד ברגליים צמודות עמהם, וכיוצא בזה יכרע ב'מודים'. ואם לא תהיה לו אפשרות לשמוע אח"כ קדיש וקדושה, מוטב שיענה עמהם (עי' מ"ב סו, נא). ועיין לעיל יד, ד, והערה 7, בהלכות פסוד"ז.

במ"ב סו, כג, הזכיר דעות אם יענה אמן על ברכות כשהוא בין הפרקים. ואף שהוא נוטה לדעה שיענה, לא כתבתי, עפ"י הכלל שבמקום של ספק שב ואל תעשה עדיף. כתב באג"מ או"ח ד, כא, ב, שיענה אמן על הכהנים האומרים פסוקי ברכת כהנים, מפני שכתב בבאו"ה קכח, שאמן זה הוא מהתורה. הנצרך להתפנות יתפנה ויטול ידיו, ויברך 'אשר יצר' אחר תפילת שמונה עשרה (מ"ב סו, כג). קראו לו לעלות לתורה, לשו"ע סו, ד, לא יעלה, ולפוסקי אשכנז יעלה. וגם למנהג אשכנזים שיעלה, אם חושש שיקראו לו מוטב שיצא לפני כן מביהכ"נ (מ"ב סו, כו). ואם הוא בפסוקי דזמרה הדין יותר קל, ואם קראו לו יעלה, ואם הוא כהן או לוי יחיד, יכולים לכתחילה לקרוא לו, כמבואר יד, ד.

אם לא היו לו טלית ותפילין, והביאום אחר שהתחיל ברכות ק"ש. עד שיגיע ל'שמע', ימתין לסיום הברכה, ולשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בברכה. ולרמ"א, יברך על התפילין, אבל בטלית יתעטף בלא ברכה, מפני שאין חייבים להתעטף בה בק"ש. הביאו לו כשכבר הגיע לק"ש, אף שדנו כיצד יניח תפילין באמצע הפרק, כדי שלא יראה כמעיד עדות שקר אפילו בפסוק אחד, נלענ"ד שיכול להחליט בליבו שיחזור לקרוא אותו הפרק מתחילתו, ואזי יחשב בין הפרקים, ויברך על התפילין לכל הדעות. ולרווחא דמילתא יכול להמשיך לקרוא עד סוף הפרק כקורא בתורה, ואז יניח תפילין בברכה כבין הפרקים, ויחזור לקרוא בכוונה מתחילת אותו הפרק. ובזה ימלט ממחלוקת השו"ע והרמ"א, ולא יפסיד את הברכה השנייה למנהג אשכנזים, כפי שיפסיד אם יניח באמצע הפרק (עי' מ"ב סו, מז). הביאום בברכת אמת ויציב, לשו"ע יתעטף בטלית ויניח תפילין בלא ברכה. ולרמ"א יברך על התפילין. וכתב מ"ב סו, מז, שנכון לברך רק 'להניח'. ואם הביאום בין "גאל ישראל" לתפילה, יניח תפילין בלא ברכה, ובטלית לא יתעטף, שלא להפסיק בין גאולה לתפילה (שו"ע סו, ח).

פורסם בקטגוריה פרק טז - ברכות קריאת שמע | כתיבת תגובה