חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – מנהגי ל"ג בעומר

לפני שנבאר את מנהגי ל"ג בעומר, צריך להדגיש שהם מנהגי רשות שאין חובה לקיימם, ולכן לא נזכרו ברמב"ם וב'שולחן-ערוך', ורבים מגדולי ישראל לא נהגו לקיימם.

כבר מאות שנים נוהגים להדליק בל"ג בעומר מדורה לכבוד הילולת רבי שמעון בר יוחאי ליד קברו במירון. ואף בשאר מקומות יש נוהגים להדליק מדורות בל"ג בעומר. הנר והאור רומזים לתורה ולמצוות, שנאמר (משלי ו, כג): "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר". האש היא דבר מופלא, מתוך עצים ושמן קרים ודוממים יוצאת להבה בעלת כוחות אדירים להאיר, לחמם ולשרוף. לכן התורה והמצוות נמשלו לאש ולהבה, שעל ידי התורה והמצוות הנעשות בתוך העולם הזה החשוך והקר, זוכה האדם לאור חיי עולם. מדורות ל"ג בעומר רומזות לאור הגדול של סודות התורה שנתגלו על ידי רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר בזוהר (ח"ג רצא, ב), שביום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי גילה לתלמידיו סודות גדולים, והם הדברים הכתובים ב'אידרא זוטא', ומרוב האש לא יכלו תלמידיו להתקרב אליו.

יש נוהגים שלא לספר את שיער בניהם הקטנים עד שיגיעו לגיל שלוש, ואז עושים מסיבה ומספרים את שערותיהם ומשאירים להם פאות, ומחנכים אותם בכך למצוַת "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם" (ויקרא יט, כז), שעניינה לא לספר את שערות הראש בעיגול, תוך גזיזת הפאות. והיו מבני הגליל שנהגו לספר את ילדיהם בסביבות גיל שלוש ליד קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון, כדי שתחילת חינוכו למצוות תהיה מתוך התחברות לצדיק.[4]

היו שנהגו להשליך לתוך המדורה שבמירון בגדים יקרים לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי. ויש אומרים שאסור לקיים מנהג זה, משום איסור 'בל תשחית'. ואמנם היו שורפים את בגדי המלכים אחר פטירתם, אבל שם הוא מפני שאסור לאחרים להשתמש בהם, שזהו כבודו של המלך, אבל כאן מדוע שישרפו בגדים בחינם? (שואל ומשיב מ"ה לט, חקרי לב מה"ב יו"ד יא). ויש שלימדו עליהם זכות, ואמרו שרק כאשר מאבדים דבר לחינם עוברים על 'בל תשחית', אך כשעושים זאת לסיבה מסוימת, כמו לכבודו של רשב"י, אין בזה איסור (עי' תורה לשמה רו). למעשה, מי שאבותיו לא נהגו כן, אין ראוי שיקיים מנהג ששנוי במחלוקת. אבל מי שמנהג אבותיו לשרוף בגדים, רשאי לסמוך על הפוסקים שלימדו על כך זכות, אולם עדיף שיתרום את הבגדים לצדקה ולא יאבדם באש.[5]

כאשר באים להתפלל בקברי צדיקים, יש להיזהר שלא לפנות אליהם בתפילה, כי רק אל הקב"ה מצווה להתפלל, וכל המתפלל אל צדיק עובר באיסור, והרי הוא דומה לדורש אל המתים שאסור מן התורה (דברים יח, יא). אמנם יש שהתירו לבקש מהצדיק שימליץ טוב לפני השוכן במרומים עבור המתפלל ליד קברו (פמ"ג תקפא, א"א טז). ויש שאסרו גם זאת, משום שאף בזה יש משום דרישה אל המתים, אלא כל התפילה צריכה להיות מופנית אך ורק לרבונו של עולם, בלא לערב שום שליח בעניין. בתוך התפילה רשאי המתפלל לבקש מרבונו של עולם שיקבל תפילתו בזכות אותו צדיק (מהרי"ל, ט"ז תקפא, לט), שעל ידי ההתקשרות לתורתו ולמעשיו הטובים, אנו נעשים טובים ומתוקנים יותר, ובזכות כך אנו מבקשים שתפילתנו תתקבל.


[4]. האר"י סיפר את בנו בל"ג בעומר במירון (שער הכוונות, ענין ספירת העומר דרוש יב). רבים הזכירו את המנהג לשמוח ולחגוג כשמספרים את הילד בפעם הראשונה ומשאירים לו פאות, ובכך תחילת חינוכו למצוות "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם", אך לא כתבו שהוא דווקא בגיל שלוש, והוסיפו שמותר לספר את הילד בחול המועד, ראו גן המלך סב; מזבח אדמה תקלא; פעולת צדיק רלו, רמח; שערי תשובה תקלא, ז; כף החיים תקלא, ל. ועי' בשו"ת ערוגות הבושם או"ח ר"י. על טעם המנהג לספר בגיל שלוש ראו בפנה"ל ליקוטים א' ב, ח.

[5]. להרחבה עי' בספר מועדים להלכה, ל"ג בעומר, לגרש"י זוין. ועי' בספר 'תגלחת מצווה וענייני ל"ג בעומר' עמ' רמג-רמח. ושם עמ' רסד-רעז, בקונטרס 'כבוד מלכים' לרב העליר, רבה של צפת, שמגן על המנהג, ובסוף דבריו העיד ששמע שגם רבי חיים בן עטר נהג כן.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן