חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – אישיותו של רשב"י

בדרך כלל נטו חכמי ישראל לדרך האמצע, תוך התחשבות בקשיים המצויים בעולם הזה. אולם רבי שמעון בר יוחאי דבק באמת המוחלטת בלי להתחשב במציאות המוגבלת שבעולם הזה, ונעשו לו ניסים והצליח. כך היה ביחסו לשלטון הגוים: חכמי ישראל הורו להתפלל לשלומה של מלכות, וניסו בכל יכולתם למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. רק כשלא נותרה ברירה, והמלכות כפתה על העם היהודי לעבור על דתו, הורו להתמרד נגדה. אבל כשלא היו גזירות שמד, ניסו למצוא דרך כיצד להסתדר עם המלכות. וכן מסופר בתלמוד (שבת לג, ב), על מפגש חכמים שדיברו על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בר אילעאי בדברי שבח, ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע שהרומאים גזרו גזירות קשות על ישראל, החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כדי שלא להחריף את המתח העדיף רבי יהודה לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. רבי יוסי העדיף לשתוק. כפי הנראה לדברי השבח לא הסכים, אך גם לגנות לא רצה, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת. אולם רבי שמעון בר יוחאי לא יכל לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – יענש בגלות. ורבי שמעון בר יוחאי שדיבר בגנותנו – יהרג. שכן אחר המרידות הקשות של היהודים ברומאים, שהפילו בהם חללים רבים וזעזעו את האימפריה הרומאית, רדפו הרומאים עד חורמה כל גילוי של התנגדות יהודית כנגדם. ברח רשב"י והתחבא עם בנו בבית המדרש, והיתה אשתו מספקת להם מים ומזון. חיילי רומא המשיכו לחפש אחריו כדי להורגו, והסכנה גברה והלכה עד שלא יכול יותר רשב"י לסמוך על אשתו, ועברו הוא ובנו למערה אחת, ונעשה להם נס וצמח שם חרוב ונבע שם מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה, עד שנודע להם שמת הקיסר ונתבטלה גזירתו. וכל כך התעלו שם במעלות הרוחניות והפרישות, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלימה, כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב).

וכן ביחס לפרנסה: דעת רוב חכמי ישראל, שצריך כל אדם לדאוג לפרנסתו, ואף תלמידי חכמים צריכים לעבוד ולהתפרנס. אבל רבי שמעון בר יוחאי אמר: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה!? אלא: בזמן שישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום – מלאכתם נעשית על ידי עצמם… (ואף) מלאכת אחרים נעשית על ידם". מסכמת הגמרא בדברי האמורא אביי: "הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידם, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידם". וכן הדריך האמורא רבא את תלמידיו, שיעבדו לפרנסתם (ברכות לה, ב). עוד אמרו על רשב"י שתורתו אומנותו, וכיוון שלא התבטל מתורתו לצורכי פרנסה, היה פטור מתפילה שעוסקת בחיי שעה, ורק לקריאת שמע שהיא מהתורה היה מפסיק מלימודו (שבת יא, א; שו"ע או"ח קו, ב).

ואף שדרכו של רבי שמעון בר יוחאי אינה מתאימה לכלל הציבור, וההלכה נקבעה על פי דעת רוב חכמי ישראל, שהתחשבו במגבלות העולם הזה ובשעת הדחק, וזה רצונו יתברך שנפעל לתיקון העולם תוך התחשבות בקשיים העומדים לפנינו בלא שנסמוך על הנס. מכל מקום ישנו ערך רב למציאותו של תלמיד חכם גדול שדבק בתורה באופן מופלא, וחי את חייו על פי ערכי הנצח בלא פשרות, ומתוך מסירות נפשו על כבוד ישראל ואמונתו, נקבע לדורות כי מלכות רומא היא מלכות הרשעה. ועל כך הקדישו והעריצו המוני בית ישראל את רבי שמעון בר יוחאי.

עיסוקו של רבי שמעון בר יוחאי בתורת הסוד קשור לאישיותו. על ידי תורת הסוד ניתן להתקשר יותר אל מה שמעבר לחיים הרגילים שבעולם הזה, לעולם הנצח, לסגולת ישראל ולביטחון הגאולה. מפני שהיא מרוממת את הלומד בה אל מעל המציאות החיצונית המעיקה והמסתירה, ומאירה לפניו את מושגי הנצח באור יקרות.[3]


[3]. כאשר נחלקים ר' שמעון ור' יהודה – הלכה כר' יהודה. וכאשר נחלקים ר' שמעון ור' יוסי – הלכה כר' יוסי (עירובין מו, ב). כיוצא בזה אמר רשב"י בברכות ז, ב, שמותר להתגרות ברשעים בעולם הזה, והִרבה לעסוק בסגולת ישראל, במגילה כט, א, כל מקום שגלו ישראל – שכינה עמהם, ובברכות ה, א, שלוש מתנות נתן הקב"ה לישראל על ידי יסורין – תורה, ארץ ישראל ועולם הבא. שיטתו היתה שיש ללכת אחר הטעם הפנימי, ולכן היה דורש 'טעמא דקרא' (ב"מ קטו, א). וכן לשיטתו העיקר הכוונה, ולכן לדעתו אין איסור שבת ב'דבר שאינו מתכוון', ולר' יהודה אסור, מפני שר' יהודה פחות מתחשב בכוונה. (כיוצא בזה לגבי 'מלאכה שאינה צריכה לגופה', לרשב"י הואיל ולא התכוון לגוף המלאכה, האיסור מדברי חכמים בלבד, ולר' יהודה כיוון שבפועל עשה את המלאכה, האיסור מהתורה, ראו פנה"ל שבת ט, ה-ו).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן