נהגו לשמוח מעט בל"ג בעומר. ואף שבימי ספירת העומר נוהגים מקצת מנהגי אבלות, בל"ג בעומר מותר לשיר ולרקוד, ואין אומרים בו תחנון, וכן במנחה שלפניו אין אומרים תחנון, ואין מתענים בו.[1]
טעם השמחה בל"ג בעומר, מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות (מאירי יבמות סב, ב; שו"ע תצג, ב). ויש מפרשים, שגם לאחר ל"ג בעומר מתו התלמידים, אלא שביום ל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם התפשטה התורה בעם ישראל, ועל כן שמחים בל"ג בעומר (פר"ח תצג, ב). ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו, רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, שהם המשיכו את מסורת התורה (כה"ח תצג, כו, עפ"י שער הכוונות). טעם נוסף לשמחה בל"ג בעומר, שהוא יום ההילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי, שהיה תלמידו של רבי עקיבא.
נסכם בקצרה את מנהגי האבלות והשמחה בל"ג בעומר: לכל המנהגים מותר לשיר ולרקוד ולנגן בכלי זמר בל"ג בעומר, מתחילתו ועד סופו. ולעניין נישואין ותספורת, לפי מנהג אשכנז וחלק מקהילות ספרדים, מותר להתחתן ולהסתפר בל"ג בעומר. ולמנהג חלק מקהילות ספרדים, אסור להתחתן ולהסתפר בל"ג בעומר (ראו לעיל ג, ד-ה). וכשחל ל"ג בעומר בערב שבת, גם למנהג הספרדים המחמירים מותר להסתפר בו לכבוד שבת (שו"ע תצג, ב). והנוהגים על פי האר"י, אין מסתפרים בל"ג בעומר, מפני שאין מסתפרים כלל בספירת העומר עד ערב חג השבועות (כה"ח תצג, יג).
