חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – רבי עקיבא

בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא, רבי עקיבא, שאחד מחמשת תלמידיו הגדולים היה רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שכן רבי עקיבא היה זה שתמך במרד כנגד הרומאים ועודד את בר כוכבא במלחמתו לחירות ישראל. ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר קשורה לרבי עקיבא, שעליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים שבתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס.

אכן טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בהלכה סובב על עניין המשך מסורת התורה על ידי תלמידי רבי עקיבא, כפי שנתבאר לעיל (הלכה א), שכן רבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה. ובאר רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק ל"ג בעומר א'), שלא קבעו יום הילולא ביום פטירת רבי עקיבא, מפני שנהרג על ידי המלכות, ולכן קבעו את ההילולא ביום פטירת תלמידו רבי שמעון בר יוחאי. נמצא שבהילולת רבי שמעון בר יוחאי כלולה ההילולא של רבי עקיבא.

לא היה כמעט אדם בעולם שהתחיל ללמוד תורה בתנאים גרועים יותר מרבי עקיבא, ואע"פ כן בכוח שקידתו ואמונתו הגדולה הגיע למדרגה העליונה ביותר (עי' אבות דר' נתן פרק ו). במידה רבה היה זה בזכות אשתו רחל, בתו של כלבא שבוע, גדול עשירי ישראל, שהבחינה בגודל נשמתו, והבטיחה להינשא לו אם ילמד תורה. אביה העשיר הדיר אותה מכל נכסיו. אך היא לא זזה מעמדתה ונישאה לרבי עקיבא והפכה להיות הענייה הירודה שבישראל, ואע"פ כן המשיכה במסירות נפש מופלאה לעודד את בעלה ללמוד תורה. לאחר שנעשה גדול הדור אמר רבי עקיבא לתלמידיו: "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות סג, א).

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? (מי מבקש את הדקדוק בכתרים הללו, והלא אין אדם שמבין את משמעותם?). אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות… אמר לפניו: רבונו של עולם: יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני…" (מנחות כט, ב). מכך שמכל חכמי ישראל הראה הקב"ה למשה רבנו דווקא את רבי עקיבא, משמע שהוא נחשב לגדול התורה שבעל פה (ראו סנהדרין פו, א, שכל סתמי ההלכות ממנו).

מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, ואף לאחר שמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו, לא איבד את אמונתו והמשיך ללמד עוד תלמידים ומהם התפשטה התורה בכל ישראל. וכשראה שועל שיוצא מבית קדשי הקודשים וחבריו בכו מצער על החורבן, הוא החל לשמוח מתוך אמונה שכשם שכל דברי הפורענות שבנביאים התקיימו, כך גם כל דברי הנחמה יתקיימו (מכות כד, ב). כשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה לרבים. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה. אמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן?! (הרי במצב של יסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?). אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד… יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן