חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – יום הכיפורים

א – יום הכיפורים

באהבתו הגדולה של הקב"ה לעמו ישראל, הוציאנו ממצרים וכרת עמנו ברית עולם, וייעד וקידש עבורנו יום מיוחד בשנה, לכפר בו על עוונותינו, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". טהרה וכפרה זו מאת ה' היא, שאם לא כן, גם אם האדם היה מתחרט על מעשיו, היה יכול לתקן את דרכיו מכאן ולהבא, אבל את מעשיו הרעים שעשה לא היה יכול לבטל. וה' ברוב רחמיו וחסדיו קבע לנו את יום הכיפורים ואת מצוות התשובה, שעל ידם יכול האדם למחות את חטאיו ועוונותיו ופשעיו. זהו שאמר רבי עקיבא (יומא פה, ב): "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. ואומר (ירמיהו יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', מה מקווה מטהר את הטמאים – אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל".

בכל השנה מצויים ישראל תחת המחיצות שמסתירות את אור ה' מלהתגלות בעולם, וביום הכיפורים שערי שמיים נפתחים, ואלומה של אור אלוקי נזרקת אל שורשי נשמות ישראל ומטהרתם, והנשמות מתעלות וטובלות באור האלוקי ונטהרות ומתכפרות מלכלוך העוונות.

כיוון שיסוד הכפרה הוא מאת ה' ועל פי רצונו, גם כאשר ישראל אינם חוזרים בתשובה, יום הכיפורים מגלה את הצד הפנימי הטוב שבהם, ועל ידי כך שורשי נשמותיהם מתנקים. אבל כיוון שהחטאים עוד נותרו במקומם, יש צורך בייסורים כדי לבטל את השפעתם, וזו תכלית הייסורים בעולם הזה ובעולם הבא. ככל שישראל מתחרטים יותר על עוונותיהם ושבים יותר אל ה', כך פעולתו של יום הכיפורים נמשכת ומטהרת גם את ענפי החטא, עד שאין עוד צורך בייסורים.

ועל כך אנו מתפללים: "ותיתן לנו ה' אלוהינו באהבה את יום הכפורים הזה למחילה ולסליחה ולכפרה, ולמחול בו את כל עוונותינו, מקרא קודש, זכר ליציאת מצרים… אלוהינו ואלוהי אבותינו, מחול לעוונותינו ביום הכיפורים הזה, מחה והעבר פשענו וחטאתנו מנגד עיניך, כאמור (ישעיהו מג, כה): אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר, ונאמר (שם מד, כב): מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ. ונאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. קדשנו במצוותיך ותן חלקנו בתורתך, שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך, וטהר לבנו לעבדך באמת, כי אתה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון בכל דור ודור, ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח. ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל, ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה, מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הכיפורים" (הברכה העיקרית שבתפילות עמידה של יום הכיפורים).

ב – מצוות היום

סגולתו המיוחדת של יום הכיפורים מתגלה על ידי מצוות היום. ראשית, יש בו שלוש מצוות שבהן הוא שווה לימים קדושים אחרים:

א) לעשותו 'מקרא קודש', כלומר לייעדו לדברים שבקדושה ולכבדו בבגדים מכובדים וסידור הבית, שנאמר (ויקרא כג, כז): "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם…" (יבואר להלן ז, א).

ב) לשבות בו מכל מלאכה כמו ביום השבת, שנאמר (שם כג, כח-לא): "וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם… כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם". (יבואר להלן ז, ב).

ג) להקריב קרבנות מוסף בדומה לשאר המועדים וראשי חודשים, שנאמר (במדבר כט, ח-יא): "וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם… שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד חַטָּאת מִלְּבַד חַטַּאת הַכִּפֻּרִים וְעֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכֵּיהֶם".

עוד נוספו ליום הכיפורים שלוש מצוות מיוחדות: א) תענית, שנאמר (ויקרא כג, כו-לב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'… כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ… שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם" (וכן בויקרא טז, כט; במדבר כט, ז). מצווה זו חשובה כל כך עד שגם כאשר יום הכיפורים חל בשבת, מצוות התענית על כל מרכיביה דוחה את המצווה לענג את השבת.

ב) לשוב בתשובה ולהתוודות על העוונות, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". פירוש לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ – תשובו בתשובה (רמב"ם תשובה ב, ז; שערי תשובה ד, יז).

ג) סדר קרבנות מיוחד ליום הכיפורים לשם כפרת עוונות ישראל, שבשיאו הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים מעלה שם קטורת ומזה את דם החטאות לפני ה'. אלו הם הקרבנות המיוחדים ליום: פר בן בקר לחטאת, לכפרה על הכהן הגדול ועל אחיו הכהנים ואיל לעולה. שני שעירי עיזים לחטאת, האחד לה' והשני לעזאזל. מדם פר החטאת והשעיר לה' הכהן הגדול מזה בקודש הקודשים, ולאחר מכן על הפרוכת ועל מזבח הזהב. והשעיר שנשלח לעזאזל נושא עליו את עוונות ישראל למקום הראוי להם במדבר.

כיום שבית המקדש חרב, עיצומו של יום הכיפורים עם התענית והתשובה מכפרים על ישראל, ותפילות היום ובמיוחד תפילת מוסף – מהוות תחליף מסוים לקרבנות (רמב"ם תשובה א, ג; להלן י, יח).

ג – משמעות כפרת יום הכיפורים

משמעויות רבות ישנן למילה 'כיפורים', וכולן מקופלות בעניינו של יום הכיפורים. כפרה מלשון כיסוי. כמו הכפורת שכיסתה את הארון, כך הכפרה מכסה על העוונות. יש בכפרה גם לשון כופר, החלפה, שהחטא שבא מכוחות הטומאה מוחלף ומוחזר למקומו על ידי השעיר המשתלח. ויש גם משמעות של קינוח וניקוי, שהכפרה מקנחת ומנקה טינוף החטא. יש בכפרה גם לשון ביטול, כמו שאמר יעקב אבינו: "אֲכַפְּרָה פָנָיו", והכוונה אבטל רוגזו של עשיו על ידי המנחה (בראשית לב, כא, רש"י). יש בכפרה גם לשון פיוס, שעל ידי קינוח החטא וביטולו, הנפגע או המקטרג מתפייס (רש"י משלי טז, יד). יש בכפרה גם לשון בשמים, ככתוב: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר" (שיר השירים א, יד), שאם התשובה מאהבה, הזדונות נהפכים לזכויות ועולה מהן ריח טוב.

דרשו חכמים (תדבא"ר א) על הפסוק: "יָמִים יֻצָּרוּ וְלוֹ אֶחָד בָּהֶם" (תהלים קלט, טז), שהיום האחד הוא יום הכיפורים, היום המיוחד בשנה, "שהוא שמחה גדולה לפני מי שאמר והיה העולם, שנתנו באהבה רבה לישראל. משלו משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיו עבדיו ובני ביתו מוציאים את הזבלים ומשליכים אותם כנגד פתח של מלך (כדי לפנותם מחוץ לעיר), וכשהמלך יוצא ורואה הזבלים הוא שמח שמחה גדולה. לכך נדמה יום הכיפורים, שנתנו הקדוש ברוך הוא באהבה רבה ובשמחה… בשעה שהוא מוחל לעונותיהן של ישראל אין מתעצב בלבבו אלא שמח שמחה גדולה, ואומר להם להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות, בואו ושמחו עמי שמחה גדולה, שאני מוחל לעונותיהם של ישראל…"

אמרו חכמים (יומא כ, א), שעניינו המיוחד של יום הכיפורים רמוז בשמו של 'השטן', שעולה בגימטריה 364. ללמדנו ש-364 ימים בשנה יש לשטן רשות לחסום את האור האלוקי מלהתגלות בעולם ולקטרג על ישראל. וכיוון שיש בשנה 365 ימים, הרי שיום אחד אין לו רשות לקטרג על ישראל, ויום זה הוא יום הכיפורים, הואיל ומתגלה בו שורש קדושת ישראל, שהוא מקושר לה'.

ואם לא היה קובע ה' יום כפרה וסליחה לישראל, היו העוונות מצטברים שנה אחר שנה, עד שלאחר כמה שנים היו ישראל והעולם עלולים להתחייב כליה (עי' ספר החינוך מצווה קפה).

כל משך יום הכיפורים מכפר, ולכן גם אדם שנפטר באמצע יום הכיפורים נתכפרו לו עוונותיו (כריתות ז, א). אבל השלמת הכפרה נעשית בצאת יום הכיפורים, בעת שהצום מגיע לשיאו וכל התפילות והכוונות של יום הכיפורים מצטרפות יחד (ירושלמי יומא ח, ז). ועל כן נוהגים ישראל להתעצם בתפילה בשעת הנעילה.[1]


[1]. בגמרא כריתות ז, א, מבואר שהכפרה היא בכל שעה ושעה ביום הכיפורים. וכ"כ רשב"א, ר"ש משאנץ וגבורת ארי. עוד אמרו בכריתות ז, א; שבועות יג, א, שיום הכיפורים מכפר ביומו ולא בלילו, ופירש רש"י, משום שנאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם". ואף הצום אינו מורגש כמעט בלילה. לעומת זאת בירושלמי יומא פ"ח ה"ז, מבואר שלרבי זירא, כל רגע ורגע מכפר מתחילת ליל יום הכיפורים, ולרבי חנניה, סוף יום הכיפורים מכפר. ואף הוא מודה שבזמן בית המקדש, שעיר המשתלח מכפר בעת שילוחו במדבר עוד לפני סיום יום הכיפורים. ומסקנת הירושלמי כר' חנניה, וכ"כ רמב"ן ור"ן. וכיוון שמדובר בעניינים רוחניים, יותר בולט בהם עניין "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", וצריך לומר שכפרת יום הכיפורים יש בה מדרגות, וכבר בלילה מתחילה הכפרה, שאז נעשית ההכנה לכפרה שעיקרה במשך היום, בכל שעה ושעה, והכפרה מתעצמת ונשלמת בסיום יום הכיפורים, שאז התענית מגיעה לשיאה. וכ"כ העיטור שכל היום מכפר אבל השלמת הכפרה מכל וכל נעשית בנעילה.

ד – עיצומו של יום מכפר בסוד סגולת ישראל

יסודו של יום הכיפורים בברית שכרת ה' עם אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, שהתקיימה על ידי מצוות ברית המילה, והתעצמה בעת שהוציא ה' את ישראל ממצרים, ונחתמה בעת שנתן לנו ה' את התורה. ועל ידי כך העולם התקיים, כפי שאמרו חכמים (שבת פח, א): "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וזאת משום שכל תכלית בריאת העולם בשביל שישראל יגלו בו את דבר ה', שנאמר (ישעיהו מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וכפי שאמרו חכמים (ויק"ר לו, ד): "שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל".

ברית זו התגלתה לישראל ביום הכיפורים, שאז מחל ה' לישראל על חטא העגל מחילה גמורה, וחידש את הברית עם ישראל בנתינת הלוחות השניים והציווי להקים את המשכן כדי להשרות את שכינתו בתוכם (פרדר"א מו; תנחומא תרומה ח, כי תשא לא).

ברית זו שכרת ה' עם ישראל אינה תלויה במעשיהם של ישראל, אלא בנשמה המיוחדת שברא ה' לישראל, נשמה שנכספת בשורשה לתיקון עולם על ידי גילוי האור האלוקי. זהו שנאמר (דברים ז, ו): "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ונאמר (תהלים קלה, ד): "כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ". ולכן גם אם ירבו ישראל חטאים לאין שיעור, הברית האלוקית לא תופר, שנאמר (שם צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב", ונאמר (שמואל א' יב, כב): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם".

אמנם אם יחטאו ישראל ייענשו בייסורים קשים, וככל שירבו חטאים כך העונשים יהיו קשים ונוראים יותר, כדי לזככם ולהחזירם בתשובה. אבל לעולם לא יוכלו ישראל להפר את הברית האלוקית. וכפי שנאמר (יחזקאל כ, לב-לז): "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה, אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי אֱלוֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים… וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית".

בדרך כלל העולם מתנהל על פי כללי המשפט, שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שלפי מעשי בני האדם יתנהל העולם. אם יבחרו בטוב – תרבה הטובה, ואם יבחרו ברע – תמעט הטובה ויתרבו הצרות. לכאורה לפי זה אם ירבו חטאים מעבר לגבול מסוים – יחריבו את העולם. אלא שביום הכיפורים נפתחים שערי שמיים, וההנהגה האלוקית העליונה מתגלה, ועוונות ישראל נמחלים בשורשם, והעולם ממשיך להתקיים ולהתקדם אל גאולתו. אמנם הנהגת המשפט אינה בטלה, ועל כל חטא ועוון שלא תוקן בתשובה יבוא עונש, ואם יגדלו החטאים ויתרבו, העונשים יהיו קשים מנשוא, אבל הם יתקנו ויזככו את ישראל. וכפי שמבואר בתורה ובנביאים ובדברי חכמים, שגם אם ישראל לא יחזרו בתשובה, הגאולה שהבטיח ה' לאבותינו ולנו תבוא. והבחירה הנתונה בידינו היא, האם תבוא במהירות ושמחה, או חס ושלום בדרך ארוכה וקשה, מיוסרת ונוראה.

כיוון שיסוד כפרת יום הכיפורים בסגולת ישראל – כל התפילות והווידויים של יום הכיפורים נאמרים בלשון רבים, כי הם מכוונים על ענייני הכלל, לבקש מה' שיסלח לחטאינו ויקרבנו לעבודתו, ויגלה שכינתו עלינו כדי שנוכל לגלות את כבודו והדרכתו בעולם, ומתוך כך תהיה הברכה שופעת בעולם לכלל ישראל ולכל אחד ואחד מישראל ולכל בני העולם.

ה – כוחו של יום הכיפורים לכפרת היחיד

מתוך הקדושה והכפרה הכללית של ישראל ביום הכיפורים, נמשכת רוח טהרה וכפרה לכל יחיד מישראל שיכול להידבק בה' ביתר שאת, להשתחרר מטומאת חטאיו ועוונותיו ולשוב בתשובה. ועל כן ישנה מצווה מיוחדת לכל יחיד ויחיד לשוב בתשובה ביום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". כלומר, מתוך הכפרה הכללית של יום הכיפורים, שנעשית על ידי עבודת הכהן הגדול, נמשכת מצווה לכל יחיד לשוב בתשובה על חטאיו (שערי תשובה ד, יז; רמב"ם תשובה ב, ז).

התשובה ביום הכיפורים מתקבלת יותר מאשר בכל השנה, משום שחומרת החטא תלויה במידת הזדון שבו, שמבטא התרחקות מה' ומהדרכות התורה. וביום הכיפורים, כששערי השמיים נפתחים, והברית שבין ה' לישראל מתגלה, ואור הנשמה מבהיק – מתברר שבעצם רצונו של כל אדם מישראל להיות קרוב לה' ולעשות את רצונו, להיות טוב ולעסוק בתורתו ולקיים את מצוותיו. ורק מפני פיתויו של יצר הרע וטרדות החיים וצרכי הגוף שמסתירים את האור האלוקי, נפל וחטא. אבל באמת גם אם חטא במזיד, אין זה מזיד גמור, כי בעת שחטא לא היה מודע לרצונו הפנימי. וככל שאדם מתקשר יותר ביום הכיפורים לקדושת כנסת ישראל, כך הוא מגלה יותר את רצונו הפנימי הנובע משורש נשמתו, וחומרת החטאים, העוונות והפשעים שלו מתמעטת. הזדונות נעשים כשגגות, והשגגות כאונס. ועל כן בקלות הוא יכול אז להתחרט על חטאיו ולחזור בתשובה ולקבל על עצמו להיות טוב יותר.

וזה שעיקר עבודת יום הכיפורים ותפילותיו הוא עבור כלל ישראל אינו פוגם את תשובתו הפרטית של היחיד, אלא להיפך, דווקא מכוח קדושת הכלל הוא יכול לשוב בתשובה שלימה. וכן מנגד, העיסוק של היחיד בתשובה על חטאיו, אינו צריך לפגום את תפילתו על כלל ישראל ועל גילוי השכינה, מפני שכל יחיד מישראל ששב אל ה' מוסיף קדושה וברכה בכלל ישראל.

על פי זה אפשר להבין מדוע נוסח הווידוי שכל ישראל אומרים ביום הכיפורים הוא בלשון רבים, למרות שיש רבים שלא חטאו בכל החטאים שנזכרים בווידוי. אלא שיום הכיפורים הוא יום כפרה לכלל ישראל, ויחד עם עלייתו של כל יחיד אל שורש נשמתו, הוא מתחבר יותר אל כלל ישראל, ומבקש עבור כולם סליחה ומחילה על כל החטאים, ורק מתוך כך הוא חוזר בתשובה על חטאיו הפרטיים (להלן ז, ד).

ו – משמעות התענית

מצווה להתענות ביום הכיפורים, ותענית זו קשורה לכפרת החטאים, שנאמר (ויקרא טז, כט-ל): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". לכאורה יש מקום לשאול, אם רצתה התורה לקבוע לנו יום לתשובה וכפרת עוונות, וכי לא היה עדיף שנאכל מעט ונשתה, כדי שדעתנו תהיה צלולה, ונוכל להתרכז כראוי בתפילה ובתשובה?

אלא שעל ידי הצום מתגלה דבר עמוק יותר. בכל השנה הנשמה מכוסה במעטה חומרי, בתאוות הגוף השונות, שגורמות לאדם לשכוח את שאיפתו הפנימית ולחטוא. וצוונו ה' להתענות ביום הכיפורים, כדי שנשמתנו תתנתק מעט מכבלי הגוף והחומר, וכל השאיפות הטובות והאמיתיות שלה ישתחררו ויתגלו. מתוך ההתקשרות העליונה הזו אל שורש נשמתנו, החטאים מתפרדים מאתנו ונזרקים לעזאזל (דרך ה' חלק ד' ח, ה).

ואף שבעקבות הצום ושאר העינויים קשה לנו לכוון כבשאר הימים, ידיעה אחת עמוקה הולכת ומתבהרת, שרצוננו האמיתי להידבק בה' ולתקן עולם לאור התורה והדרכתה. ומתוך כך הננו שבים בתשובה עמוקה, כל אחד לפי מדרגתו.

לכן גם מי שנאלץ לשכב על מיטתו כדי להמשיך בצום, אל ייפול ליבו בקרבו, מפני שאת היסוד העיקרי של יום הכיפורים הוא זוכה לקלוט. וגם כשהוא שוכב על מיטתו הוא יכול לחשוב מחשבות טובות ולהחליט להוסיף בלימוד התורה, בעשיית מצוות ובבניית המשפחה.

עוד יש לדעת, שהתענית כמוה כקרבן. שבזמן שבית המקדש היה קיים, היה אדם מקריב קרבן בהמה, וחלבה ודמה של הבהמה היו עולים על גבי המזבח ומכפרים עליו. וביום הכיפורים, על ידי התענית, ישראל מקריבים את חלבם ודמם עצמם, וה' מכפר עליהם. על כן צריך כל אחד מישראל לדמות את עצמו בצום יום הכיפורים – כאילו הוא מקריב את עצמו על גבי המזבח, וחלבו ודמו שמתמעטים והולכים, מכפרים עליו. ועל ידי שהם עולים לריח ניחוח לה', הוא מתעלה עד המדרגה העליונה ביותר, שאין בה שום השגה ורעיון, רק רצון וידיעה פשוטה לעשות רצון אבינו שבשמיים (עי' ברכות יז, א; ריקנאטי ויקרא טז, כט; זוהר רות פ, א).

מבחינה מסוימת שבת מקודשת מיום הכיפורים, שהעונש לעושה מלאכה בשבת הוא סקילה, וביום הכיפורים כרת, והדבר בא לידי ביטוי במספר העולים לתורה, שבשבת מעלים שבעה, וביום הכיפורים ששה (מגילה כב, ב). זאת משום ששבת מאחדת את הנשמה והגוף ומגלה בשניהם את הקדושה. מנגד, יום הכיפורים יותר גבוה מבחינה רוחנית, ששובתים בו מכל תענוגי העולם הזה, ולא זו בלבד אלא שאף כאשר יום הכיפורים חל בשבת – מתענים, כי יש בכך צורך גדול לכפרת כלל ישראל.[2]


[2]. מבואר במגילה כג, א, שלדעת ר' ישמעאל מעלים לתורה ביוה"כ ששה עולים ובשבת שבעה, שכן העונש על חילול שבת חמור יותר – סקילה, ואילו העונש למחלל יוה"כ כרת בלבד (שם כב, ב). ולר' עקיבא בשבת ששה וביוה"כ שבעה (ששביתת יוה"כ כוללת גם תענית וסדר עבודתו במקדש מקודש יותר). בשבת קיג, א, לר' ישמעאל מותר לבצע הכנות ביוה"כ לצורך שבת, כי שבת חשובה מיוה"כ. ולר' עקיבא אין מכינים. והלכה כר' ישמעאל שביוה"כ מעלים ששה ובשבת שבעה, וכר' עקיבא, שאין מכינים מיוה"כ לשבת.

הרי שיש בזה שני צדדים. יום הכיפורים כנגד ספירת הבינה, שממנה התשובה והחירות, והיא סמוכה לשבע הספירות התחתונות, כי ממנה כפרתם וסליחתם (שערי אורה ח). ואילו שבת גבוהה יותר שהיא כנגד החכמה, שעל ידה מתגלית האחדות האלוקית בעולם שקדושתה מתגלה בנשמה ובגוף כאחד. מנגד, שורש יום הכיפורים הוא בכתר, שמבטא את הרצון האלוקי העליון שהוא יסוד הברית שבין ה' לישראל, ולכן יוה"כ הוא יום של הנשמה, ולכן יש בכוחו לטהר ולכפר יותר על החטאים ששורשם מהגוף. וכ"כ בשל"ה (מס' יומא, תורה אור קלח): "לשון תולעת יעקב (סתרי יום הכפורים): יום הכפורים הוא יום התגלות המאור העליון [רמז לכתר עליון הזורח ומשפיע לכולם, ועל ידי בינה נודע הדבר…] ששאר המאורות זורחים משם, הוא סוד העולם הבא…" לכאורה לפי זה היה צריך עונש יוה"כ להיות חמור יותר, אלא שהואיל ויש בו התגלות האור העליון המלבן עוונות ישראל, גם העונש ברחמים (של"ה שם, בשם מגיד מישרים).

ז – הדברים שאינם מתכפרים ביום הכיפורים

כפי שלמדנו, ביום הכיפורים מתגלה השורש המקודש של נשמות ישראל, ומתוך כך מתפשטת טהרה וכפרה משורש הנשמה לענפיה, וככל שאדם שב יותר בתשובה, כך הוא נטהר יותר וחטאיו ועוונותיו מתכפרים. אולם יש חטאים שטהרת שורש הנשמה והחזרה בתשובה ביום הכיפורים אינה משלימה את תיקונם. וכל זמן שלא ישלים את תיקונם, יצטרך להיענש עליהם בעולם הזה או בעולם הבא (לעיל א, ז).

לפיכך, העובר עבירה שחייבים עליה חטאת או אשם, חייב להביא את קרבנו, ואף אם יעבור עליו יום הכיפורים ויחזור בתשובה שלימה, חוב הקרבן נשאר עליו (ורק מאשם תלוי נפטר). וכן העובר עבירה שאם ראו אותו עדים והתרו בו עונשו מלקות או מיתת בית דין – אף אם יחזור בתשובה שלימה ביום הכיפורים, אין יום הכיפורים פוטרו מעונש בית הדין (כריתות כה, ב; כו, א; רמב"ם הל' שגגות ג, ט). אמנם התשובה תועיל לו לתיקון נשמתו, אבל את הכפרה או העונש הקצובים בתורה חייבים לקיים. ואם לא יקיים, ייענש על כך בעולם הזה או בעולם הבא. כיום שאין בידינו אפשרות להקריב קרבן או להיענש בבית הדין, התיקון הוא לתת צדקה ולהרבות בלימוד התורה במשקל הראוי כנגד החטאים שעשה. בעבר גם הרבו בתעניות כנגד משקל החטאים, וכיום ההוראה הרווחת – להרבות בצדקה ותורה במקום התעניות.

אמרו חכמים במשנה (יומא פה, ב): "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו". שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ". כלומר, דווקא על העבירות שלפני ה' יום הכיפורים מכפר, מפני שתכלית התשובה לתקן את החטא. ולכן, כאשר החטא הוא כנגד כבוד שמיים, הרי שבתשובה שלימה לפני ה' הפגם נתקן לגמרי. אבל כאשר החטא הוא כנגד החבר, כל זמן שלא פייס את החבר, החטא נותר במקומו. ולכן התשובה ביום הכיפורים מועילה רק לצמצם את חומרתו, להופכו מזדון לשגגה, ומשגגה לאונס, ועל ידי כך הוא נטהר בשורש נשמתו, אבל כל זמן שחברו לא התפייס, הפגם נותר עדיין בענפי הנשמה.

עוד אמרו חכמים במשנה (יומא פה, ב): "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב – אין מספיקים בידו לעשות תשובה. אחטא ויום הכפורים מכפר – אין יום הכפורים מכפר". הטעם ברור: התשובה נועדה לסייע לאדם לתקן את מה שקלקל, אבל כאשר אדם חוטא על סמך שישוב אח"כ בתשובה, נמצא שרעיון התשובה הוא שגרם לו להגדיל את חטאיו, ולכן "אין מספיקים בידו לעשות תשובה". כלומר מקשים עליו להתעורר לתקן את מעשיו. אמנם אם למרות הקשיים יתאמץ לשוב בתשובה, תשובתו תתקבל.

וכן החוטא על סמך שיום הכיפורים יכפר עליו, מראה בעצמו שלא הבין כלל את עומק קדושת היום שמגלה את שורש הטוב שבנשמתו. כלומר, זיכרון יום הכיפורים צריך למנוע את האדם מלחטוא, ואילו זה עשה להפך, דווקא על סמך זיכרון יום הכיפורים הרבה לחטוא. וכיוון שכך, גם אם ירבה בתפילות ובכיות, הואיל ופגם בעצם קדושת היום, אין יום הכיפורים מכפר עליו. ורק אם יתאמץ מאוד לשוב בתשובה, ויבין עד כמה גדולה טעותו, ויקבל עליו להיזהר שלא לחטוא עוד, תשובתו תתקבל.

ח – דעת רבי יהודה הנשיא

כפי שלמדנו, ביום הכיפורים מתגלה הקשר המוחלט שבין ה' לכנסת ישראל, ועל ידי כך נמשכת כפרה וטהרה לכנסת ישראל, ודבר זה נעשה גם בלא תשובה, ועל ידי כך העולם מתקיים ומתקדם אל גאולתו. אלא שנחלקו חכמים לגבי דין היחיד.

לדעת רבי (רבי יהודה הנשיא), הכפרה היסודית של יום הכיפורים נמשכת לכל אחד ואחד מישראל, שאפילו אם לא ישוב בתשובה, ואפילו אם יחלל את יום הכיפורים באכילה ומלאכה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נפטר מעונשי שמיים, כדוגמת עונשי כרת ומיתה בידי שמיים (עי' כריתות ז, א). וזאת מפני שהכפרה היא החלטה אלוקית שתלויה בקשר הנצחי שבין ה' לישראל עמו. ולכן גם האומר: איני רוצה שיום הכיפורים יכפר עלי – יום הכיפורים מכפר עליו בעל כורחו. שאין אדם יכול לומר למלך, איני רוצה שתמלוך עלי (ירושלמי שבועות א, ו). הקב"ה החליט להעביר אשמות ישראל ביום הכיפורים, וכך יהיה.

אמנם ברור שגם לדעת רבי, כל חטא שאדם חוטא פוגם את נשמתו, וממילא מונע ממנו את היכולת להתקרב אל ה' וליהנות ולהתענג על זיו השכינה בעולם הזה ובעולם הבא, לפי מידת הפגם שפגם בנשמתו. ובלא תשובה או ייסורים פגמים אלו אינם נמחים, למרות שיעבור עליו יום הכיפורים.

אלא שצריך לדעת שיש בייסורי העולם הזה שלוש בחינות: א) ייסורים שנועדו לזכך את האדם ולנקותו מחטאיו. ב) ייסורים שנועדו לעוררו להתעלות בתשובה ולכוונו לדרך טובה, ועיקרם ייסורים של אהבה. לגבי שני סוגי הייסורים הללו אין מחלוקת בין רבי לחכמים, שכן גם לדעת רבי, אם יש בהם צורך, יום הכיפורים אינו מבטלם, הואיל והם נועדו לטובתו של האדם. וככל שיזכך עצמו יותר בתשובה ביום הכיפורים, כך יזכה יותר להינצל מהם, הואיל וכבר לא יהיה בהם צורך.

הבחינה השלישית של הייסורים, הם העונשים שנקבעו כחוק אלוקי. שברא ה' את הטוב ואת הרע, וברא כוחות של טוב ונתן בידם סמכות לתת שכר לעושי המצוות, וברא כוחות של רע ונתן בידם סמכות להעניש את החוטאים. ויש בכך כללים רבים ומפורטים, הכל לפי חומרת החטא. ואמנם גם בעונשים אלו האדם מזדכך, ואף הם יכולים לכוונו לדרך טובה, אבל עיקר עניינם של העונשים הללו לקיים את הדין והצדק ולהעניש את החוטאים שפוגעים בכבוד שמיים ומקלקלים את העולם. ולעיתים, אם היו דוחים את עונשו של האדם, היה יכול לחזור בתשובה ולתקן את פגמיו, אבל כיוון שעל פי כללי המשפט צריך להענישו, אין שוקלים יותר מה טוב עבורו, אלא מענישים אותו כפי מידת הדין הקשה. ולדעת רבי, עונשים אלו נמחלים ביום הכיפורים גם למי שלא שב בתשובה. שאם התחייב בכרת או מיתה בידי שמיים או כל עונש אחר, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים, נתבטלו, והוא יכול לפתוח דף חדש בלא שיהיו חייבים להענישו על העבירות שעשה. ורק מה שטוב לו ביותר על פי מידת הדין הטובה, כדי לתקנו ולזככו, ייעשה בו. ואלו הם שני סוגי הייסורים הראשונים שלגביהם לא נחלקו רבי וחכמים.

אמנם גם לדעת רבי, אם הוא כופר באחד משלושת יסודות אמונת ישראל, אין יום הכיפורים מכפר עליו לוותר לו על סוג הייסורים השלישי, שנאמר (במדבר טו, לא): "כִּי דְבַר ה' בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר – הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ". ואלו הם:
א) פורק עול, היינו כופר באלוהי ישראל. ב) מגלה פנים בתורה, היינו מעז פנים לעקם ולבזות את דברי התורה. ג) מפר ברית בשר, שאינו מל את בנו או מושך בערלתו להסתיר את בריתו. במילים אחרות, הכופר בה', או מבזה את התורה, או מתנכר לזהותו הישראלית, אין יום הכיפורים מכפר עליו (יומא פה, ב; שבועות יג, א).[3]


[3]. יסוד מה שהסברתי בדעת רבי יהודה הנשיא הוא מדברי מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל בשיחותיו, ודברי ר' צדוק הכהן מלובלין בספריו, לדוגמה ברסיסי לילה נד, כב. ויש להוסיף שגם לרבי אין יום הכיפורים מכפר לאומר אחטא ויום הכיפורים מכפר, כמבואר ביומא פז, א. וכן אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו (באר שבע, מנחת חינוך, מהר"י ענגיל).

על שני סוגי הייסורים הראשונים: א) לכפרה וזיכוך, ב) לעורר לתשובה, כתבו בשערי תשובה ב, ג-ה; והרמח"ל בדרך ה' חלק ב' ג, ה. ונראה פשוט שגם רבי מסכים שאין יום הכיפורים מבטל את שני סוגי הייסורים הללו, הואיל והם נועדו לתיקונו של האדם. כיוצא בזה כתבו תוס' ישנים (יומא פה, ב, 'תשובה'), שגם לרבי אין ביום הכיפורים כפרה גמורה בלא תשובה. וכעין זה כתב בחסדי דוד על התוספתא (יומא פ"ד ה"ח), שכפרת יוה"כ לרבי מעכבת הפורענות בעולם הזה, אבל עונשו נשאר לעוה"ב. היינו לצורך זיכוכו.

הסוג השלישי מבואר בכל המקומות שמדובר על קטרוג השטן וחילותיו, שהם כוחות הרע שברא ה' כדי שיבערו את הרע מהעולם. והם מעידים על מעשיהם הרעים של בני האדם ותובעים להענישם. וכדוגמת המבואר בזוהר רע"מ ח"ג צח, ב, שיש זכות למקטרג לסתום השפע בתחילת השנה ולתבוע משפט, ונתן ה' עצה לישראל לתקוע בשופר. עי' שם. כיוצא בזה כתב המבי"ט בבית אלוקים שער התשובה פרק ט. וכ"כ בנפש החיים שער א, יב.

עוד נראה לבאר לגבי כלל ישראל, שמרוב קדושתו, כל מה שקורה לו הוא תמיד לצורך זיכוכו ותיקון העולם, ואף כשישראל נמסרים בידי הסטרא אחרא, וכביכול עזב ה' את הארץ, והעונשים נראים כנקמה הבאה ממידת הדין הקשה בלא חשבון והבחנה בין צדיק לרשע, באמת בעצת עליון כל הייסורים באים ממקור החסד והרחמים לצורך זיכוך ותיקון. ומבחינה זו גם שורש דינו של היחיד מישראל, כך הוא.

ט – דעת חכמים

לדעת חכמים, אף שיום הכיפורים מכפר על כלל ישראל, אין כפרה זו מצילה את היחיד מידי הדין והעונש הראויים לו על פי כללי המשפט, כדוגמת כרת. וגם כאשר יש סיכוי שאם ידחו את עונשו, יספיק במשך השנים להתעורר בתשובה ולתקן את חטאו, כיוון שלא חזר בתשובה ביום הכיפורים, הדין יחול עליו. אמנם גם לדעת חכמים, אין כפרת יום הכיפורים תלויה בתשובה שלימה עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יחטא עוד. אלא בעצם זה שצם ונזהר ממלאכה והתפלל, וגילה את רצונו הפנימי להיות טוב ולא לחטוא, ניצל מהעונשים שהכללים הנוקשים של הדין מחייבים (לעיל ג, ה, עפ"י השל"ה מס' ר"ה תורה אור יז).

למעשה, כתבו הראשונים שהלכה כדברי חכמים, שיום הכיפורים מכפר רק למי שחוזר בתשובה. ומכל מקום מתוך הידיעה העמוקה בדברי רבי אודות הקשר המוחלט שבין ה' לנשמת כל אחד ואחד מישראל, צריך כל אדם מישראל להתעורר בתשובה מאהבה ביום הכיפורים.[4]


[4]. הלכה כחכמים, כ"כ רמב"ם הל' תשובה א, ג; תוס' כריתות ז, א, 'ובפלוגתא'; רמ"א או"ח תרז, ו. לכאורה יש לשאול, מדוע הכריעו כדעת חכמים, הרי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", ורק כאשר מדובר בהלכה למעשה, יש צורך להכריע. אלא שיש לכך משמעות עקרונית, שלא יסמוך אדם על יום הכיפורים, אלא יעשה תשובה. (ואף שפסק הרמב"ם כחכמים, הוסיף ששעיר המשתלח מכפר על הקלות בלא תשובה).

בדבר אחד כולם מסכימים, שמי שהיה בספק שמא חטא בחטא שחייבים עליו חטאת, שדינו הוא להקריב אשם תלוי, אם עבר עליו יום הכיפורים, נפטר מקרבן אשם. וגם אם לא שב בתשובה ואף חילל את יום הכיפורים במלאכה ואכילה, כיוון שעבר עליו יום הכיפורים – נפטר מאשם זה (כריתות כה, ב; רמב"ם הל' שגגות ג, ט).

י – כללי מדרגות הכפרה

הכפרה הגמורה, שימרק אדם את חטאו עד שלא יישאר ממנו שום פגם, היא עניין מורכב שתלוי בחומרת החטא ומדרגת התשובה. למשל, על מצוות עשה, אפשר על ידי תשובה שלימה להגיע מיד לכפרה גמורה. אולם עבירה חמורה שיש בה חילול השם – מתכפרת לגמרי רק על ידי תשובה ויום הכיפורים וייסורים ומיתה.

עוד צריך להוסיף, שהתשובה הרגילה היא תשובה מיראה, היינו מיראת העונש בעולם הזה ובעולם הבא, או מיראה שמא יגרע שכרו בעולם הזה ובעולם הבא. וכיוון שעל ידי תשובה מיראה הזדונות נהפכים לשגגות, כדי למחות את רושם השגגות, הכפרה צריכה לכלול חרטה, צער וייסורים, לפי גודל החטא. ורבים נהגו בימי הראשונים להרבות בתעניות וסיגופים כדי שהכפרה תהיה גמורה. וככל שאדם יוסיף יותר בשקידת התורה ומתן צדקה וגמילות חסדים, כך יזדקק לפחות ייסורים כדי לנקות את עצמו מהחטא (שערי תשובה ד, יא). ואם חטא בחילול השם, ירבה בעשיית מעשים שיש בהם קידוש השם וכבוד שמיים (שערי תשובה א, מז; ד, טז).

למעלה מזה יש תשובה מאהבה, שנעשית מתוך אהבת ה' והזדהות עם האידאלים האלוקיים ודאגה לכלל ישראל. תשובה זו נעשית על ידי לימוד תורה כדי לתקן לאורה את העולם, ומתן צדקה ועשיית חסד כדי להעמיד את העניים על רגליהם, ויישוב הארץ וקידוש השם ושאר דברים שמקרבים את הגאולה והשראת השכינה. והעושה תשובה בדרך זו, אפילו הזדונות נהפכים לזכויות, וממילא כפרתו שלימה. אלא שבדרך כלל, גם מי שמצליח להתעלות לתשובה מאהבה, כיוון שאינו משיג מדרגה עליונה זו בשלימות, הרי הוא נצרך גם לתשובה מיראה שיש בה גם סיגופים. ועדיף לאדם לקבל על עצמו שסיגופים אלו יהיו על ידי יגיעה בתורה, והסתפקות במועט כדי להרבות בצדקה.[5]


[5]. תוספתא יומא ד, ו-ח: "ר' ישמעאל אומר: ארבעה חלוקי כפרה הן: עבר על מצות עשה ועשה תשובה – אין זז ממקומו עד שמוחלין לו, שנאמר (ירמיהו ג, כב): שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם. עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה ויום הכפורים מכפר, שנאמר (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם וגו'. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין שבשאר ימות השנה ממרקין, שנאמר (תהלים פט, לג): וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וגו'. אבל מי שנתחלל בו שם שמים מזיד ועשה תשובה, אין בה לא בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר אלא תשובה ויום הכפורים מכפרין שליש, וייסורין מכפרין שליש, ומיתה ממרקת עם הייסורין, ועל זה נאמר (ישעיהו כב, יד): אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן, מלמד שיום מיתה ממרק". וכן מבואר ביומא פו, א.

נחלקו הראשונים האם הכפרה על עשה ולא תעשה היא גמורה או שאינה גמורה (תוס' שבועות יב, ב, 'לא'; רוקח תשובה כח; שערי תשובה ד, ו). וכן נחלקו על אומרם שלא תעשה אינו מתכפר בתשובה בלבד אלא נצרך גם ליום הכיפורים, שלדעת הרמב"ם (פהמ"ש), הוא דווקא במזיד, ולמנחת חינוך גם בשגגה. ויש עוד מצוות שונות שנחלקו הראשונים לגבי מדרגתן, כגון עשה שיש בו כרת (עי' רמב"ם הל' תשובה א, ד; תוספת יוה"כ פה, ב). עוד כתב תלמיד הרשב"א (עניינים שונים יב), שאין חילוקים אלו מוחלטים, שכן יש עשין ולא תעשין חמורים, כמו מלבין פני חברו ברבים, שהכפרה עליהם חמורה כמו בכרת. וכן לפעמים יש עוונות חמורים שאין בהם חילול השם בפרהסיא, כמו מפר ברית ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אבל חומרתם כחומרת עוון שיש בו חילול השם. עוד כתב הרא"ש (יומא ח, יז), שהמרבה בעבירות קלות – דינן כחמורות. והמאירי כתב (פו, א), שכוונת חילוקי הכפרה היא על דרך כלל, אבל אפשר שהתשובה הגמורה תיעשה בלא כל השלבים שנזכרו בחז"ל. עוד כתב המבי"ט (בית אלוקים שער התשובה סו"פ ב), שבזמן שבית המקדש חרב, חומרת החטאים פחותה, שכן ממילא השכינה בגלות, ועל כן הפגיעה בכבוד שמיים פחותה.

עוד צריך לדעת שעיקר יסוד התשובה בהרהור, ולכן אמרו חכמים (קידושין מט, ב), שהמקדש אשה "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור – מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". והכוונה ספק מקודשת, הואיל ואיננו יודעים בוודאות שהרהר תשובה (רמב"ם אישות ח, ה).

עוד יש לבאר יסוד חשוב מאוד, שכל חילוקי הכפרה נוגעים לתשובה מיראה, אבל בתשובה מאהבה, הם מתכפרים יותר במהרה. כ"כ ספר חרדים פרק סה; חיד"א במקומות רבים; מרן הרב קוק (עולת ראיה ב, עמ' שנז). עוד הוסיף מרן הרב קוק, שבתשובה מ'אהבת עולם', הזדונות נהפכים לזכויות אבל נשאר רושם מהעוון, ובתשובה מ'אהבה רבה' העוון נתבטל למפרע (מאורות הראיה, ירח האיתנים עמ' לג). עוד אמרו, שתוספת לימוד תורה, ועשיית צדקה וחסד, מועילה מאוד לכפרת העוונות (ר"ה יח, א; ויק"ר כה, א; שערי תשובה ד, יא). וכן לימוד פרשת הקרבנות מועיל במקום הקרבתם (מנחות קי, א).

כיוון שבדורות האחרונים הרבו גדולי ישראל לעודד תשובה מאהבה, לא נכנסתי כאן לפירוט כל חילוקי הכפרה של תשובה מיראה שהם רבים מאוד ותלויים בגורמים שונים, כמו חומרת החטא, מידת הזדון, גודל החרטה, מידת הייסורים, מצב הדור. ואף שלכל הפרטים הללו יש חשיבות רבה, אין מקומם בתשובת יום הכיפורים, שעיקרה תשובת הכלל בתפילה לגילוי כבוד ה' בעולם ולתיקונו על ידי ישראל, שנמשכת לתשובת היחיד, בקבלת עול תורה ומצוות על דרך כלל, וחרטה ותשובה על עבירות על דרך פרט.

יא – היובל התשובה והחירות

על ידי התשובה האדם משתחרר מהכבלים שהוא אחוז בהם, ונשמתו יכולה להתגלות בחופש, כי התשובה היא השאיפה לחופש וחירות אלוקיים שאין עמהם שום עבדות (אורות תשובה ה, ה; ז, ד).

בנוהג שבעולם אדם נגרר אחר יצריו הרעים, אחר התאווה והגאווה, הכעס והקנאה, העצלות והכבוד, כי הם מציעים לו סיפוקים מהירים. וכיוון שהתחיל להימשך אחריהם, נעשה משועבד להם. אמנם בפנימיותו הוא עדיין נכסף לאמת ולטוב, אבל קשה לו מאוד להוציא את רצונו הטוב אל הפועל, מפני שכבר התמכר לסיפוק יצריו, ונשמתו כבולה ומתייסרת בחבליה.

על ידי התשובה האדם יוצא לחירות, מגלה את רצונו האמיתי. נשמתו משתחררת מכבלי היצר ומתחילה להאיר את דרכו, והחיים שבו מתעצמים. זהו שאמרו חכמים (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כי התורה מדריכה את האדם בדרך האמת והטוב, שעל ידה יוכל להגשים את כל השאיפות הטובות שלו, את האידאליים האלוקיים שאליהם נשמתו נכספת.

לפיכך יום הכיפורים הוא גם יום החירות, וכך למדנו במצוות היובל. בנוהג שבעולם מחמת העצלות והתאווה או מחמת צרות אחרות אנשים נאלצים לעיתים למכור את שדותיהם, ולעיתים הם אף נאלצים למכור את עצמם לעבדות. התורה אמנם מדריכה את האנשים להיות חרוצים, ולא להיגרר אחר יצרם ולהשתעבד לחובות, אבל יש אנשים שיצרם גובר עליהם, והם ממשכנים את עתידם למען הווה חולף, עד שלבסוף מוכרים את שדותיהם ומשעבדים את עצמם. וחס ה' עליהם ובעיקר על משפחותיהם, וקבע לנו את מצוות היובל בשנת החמישים, שבה כל העבדים יוצאים לחירות, וכל השדות שבות לבעליהן. שנאמר (ויקרא כה, ח-יג): "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים, וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ… בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ".

היום שקבעה התורה להוצאת העבדים לחירות והשבת השדות לבעליהן הוא יום הכיפורים, שנאמר (שם כה, ט): "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ". וכפי שכתב הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל י, יד): "מראש השנה ועד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם ולא משתעבדים לאדוניהם, ולא השדות חוזרות לבעליהם, אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם, כיון שהגיע יום הכפורים תקעו בית דין בשופר – נפטרו עבדים לבתיהם וחזרו שדות לבעליהן".

כזכר לתקיעת היובל נהגו ישראל לתקוע בשופר בצאת יום הכיפורים (רב האי גאון). כי בכל יום הכיפורים ישראל זוכים לחירות כדוגמת היובל. החירות מהשעבוד ליצרים הרעים היא כדוגמת חירותם של העבדים שיצאו לחירות. והשבת הגוף אל הנשמה, היא כדוגמת השדה ששב אל בעליו. שבשעה שאדם נגרר אחר יצריו, הגוף מתנתק מהנשמה ומשתעבד לתאוות זרות ונותן את כוחו לזרים בעבירה. ועל ידי תשובת יום הכיפורים, הגוף חוזר אל הנשמה, לשמוח עמה בשמחה של מצווה, ולגלות את דבר ה' בעולם. ועל ידי כך האדם זוכה לחיים טובים ומבורכים.

יב – שידוכים

אמרו חכמים (משנה תענית כו, ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה, שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל (משלי לא, ל), ואומר (שם, לא): תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ…"

לכאורה יש לשאול, איך יתכן שביום הצום, הקדוש והנורא, היו עוסקים בשידוכים? אלא שקשר הנישואין הוא עניין קדוש, וכפי שאמרו חכמים, על איש ואשה שזכו להיות נאמנים זה לזה, שהשכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א). בנאמנותם ואהבתם הם מגלים את האחדות האלוקית, ועל כן צווה ה' למחוק את שמו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). כיוצא בזה אמר האר"י, שמצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם), מתקיימת בשלימות בין בני הזוג.

יתר על כן, החיבור והאיחוד שבין בני הזוג קשור לחיבור העליון שבין הקב"ה לעם ישראל, שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". "אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (תנחומא תצוה ה). וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. ללמדנו שהקדושה אינה מצמצמת את החיים אלא מעצימה אותם. וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

זה היה שורש מנהגם של בנות ישראל ובחוריו, למצוא את זיווגם ביום הכיפורים; להמשיך מתוך האחדות שבין ה' לכנסת ישראל, חיבור ואהבה בין בני זוג, כדי לבנות בתים קדושים בישראל. ואף בני זוג נשואים צריכים לשוב בתשובה ביום הכיפורים על כל מה שלא אהבו ושימחו זה את זה כראוי. ואמנם ביום הכיפורים עצמו צריכים בני הזוג לפרוש זה מזה כבימי הנדה (לקמן ט, ז). אבל בנשמתם, מכוח קדושת היום, הם מתחברים יותר. וכעין מה שלמדנו על הכהן הגדול, שנצרך לפרוש מאשתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים, אבל אם לא היה נשוי, היה פסול לעבודת יום הכיפורים (להלן י, ד).

בפועל, נהגו לצאת ולחולל בכרמים לאחר השלכת השעיר לעזאזל, שאז התכפרו עוונותיהם של ישראל והשמחה רבתה. וכך יכלו לנהוג בעת ששרתה השכינה בישראל, ובית המקדש חיבר בין השמיים והארץ. אבל מאז שחרב בית המקדש, נוצר ריחוק בין השמיים והארץ, ואם יעסקו בשידוכים ביום הכיפורים יפסידו את עיקר גילוי קדושת היום.[6]

ואע"פ כן, ראוי לכל רווק ורווקה לחשוב ולהתפלל על זיווגם ביום הכיפורים. כי דווקא מתוך קדושת היום יכול אדם למצוא את זיווגו האמיתי. שכן פעמים רבות, המידות הרעות, כגאווה ותאווה, מונעות ממנו למצוא את זיווגו הטוב. וביום הכיפורים שבו מתגלה הנשמה הטהורה, יכול אדם להתבונן בראיה נכונה יותר על שאיפותיו בחיים ועל הזיווג המתאים לו באמת, שעִמו יוכלו לקיים את התורה והמצוות, ויחד יוסיפו שמחה וחיים.


[6]. מפשט המשנה (תענית כו, ב): "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות…" עולה בבירור שכך נהגו גם ביום הכיפורים. וכן מבואר בירושלמי כתובות פ"ב ה"א. וכ"כ ריטב"א (ב"ב קכא, א), ומהרש"ל (יש"ש גיטין א, יח). וכן מוכח מדברי מפרשים ופוסקים רבים. אמנם בספרים רבים הביאו מדברי רב האי גאון ורב שרירא גאון, שרק בט"ו באב היו יוצאות לכרמים ולא ביוה"כ. וכ"כ בתפארת ישראל למשניות תענית ד, ח. ואולי אפשר ליישב, שביוה"כ לא יצאו לכרמים אבל היו עוסקים בשידוכים. ובברכ"י כתב שהיו יוצאות במוצאי יוה"כ. והרב גורן (מועדי ישראל עמ' סה-סו) ביאר שבימי בית הראשון שהשכינה שרתה בבית המקדש בגלוי ולשון של זהורית הלבינה תמיד, ועדיין לא תקנו נוסח תפילה, אלא היו יוצאים בעבודת הכהן הגדול ובווידוי שלו, הייתה השמחה מרובה והיו יוצאות לחולל בכרמים. ובימי הבית השני שלא נתגלתה השכינה, ולשון של זהורית לא תמיד הלבינה, ותקנו חכמים נוסח תפילה לכל, הודגש יותר צד הדין הנורא, וממילא לא עסקו בשידוכים. כיוצא בזה ביאר הרח"ד הלוי במקור חיים ח"ד, רח, אלא שחילק בין הזמן שבית המקדש היה קיים לזמן החורבן.

משנה (תענית כו, ב): "יום חתונתו – זה מתן תורה". ביאר רש"י: "יום הכיפורים שנתנו בו לוחות שניים". ביאר ר' צדוק (פרי צדיק לט"ו באב ב'), שבחג השבועות התורה ניתנה באתערותא דלעילא, והלוחות נשתברו, אבל ביום הכיפורים נתנו הלוחות השניים באתערותא דלתתא, והלוחות נתקיימו. וזה עיקר החתונה, שעל ידי לוחות שניים ניתן מקום לחכמי תורה שבעל פה לחדש ולתקן תקנות.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן